תגית: ירושלים

פורסם ב

RIP Yaron Abramov

I'm writing this post in English because It is meant to be a permanent page for people from all over world to leave their public thoughts and messages (since on Facebook things get washed away in the stream). You can also write us personal thoughts at yaron@abramov.org, both Anat and Ira will get your messages.

ירון אברמוב, 1947-2013

Dear Friends and family,

With a grave feeling of loss and a broken heart, mixed with the relief that his suffering ended,
we write to inform you that our beloved father Yaron has passed away last night.
The funeral will take place today, Monday, June 24th 2013, at 7pm
in Har Hamenuhot, Giva'at Sha'ul, Jerusalem.
From tomorrow we will be in the house we grew up with our father, in Derekh Hatatzpit 1, Ein Karem, Jerusalem.

If you need to contact us, use Yaron's number +972-544-304060, and one of us will answer

Ira and Anat Abramov.

חברים יקרים,בלב שבור וגעגועים, מהולים בהקלה על כך שהסבל שלו נגמר,
אנחנו כותבים להודיע לכם שאבא שלנו ירון נפטר אתמול בערב.
ההלוויה תתקיים היום, יום שני, 24 ביוני 2013, בשעה 19:00
בהר המנוחות בגבעת שאול, ירושלים.
ממחר נשב שבעה בבית שבו גדלנו עם אבא, בדרך התצפית 1, עין כרם, ירושלים.

אם יש צורך ביצירת קשר, אפשר להתקשר למספר של ירון 0544-304060, ואחד מאיתנו יענה.

עירא וענת אברמוב

פורסם ב

גזרי עיתון על סבא

משה קרנצדורף הופיע בכמה טורים מקומיים בעיתון בשבוע שחלף. מעריב שלפו ראיון ישן איתו מ2007, חיים ברעם כתב עליו בטור שנפרד ממנו ומאמנון דנקנר (בטון סלחני להפתיע, יש לציין) מנקודת מבט ירושלמית של רחוב המלך ג'ורג'. לצערי עוד מוסד ירושלמי ותיק שנקשר בשמו סגר השבוע את דלתותיו, טעמון סגר 52 שנה, וגם זו כתבה מומלצת.

היה עוד טור שהופיע במוסף ירושלמי, אבל היה רצוף כל כך הרבה שגיאות וטעויות עובדתיות מביכות שאני לא אטרח להביא כאן את הסריקה שלו (לשמחתי הוא גם לא עלה לרשת), ואני זוכר שהצעתי לכתב פעמיים שישתמש בי ובאמא לבדיקת העובדות ולא ידפיס שטויות. לא שקרים רעים, תבינו, אבל החברים שהכתב ראיין בטעמון הפריחו עליו גוזמאות מינכהאוזן יצירתיות מאד. כזה הוא היה. נתן לאחרים לדבר ושתק בעצמו. אולי בגלל הצניעות הזו ורוחב הלב שלו, הוא הוזכר בכל מני מקומות כמו zoo ארץ zoo ופעם או פעמיים בקומיקס של דודו גבע באהדה. אנשים שונים זוכרים אותו שונה ממה שאני זכרתי אותו כמובן, וזה מצחיק לפעמים לראות עד כמה. הסבא שאני זוכר ומתגעגע אליו הוא לא בדיוק אף אחת מהדמויות שכתבו עליהן, ובכל זאת צילו נמצא שם.

סופשבוע טוב לכולם.

פורסם ב

סבא נוטר

שולף וממיין תמונות ותעודות. אני אשתף כאן כמה בבלוג בשביל חובבי העתיקות. הנה כמה מהתקופה שלו בשירות בצבא הבריטי.

משה קרנצדורף ביחידת הנוטרים, חייל האוויר הבריטי
משה קרנצדורף ביחידת הנוטרים, חייל האוויר הבריטי
תעודת נוטר - משה קרנצדורף ביחידת הנוטרים, חייל האוויר הבריטי
תעודת נוטר – משה קרנצדורף ביחידת הנוטרים, חייל האוויר הבריטי
מכתב שחרור מיחידת הנוטרים
מכתב שחרור מיחידת הנוטרים
תעודת זהות פלסטינית - חוץ
תעודת זהות פלסטינית – חוץ
תעודת זהות פלסטינית - פנים
תעודת זהות פלסטינית – פנים
פורסם ב

הוא היה הצבר הכי ותיק

לפי משרד הפנים יש בארץ בסביבות 1500 אנשים שעברו את גיל 100. הם מעריכים שרק 300 מהם עדיין בחיים והשאר שגיאות בירוקרטיות או נוכחים-נפקדים, מהסוג שממשיכים "להצביע לבחירות שנים אחרי מותם". הסבא שלי, שעד לפני שעתיים היה הצבר הכי זקן בארץ, הספיק לסגור 107 שנה בפורים האחרון, הספיק להצביע למפלגת העבודה בינואר, הספיק לנהל 50 שנה את האטליז הלא-כשר הכי מפורסם בירושלים, מתוך 75 שנות קריירה כקצב מאחורי הדוכן. הוא הספיק להתאלמן, לעבוד בשביל הצבא הבריטי, לשרת בהגנה ולפי אגדה לא מאוששת אחת, גם להרוויח כמה פרוטות כנער שליח של בית המשפט המחוזי העותמני. חתיכת הסטוריה שהיום סיפורה הגיע לסיומו.

שני לינקים למי שרוצה לקרוא עוד:

משה קרנצדורף חוגג 103, כתבה של יואב אבן בערוץ 2.

פוסט שלי משנה לפני, יום הולדת 102.

לצערי השבועות האחרונים לא עברו קל, והיו כמה ארועים מטרידים בבתי החולים בהם נאלץ להעביר את ימיו האחרונים. אמא שלי חושבת לכתוב פה פוסט ולו כדי להתריע על הבעיות האלו למי שיעבור אותן ביום מן הימים. במקום אחד זה היה צוות נהדר אבל חברת ניקיון איומה, במקום אחר אטימות של דיאטנית ורופא שהתעלמו מהתיק הרפואי והתגובות של המטופל שלהם, וזה כנראה קיצר את חייו בימים או שבועות. מלבד זה אפשר להגיד בהחלט שזה היה בשיבה טובה.

פורסם ב

בואו להפגין למען העתיד. של כולנו.

קשה לי להמעיט בערכו של המאבק הצעיר שלנו. מעולם לא יצאו בארץ כל כך הרבה אנשים להפגנה אחת, ועל נושא חשוב כל כך. אם לא תכננתם עדיין לצאת להפגין, אני מבקש שתשקלו את זה, כי עד כמה שזה מרגיש מיותר להכנס להמון הצפוף, לצעוק ולהזיע, זו ההצבעה הדמוקרטית שלנו ברגליים. הפוליטיקאים כבר לא מתרשמים מהסקרים שרואים ש90%+ מהעם מרגישים הזדהות עם מטרות המאבק, הם צריכים לראות נחילי אנשים ברחובות, אנשים רגילים שמספיק כואב להם ומספיק אכפת להם בשביל לצאת לרחובות בליל אוגוסט חם, כדי להגיד את מה שלא הצליחו להגיד עם הפתק בקלפי כבר 20 שנה.

אתם גם לא חייבים לעלות על ההסעות לתל אביב, יהיו צעדות ועצרות בכל הארץ. אני בעצמי עוד לא יודע אם אהיה בירושלים, או נס ציונה או ראשון לציון, אבל מה שבטוח, אני ושרון נצעד. איך אפשר שלא?

זו לא מחאת הבינוניים ולא מחאת התחתונים. זו מחאה של 95% התחתונים של העם, תשעה וחצי עשירונים. גם עובדי הייטק נפגעים מהמדיניות הזו, ובטח שהדור הבא. אתם חייבים את ההצבעה הדמוקרטית הזו ברגליים לעצמכם, להורים ולילדים שלכם.

גיא הביא בבלוג שלו דואל שרשרת, אני אביא אחד אחר שקיבלתי אני:

בשבת הקרובה יתקיים אחד האירועים החשובים בתולדות מדינת ישראל. הגזמתי? תחליטו בעצמכם:..
בסך הכל לפני חודש וחצי עוד ישבנו בבתים שלנו וכאבנו את המצב. התלוננו על הריכזויות, על הפערים, על העדר השוויון, על השירותים החברתיים המופרטים, על החינוך המתדרדר, על מערכת הבריאות הקורסת, על שירותי רווחה אומללים, על דיור בלתי אפשרי, על יוקר המחיה, על הפילוג, על ערכי דמוקרטיה מתמוססים, על תעסוקה בלתי הוגנת, על חסרונם הבלתי נסבל של סולידריות וערבות הדדית, על אלימות הולכת וגוברת, על אתוסים של "בטחון-בטחון-בטחון", על מוסדות שלטון מושחתים, על חלוקת משאבים לא הוגנת, על מדיניות כלכלית משולחת רסן, על סדרי עדיפויות מעוותים, על שנתנו לכל זה לקרות.
אלא שאז קרה משהו גדול – נזכרנו שהמצב ×”×–×” הוא לא נתון משמיים. נזכרנו שאנחנו העם ואנחנו קובעים, וביחד החלטנו שיכול וצריך להיות כאן אחרת. להבנה האישית והמשותפת הזאת יש שם פשוט – קוראים לה "תקווה".
התקווה חזרה לשכון במעוננו ואיתה חלף זמנם של הישיבה מול המסך, שיחות הסלון וצקצוקי הלשון. הגיע זמן מעורבות, נטילת אחריות ועשייה.
בשבת הקרובה ייצא לרחוב כל מי שהלב שלו אומר לו שאנחנו חייבים לתקן את תחלואי החברה שלנו, כל מי שאכפת לו, כל מי שנמאס לו, כל מי שדואג, שכועס, שאוהב, שרוצה, שמקווה, שמאמין. נצעד ביחד, נקח אחריות על עצמנו ונדרוש מנבחרינו להתעורר ולעשות את אותו הדבר. בקול אחד נודיע להם איך אנחנו רוצים את המדינה שלנו: מדינה של צדק חברתי.
אם זה לא אחד האירועים החשובים בתולדות מדינת ישראל, אני לא יודעת מה כן.
אני סומכת עליכם שתבינו את גודל השעה ואת חשיבותה, אבל להגיע ×–×” לא מספיק. האירוע מספיק חשוב כדי שתעשו יותר מזה. ומה אפשר לעשות? לדאוג שכמה שיותר אנשים יבינו ויגיעו. איך? אנחנו דור חכם ויצירתי, תחשבו על משהו. כל הדרכים טובות. פרט לכך, השתמשו באמצעי התקשורת שעומדים לרשותכם כדי להפיץ את הבשורה, ואל תשכחו את אמצעי התקשורת העתיק והאפקטיבי ביותר – הפה שלכם. פשוט דברו על חשיבות העצרת עם כל מי שיוצא לכם: חברים בעבודה, קרובי משפחה, השומרת בכניסה לבר, × ×”×’ האוטובוס, הרופאה שקבעתם אצלה תור, השכן שנתקלתם בה במדרגות, הקופאי בסופר… תם עידן הניכור. אנחנו מתחילים לדבר אחת עם השני.

אז הנה הפרטים:
תל אביב –
מוצאי שבת הקרובה, ה-3.9.2011, 21:00 בערב
צועדים מהבימה-רוטשילד לכיוון העצרת שתתקיים בכיכר המדינה

עצרות נוספות יתקיימו בחיפה, בירושלים ובבאר שבע.

מי שרוצה לעזור עוד וצריך שנעזור לו בזה, מוזמן לפנות אלי בדוא"ל:
Orly_w@yahoo.com
או בכל דרך אחרת

תרגישו חופשיים להפיץ את המייל למי שבא לכם.
אורלי וייסלברג

עמוד פייס להתפקדות, וללוגיסטיקה של טרמפים והסעות. גם התאחדות הסטודנטים מסדרת הסעות לכל המעוניינים.

ומוסיף חגי קוט מהעמותה לכלכלה בת קיימא:

הייתי בשתי הפגנות עד כה. מעבר לחשיבות להיות שם, זה ממש מרגש להיות שם!
אחד מהשירים האהובים עליי שמבטאים יותר מכל את ההרגשה שלי למהפכה:

אני מאמין / שאול טשרנחובסקי
שחקי שחקי על החלומות
זו אני החולם שח
שחקי כי באדם אאמין
כי עודני מאמין בך

כי עוד נפשי דרור שואפת
לא מכרתיה לעגל פז
כי עוד אאמין גם באדם
גם ברוחו רוח עז

רוחו ישליך כבלי הבל
ירוממנו בומתי על
לא ברעב ימות עובד
דרור לנפש פת לדל

נתראה בעצרות!!

פורסם ב

מטרות המאהל וכמה הצעות לפתרון

התעייפתי מפוליטיקה, אבל להתעלם ממחאת האוהלים, במיוחד אחרי אירועי אתמול אי אפשר. לפני הפוסט אני רוצה לקחת חזרה את התלונה שצייצתי בטוויטר – למה אנשים יוצאים לרחוב כשזה נוגע לכיס שלהם הרבה יותר בקלות והתלהבות מאשר כאשר ×–×” נוגע לגופו וזכויות האדם של האחר? סטרה אותי יונית חזרה למקומי – ×›×™ אלו שני סימפטומים של אותה הבעיה. אני מרגיש טמבל ממש, ×›×™ כתבתי על ×–×” אצלי בבלוג לא פעם, והנה אפילו אני ברגע של יאוש הצלחתי להסתמא מהנראטיבים של ביבי.

איילת עוז טיילה לה במאהל וניסתה להבין מה המטרות – דירות בזול? מדיניות רווחה בכלל? האם זו מחאה נגד ביבי (אנשי שמאל) או אולי נגד מדיניות כלכלית קפיטליסטית מדי? אולי יש יותר תופסי טרמפ פוליטי מאשר מוחאים אמיתיים במאהל? כרגע לא הצלחתי להבין תשובות. מה שבטוח, גם אם ×–×” לא על רקע פוליטי אלא רקע חברתי רחב או או רקע צרכני צר (או רקע לדסקטופ, קבלו), צריך להבהיר משהו, ×–×” לא מפינוק. יש בעיה אמיתית ברווחה במדינה, לא רק למי שרוצה לחיות בתל אביב מסיבות לייפסטייל אלא פשוט המציאות של ×—×™×™ מעמד הביניים. כמו כן צריך להזהר מאוד כשמחפשים לזה פתרונות, או שביבי וחבריו ינצלו את ×–×” לרעה, כדי להעביר רפורמות שונות כמו את הפרטת מנהל מקרקעי ישראל שמדגדגת לו כבר כמה שנים.

כעובד הייטק אני מרוויח מעל הממוצע, אולי אפילו הרבה מעל, אבל האם זה מאזן את חשבון הבנק בסוף החודש? לא, זו בערך המשכורת היחידה בשוק שמתאימה ליוקר המחיה. אני לא תמיד גומר את החודש. כשהייתי עצמאי זה היה עוד הרבה יותר גרוע. החוקים, המיסים, התנאים בבט"ל, הכל הולך נגד עצמאים ועסקים קטנים, וייקח לי עוד חודשים ארוכים לשלם את החובות שצברתי בהיותי עצמאי. לצערי אני לא ממליץ.


המחאה בעריכת ערן ורד.

אני שמח לשמוע שאנשי המאהל לא מבזבזים את זמנם. נאספות שם שיחות במעגל, מרצים מגיעים לדבר ולהנחיל רעיונות, וכמו שאמר איתמר שאלתיאל, "יותר מכל, נראה לי שהמחאה הזו יוצרת את דור המנהיגים הבא. הם יושבים בחול, בין האוהלים, מערבבים סינגולריות וסביבתנות, נדל"ן ופוליטיקה". הלוואי.

דרור התחיל לרכז את הסיבות להעליית מחירי השכ"ד והנדל"ן בעמוד אקו-ויקי, אפשר לגזור משם כמה פתרונות אפשריים. לא כולם בטווח של חודשים או אפילו שנה, אבל צריך לבחון שינוי כיוון רציני פה. הנה מה שאני חושב שכדאי לשקול, לדעתי הלא מקצועית לחלוטין:

  1. הגדלה מאסיבית של כיסוי התחבורה הציבורית על חשבון נתיבים פתוחים למכוניות פרטיות וכך לשטח את לוח המשחק בטווח המיידי לתושבי גוש דן והשרון.
  2. הפיכת מערכות התח"צ לחינם (לא, אני לא צוחק)
  3. דיכוי תופעת הדירות הנטושות או המוחזקות ריקות. שינוי החוקים לטובת בניית קומפלקסים להשכרה. תכנון עירוני הגיוני ובר קיימא שיבטל ויהפוך את מגמת הפרבור. בין השאר עידוד בניה לאוכלוסיה מגוונת ולפי עקרונות עירוניות מתחדשת. כשאני רואה שכונות חדשות כמו גבעת בית הכרם בירושלים או פחות או יותר כל שכונה שהיא במודיעין בא לי לגדל שיער כדי שיהיה לי מה לתלוש.
  4. פתרון צווארי הבקבוק הבירוקראטיים, אבל לא בצורה קיצונית של הפרטה ובניה שאינה מתוכננת מספיק. פירוק שליטת הכרישים והאוליגרכים במכרזים ורשיונות.
  5. עידוד פיזור פריפריאלי של התרבות, הבידור והאקדמיה שמושכת אנשים למרכז, אבל יותר מזה – עידוד מקומות התעסוקה. למה אני צריך לנסוע לתל אביב כל יום? למה אין כמעט היצע במשולש אשדוד-רחובות-ראשון לציון? אם יעלו את הארנונה למשרדים בגוש דן ויורידו בפריפריה, אפשר ×™×”×™×” ליצור איזון. הרי אי אפשר לנתק את יוקר המחיה של דירה ותחבורה, אז צריך לעודד את מי ש"גר רחוק" לא להרגיש שהוא רחוק משום דבר. למאיזה אספקט של תל אביב, חוץ מחוף הים, אי אפשר לייצר אלטרנטיבה בעזרת תכנון נכון קדימה?
  6. מקומות עבודה כמו שלי, אין סיבה שיחזיקו משרד ענק ולא יאפשרו עבודה מרחוק ממרכזי תעסוקה מרוחקים או מהבית. יש לעודד את האופציה במיסוי או כל כלי אחר.
  7. להתחיל לבנות תוכנית אמיתית לעצירת גידול האוכלוסיה דרך חינוך טוב ושינוי תרבותי, השקעה ברווחה וצמצום פערים ואי שוויון.
  8. להבין את הקשר שאין לנתק בין מדיניות השטחים ומחירי הדירות, שתקציב הבטחון וסבסוד ההתנחלויות בא על חשבון מדינת הרווחה. מישהו תהה פעם איך אין בעיות היצע ומחיר בשטחים?
  9. להבין שבעיות הרווחה לא מסתיימות במיסים ושכ"ד אלא הכל חלק מ הרבה בעיות אחרות, וצריך לשלב את כל הפתרונות ביחד.
  10. לא לחשוב אפילו לרגע על תחליפי ביבי סוג ז'.
  11. איכשהוא, מתישהוא, לעבור מכלכלת צמיחה לכלכלת שגשוג, מכלכלה קפיטליסטית מבוססת חוב לכלכלה אקולוגית מבוססת משאבים (אני יודע, אני חולם, תנו לי).
  12. לעודד עסקים קטנים, בגודל משפחתי, על פני קונצרנים וענקים ריכוזיים. יזמות קטנה תיצר יותר תעסוקה מקומית מאשר מעסיקי ענק בעיר זרה שידונו אנשים לבזבוז שעות ארוכות של פקקים וניתוק מהמשפחה והקהילה.
  13. תכנון קדימה זו מלה גסה בכנסת. לאחרונה ממשלת ישראל אפילו יצאה במכרז לקבל הצעות תכנון לעתיד הבינוני של 15 שנה. פשוט אין לה רעיונות משל עצמה. אין באמת ראיה קדימה של תשתיות החשמל, האנרגיה (מי אמר חוות סולאריות וקיבל זין בעין?), המים, הכבישים, אבל בעיקר התשתית האנושית, השקעה בחינוך ובאקדמיה. זה כל כך ברור שילד יכול להבין את זה, אבל בכנסת עיניים להם ולא יראו.

אני בטוח שיש עוד הרבה מה לעשות, אבל זה עכשיו באלתור של רגע מה שקופץ לי לראש. אפשר למצוא עוד המון רעיונות אצל מכוני מחקר ועמותות שעוסקות בכך, ולברור מה מתחבר נכון ומה מעלים בעיות מתחת לשטיח.

ולמי שחושב לרגע שכל הפוסט ×”×–×” משאיר אותי בתקווה – להפך. אני עדיין מיואש. כמו נמרוד אני רואה יותר את גודל הסלע ותלילות המדרון שיש לגלגל אותו למעלה ולא מרגיש שזה אפשרי, גם אם לא עשרים אלף אלא עשרים אחוז מהעם יקומו ויצעקו. אני מרגיש שלמדינת ישראל אין את הכוח לעשות את השינויים האלו שיעצרו את הנפילה הבלתי נמנעת (אם כבר, היא מחמירה אותה כל שנה), אבל מצד שני, לאיזו מדינה מערבית כן יש את היכולת לשינויים מרחיקי לכת אמיתיים?