אין לי הרבה מה להגיד בפוסט הזה מלבד שנז"ק דיגיטלי הוא אכן נזק, ושנראה לי שאין לי היום מקוריות בבחירת כותרות פוסטים.

(כן, עוברים חודשים, אני לא כותב על הביומטרי או על פיגועי טרור, או מחטפי הגז, כי מי שעוקב אחרי בטוויטר יודע שאני גם ככה מיואש ולא נותר אלא לרטווט את הכתבים המובילים ולבכות. אז אם אני פותח כבר את הוורדפרס (ששדרג השנה יותר גרסאות משאני כתבתי פוסטים) אני אעשה את זה כדי להתלונן על הדברים הקטנים שמציקים לי. צרות עולם ראשון אם תרצו.)

לפעמים דברים עוברים לי ליד הראש ואני מגלה אותם באיחור. הצעצוע האחרון הוא תגי NFC. לא חקרתי אף פעם את הטכנולוגיה, ידעתי שבגדול היא אחות של RFID - מכשיר טלפון אחר או סליקה בסופר מדברים עם הטלפון שלך, או רכיב פאסיבי שמקבל קצת זרם בהשראה מהטלפון - אבל לא הלכתי לחפש אף פעם מה עושים עם זה עד שנתנו לי תג כזה במתנה השבוע.

אז ככה: תגי NFC הם קומפקטיים למדי, סנטימטר עד שלושה, שטוחים, יכולים להתחבא במדבקה או בתוך משהו יותר קשיח שמתאים לארנק, טבעת, מחזיק מפתחות וכולי, וניתנים לקריאה רק ממרחק סטימטרים ספורים, לרב רק מילימטרים. בניגוד לRFID פשוט גם ניתן לכתוב עליהם, וכל אחד יכול למצוא יישומון פשוט בחנות גוגל (והחל מאייפון 6 גם אפל, אני שומע), ולכתוב לצ’יפ. לרוב יש שם בין 137 בייט עד 888 (לא יודע למה המספרים הבלתי־עגולים האלו), וחלקם אף יכולים לאכסן כמה קילובייטים. אפשר להחביא שם תוכנית או רק כתובת, URL, סיסמא או מה שתרצו. קל למצוא יישומונים שבעזרתם תג כזה יפעיל מה שתרצו בטלפון - למשל מדבקה על ארונית הלילה ליד המיטה שתשתיק את הצלצול ותכוון שעון לבוקר, אחת על גב הלאפטופ שתעודד את הטלפון להפוך להוטספוט נייד, אחת באוטו שתפעיל GPS+וייז ותכבה וייפיי, מדבקה בסלון שתתן אוטומטית את שם וססמת הוייפיי למי שאצלכם אורח בבית וכדומה. שימושים יותר מתקדמים: תג על מחזיק המפתחות שינעל את השימוש בארנק הביטקוין שלכם או יאשר לתוכנית לקבל SU על האנדרואיד, או (עם עוד חומרה מתאימה) יפתח את דלת הבית. אשאיר לדמיונכם הפרוע למצוא עוד רעיונות לאוטומציה. בשלב זה אני מתקשה להמליץ על ארנק הביטקוין בשתל NFC תת-עורי, אבל אם זה הקטע שלכם, לכו על זה.

נכנע לתרבות הצריכה? לחלוטין לא. מחשבון שעשיתי על חשבוניות הסלולאר האחרונות שלי, אם אקח חבילה באורנג’ ואקנה סמסונג גלאקסי S2, אשלם פחות. מצב מוזר לחלוטין, אבל ראו מה קורה לי, ואולי תוכלו לעשות החלטה מושכלת לגבי הסמארטפון שלכם.

הסט-אפ הנוכחי: בכיס יש לי נוקיה N900, מכשיר פתוח חמוד ביותר, מריץ דביאן, מכונה מאוד גמישה וגיקית, עם מקלדת QWERTY נשלפת, אני אתגעגע אליו מאוד, אבל אני מפסיד את כל האפליקציות הפופולאריות של שוק האנדרואיד, למשל וייז, שזו הדרך הכי נוחה (והיחידה כרגע?) לברוח מפקקים ומכמונות מהירות כאחד. באוטו יש לי 6210 בדרך קבע עם דיבורית “עריסה” מעולה של נוקיה. היתרונות - שמע שלא משתווה לאף דיבורית בלוטות שנתקלתי בה, טלפון ללא מצלמה אם אני צריך להכנס ללקוח במתקן מסווג, מכשיר גיבוי פנטאסטי עם חיי סוללה של כמעט שבוע.

יש ימים שבהם אני עוסק בעניני פרטיות אלקטרונית, זה קל מדי ליפול לבור של פראנויה ולודיזם, במובן של פחד מפיתוחים טכנולוגיים בידיים הלא נכונות. אורוול פחד מהשלב הזה בפיתוח הטכנולוגיה, והעולם שדמיין ב"1984" היה קודר ומדכא (תרתי משמע). מצד שני צ’ארלי סטרוס מצייר עולם מאוד עצוב לעמים שיצאו נגד טכנולוגיות (למרות שזו סאטירה פוליטית יותר מאשר עתידנות של ממש) בספרו “סינגולאריטי סקאי”. ספר שנוגע בכל טרנד ורעיון טראנסהומניסטי ולא תמיד בצורה מחמיאה. מול רואי שחורות שונים גם קורי דוקטורוב ניסה להפיח קצת אופטימיות בספר “אח קטן” ש הזכרתי פה לא פעם, על הדרך שבה נער מצליח להמלט ממנגנוני בטחון מהירים מדי על ההדק של מדינת המעקב אליה התדרדרה ארה"ב - אבל עושה זאת ע"י רתימת הטכנולוגיה לטובתו. האופטימיזם של דוקטורוב הוא שטכנולוגיה כאן משמשת נגדנו אבל גם בידינו, ולכן כדאי לכולנו להכיר אותה טוב ולהשתמש בה לטובתינו.

לפי הפוסט הזה של רם און, אפשר היה לחשוב לחשוב שאני שונא את ה-N900 שלי. חלילה וחסה! כתבתי פוסט שסופר חלק ממעלותיו ואיזנתי בפוסט שמציין את מגרעותיו הקלות כדי להכין אנשים לציפיות הנכונות. מדובר בחומרה מצוינת - שמע, מקמ"שים (מודה, עוד לא בדקתי לעומק את ה-BT)\ מקלדת ומסך יפהפה שעובד מדהים בכל זווית ותנאי תאורה. על כל אלו יושבת מערכת הפעלה נהדרת ומלאת הפתעות טובות. כל מה שהפוסט הקודם רצה לומר שהמכשיר מאוד מזמין לגיקים, power users ואפילו סתם מתלהבים, אבל מי שמחפש את האחידות של טלפונים אחרים צריך להנמיך צפיות אלו או לחפש במקום אחר. בכל מקרה, אם כבר לקנות נוקיה, אחרי ששיחקתי בעבר עם 6820, 6880, E51 ו- E71 אני חייב להודות שסימביאן מאכזב מאוד (או במילותיו של רם און: קקי קטן וירוק) ליד המיימו.

(פוסט זה הוא המשך של הפוסט הקודם על ה-N900, והוא לא מיועד לחולי לב, משתמשי אייפון, וחתולות בהריון)

ראוי להזכיר שוב שה-N900 איננו חלק משושלת הטלפונים של נוקיה, הוא ממשיך של קו הטאבלטים כמו ה-700 וה-N810 שבאו לפניו, רק עם אופציה טלפונית כתוספת. הטלפון הוא עוד אפליקציה שמריצים מהדסקטופ (או מוקפצת אוטומטית כאשר מקבלים שיחה, או מסובבים את הטלפון מאופקי לניצב אם הדלקתם את האופציה, ולא ברור שזה מצב רצוי). הסאונד מצוין, אל תבינו לא נכון, אבל התפעול לוקה. הנה עוד כמה סיבות שבעטיין אני לא רואה בו שיפור לעומת ה-6230i שהסתובבתי איתו עד להתחלת השבוע:

כמו כל גרופי של פינגווינים וגנו, רציתי טלפון פתוח. המוקו היה ונשאר משהו בין אלפא לביתא. העיצוב מחריד, המסך לא יפה, ועתיד החברה לא יציב (או למעשה כבר לא קיים). חיכיתי לגרסא יותר חדשה וכמעט נכנעתי לאנדרואיד, אבל אז צץ החמוד הזה. הזמנתי, קיבלתי אותו בשישי בערב, שיחקתי איתו, התקנתי עליו המון דברים, גמרתי לו את הסוללה פעמיים ביום והסתובבתי עם כבל בכיס כדי להטעין אותו בכל צ’אנס (מה אתם חושבים שזה פה, מכונית חשמלית עם עמדות החלפה?) והנה מסקנות ראשוניות: זה לא טלפון חכם, זה לאפטופ ממוזער עם אופצית טלפון סוג ב’. אני לא מצטער שקניתי אותו אבל יש כמה דברים שחייב אדם לדעת לפני שהוא קונה מה שהוא חושב שהוא טלפון.

בחודשים האחרונים נאמנכם העבדקן ועוד ענן אקטיביסטים קיחוטיים הפצצנו בהסברים, הפצרות, הפחדות, תאוריות קנוניה נגד חוק המאגר ויישומיו האפשריים. עכשיו משעבר החוק אני מתחיל לראות יותר מידע אמיתי (למה רק עכשיו?!). בסוף הכנס במכון הישראלי לדמוקרטיה בשבוע שעבר ( פורסם הוידאו!) יצא לי לשוחח קצת עם יורם אורן, יועץ משרד הפנים לתשתיות הכרטיסים החכמים והמאגר. המשכנו את השיחה באימייל וקיבלתי הרבה מידע. אני אתן לכם סקירה קלה בסגנון “FAQ”. הציטוטים מפי יורם אורן לא נערכים על ידי ומסומנים כציטוט (רקע אפור). ציטוטים שרק “מוקפים בגרשיים” רגילים הם מזכרוני מרב-שיח בע"פ - לא כולם של יורם אבל העברתי דרכו את הפוסט כדי שיתקן אם המידע בהם לא היה נכון.

בין כל תמונות החתולים ותמונות הטבע, אבא שלי גם שולח לי מדי פעם אייטמים מעניינים, והנה התפלק לו פנימה גם אייטם שממש שימח אותי: TheMarker IT - תביעה ייצוגית בסך 160 מיליון שקל נגד אייבורי ו-KSP. לא, אני לא שמח שתובעים אותם עד שאני לא אדע אם באמת היתה כאן הונאה ונמכרו דיסקים תקולים בידיעה. אם היתה אז זה באמת סיפור מוזר, כי מבין השורות אפשר אולי להבין שהבעיה תוקנה בשדרוג קושחה, מה שמאוד מקל על המשתמשים או המתקינים לטפל בזה בקלות (כמו שעשיתי אני). ברור לי שאין מצב שKSP או מישהו ידעו שקיימת הבעיה והסתירו אותה חצי שנה, כי חומרת מחשבים לא מוחזקת בארץ במלאי יותר משבועות ספורים, לרוב ימים בודדים, משמע האספקה הפגומה המשיכה הרבה זמן בגלל שסיגייט עצמם לא ידעו על הבעיה במשך כל הזמן הזה, וברגע שהם תיקנו אותו, הם פרסמו את דבר עדכון הקושחה באתר שלהם. אם יש מישהו לתבוע אותו על אספקת מוצר דפוק לאורך זמן זה אולי את סיגייט.

אן קווקיאן היא נציבת פרטיות הציבור באונטריו ש יצאה נגד חוק המאגר שלנו. חפרתי קצת נגד אילו דברים היא בדרך כלל פועלת וגיליתי שרק לפני חודשים ספורים, בטרם נכנס חוק הפרטיות החדש והמחמיר שם (זה ש למעשה אולי הופך את פייסבוק לפטפטנית ברמה שמחוץ לחוק), התחיל גם בקנדה מאבק לא קטן על רשיונות “חכמים” עם RFID.

הפרויקט עוד לא בוטל לחלוטין כי הוא בשליטת הממשלות המקומיות. ססקצ’ואן כבר ביטלה את הפרויקט אצלה, ו מומחים מבקרים את קוובק, מניטובה, אונטריו ובריטיש קולומביה שאימצו אותו. מסתבר שהדרישה באה (הפלא ופלא) מטעם הרשויות האמריקניות שאומרות שזה “לטובת הקנדים” כדי לחסוך להם לעבור את הגבול עם דרכון. קווקיאן מספרת כי אחרי שהשלטונות דילגו בזריזות לרכוש את החומרה, היא הצליחה למצוא מספר מוצרים שבדרך לשוק (יוצאים רק בימים אלו) שמכילים RFID שניתן להפעלה סלקטיבית ע"י המשתמש (למשל פטנט מכני פשוט - אם לא לוחצים על הפינה, לא נסגר המעגל שמחבר את האנטנה לצ’יפ. כדאי אולי לידע את HP מה לקנות ואת ממשלת ישראל מה לדרוש…

רשם הגורמים המאשרים במשרד המשפטים מבקש המלצות לשיטות הצפנה. אני חייב לציין שענין החתימות הדיגיטאליות חמק קצת מעיני כשעברתי לאחרונה על חוק המאגר הביומטרי. אצלי בראש היתה הפרדה בין החתימה הדיגיטאלית האישית שדוחף פרויקט “תהיל"ה”, לבין תעודת (גניבת) הזהות של שטרית. היום עברתי שוב על הצעת החוק העדכנית שבידי (לצערי הנוסח הסופי להצבעה עדיין לא היה ברשת כשבדקתי לאחרונה), ואני רואה שבגוף החוק לא מצוין כלום על היות הכרטיס אמצעי לחתימה אלקטרונית עד לכמה שורות קטנות בסעיפיו האחרונים של החוק שמציינים אילו סעיפים הוא משנה או מתייחס אליהם בחוקים אחרים, כגון חוק מרשם התושבים וחוק חתימה דיגיטלית.

האם הגיע סופו של האייפון? ניב קלדרון טוען שכן. אני מחכה שהאבק ישקע ויתהדק היטב לפני שאביע דעה בעד ונגד הג’יפון (יש לבטא מלרע) או אחליט אם לקנות אחד. בינתיים יש רק דגם אחד של HTC בשוק, קיוויתי שלקראת הקריצמס יצאו הרבה יותר יצרנים עם אנדרואידים אבל עברו כמעט שלושה חודשים ובינתיים שקט מופתי. לא ברור גם אם היציאה המהירה של HTC היתה לטובתם, קראתי כמה תלונות על איכות חומרה בעייתית אבל קשה לקבל מידע מאוזן, אם המוצר אכן פזיז וחצי מבושל או שאלו פשוט חובבי גאדג’טים שימצאו פגם בכל דבר.למישהו יש אחד כזה כבר בארץ?

דורון אופק מסביר למה מוקו. הוא כותב עליו די הרבה בזמן האחרון כי אנשים רוצים לקנות כזה, והוא חשב לייבא אותם. יש לטלפונים האלו כמה בעיות וכמה יתרונות. אנשים קראו את ההמלצה של FSF עליו כאלטרנטיבה לאייפון ורצו לבדוק אותו, אבל מיהרו להשוות אותו לאסון רכבות.

הפרי-ראנר הוא אכן טלפון פסיכי משתי בחינות עיקריות: הראשונה שהוא מעיז לעשות את מה שמוטורולה, נוקיה, סוניאריקסון ואחרות לא יעיזו לעשות, שזה לפרסם את המפרט המלא ולספק לכל אדם מהרחוב את הSPEC המלא של החומרה, כולל לוח אם לעשות בו שינויים לפי צרכיו. השניה היא שהיצרן גם לא מנסה לרגע אחד לשלוט בתוכנה שתרוץ עליו. בניגוד לצעצועים חמודים כמו לנובו U8 או סאמסונג Q1 או סבתא נוקיה 770 או ביתה ה N810, יצרני המכשיר מעודדים אותך לנדוד רחוק ממערכת ההפעלה של היצרן, ואנשים מתקינים שם היום אובונטו ודביאן ו מיני בישולים ביתיים אחרים, נדמה לי היום בסביבות 8-9 טעמים של הפצות והיד נטויה.

הפציינט הגיע למרפאה תוך תלונות על איטיות זיכרון וכאבי ראש. לטענתו לא ישן כבר 130 יום. מבדיקה מהירה גיליתי שעולים מביטנו צליל ניסור מתכתיים איומים. ללא דיחוי הודעתי לו שעליו להתאשפז בטרם יהיה מאוחר מדי. מהסתכלות תקופתית בתיקו לפני כחודשיים כבר הזמנתי לו דיסק חצי טרה חדש והתכוונתי לזמנו להשתלה אבל הדבר זרח מפרחוני. אני מקווה שלא אחטוף תביעה על הזנחה פושעת. גם ככה ניסיתי עליו תרופות בעייתיות, העברתי אותו לSID וחזרה לLENNY והוא מראה סימני עייפות וטשטוש מזה זמן, וכבר שלושה-ארבעה חודשים פניו נפלו ואין אייקונים מעטרים את פניו כפעם. התייחסתי אליו כאחרון השרתים וויתרתי על הX. בושה.

עכשיו שאני מסתובב עם לאפטופ כמו כל הפראיירים האחרים, נשאלת השאלה של אבזור ועכבור. סה"כ אני מסתדר יפה עם ה"ראש מחק" של IBM, אבל אני אשמח למשהו יותר ארגונומי, מה גם שיש לי דרישות מופרכות כמו, אני רוצה גלגל דפדוף וגם כפתור עכבר מרכזי.

שיחקתי טיפה עם המייטימאוס של אפל, והוא נחמד ונעים לי, אבל חבר אחר אמר לי שהם נשברים בקלות (יש עדויות סותרות?)

למיקרוסופט יש כמה עכברים אלחוטיים אבל רובם לא בלותות, ואני לא רוצה לבזבז יותר מUSB בודד על הסיפור (מדובר בלאפטופ ישן בלי BT מובנה) ואלו שכן BT יקרים בלי פרופורציה (אבל אולי שווים את המחיר? עוד לא ניסיתי ביד)

Supercomputer sets petaflop pace הוא מאמר שקפץ לי אתמול מהBBC. תהיתי מיד - אם ישנם מעבדי סל של שמונה ליבות רצות ב4גיגה-הרץ ומעלה, למה אין לקנות כאלו בשביל תחנות עבודה ביתיות ומשרדיות? למה לא שרתי פיצות להריץ עליהם שרתים בזול? הרי המחשבים הכי זולים שעליהם המעבד הזה רץ הם מכונות הPS3 החביבות של סוני, לא רק מחשבי על?

שי אמר שאינטל פשוט מקובעת בשוק, ולא יכלה להחדיר בעצמה את פלטפורמת IA64. הסיבה שאיטניק… סליחה איטניום היה כשלון היה שהוא פשוט גרוע. עבדתי עם כמה מכונות נסיוניות כאלו של הדור הראשון, והדור השני לא השתפר בהרבה. מדובר בליבות מפלצתיות ששיטת האופקודים שלהם דורשת שלכל מעבד יהיו עשרות מגות של קאש כדי לתת ביצועים סבירים בקושי, מייצר המון חום וטוב בעיקר בנקודה צפה וחישובים מקביליים, אבל בדברים פשוטים כמו שרותי קבצים, מסד נתונים או ווב הפלטפורמה הזו היא צב חולה. מצד שני יש לנו כאן מעבדים מוכחים וטובים של PPC שיש מערכות הפעלה מיינסטרים שרצות עליהם ויכולים לפתוח המון צווארי בקבוק. אז למה דל, יב"מ וסאן וHP לא מציעים מעבדי CELL שכאלו לשרתים רגילים? פיצות של 1U? בין לינוקס ומאק/BSD הרי שעולם השרתים כבר היה אמור לקבל אותם מזמן בברכה, אז מה עוצר אותם בדיוק?