מודו השיקו סוף סוף. ייפי.
התשלמו 500 ש"ח ופרטיות שיווקית? זה "מחיר מיוחד" לטלפון שעושה פחות מהנוקיה 6230i שלי (300 ש"ח).
אישית אני המום שהמוצר בכלל יצא בסוף (שנה וחצי איחור ונפילת שוק מאוחר יותר).
איכות המידע, איכות הדמוקרטיה
אני מתכתב עם מישהו בפורום ב"שינוי ירוק" על ענייני הפלרת המים בישראל, ומסתבר שהאיש יושב במאהל מחאה מול הכנסת. תוך כדי, האיש מעדכן שהיום פתאום הוחלט לפנות את כל מאהלי המחאה שמול הכנסת וקורא למי שרק יכול לבוא עם מצלמות או מסרטות והרבה מצברוח רגוע, לעזור לחופש הביטוי בישראל לעמוד בעוד נסיון סתימת פיות.
מצד אחד, אני עדיין מחפש מספיק חומר רקע כדי לברר אם סיפור ההפלרה הוא אכן קונספירציה פראנואידית או שיש כאן נושא אמיתי לדאגה, מצד שני כמות המידע המצומצם ומקורותיו שלא כולם אמינים בעיני גם הוא לא מעודד. עוד על ענין ההפלרה אולי בפוסט אחר, אני רוצה לדבר על העובדה שהמידע כל כך מסובך למציאה והשגה. מחקרים רפואיים שפורסמו הם ספורים וחלקם אינם נגישים לקריאה חופשית כי הם נעולים במאגרים שהכניסה אליהם יקרה, דיונים שהיו בנושא בועדות ממשלתיות אינם מצוטטים או נגישים ברשת, אדם נאלץ להיות מוזן משמועות ולהתאפק שלא להאמין יותר מדי לאתרים שאי אפשר לדעת כבר מי הקים אותם ולצורך איזה אינטרס. שיא השיאים הוא שהנושא גם נידון בבג"צ בעקבות עתירה של אדם טבע ודין, אבל משום מה את הפרוטוקולים אי אפשר למצוא. אני מנסה להשיג עכשיו את מספר התיק כדי לבקש אותם פרטנית ממשרד ממונה חופש המידע שם, כי אם יש אמת בכל הבלגן הזה, ראוי שהיא תצא לאור, ואם אין אמת, אני לא רוצה לפרסם פה מידע מטעה.
אני רוצה גם לציין שהרעיון שהציבור צריך להגיע עד הקמת אוהלי מחאה (מוצדקים יותר או פחות) מעידים על בעיה. או שאין צינורות מקובלים (שזה לא דמוקרטי), או שיש אבל הם לא פועלים (שגם זה מפוקפק), או שהציבור מרגיש שהוא ניסה הכל ולכן מאהל מחאה זה התקווה האחרונה שלו להעביר מסר לשילטונות.
אם מפנים את מאהלי המחאה הרי שיש כאן בעיה נוספת של סתימת פיות ודריסת עקרונות הדמוקרטיה. האם האיש תיאר לי מצב אמיתי? רצתי לעיתוני הרשת לברר אם כצעקתה. בYNET לא מצאתי על זה מילה (אבל מבזק מעודד סיפר לי שהשר איתן מתנגד למאגר הביומטרי, כל הכבוד! וידיעה אחרת דיברה על הצלה ואולי הכשרה של שרץ מפרץ הפיראטים, מענין מה יהיה). חיפוש בנרג' השאיר אותי גם הוא בידיים ריקות, וכך גם הארץ. ארבע שעות אחרי שהאיש מספר שמנסים לפנות אותם, ואין מילה על זה באף עיתון? איך להסביר את זה?
אולי האיש שיקר לי, אבל איזו סיבה יש לו, אם קל להתפס בשקר שקוף? הוא רוצה שאקפוץ לגבעת רם כדי לבזבז לי את הזמן? לא הגיוני, כי הרי הוא מנסה לשכנע אותי במשהו.
מצד שני, אולי הדמוקרטיה הישראלית המתדלדלת משתיקה פרסום של משהו חשוב שכזה? יש איזה קורא ירושלמי שיכול לקפוץ ולספר לנו מה קורה שם לעזאזל?
עוד על האבסורדים הקטנים של דמוקרטיה בקריסה ריכז לאחרונה יהונתן בפוסט על מדרונות חלקלקים, בינהם למשל העובדה שאנשים כמוני וכמוהו נמצא אולי את עצמנו בחקירה פלילית יום אחד. אני בטוח שהרבה גיקים מתמוגגים עד כמה מצחיק הוא הפראדוקס של חוק במדינה דמוקרטית השולל את זכות האזרחים לבקר ולטעון שהמדינה איננה דמוקרטית, אבל בעולם האמיתי זה איננו משחק מילים לוגי, אלא מכבסת מילים של אמת מבהילה של התפרקות זכויות יסוד, במיוחד כשרואים שבקריאה טרומית יש לחוקים כאלו רוב מבהיל במיוחד.
קלינגר מתייחס לא פעם לנושא הבעייתי של העובדה שאנחנו סומכים על האינטרנט כמו על הזיכרון שלנו, או אפילו יותר מאשר על הזיכרון, וזיכרון שכזה הרי הכי קל לשכתב (במיוחד בויקי), ואת מסקנותיו הכי קל להכתיב, כשאנשים מתחילים לסמוך על זכרונות נזילים ונבחרים מפוקפקים יותר מדי. וכדי שלא נשים לב לשכתובים בחוק ובמוסר, יספקו לנו לחם ושעשועים ויחכו שנשקע בנירוונה עם חיוך מטומטם. עד כמה נירוונה? ובכן לדוגמא, אני עוד לא יודע כמה מסוכנת ההפלרה של המים בישראל, אבל אני חייב להודות שלשפוך לירושלמים את הביוב שלהם חזרה לתוך מי השתיה זה יצירתי, ולצערי אני חושב שלא יפתר בקרוב. חלם זה כאן, ורשעים שולטים בה.
אז מה היא הפעולה הדראסטית שדרושה כדי להחזיר את האמון במציאות המתומללת והמקודדת, בממשל ובאנשים? אולי זו קריאה לצאת מהעננים ולהחזיר את הזכרון שלכם למחשב המקומי ולספרים לא אלקטרוניים, או אולי צריך באמת לעודד את אסכולת קורצווייל ולתת למכונות לעשות קצת סדר שלטוני הגיוני כשהצורך במאבק בשחיתות מבוטל מרגע ששולטת מכונה ללא אימפולסים חמדניים, והקוד שלה בפיקוחו הפתוח והשיוויוני של הציבור. האם אני חושב יותר מדי על הכל ומגיע למסקנות חסרות בסיס? לפחות גורם מהימן ובלתי תלוי אחד אומר שלא…
אבל זה לא מנחם אותי, כי לך תסמוך על מכונות…
בני מצווה, בני חושך או בני אור?
חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.
איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.
ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.
חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.
והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.
אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה 🙁 אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.
ממשל פתוח
לא עוד פוסט פוליטי כבד, סתם שלוש שורות במקום טוויט…
אני יושב בבית המשפט בת"א מחכה למשפט על חניה, ומוצא רשת אלחוטית פתוחה. לא, אני לא אנסה לראות אם אני יכול לסרוק את הרשת הזו ולגלות בה דברים מעניינים, זו סתם הערת אגב על גילוי חביב (ואולי מביך). הייתי פשוט חייב לנצל את זה כדי לענות על שני פרטי דואל ולכתוב "לייב" על הענין 🙂
בהמשך היום אולי פוסט על המשפט ותוצאותיו.
SHA-1 מט
למי שלא מעודכן בעולם הקריפטוגרפיה, עוד אלגוריתם האשינג התגלה כחלש, לאחר שב-2005 נתגלו עדויות שיש מצב שהוא בעייתי מתמטית. זה לאחר שבחודשים האחרונים התגלה שגם מאוד קל לייצר זיוף של MD5 (עדיין, לא להבהל. אלא אם כן יוכיחו אחרת, מידע שחתום ומוודא גם עם MD5 וגם SHA-1, עדיין בלתי ניתן לזיוף). משפחת הSHA-2 עוד לא ממש החליפה אותו במוצרים בשוק, אבל כיון שמדובר במשפחת פונקציות מאוד דומות רק של יותר ביטים, אין מניעה שגם זה אולי יקרה בעתיד. בינתיים יש מרוץ לבחירה פתוחה באלגוריתם שיקבל את הציון SHA-3.
מה המשמעויות הפראקטיות? ובכן פרויקט דביאן מבקש מהחברים לא להעיף את האלגוריתם מהספריות כי עדיין רשת האמון של מפתחות החתימה מבוססת עליו. במקום זאת, הם ממליצים ראשית להגר ולחתום מחדש עם אלגוריתם חדש יותר, למשל SHA512 ממשפחת SHA-2. לפי מפתח הPGP שלי, זה אומר למשל שאני צריך לבקש חתימה מחדש מחלק מהחותמים הותיקים שלי. אבל לפני שהלכתי לברר אילו מהחתימות צריכות ריענון, מסתבר שאני גם צריך לייצר מפתח חדש כי DSA1024 חייב לצאת גם הוא לגמלאות. דביאן ממליצים על מפתחות RSA2048 ומעלה, וזה אומר ש-1675 מתוך 2243 מפתחי דביאן יצטרכו לייצר מפתחות חדשים.
בנקודה זו, 95% מקוראי הבלוג בוודאי ברחו בצעקות של "מה רוצה ממני המשוגע?! למה זה מעניין אותי?".
ובכן, במדינת ישראל קיים לו חוק החתימה הדיגיטלית כבר 10 שנים. לא הגדירו איך חותמים, באילו שיטות, איך מיוצרים המפתחות, איפה הם נשמרים, איך הם מבוטלים וכולי, רק מוסבר שעל חתימה דיגיטלית אפשר לסמוך יותר מאשר על חתימה בכתב יד, גם בבית משפט. מדינת ישראל רוצה שלכל אחד מאיתנו יהיה כזה, אבל איך מיישמים? אם אכן נגנב המפתח החותם או ששיטת ההצפנה והחתימה נחלשות או נפרצות כמצוין לעיל, הרי שצריך עכשיו להפסיק לסמוך פתאום על מאות מליוני חתימות על מסמכים שבשוק, וצריך לייצר מפתחות חדשים למדינה שלמה, ואנשים יצטרכו להזדהות שוב מול המדינה עם המפתח החדש… בלגן! רוב הסיכויים, כמו שאנחנו מכירים ממשלות, זה שהפקידים יגידו "יקר מדי, לא נורא אם ישתמשו ברמת אבטחה נמוכה יותר? מה כבר יכול לקרות?".
ולמה זה יצליח להם? בגלל שאנשים לא מבינים את הטכנולוגיה והטרמינולוגיה. הציבור לא מבין ולא יבין הצפנה. יתנו לו כרטיס ביד ויגידו לו "אל תאבד אותו" אבל הוא יאבד אותו. יגידו לו לזכור סיסמא והוא ישכח אותה. וזה במקרה הטוב.
במקרה הרע, צפויה לנו מכת גניבות זהות. יום אחד תגלו שמכרתם את הבית, או משכנתם אותו ולא שילמתם, או סתם שבמקרה יש לכם 10 חשבונות בנק מעפולה עד בורות לוץ וכולם בחריגה ולכן גם חשבון הבנק הלגיטימי שלכם מוגבל.
אומר לנו שטרית, שחוק המאגר הביומטרי יארגן את זה ויגן עלינו, אבל אני ואחרים לא מאמינים שזה יקרה (ויום אחד אסיים כבר את הפוסט בנושא), אבל תחשבו על זה שהמשמעויות של מערכות קריפטוגראפיות גולש לנו לחיים, להצבעות אלקטרוניות, לגישה מקוונת לממשל, אבל אם רובנו המוחלט לא מבין את הטכנולוגיה שמתחת, איך יוכל אזרח לנצל את הכלי לשמירה על עצמו? לדעתי יש בקיעים פה שראוי להם פוסט יום אחד, תקראו לזה הקדמה.
מחשבות על דמוקרטיה 5: חוק חופש המידע בישראל – הרצוי והמצוי
אני לא זוכר אם פירטתי למה צריך להיות חופש מידע. יש שאלה בכלל? אני חושב שכיסיתי את זה, אני חושב שזה מזדחל לכל דיון על מודעות לבעיות פרלמנטריות או כל בעיה בעולמנו, שצריך שהמידע יהיה יותר זמין ליותר אנשים. אם זה מודעות לנזקי הדיכוי, אם זה לבעיות של כפיה דתית ואם זה כדי לדאוג פשוט שהממשלה שלנו לא תבלבל אותנו במילים. לי אין ספק שחופש המידע הוא התאום הסיאמי של חופש הדיבור. מידע חופשי בידיים של אנשים יכול להביא אנשים למודעות לעולם מסביב, כולל לבעיות חברה וממשל, או סביבה וכלכלה. לא סתם תשמעו את טים ברנרס-לי קורא "מידע גולמי עכשיו!", ומאוד מרענן ומשמח לראות את אובאמה נענה.
אז מה צריך להיות חופשי באמת? לדעתי כל חומר שהפיק הממשל, שהרי זה הופק מכספי המיסים של כלל הציבור ולכן צריך להשאר בבעלותו. הנה מה שכתבתי באותו מסמך הצעות חוק שהזכרתי בפוסטים הקודמים (את זה כתבתי לפני שגיליתי מה רב הברדק בנושא, בעיקר בעיקבות מחקר קטן שערך ידידי שי בנושא):
תחת ההגדרה "מידע ציבורי" יכלל כל מסמך ציבורי (טקסט, חוזי, שמע, תוכנה וכולי) המיוצר ע"י מנגנוני הרשויות הממלכתיות, המקומיות והדתיות (כמפורט בסעיף 4 לחוק חופש המידע), או ע"י גורמים פרטיים שנשכרו לספק את המידע הזה, וישוחרר מזכויות יוצרים לרשות הציבור (public domain) כנהוג בארצות הברית ומדינות אחרות, שהרי בעלות המדינה על קנין היא ברשות אזרחיה, ולכן קניינה הרוחני הוא קניינם. האתר הממשלתי המרכזי יעודכן מכל מערכות הממשל ויציג ללא תנאי או עלות נוספת כל מסמך שאינו מסווג כביטחוני או פוגע בפרטיות, בצנעת הפרט, חסיון רפואי וכולי. בכללם:
- חוקי המדינה בכל גרסאותיהם בעבר.
- נוסחים מלאים של החלטות בתי המשפט השונים (כרגע זמין בחלקו – לרוב רק סיכום ללא הנימוקים המלאים, ובסריקות גרפיות בתוך PDF במקום בטקסט פשוט ונגיש)
- GIS, מפות ממשלתיות.
- ארכיונים ממשלתיים בלמ"ס, ארכיון התצלומים הלאומי, גנזך המדינה וכיו"ב ארכיונים לאומיים.
- תכנים שנוצרו והופקו במימון המדינה, בכלל זה כלל הפקות הטלוויזיה והרדיו של רשות השידור והטלוויזיה החינוכית, והוצאות ממשלתיות כמו הוצאת משהב"ט (רשות השידור הנורווגית החלה מחלקת טורנטים של ההפקות שלה).
- כל חומר לימוד ומחקר מדעי שמומנה הפקתו ע"י המדינה אם בכספים ואם במתקנים ומכוני מחקר.
לצורך שקיפות תפקודי מוסדות השלטון והחברות הממשלתיות ותשתית לדמוקרטיה ישירה, בהגדרת "מידע ציבורי" לעיל יכללו בפרסום המקוון:
- פרוטוקולי ישיבות הכנסת, הממשלה, ועדות הכנסת, הנהלות משרדי הממשלה, ושאר הרשויות השופטות, המקומיות וכולי, לפחות 20 שנה אחורה במידת האפשר, ועדיף יותר.
- הטקסט המלא של הצעות חוק שהצליחו או שנפלו, היסטוריה מלאה של הצבעות ונוכחות בישיבות של חברי כנסת, ממשלה, ועדות, מועצות ומנהלות מקומיות וממשלתיות.
- פירוטי התקציבים הממשלתיים, עידכון תכוף של ביצוע תשלומים ורכישות ולא רק דוחו"ת מסכמים שנתיים, אפשרות פיקוח של הציבור על עלויות מנגנוני הגביה הנפרדים הרבים.
- ספרי התהליכים והתקנים של כל משרד ורשות. תיעוד של קצב הטיפול בנושאים (עד כמה שמידע כזה לא פוגע בפרטיות הפקיד והאזרחים המטופלים).
- שקיפות של אמנות בינלאומיות שעליהן ישראל חותמת, וכן של דרישות של ארגון הסחר העולמי, במיוחד כשיש להן השלכות על תקנים ועל חקיקה.
בטח שכחתי כמה דברים, אתם מוזמנים להשלים. השאלה היא כמובן מה מכל זה אפשר לקבל מחוק חופש המידע הנוכחי? התשובה היא כמובן כמעט וכלום, ומעט הדברים החשובים שמתפרסמים מוחבאים עד כמה שאפשר.
לפי חוק חופש המידע, בכל גוף ממשלתי, משרד ורשות, צריך להיות "מישהו" מהעובדים שקיבל על עצמו את עול המשרה של "ממונה חוק חופש המידע". אני מקווה שזו לא עבודתם היחידה של האנשים האלו כי רובם לא עושים הרבה לפי מה שראיתי… לפי החוק, אותם עשרות (אולי יותר ממאה?) מובחרים שבעובדי הממשלה צריכים לבגוד במעסיקיהם ולהלשין לעם מה עושים עם כספו וזכויותיו. מישהו רואה פה סתירה או ניגוד אינטרסים? בואו נראה מה תפקידו, או תפקידה, של אותם הממונים:
- "רשות ציבורית תפרסם דין וחשבון שנתי, שיכלול מידע על אודות פעילותה ותחומי אחריותה והסבר על תפקידיה וסמכויותיה; הדין וחשבון יכלול גם דיווח של הממונה על הפעלת חוק זה ברשות הציבורית" – טיילתי בכמה אתרי WEB של רשויות ומצאתי שלא מעטות מהן, כולל משרדי ממשלה, מדלגים על שנים שונות. חלקם מקדישים לממונה על חוק חופש המידע עמוד ריק – אם פורסם דו"ח, צריך לחפשו במקום אחר.
- "רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור את ההנחיות המינהליות הכתובות שעל פיהן היא פועלת ושיש להן נגיעה או חשיבות לציבור." – מה שאתם לא יודעים ויכול לפגוע בכם כנראה איננו ענינכם. אם יש ביטוי יותר ברור של "לתת לחתול לשמור על השמנת", למשל "לתת לגריזלי לשמור על הקואלות" או משהו, אתם מוזמנים להציע.
- "רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור מידע על איכות הסביבה שיש ברשותה, באתר האינטרנט של הרשות הציבורית, אם קיים אתר כאמור, ובדרכים נוספות שיקבע השר לאיכות הסביבה; לענין זה, "מידע על איכות הסביבה" – מידע עלחומרים שנפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה ותוצאות של מדידות רעש, ריח וקרינה, שלא ברשות היחיד." – נהדר! אתם מוזמנים לחפש אבל כמה מממשים את זה (אדם טבע ודין פרסמו על זה דו"ח אחרון ב2007 והממצאים שליליים – מופתעים?). אני רוצה להרחיב ולבקש שכזה סעיף ישוכפל לעוד כמה תחומים ולא רק סביבה, למשל – איך פוגעת הרשות הנדונה בפרטיות האזרחים ע"י הפעלת טכנולוגיות גרועות על יותר מדי מידע פרטי, בתנאי במ"מ נמוכה. או למשל איך פעילות הרשות פוגעת בזכויות פרט/אזרח/ילד/אישה וכולי. או אולי איך היא מנסה להגן על שמורת הטבע שבארנק שלי ע"י התייעלות וחיתוך שומנים ומובטלים סמויים.
בשלב הבא מפורטים הנוהלים שדרכם תוכלו את ואני לקבל מידע נשגב, צפון ובלום זה:
- "בקשה לקבלת מידע תוגש בכתב לממונה" – הוגן… לא צריך להציק לו או לה בטלפון… "אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו" – דאם רייט, לא עניינכם.
- "הרשות הציבורית תודיע למבקש המידע ללא שיהוי, ולא יאוחר מ-30 ימים מקבלת הבקשה, על החלטתה בבקשתו; ראש הרשות […] רשאי להאריך את התקופה […]" – המילים "ללא שיהוי" מקבלות נופך לירי-משהו כשהן מוצמדות ל"תוך 30 יום". מעין ערגה למשהו שיגיע יום אחד. כמו השלום, או מכוניות מעופפות. שימו לב אגב, שאנחנו לא מדברים על תשובה לבקשה עדיין, אנחנו מדברים רק על ההחלטה אם העותר יוכל לקבל בכלל תשובה או שמא מדובר בסוד כמוס לחמור ולסוס, והוא יכול ללכת לחפש את חבריו בארצות הים. טוב שגוגל לא נותנים תשובה אחרי 30 יום.
- "להעמיד את המידע […] לא יאוחר מ-15 ימים, זולת אם קבע הממונה, מטעמים מיוחדים, כי ההחלטה תבוצע במועד מאוחר יותר; הרשות תודיע למבקש היכן ומתי יעמוד המידע לרשותו." – בערבית זה נקרא "בוכרא פיל מישמיש" ובתרגום חופשי "בעונת המישמיש, בקצה הפרדס, בין השעות 14:00-14:03 ותבוא לבד".
- "אין הרשות חייבת לעבד את המידע לצרכיו של המבקש; היה המידע ממוחשב, הוא יופק עבור המבקש באמצעים המשמשים דרך קבע את הרשות" – זה בקידוד EBCDIC ובפורמט לא מתועד של איזו תוכנת מיינפריים של מל"ם? בעסה.
אבל אין באמת סיבה לסרב לבקשה לתת לי חומר, נכון? אז זהו, שהחוק אפילו מציע תירוצים ומאשר אותם מראש:
- "הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה" – כמה 'בלתי סבירה'? זה יחליט בית המשפט כשתערער. "
- "המידע נוצר, או נתקבל בידה, למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה ואיתורו כרוך בקושי של ממש" – עזבו אתכם מלרדת למרתף. מסריח שם בארכיון.
- "…התברר לה שלא ניתן לאתר את המידע או שאינו מצוי ברשותה" – אופס! מצטערים, לך לחפש.
- "מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה;" – אם תגלו את השחיתות שלנו, יפטרו אותנו וזה יפריע לנו מאוד לעבוד.
- "מידע על אודות פרטי משא ומתן עם גוף או עם אדם שמחוץ לרשות;" – כנ"ל. לא עניינכם איך אני תופר את המכרז, אם בקרוס או עם מכפלת.
- "מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, […] וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה" – אין מילים בפי. פשוט איך להגדיר שקיפות על דרך השלילה.
- "מידע הנוגע לניהול פנימי של הרשות הציבורית, שאין לו נגיעה או חשיבות לציבור;" – רק אני רואה פה את המילכוד? האזרח לא יכול לדעת אפילו למה הוא לא יכול לדעת. אם משהו בתוך הניהול הפנימי של רשות ציבורית אינו נוגע או חשוב לציבור משלם המיסים – למה הוא שם מלכתחילה?
- "מידע שהגיע לידי הרשות הציבורית, שאי-גילויו היה תנאי למסירתו, או שגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע;" – כשגיליתי למשרד הפנים שעברתי דירה, התנאי היה שלא יפרסמו את זה, אבל תוך ימים שמעו על זה מפרסמים, דאן-אנד-ברדסטריט ועוד הרבה אחרים. למה אני לא יכול לדעת על אילו הסכמי סודיות חותמת רשות כלשהיא ומול מי?
- עוד משהו שכדאי לדעת? ובכן: "ישיבות הועדה המשותפת יהיו חסויות" ובמילים אחרות, אסור לשמור על השומרים.
נווו… עכשיו אני יכול לקבל סוף סוף את המידע? לא בדיוק. יש ענין של אגרות. כמה? ובכן, מאז 2007 ועד שביבי יעדכן, אנחנו מדברים על 86 ש"ח להגשת הבקשה (חינם אם אתם מבקשים מידע על עצמכם), 1.16 ש"ח לכל עמוק מודפס של מידע, או 4.60 ש"ח לכל דיסקט (אם זה חומר וידאו, תביאו וידאו מהבית ובואו להעתיק), עד מקסימום של 229 ש"ח, יכול להיות שתתבקשו גם לשלם את זה מראש, או שלא יתחילו בטיפול.
עשיתי ניסוי בסוף ינואר. שלחתי בקשה במייל לממונה על חופש המידע ברשות השידור, רציתי לדעת איפה הדו"ח השנתי שאמור הממונה לפרסם כי רציתי לדעת מה הוא תקציב הרשות השנתי, כמה גובה מנגנון האגרה וכמה עולה להפעילו בנפרד ממנגנוני הגביה האחרים כמו זה של רשות המיסים. קיבלתי תשובה בדוא"ל חוזר מכרמלה ישראלי בהאי לישנא: "אם אפשר למסור מספר טלפון שניתן להתקשר חזרה". עניתי "בשעות העבודה אני משתדל לא לעשות שיחות אישיות. אבל אם יש בעיה לקבל בכתב, עדיין אשמח לקבל תשובה גם טלפונית!". לא עבר יום וקיבלתי טלפון – כרמלה הציגה את עצמה ומיד התחילה לתחקר מי אני ולמה אני רוצה את המידע (היה משהו נגד זה בחוק, לא?) וציינה שאני מוזמן להגיש טופס ולשלם את האגרה כמו כולם. ניסיתי לשאול אם יש מצב פשוט לקבל את הדוחו"ת השנתיים שלה שאמורים להתפרסם ממילא ואם אפשר לפני הבחירות (עשרה ימים) וקיבלתי רק עוד ויכוחים וחשדנות. אמרתי לה יפה תודה, ושנראה לי שאת המידע שרציתי לדעת קיבלתי…
משם הפלגתי לעוד רשויות, הצצתי בדוחו"ת הטיפול של ממונים אחרים. המספרים שראיתי לרוב היו משהו בסיגנון "הוגשו השנה 30 בקשות, 18 סורבו, שתיים בטיפול, 3 הועברו לרשויות אחרות ו-7 נענו" – היחידי שפירט טיפה יותר לאיזה נושא נגעה כל בקשה בלי להסגיר פרטים מזהים היה דווקא משרד הבטחון(!) שמגיש דו"ח יפה וארוך יחסית לשאר המשרדים, לך תבין את האבסורד. גם לא ראיתי שום מידע שפורסם בפומבי בעקבות תשובה שכללה מידע שמעניין את כלל הציבור, את זה לשימחתי אוספים טיפין טיפין בתנועה לחופש המידע, כך גיליתי את הרכבו של תקציב מליארד השקלים השנתי ששורף ערץ 1, אבל לא גיליתי כמה אגרה נגבית וכמה עולה מנגנון הגביה שלה.
ההתנהגות הזו זו כמובן לא סטטיסטיקה מייצגת, אפשר לקרוא בצורה יותר מפורטת את דו"ח הבקרה על דוחו"ת הממונים באתר משרד המשפטים ולשפוט לבד. אני הגעתי למסקנה שאם המידע קבור במרתף עם מדרגות שבורות, נורה שרופה, בתיקיה נעולה בבית שימוש שאינו בשימוש עם שלט אזהרה על הדלת "זהירות נמר", כנראה שלא רוצים שהמידע יהיה חופשי, וכנראה שיש הרבה מה להסתיר. אפילו המכון הישראלי לדמוקרטיה, שכמה ממכרי בתנועה לדמוקרטיה ישירה טוענים עליו שהוא פיון ביד הממשל (אני לא שותף לדעתם) בדק והחליט שהחוק הזה נכשל לחלוטין. הגיע הזמן לרפורמה, אבל אני לא מאמין שנראה אותה מביבי. זה מאוד נוגד את האינטרסים שלו. מה אתם מציעים לעשות?
לצערי אתר התנועה לחופש המידע, שהודיע שיפרסם מדד חופש מידע שידרבן את הרשויות, לא פרסם הרבה (אייטם אחרון מלפני שנתיים). הם נותנים אבל מידע יעיל אחר, כמו רשימת שמותיהם וטלפוניהם של הממונים השונים והפרוצדורה השונה(?!) שיש להפעיל מול כל אחד מהם כדי לקבל את המידע, וגם הם ממליצים להרים טלפון ולא לחכות למכתב. הם גם אוספים לינקים לאתרי חופש מידע אחרים בעולם, אבל לא מצאתי פנאי לחקור השוואתית כמה טוב או רע המצב בחו"ל.
הייתי רוצה מהם קצת יותר ערנות לקידמה, למשל RSS באתר, התייחסות לפורמט שבו מופץ מידע ושהוא צריך להתפרסם באופן גולמי כמו שהזכרתי פה ובפוסטים קודמים, הצעות חוק משופר, מקום לדיון בסגנון פורום על איך אפשר להכניס שקיפות רדיקלית למדינה הזו שחיה כל כך טוב מטכנולוגיות מידע… ניסיתי אפילו ליצור קשר עם אחד מעורכי הדין שלהם דרך קשר אישי ולא קיבלתי תשובה… אולי עכשיו אחרי הבחירות יש להם טיפה יותר פנאי לדבר על שיתוף פעולה.