איסורים וחרמות על אינטרנט וכישופים

אתמול שמעתי בחדשות על כך שאסיפת רבנים חרדיים החליטה לחזור על מבצע שנות ה-70 נגד הטלוויזיות, ולכפות על הורים להוציא מהבית כל מכשיר בחיבור אינטרנט, תחת האיום שבתי הספר ימנעו חינוך מהדרדקים. הכל או לא כלום זו השיטה. במקום לחנך להבדיל בין טוב ורע צריך פשוט לזרוק את הרע מהחיים לפי הדוגמא הזו. רק לפני שבועיים נחשפה פרשת הרב מוטי אלון ובעקבותיה שוב נחשפה במערומיה אי היכולת של הציבור הדתי (אפילו לא חרדי) להתמודד עם האמת. שמעתי דיווחים על קורעי קרע, מארגני עצרת תפילה המונית, חושבים לשבת כמו ב"שבעה" ומדברים על ביטול של הלכות שפסק הרב בכל שנותיו. זהו. נמחק. אולי נגיד שהאיש בעצם לא דתי, הוא היה מתחזה כל השנים, נמחק מספרי ההיסטוריה ומלוח ליבנו כי דברים רעים לא קורים, ואז נהיה שוב טהורים לקראת בוא המשיח משיח משיח אויויויויויוי.

אז השבוע רבני העדה החרדית מבקשים לנכש מבית הספר את הילדים קהי השיניים של אבותיהם אוכלי הבוסר שמשתמשים באינטרנט. מה קרה להסדרה עצמית? טלפונים ללא MMS ו-GPRS? ספק אינטרנט שמפלטר תועבה כבר לא מספיק טוב? האם הרחקת מידע מהילדים באמת תעלים אותו או שתניח להם ליפול יום אחד לפחים ששום דבר לא הכין אותם אליהם? להזכירכם רק לפני שנתיים הייתה שרה פיילין עסוקה בלזייף הריון כדי שלא יגלו שביתה הצעירה נכנסה להריון לא מתוכנן באמצע כיתה י"א. כשהתגלתה הקנוניה המגוחכת באמצע המרוץ לנשיאות המשיכה פיילין להחזיק בדעה נחרצת נגד חינוך מיני ובעד הטפה להתנזרות. ביתה עוד כונתה כפוית טובה ע"י העיתונות השמרנית כשבגיל 18 פתחה פה נגד המדיניות האטומה של אימה לגבי חינוך מיני. לפחות לא ניסו לקחת לה את חופש הביטוי, אבל לנהל דיון רציני על המשמעויות לא טרחו בפוקס ניוז וארגונים דומים. כמו בכל ארגון שמרן, לשאול שאלות ולחבר קווים זה אחד האיומים הכי גדולים על דרך המחשבה התקועה שלהם, למימים שלהם יש מערכת חיסונית תוקפנית במיוחד, הם לא יעצרו לשאול שאלות, ואם יציגו להם ראיות שהם טועים הם יגידו לך שזה רק דיעה.

בסביבתו של הנשיא לשעבר בוש הבן קראו בזלזול לאנשים כמונו, שואלי השאלות, "The Reality-based community". אתם מבינים, הגענו למקום מסוכן בחיי האנושות, כשעושר אדיר של מידע ויכולת פרושים לפני המין האנושי ורובו מפחד לטבול רגל במים. האם מציאות היא מילה גסה ושאלות יביאו לחורבן המין? אני שמח שבוש כבר לא בבית הלבן, עם כל הדוקטורינות והדוגמות שלו…

בהמשך היום קיבלתי מחץ בן-חמו מייל בו הוא סיפר לי על הצעת תיקון לחוק העונשין – איסור פרסום מודעות על טיפול רוחני או מיסטי (מתנצל, קובץ DOC, אבל תוכנו המלא מצורף). אודה, חשכו עיני מהנוסח:

(א) המפרסם או משעתק אמרה, שמועה או ידיעה על מיסטיקה וטיפול רוחני, דינו – מאסר שלוש שנים או הקנס האמור בסעיף 61(א)(4).
(ב) בסעיף זה –
"מיסטיקה וטיפול רוחני" – כל עסקת חליפין של טיפול בתמורה, ואין נפקא מינה אם הייתה התמורה בכסף או בשווה כסף, או אם הוגדר הטיפול הרוחני המוצע כקסם, מיסטיקה, גירוש שדים, ביטול עין הרע, ביטול ויצירת חג'אב, ידיעת העתיד וגילויו או בכל כינוי אחר ובכל אמצעי שהוא."

בהמשך מפורט איך הגענו לכאן:

דברי הסבר
קוסמים, ידעונים ומיסטקאיים טוענים שהם יכולים להציל חיי אדם או לפתור בעיות משפחתיות או אפילו ליצור אותם, כגון קירוב או ריחוק בני זוג או טיפול ממחלות נפשיות או גופניות. לטענתם, הם מטפלים באמצעים וכלים שונים כמו: ספרים קדושים, קלפים, קפה, עופרת, חג'אב ושימוש במנדל (שני הכלים האחרונים נפוצים בשמות אלו בחברה הערבית).

רבים מאלה המוזכרים לעיל הם לא יותר מרמאים שמנצלים את הצרות, הבעיות והלחצים, שאליהם נקלעים אנשים, ובתמורה לשירותים שקריים הם גובים מלקוחותיהם סכומי כסף עצומים.

בנוסף היו מקרים רבים שבהם הניצול עבר כל גבול והגיע לכדי ביצוע עבירות פליליות חמורות, כגון אונס, הטרדה ומעשי סדום, תוך שרמאים אלו משתמשים במה שנתפש על ידי לקוחותיהם כ"כוח", "הילה" או "קודש" שהם מיחסים לעצמם ושהאנשים הנזקקים מיחסים להם בשל נזקקות. זה מצב שבו מתקיים ניצול של מעמד והיו מקרים שרמאים אלו גרמו לנזקקים להאמין ולהשתכנע שהסכמה לקיום יחסי מין עם המטפל תטהר אותם ותוציא אותם מבעיותיהם.

עוד יצוין, בענף זה מתגלגלים מיליוני שקלים בשוק השחור.

הצעת חוק זו מבקשת לאסור כל פרסום או מודעה על טיפול שכזה ובכך לסייע בלחימה בתופעה המתגברת ולו בהפחתת זמינות הכתובות הללו באמצעי התקשורת השונים.

חץ שאל לדעתי על החוק. התגובה המיידית שלי הייתה שזהו רעיון מטומטם משלוש הסיבות שבהמשך. זה נראה על פניו כחוק ספציפי נגד השמוקים שמסתובבים בקרבינו כמו גואל רצון, אשר פינטו ושורת "מיסטיקנים" שניצלו קצת יותר מדי את עדת הפראיירים שבאו לחסות בצילם, אבל:

  1. החוק הזה לא הולך רחוק מספיק, כיון שהוא מאפשר תחומים אפורים וניסוחים מתחמקים, הוא קשה לכפייה במתכונתו והוא לא מכסה את כל הרמאים הבעייתיים האחרים (ממששי הילות, מקשרי חוצנים, מדקרים, הומאופתים, מוכרי קמעות, כירופראקטים וכל סוג אחר של טיפול בלתי מדעי הטוען לריפויים, הצלות מסרטן וכולי).
  2. החוק הזה הולך רחוק מדי, כי לצידו לא מוצגת כל בקשה לצורת הגנה על הציבור בצורת חינוך לזהירות והפעלת שכל, וביעור הבערות לגבי כישופים ומאגיות.
  3. החוק הזה עלול להפוך את בעית "השוק השחור" בתחום לחריפה יותר, כי ידוע שחוקי איסורים מהסוג הזה לא עובדים (השוו לפרוהיביציה האמריקנית על אלכוהול, סמים ונשק). הבעיה שכאן אין גם סחורה לעקוב אחריה, מדובר ברעיונות מטומטמים שאותם רמאים מוכרים בכסף ותחת הפחדה לקרבנותיהם, ורעיונות אפשר להנפיק להרבה אנשים בלי להבריח חדשים מחו"ל…

אבל מה שמציק לי זה שזה מזכיר לי את הדוגמות של הותיקן נגד איסור בכישוף. הם לא אמרו מעולם שזה שטויות במיץ, אבל אסרו לעסוק בזה "כי זה אסור". בספריות הותיקן יש מאות ספרים אסורים כאלו, שהם שומרים מהקהל, עד כמה שאני יודע, כי הם עדיין נצמדים לדיעה שכישוף זה אמיתי ולכן זה מידע מסוכן. את הצעת התיקון הנ"ל הגיש לכנסת ח"כ גנאים, וחתומים עליה פחות או יותר כל השמאל הערבי בכנסת ודב חנין. לצערי זה ממשיך את הקו של "רב-תרבותיות" בחד"ש, שכבר הבעתי נגדו את דעתי. רב תרבותיות בחוק או בתרבות (ראו "תקינות פוליטית") זו מגמה אנטי-דמוקרטית המעכבת את התפתחות החברה בארץ והאנושות בכלל.

עדכון – עד שסיימתי לכתוב ולשלוח את הפוסט הזה, גם חץ פרסם ביקורת על הצעת תיקון החוק.

וקוריוז לסיום – עוד לפני שיעבור או לא יעבור התיקון של גנאים, חץ בעצמו נתבע ע"י רוכל/נוכל, אחד מאותן "מטפלים" קבלני קבלה שמוכרים אשליות ללקוחותיהם. אבל חץ לא יוצא נגד התופעה כולה. למרות שהבעתי את ביקורתי המבודחת בעבר, הוא עדיין אוהב לקרוא לעצמו "ספקן" למרות שהוא יוצא רק נגד "המיסטיקנים המזויפים" מתוך אמונה באוקסימורון של "מיסטיקנים אותנטיים". אבל הפעם התובע אשכרה עונה לו בעברית עילגת נגד הביקורת שחץ פרסם על פי הדברים שכתב הנ"ל באתרו בלבד. כמה מגוחך יהיה המצב הזה בעיני השופט כשיתייצב התובע מולו ויודיע שהוא בעצם עובד על אנשים ביושר ולא בעזרת מאגיה מסוכנת, ומולו יעמוד חץ ויטען שלפי מילותיו באתרו שלו, האיש מתאר שהוא מכשף שעוסק בתחום האסור מדאורייתא? אני לא יודע אם זה יותר מצחיק או יותר הזוי עד עצוב, אבל אם יפול עלי יום חופשי, אני אקפוץ באותו היום לתת לחץ את תמיכתי ולצפות בהצגה חינם. יהיה מעניין 🙂

יחסי האהבה-שנאה של שטרית עם הציבור

ואני מדבר על ההגדרה הצרה מאוד של ציבור, כפי שהוא מתבטא ב"ציבור אנשים עם נטיה להבין את ההשלכות של ניצול לרעה של טכנולוגיה" או בקצרה יותר, אנשים כמו ענן המאבק בביומטרי והאגודה לזכויות דיגיטליות (שתי קבוצות נפרדות אבל בראש דומה, ויש אפילו כ-4 שמות משותפים ברשימותיהן). בחודשים האחרונים הוא קרא לנו בעיתונים וברדיו שקרנים, זורעי פחד וכל מיני שמות שתאמו את האינטרסים שלו, כי הוא בונה על זה שהציבור לא מבין את ההשלכות מספיק טוב. אבל כשזה נוגע לציתות ו"טיפול" בתקשורת האינטרנט? כאן הוא יודע שצריך להתנהג "מזועזע" ולצאת לוחם צדק גבר גבר. מעניין גם לקרוא את התגובות לאייטם בויינט…

הניחוש שלי הוא, שזו אחת הפעמים האחרונות שנשמע אותו מתייחס לנושא. זעם קדוש לרגע, ומיד הוא יתפנה לאלתר את הנזק הבא. הסיבה היחידה שתהיה לו להמשיך להחזיק את הכדור הזה באוויר 2-3 ישיבות זה כדי להסיח את תשומת ליבנו מהפיל שבינתיים הלך מאחוריו על קצות האצבעות.

אני מבקש אם כך מכולכם לא לשכוח להפריע למופע הג'אגלינג של שטרית בכך שתואילו לשלוף מדי פעם את האצבעות המורות שלכם (אלו שהוא רוצה לסרוק), להצביע ולצעוק "הפיל הוא עירום!".

רעיונות לשיפור חוק הגנת הפרטיות

אני מתבכיין הרבה על אובדן הפרטיות, ועל כך שאנחנו כל פעם מדלגים משריפה לשריפה, מסתימת חורים בסכר עם כל עשר האצבעות, ועוד עשר אצבעות הרגליים, ואחרי שאת החור הבא נצטרך לסתום עם הפרמשתק, אין ספק שיפתח עוד חור ועוד חור. אז כמו שאמר הרבי מקרלין: "אם הקופסא השחורה שורדת את ההתרסקות של המטוס, למה לא עושים את כל המטוס מהחומר הזה?".

לכן ישבתי וכתבתי פעם עם חברים איזה מסמך קטן כטיוטא לכמה הצעות חוק, אחת מהן מובאת כאן, הכרזנו עליה כעל פאבליק דומיין – נחלת הכלל. ההצעות שכאן נשלחו לתנועה הירוקה, למרצ, למיקי איתן, לדב חנין ואולי לעוד כמה אנשים (לא רק אני שלחתי), אבל אין לי מושג אם מישהוא לוקח מכאן רעיונות, כגי לשדרג את חוק הגנת הפרטיות ולהביאו לעידן המידע.

כתבנו את זה בדצמבר-ינואר בשנה שעברה, עכשיו זה נראה נאיבי קצת 🙂

  • לא תחוקק המדינה ולא ידרוש אף ספק נתונים, כל רף כלכלי מחייב כדי שיוכל אדם לשמור על פרטיותו.
  • לא תחוקק המדינה כל חוק המפליל אזרח אך ורק על רצונו לשמור על פרטיותו.
  • לא תאגור הממשלה או כל גוף מטעמה נתונים אישיים על האזרחים ואורחות חייהם מעבר למינימום ההכרחי הדרוש לעמוד בקשר עם האזרח לצורך מילוי חובותיו האזרחיים וקבלת זכויותיו. במקרים ייחודיים כגון מפקד אוכלוסין וסקרי הלמ"ס יש לשמור על המידע בצורה מוקפדת, ולאחר שיופק כל המידע האגרגטיבי יש להשמיד את כל המידע המזהה אישית את משתתפי הסקר למעט אם הסכימו מפורשות אחרת.
  • אין לחייב בחוק כל ספק שירותי מידע (כגון מפעילים סלולאריים, טלוויזיות בכבלים וספקי אינטרנט) לאגור או לדווח מידע על תנועות ופעולות האזרח מעבר למינימום הנדרש כדי לחייבו על אותו השירות.
  • יש לאסור על ספקי רשתות הנתונים מלהכריח או לשדל כלכלית את לקוחותיהם לוותר על פרטיותם בכל מקרה, ולהמשיך להציע מסלולי שימוש שיעניקו להם את הפרטיות המירבית. (למשל האגרה שגובות בזק ומפעילות הסלולר על הפיכת מספר לחסוי).
  • כל נתון אחר שיקבלו גופי ממשלה וגופי בטחון מחברות ונותני שירותים, כגון בילוש אחרי תעבורת אינטרנט, שיחות טלפון ומיקום מכשירים סלולאריים (חוק נתוני תקשורת ודומיו), יעבור לידי אותם גופים דרך מערכת ניטור, וכל אזרח שפרטיו נחשפו לעיני שוטר או איש מנגנון ממשלה אחר יקבל על כך אוטומטית הודעה אלקטרונית או מכתב רשום תוך 30 יום, עם פירוט המידע שבורר עליו, צורך הבירור ושמות המבררים במידת האפשר. המערכת תדחה או תסתיר את חשיפת המידע אודות החיפוש אך ורק ע"י צו בית משפט, והגישה למנגנון דחית הדיווח הזה תהיה רק בסמכותו האישית של שופט, בעזרת מנגנוני אבטחת מידע, הצפנה וזיהוי כדרוש. (מוסיף שכבה להבטחת אחריותיות לחוקים כמו "מאגרי מידע" ו"נתוני תקשורת", שהיום הוא חוק מסוכן ונתון לניצול של אנשים בעמדות כוח).
  • לא תכניס הממשלה תקנות וחוקים המחייבים אזרח לעשות שימוש במערכות דיגיטליות האוספות עליו מידע אישי, בטרם תעביר לבדיקה את הנהלים והפרטים הטכניים לאישורה של ועדת בודקים בלתי תלויה של אנשי מקצוע שתכלול מומחי תוכנה, אבטחת מידע, הצפנה, משפטנים, סוציולוגים וקרימינולוגים.
    • ועדה שכזו גם תקבל גישה מלאה לביקורת פיסית ואלקטרונית על איכות שמירת הנתונים שבמאגרים הממשלתיים, ובמיוחד אלו האישיים של אזרחי המדינה. למשל כדי לגלות כיצד זולג לו מרשם התושבים לרשת האינטרנט כל שנה, ולוודא שמהיום והלאה כל עידכוניו והשליפות ממנו מוגבלות ומפוקחות, מתוך הבנה שברשת מקוונת אין כל סיבה להפיק את כל המאגר על דיסק שקל להעתיקו ולהפיצו לידי אויבי המדינה ופושעים ללא כל בקרת גישה.
  • הממשלה תפריד לאלתר את מספר הזהות כמזהה אישי וסודי של אדם מול גופי ממשל, בריאות וניהול פינאנסי (בנקים, ביטוח, מס' חבר קופ"ח) ובין זיהוי ציבורי (רשיון נהיגה, דרכון, מס' עוסק מורשה, מס' אישי בצבא) ותאסור על גופים אחרים לדרוש, לשמור על הנתון הזה ולהצליב איתו מידע לאף שימוש (כרטיסי חבר בסופרמרקט או תעודות חבר מועדון לדוגמא).
    • לא תתיר הממשלה, במעשה או מחדל, לגופים ממשלתיים או פרטיים, לפרסם את פרטיהם האישיים של אזרחים ללא אישורם, במיוחד אם אלו נגזרו מתוך מאגר ממשלתי שנמסר לרשותם מתוקף תפקידם בשירות האזרח (מוסדות פיננסיים כבנקים, חברות ביטוח, חברות נתוני אשראי וכיוצא בהללו). (הרחבה לחוק מסדי נתונים?)

זו, כאמור, רשימה חלקית וראשונית. אני אשמח שיאמץ את הרעיון איזשהוא צוות שיעבה את זה להצעת חוק כדי שיהיה מה לשלוח לנבחרינו. אולי העמותה חדשה לזכויות דיגיטליות?

אמנת ACTA נחשפת כהרחבה בינלאומית של חוקי קופירייט

אם למישהו עוד היה ספק עד כמה רחוק יגיעו זרועותיו של ההון להשפיע על השילטון: דלף אתמול בבלוג של מייקל גייסט שבאמנה בינלאומית נגד זיוף הוכנסו כמה וכמה סעיפים דרקוניים להחריד למניעת עבירות העתקה. הנה הפרשנות מבוינגבוינג:

  • ספקי שירות יחויבו לנטר כל חומר שיועלה ע"י משתמשים כדי לוודא אם יש בו משום עבירה על חוקי הקופירייט – זה אומר ששירותים כמו פליקר, יוטיוב, ובלוגיות כמו בלוגלי, ישרא וכולי יסגרו מהר מאוד כשיתברר שזה לא רווחי להחזיק צבא עורכי דין כדי לוודא את האכיפה.
  • ספק אינטרנט שנמסר לו שמשתמש שלו עובר על החוק מחויב לנתק אותו מיד, מה שאומר שאותו אדם וכל משפחתו יהיו מנועים מלגשת למידע חיוני לחינוך, בריאות ושירותים בסיסיים אחרים, ללא משפט ובירור.
  • כל העולם צריך לאמץ את המדיניות האמריקנית של "הודעה והורדה" ללא בירור ומשפט, מה שאומר למעשה צנזורה קלה ע"י לחיצה קלה על כפתור "עבירת קופירייט"
  • חובה על כל המדינות החתומות לאכוף DRM – אסור לנסות לפצח אותו ולהעתיק את החומר המוגן אפילו אם אתה היוצר שלו! זה אומר גם שאסור לתרגם את החומר לפורמט אחר כדי לעזור לאנשים עם מוגבלויות וכולי.

בוינגבוינג מפוחדים או שבחרו בכוונה בטון מוגזם, אבל אני לא חושב שהמצב עד כדי כך גרוע, כי לא ברור שכל המדינות יהיו מוכנות לחתום על ההסכם, ולא ברור שהוא יהיה חוקי או בר יישום בכלל. הבעיה היא שאין לי מושג באמת עד כמה מחייבות אמנות עם סעיפים כאלו, והאם ישראל מחויבת לזה וכולי. מה שבטוח הוא שזה צעד בכיוון מאוד גרוע מבחינת זכויות המשתמשים וגם זכויות היוצרים, וזה הופך את זכויות המפיצים למשהו שדורס כבר זכויות פרט (כולל פרטיות וחופש הדיבור) ברמות חדשות של עוצמה. מפחיד ומטריד מאוד.

דעות חמורות נוספות מפרסם ה-EFF ומקביליו באוסטרליה וניו-זילנד, הנה סקירה של IDG, האפינגטון ואחרים. בוודאי יצוצו עוד בשעות והימים הקרובים. תודה לקשבינו שי שהביא את הידיעה לשולחן המערכת 🙂

כאמור, ההדלפה הראשונה על הענין הגיעה ממייקל גייסט, פרופסור למשפטים בקנדה שהנהיג שם את המאבק בחוק הDMCA הבעייתי. אפשר למצוא בערוץ בליפ.טיוי שלו המון חומר מעניין כדי להבין למה קופירייט זה דבר חשוב מחד אבל מסוכן מאידך וחשוב לשמור על האיזון בחוק, אני מציע לכל המעוניינים את הסרט "למה קופירייט", אם יש לכם 55 דקות פנויות.

פרדוקס הפרטיות

האם אנשים שמים לב כשהפרטיות שלהם נלקחת או שהם מאפשרים זאת בשמחה בלי להבין על מה הם מוותרים? הבעיה היא לרוב שאנשים מגלים שהנושא בעיתי רק כשזה פוגע בהם אישית. המושג כל כך אמורפי, ובמיוחד בעולם של מידע אישי ממוחשב, שלפעמים קל לי יותר להסביר מכניקת קוונטום (שזה נושא שאני מבין עוד פחות).

כבר ציטטתי פעם את הירשאוגה במאמר מדה-מרקר: "מדוע אם כן אותם ישראלים שמזדרזים לשתף את ציבור הגולשים במעלליהם האינטימיים ביותר בטוויטר ובפייסבוק חוששים מהקמתו של מאגר ביומטרי?", והשאלה באמת מטרידה אותי. האם אנשים באמת חרדים לפרטיותם, או שהם סתם רוכבים על גל ה-slacktivism כי בפרופיל זה נראה קוּל שיש לך דעה על משהו? מי הם אותם אלפי פייסבוקאים חברי הקבוצות נגד החוק הביומטרי שלא נענו לקריאתי/קריאתינו להרשם לקבלת עדכונים מחוץ לפייסבוק, שהוא בעיני אולי אסון הפרטיות המטריד ביותר ברשת אי פעם? עד לכתיבת שורות אלו נרשמו ששה אנשים.

בפוסט הקודם בסדרה הצגתי את מאמציו של ד"ר דניאל סולוב לנסח תאורית פרטיות שאפשר יהיה לבנות עליה חקיקה ושיח במשפחת מושגים מוסכמת יותר ואולי חוצת תרבויות. בפוסט הזה אני שואל אם יש פואנטה. סולוב מדבר על הבעיתיות בספרו הקודם "עתיד המוניטין: רכילות, שמועות ופרטיות ברשת", שדן בסתירה של פרדוקס הפרטיות והרשתות החברתיות. למידע נוסף הנה הרצאה שלו על הגנת פרטיות בעולם מקוון, עם התייחסות לאיזון מול חוקי קופירייט וחופש הביטוי (לא מפליא אתכם בוודאי שבארה"ב הקופירייט יותר חזק מהגנת הפרטיות וחופש הביטוי גם יחד…) והנה עוד ראיון מוקלט איתו על הספר.

האם אנשים בכלל רוצים בפרטיות? בספר הוא מנסה להדגים עד כמה דיכוטומיים האנשים בגישה שלהם לפרטיות, הם אומרים שאכפת להם מהפרטיות שלהם אבל הם לא מתנהגים בהתאם. כמו שאמרתי – רוב האנשים לא יודעים שאכפת להם מפרטיות עד שהם חוטפים את הנשיכה הראשונה. אין לנו כלים תרבותיים לטפל ברכילות כל כך ציבורית וגלובלית, וברור שרוב המין האנושי פשוט עוד לא "עיכל" את המדיום, לא פיתח את המנגנונים הרגשיים להבין אותו. סולוב מדגים בספרו:

Some teenagers have contradictory ambitions for their posts. One teenager interviewed for a story in the New York Times Magazine explained that "he wanted his posts to be read, and feared that people would read them, and hoped that people would read them, and didn't care if people read them"

Although at first blush the teenager's statement doesn't make much sense, its self-contradictions actually capture the ambivalent attitudes of many bloggers. Writing blog posts is exciting in many ways. It can be cathartic. It can be fun to express oneself openly. People enjoy venturing their deepest secrets, hoping for a sense of acceptance or understanding or even just a bit of attention. One blogger wrote: "Maintaining a blog with no one visiting or commenting would be [as] sad as a clown doing a show with no one watching"

סולוב ממשיך ואומר שבאיזשהוא מקום זה כבר זולג לפסיכולוגיה ומפנה לעבודותיהם של דיינה בוייד וג'ודית' דונאת' (שהתארחה השנה באוניברסיטה הפתוחה). והסיכום? בגדול סולוב אומר "חינוך! חינוך! חינוך!" ושפתרונות יבואו כשרשתות חברתיות ואתרים יציעו יותר ויותר אפשרויות להגבלת מעגל התפוצה והנגישות של המידע, כשתבוא הדרישה מהקהל. הוא מודה שלא את הכל אפשר לעצור בעזרת חוקים, אבל גם טוען שבשל כך צריך חוקי עונשין עוד יותר מאיימים כדי שאנשים לא ימהרו לעשות לינצ'ים רשתיים ורצח אופי גלובאלי. אני חושש שקשה לי להסכים שזה יעזור במשהו, וממעבר לא יסודי על הספר נראה שהוא מתחמק לחלוטין מלדון בחבות החוקית של האתר המארח לגבי דליפות מכוונות או לא מכוונות של מידע של המשתמשים. כמו שאומר סטולמן – פשוט אל תשימו את המידע בעננים אם אתם רוצים לשמור עליו בשליטתכם.

יותר אקוטי לענין העכשוי שלי: אני עדיין לא מצאתי אצלו פתרונות לגבי שאלת חוקים למגבלות ופיקוח על מאגרי מידע ממשלתיים. אני ממשיך לחפור בעוד ספרים ואתרים. בשבוע הבא עוד פוסטים בסדרה זו.

חג שמח!