האחד במאי ☭ לא מה שהיה פעם

היתה שנה עצובה למעמד הביניים (שהולך ונעלם) והמעמד התחתון (שהופך להיות רוב העם). אני אולי לא פועל בנין עני, אבל עדיין מרגיש שהפירמידה תלולה משנה לשנה ואני מתדרדר עם כולם לתחתיתה. כולי תקווה שנצליח לשטח את הפירמידה הזו במהרה בימינו, אבל עדיין היה עצוב לי שבמצעד ביום שישי1, היו בקושי 500 איש, וזה כולל דובים.

מצד אחד ציערה העובדה שהיתה יותר מעצרת אחת (מחנות העולים לא באו לעצרת של חד"ש, למשל, ואולי היו אחרות), מצד שני בלט שלתוך המצעד השתחלו אנרכיסטים, דגלי גאווה, ועל הבמה נאמו על המון מטרות מאבק לא לגמרי קשורות, וכמו שציינה העלמה עפרונית, לא כל המטרות האלו מוסכמות על כולם. וכך הוגשה לי, בקליפת אגוז, ההמחשה הכי כואבת להתפוררות הסולידריות של הרעיונות בשמאל, והתקווה לחזור לכמה ערכים סוציאליסטיים. במקום ללחום למען ביטול הבדלי המעמדות בעם, אנשים העדיפו אולי לשבת בבית ולבהות בחתונת מעמד המלוכה ולהפגנה הגיעו מעט מאוד אנשי גרעין קשה ועוד כמה בלגניסטים סתם. יום הפועלים כבר לא.

-------
  1. הראשון במאי נחגג באפריל כי הזיז אותו יום השואה שהוזז ע"י יום העצמאות שהוזז ע"י הדתיים – אופיום ההמונים הזיז את גבינת הפועלים…[^]

יש לנו גזים

פורום פעולה אזרחית פתח קמפיין להגדלת המיסוי על קודחי הגז. אני אישית תומך, אבל אני אאלץ לחשוב פעמיים לפני שאפגין בחום הזה :-) עידכונים יופיעו באתר שלהם.

עדכון: החל מיום א' בבוקר, ועד צהרי יום ד', יהיה אוהל מחאה של המטה בגן הורדים בירושלים, שיכלול בתוכו גם עמדת חלוקת פליירים בכיכר אגרנט (קרוב לבית המשפט העליון).

והנה נייר העמדה, הניוזלטר הראשון של מטה המאבק, ועמדת המדינה וקק"ל מנגד. כן, קראתם נכון, משום מה קק"ל מתעלמת מהצ'ארטר שלה עצמה ותומכת בהפרטת קרקעות. לא ברור הענין הזה.

עובד טוב זה עובד מת

אני לרוב לא אוהב את מה שמייקל מור מוציא תחת ידיו, הוא מייצר תאוריות קונספירציה בסרט נע ללא נקיפות מצפון, ולא מעט אנשים העידו שהוא הוציא את דבריהם מהקשרם לצרכיו. אני צופה בסרטים האלו לפעמים בעיקר כדי לגלות את הכשלים הלוגיים ולהבחין אילו משחקי מסרים סמויים וסתירות הוא מפעיל כדי להזריק את דעותיו לצופים בצורה לא הגונה. אבל למרות קורטוב מלח היתה לא מעט אמת ב"קפיטליזם – סיפור אהבה". הסרט הזה לא היה צריך להמציא הרבה קונספירציות כי באמת יש כאלו פה ושם, הוא פשוט מרכז כמה סיפורים קיצוניים למדי שממחישים כמה כלים של שוק כלכלי יכולים ליצור נזק כשאין עליהם פיקוח – אם יש "יד נעלמה" הרי שהיא זו שמוחצת את האנשים בתחתית הסולם ולא מצילה אותם. באחד מהקטעים בסרט הוא מראה כיצד הרבה חברות, כולל חברות בלו-צ'יפ מכובדות, מוציאות לטענתו פוליסות חיים על עובדיהן כאשר הן המוטבות, במילים אחרות החברה מרוויחה אלפי או מאות אלפי ולפעמים מליוני דולרים מזה שעובד שלה ימות, וזה לא כסף שמשפחתו תקבל או משהו. להוסיף עלבון על פשע, השם של הפוליסות האלו בז'רגון הביטוחי הוא פוליסת dead peasants, או "פשוטי-עם מתים". לפי הויקיפדיה האנגלית, פוליסות "פשוטי-עם מתים" נמצאות בשימוש כנראה אצל רבע מחברות "פורצ'ן 500" ומבטחות 5 מליון עובדים.

כמו שמייקל מור אומר בסרט, חוק הביטוח אומר שאדם לא יכול להוציא ביטוח על רכוש של מישהו אחר, שכן אז יש לו אינטרס שאותו הרכוש יהרס או יגנב. אבל כאן חברה מוציאה פוליסה שמהמרת נגד חיי עובד שלה לטובתה, ואולי מעסיקה אותו בתנאים שמסוכנים לבריאותו! אין לי מושג למה זה חוקי בארה"ב, או למה חברות הביטוח מוכנות לזה, אבל שמחתי לגלות שיש לפחות משרתי ציבור שמוטרדים מזה שם. הנה אחת מכמה כתבות שכיסו את הסיפור אחרי שיצא הסרט:

השבוע נזכרתי בזה בעוד הסיפור של פוקסקון נמשך בכותרות. כאן המצב מוזר אבל שונה. למי שלא מכיר, מדובר בחברה הסינית המייצרת בתנאי העסקה מחפירים את שלל מוצרי iPxxx הניידים של אפל וחברות אחרות. החברה משלמת למשפחת הנפטרים פיצויים בגובה משכורת של 10 שנים (כ-$16K כי מדובר במשכורת שהיא הרבה יותר נמוכה מממוצע השוק הסיני), ומספר לא קטן של עובדים החליטו שכלכלית עדיף למשפחתם שיתאבדו מאשר שימשיכו לעבוד. אחרי 10 מתאבדים החברה החתימה עובדים על הבטחה לא להתאבד בחוזה, אבל עוד עובדת קפצה מהגג לפני שבעל החברה החליט שעדיף בעצם להרים את השכר ב-20%…

עדכון: עדיין יש קופצים…

בנקודה זו אפשר להשוות את זה כמובן לפלסטינים נורמטיביים אך עניים שמשוכנעים לבצע פיגועי התאבדות בתמורה להבטחת ארגוני הטרור לדאוג כלכלית למשפחותיהם אחרי מותם. הכסף לא מסובב את העולם, אבל הוא גורם לאנשים לאבד את עצמם לדעת. עוד תוצר נאה של מדיניות אי שוויון מודרניות, במקרה האחרון כלכלי וגם פוליטי, אבל במערב כבר מטשטש ההבדל בין השניים, לא?

אני חוזר לציטוט של אסימוב, אני חושב שהבאתי אותו אולי פעם בבלוג:

Bill Moyers: What do you see happening to the idea of dignity to human species if this population growth continues at its present rate?

Asimov: It's going to destroy it all. I use what I call my bathroom metaphor. If two people live in an apartment, and there are two bathrooms, then both have what I call freedom of the bathroom, go to the bathroom any time you want, and stay as long as you want to for whatever you need. And this to my way is ideal. And everyone believes in the freedom of the bathroom. It should be right there in the Constitution. But if you have 20 people in the apartment and two bathrooms, no matter how much every person believes in freedom of the bathroom, there is no such thing. You have to set up, you have to set up times for each person, you have to bang at the door, aren't you through yet, and so on. And in the same way, democracy cannot survive overpopulation. Human dignity cannot survive it. Convenience and decency cannot survive it. As you put more and more people onto the world, the value of life not only declines, but it disappears. It doesn't matter if someone dies."

הציטוט הזה יכול להיות מיוחס לצריכת יתר, פיצוץ אוכלוסין, או מה שתרצו. בשבילי זה גם מדבר על מה שקורה לאנשים בקצה הרחוק המכוער של קפיטליזם חזירי שמגיע לשלב חוסר הבושה.

ולבסוף – זהו העתיד הקפיטליסטי של ילדינו, לפי השוק האמריקני. שעה וקצת של צפיה פוקחת עיניים למי שלא מודע לבעיה. לא לבעלי קיבה רגישה.

בהמשך לדיון על אי-שוויון

בתגובות לפוסט מהשבוע שעבר התחלתי לענות לעומר, אבל זה התארך למשהו ששווה פוסט נפרד.

כדי להבהיר – אני מאמין במדיניות רווחה (לא סעד!), ולא אכפת לי אם תקראו לזה סוציאל-דמוקרטיה, כלכלה חברתית או מה שלא יהיה. אני מאמין שיש בהחלט הרבה מקום ל"יד-מאוד-לא-נעלמה" שתסדיר בשוק הגבלים עסקיים, תקנים, השקעות ומסחר. חלק מזה על ידי מיסוי מדורג פרוגרסיבי שיפגע ביכולת לגדול מהר מדי, ואם אפשר למצוא מדד חברתי, הייתי מחפש איך להגביל צמיחה לפי המדד הזה – צמיחה רק למי שמראה שצמיחתו עוזרת ולא פוגעת בבריאות החברתית ואיכות החיים במדינה. אני לא מדבר על "להגביל" בצורה החותכת שאתה מנסה לצייר את זה, אז אני מקווה שתרד איתי אל קרקע המציאות.

אני לא מחוקק, לא כלכלן ולא מחזיק מעצמי בקיא גם באידאולוגיה, היסטוריה ומחקרים עכשויים, אבל זה פשוט נראה לי צודק. אני אשמח לפתוח על זה פה דיון כדי להחכים.

חוץ מהמרעיש הנוכחי בתקשורת (שלא פיתחתי עליו דיעה עדיין), יש כמה חוקים בארץ שמנסים לעשות משהו בכיוון. כאמור אני לא עוקב אחריהם לצערי (חוסר פנאי, שוב) אז אני לא בטוח עד כמה הם נאכפים והאם המטרה מושגת, אבל אני יכול לחשוב על חוקים והגבלות כמו מס על רווחי הון או מסחר ב"מוצרים כלכליים" שיוכל להגביל השתוללות (כמו זו שהובילה לקריסת מגדלי ההלוואות בארה"ב). חוקים שיגבילו את המשכורת של מנהלים וסמנכ"לים לפי יחס למשכורות כלל החברה המנוהלת. פטור ממיסים לפי תרומות לקהילה, לפי תקנים שיוגדרו ויעודכנו בהצבעות ישירות על ידי תושבי קהילות/ערים/מועצות או חברי קבוצות מיעוטים/נכים וכולי.

דוגמא נוספת להגבלות עסקיות שכולנו מכירים היא ההיטלים שהפילה אירופה על מיקרוסופט. בהתחלה היה את הקנס המגוחך של כמה מליוני דולרים על כל יום שבו אקספלורר מגיע ארוז עם מערכת ההפעלה. הבדיחה האחרונה – כל עותק WIN7 או ויסטה (נדמה לי) חייב להציג למשתמש מסך בחירת דפדפן (מתוך IE-שואש-אופרה-ספארי ועוד משהו), בסדר אקראי. חוכמולוגים שהריצו בדיקות סטאטיסטיות (10K הרצות אני חושב) גילו שלא אקראי ולא בטיח. מיקרוסופט עד כדי כך לא סומכת על חוזק המותג שלה שהיא ככל הנראה דחפה בקוד העדפה להופעת IE במקומות מסוימים ברשימה שעל המסך ולא באחרים. פשוט פסיכי. למה לא להגיד בפשטות שאין יותר פטנטים על תוכנה ושרשיון תוכנה הופך אחרי 10 שנים אוטומטית לGPL או אפילו סוג של CC-BY-NC או משהו. אתם יודעים מה, אולי לא צריך אפילו שקוד המקור ישוחרר אוטומטית. אני אשמח אם WORD 97 ו- WIN2K ישוחררו חינם לפי החוק האירופי, במקום ההתברברות על ההגבלים שמיקרוסופט תחויב להם.

והנה כאן טמונה בעיה שעליה העירו לי. אני אשמח לחוק שמגביל למשרדי ממשלה את אחוז ההוצאות על תוכנה קניינית או תוצרת חו"ל. מה שיקדם תוכנה חופשית ו/או תוצרת הארץ וכולם מרוויחים (כולל הדמוקרטיה). מצד שני הייתי מעדיף שהממשלה תעדיף לעבוד ככה גם בלי שזה יהיה מכוח חוק. האם זה צודק יותר? אני מקווה שתסכימו שכן. האם זה יקרה בלי חוק? בחלום בלילה…

כי בישראל האידאליזם לחוד והמציאות לחוד. לא רק בכלכלה, גם בזכויות אדם. הנה הרוח הגבית שישראל נותנת לארה"ב: מה שטוב לפלסטינים שלנו טוב לאזרחים, ומה שטוב לאזרחים שלנו טוב לחשודים המיידיים של האמריקנים. בארה"ב האפרטהייד הרבה יותר מתון מאשר בישראל, ובישראל הוא יותר מתון ממה שהוא היה בדרום אפריקה, אבל זה עצוב שאנחנו בכלל על הסקאלה הזו.

אנחנו כבר מזמן לא אור לגויים, וזה בדיוק המקום שבו אני חוזר לשאלה של הסיכוי של החלום הציונות ההומניסטית להתגשם אי פעם. מישהו אגב שם לב שהיום היה יום הרצל? אני במקרה לגמרי שמעתי על זה בגל"צ בצהרים. מישהו קרא פה בכלל את אלטנוילאנד? דפדפתי בו, הוא מחכה לי על המדף, אבל הוא נראה היום אוטופי יותר מתמיד.

בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה :( אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.

בעבור נזיד אנשים

כתבתי על שיבוש מושג השואה בעיצוב האתוס השבוע, הפוסט הזה אצל דורון, ששכחתי להכניס, מדבר גם על העובדה שההתעסקות בשואה לא עוזרת אם אנחנו מדברים רק על השואה האישית ושמים ז** על השואות של עמים אחרים. בעצם הרחבה חשובה מאוד של אחד מרבים מהעניינים שנגעתי בהם באותו הפוסט, ובאופן יותר מפורש על שאיבדנו את המסר הנכון. אנחנו לא באמת זוכרים את השואה, אנחנו רק זוכרים את סיסמת "נזכור ולא נשכח". את האמפתיה לא שמרנו כלפיד ולא כגפרור. לחלופין אם תרצו, בחרנו את "לא נלך עוד כצאן לטבח" במקום "לא ילך יותר אף אדם כצאן לטבח".

אבל אנחנו כן הולכים, ועל זה הפוסט שאתם קוראים. על זה שאנחנו קשרנו את עינינו בעשירי לפברואר ונתנו סכין מאוד מושחזת בידם של כמה מהקצבים הכי מוכשרים במדינה (ולצערי אני לא מדבר על הסבא שלי, כי אכפת לו מבני אדם. הייתי שמח אם הוא היה ראש ממשלה לאיזה חודש…)

הרבה אנשים עם הבנה בסיסית בדמוקרטיה והליכי חקיקה היו דהומים לגלות יום אחד שפקודת USA PATRIOT, עברה בבית הנבחרים האמריקני במחטף מהספרים בזמן חודשי ההיסטריה שאחרי פיגוע התאומים – שעה בלבד לפני ההצבעה הוגש לסנטורים ספר אדיר של למעלה מאלף עמודים ובתוכו פירוט ארוך של תיקוני סעיפים ממאות חוקים שונים. בהקדמה היה כתוב שחייבים את החוקים כי יוצאים למבצע לוחמה בטרור (ומה לעשות, מבצע זה מבצע…), ועזבו אתכם מכל הדברים הגרועים שהחוק יכול לגרום. ב"פקודה" הגדולה והמקיפה מדי (נגד זה אין חוק?!), נוגע יוזם החוק (הנשיא האמריקני ששמו מתחרז עם "יתוש") בעיקר בענייני בטחון פנים אבל לא רק, אבל התוצאה היתה העברת המון כוח לא מפוקח לידי רשויות השיטור והביון, וכוח עוקף חקיקה הועבר לרשות המבצעת, קריא הנשיא, וללא הגבלה בזמן(!!). חוקים אנטי-דמוקרטיים דומים נוספו תחת בוש, אבל זה הגדול והמפורסם שבהם, והלחץ שהופעל על שני בתי הנבחרים להצביע בעדו בלי לקרוא אותו חרה להרבה מאוד אנשים.

אבל בישראל יש לנו סידור כזה קבוע – חלון חקיקה עוקפת כנסת – כבר כמעט 25 שנה, וכל שנה מצביעים עליו מחדש עם תכנים מעניינים חדשים וכמות הזרועות של התמנון והמקומות שידיו מגיעות אליהם הי לא פחות ממדהימה. משרד האוצר ואולי אנשי קבוצות לחץ אחרות, מאגדים לחוברת לא קטנה את כל החוקים שנראה להם שנכון וראוי לחוקק אבל ידוע להם שלא יעברו בועדות ובדיונים. לכאורה מדובר באוסף חוקי עזר כדי להקל את יישום התקציב השנתי אבל בתכל'ס נכנס לשם הרבה הרבה יותר, כולל התערבות בהתנהלות החלטות פדגוגיות במשרד החינוך, חוקי עזר לתעשייה והמסחר, מיסים רגרסיביים ושאר סעיפים מפחידים שהם אחד הגורמים לאי השוויון הסוציו-אקונומי שלנו. למה חברי הכנסת מצביעים בשבילו כל שנה? אז זהו, שהוא צמוד בצורה יצירתית לחוק התקציב. ח"כ לא יכול לסרב לחוק התקציב כשהוא בקואליציה ולכן הוא חייב לאשר את החוק-עוקף-הכנסת איתו ביחד, כי הצבעה היא למעשה לשני החוקים במכה אחת, וזו מכה מכה…

כל הימים, כל הימים
חולמת אני על כובע קסמים.
כובע קטן, מקושט נוצה,
העושה כל מה שאני רוצה.

לאה גולדברג מתמללת את משאלות נערי האוצר

צריך כסף לטיסות לחו"ל? צריך. צריך לשכות שומרי ראש, מכוניות ומשרדים ליותר משלושים שרים? איזו שאלה! ויש גם את המאגר הביומטרי של משרד הפנים שיעלה הרבה מאוד כסף, ידלוף לציבור כמו טורנט של דוקטור הו המלא, ואפילו איננו שימושי לצרכי בטחון לפי אחד מאנשיהם ברגע של יושרה.

אז צריך חוק הסדרים. בטח שצריך, כדי שהדברים יהיו מסודרים, לא ככה? אם תעברו על כל מאות העמודים של "חוקי העזר הקטנים" שמצורפים לחוק התקציב לחמש השנים הבאות (טוב, "רק" שנה וחצי, אבל עם ביבי זה יראה כמו נצח), תגלו כמה קל לכסות חורים, למשל ע"י הפרטה של מנהל מקרקעי ישראל, שברור ששווי הקרקעות שב"בעלותו" היא יותר מתקציב המדינה כולו. אחרי סיפור הבנק שקונה את עצמו בדיבידנדים שהוא מחלק לשרי אריסון, מעניין בכמה נזידי עדשים חושבים למכור בשבילנו (לעופר? אריסון? וורן באפט?) את שארית קרקעות המדינה.

המדינה תחת ביבי מכריזה על גראז' סייל ענק, אברית'ינג מאסט גו, בעל הבית לוקח גם צ'קים דחויים וקופצים: בתי הסוהר ומערכת החינוך (כשהייתי קטן חשבתי שזה אותו הדבר), מערכת קופות החולים, מרכזי ההכשרה המקצועית, המעונות הממשלתיים לטיפול באנשים עם פיגור, מרפאות הנפש, חברות נמלי הים, רשות הדואר, ואם זה לא יספיק אז יטילו מיסים רגרסיביים על מים, ירקות ושאר מוצרי מותרות כמו בריאות וכבישים, ובדרך נהפוך את מערכת המשפט עוד פחות נגישה למי שהכי צריכים צדק. ככה בקטנה, שיהיה.

כדי שהעם יפסיק לצעוק שהוא לא נוגע בכלל בעשירים, הוחלט בלשכת הביבי להעלות את המיסים על מטוסים פרטיים ויאכטות. זה יראה להם, למנוולים שם בשלושת האלפיונים העליונים!

המבהיל הוא, שיש טקס שנתי קבוע. משרד האוצר מכניס "עיזים" שמנות לתוך חוק ההסדרים כדי שיהיה מספיק מה להוציא בדיונים בכנסת ועדיין ישתמרו להם בפנים כמה גדיים פזיזים. עוד מעט נדע מה נחתך ומה הוצל. בכל מקרה, זה לא ילך לכיוון טוב. ארה"ב מלאימה את ניהול הכלכלה כדי לעשות סדר, בריטניה מורידה רגל מהגז, אבל רק לביבי יש את הפתרון הנכון – מי צריך נוצות?

אם תרצו לקרוא עוד, יש נסיון לנתח את המידע על חוק ההסדרים באקו-ויקי, ואם תרצו לקרוא את טיוטת החוק בשלמותה אפשר למצוא אותה אצל שלי יחימוביץ' בבלוג. עשרות קובצוני PDF במקום משהו קריא ושמיש, כמו שמשרד האוצר אוהב, אבל הפעם לא בגלל שהם שמו אותם שם.

עדכון: הטיוטה בסוף פורסמה ונראה שמדובר באותה הגרסא, למרות זאת אני משאיר כאן את הפסקה המקורית:

אל תטרחו לחפש את זה מרוכז יותר טוב מזה באתר הכנסת חלילה וחס, האוצר "פרסם" את הטיוטות המלאות ב"רשימה סגורה", רק לאנשים שצריכים להחליט, בפקס . למרות שאני לא תמיד מתומכיה, הפעם התודה מלאה ושלמה לבלוגרית האמיצה שלי יחימוביץ' על העבודה הברוכה, היא רק משאירה לקהל עבודה crowd sourcing קטנה להפוך את כל הטקסט המפוקסס והמפוקשש הזה לטקסט, ואני שמח לגלות שידידי רם און הרים את הכפפה ועושה עבודה לא פחות ברוכה. מזל שיש יוזמה אזרחית, אחלה חופש מידע יש לנו (ובמקרה זה נושא הפוסט הבא).

לפי ONN, האמריקנים מצאו פתרון יותר פשוט לגרעון. ככה אני יכול לסגור את הפוסט המדכא הזה באווירה טיפה פחות שחורה: