תגית: נייר

מאיפה התעורר לי פתאום הגעגוע לעטים? 30 שנה מאז שסיימתי תיכון, למעט ניסיון קצר לעשות תואר, לא היה לי באמת צורך בעט. צרכי התקשורת שלי נפתרו במקלדות ועכברים, ובעשור האחרון במסך המגע של מכשיר המעקב הקבוע לי בכיס, אז אנסה להסביר למה.

ראשית למה לכתוב ביד: יש יתרונות ידועים בכתיבת יומן או דפי בוקר בכתב יד. יש כיף בניתוק ממסך מחשב. יש אפילו כיף בהרגשה והרשרוש של הניר תחת כף היד. אני לא לבד בזה. אנשים בכל הגילאים חוזרים לזה לאחרונה, אם זה דרך התאווה לצבעי דיו ושיפור כתב היד או אהבת הגאדג'ט (יש אלפי עיצובים, צבעים, שיטות מילוי) או מכל סיבה אחרת.

קצת היסטוריה ורקע

מי שכתב כל חייו בעט כדורי או עפרון בכלל לא יבין על מה הסיפור: אתה מחזיק ביד מקל, לוחץ אותו לנייר ויוצא קו, מה יש כאן יותר לדעת? אולי יצא לכם לעבור אחרי שנים בעט כדורי לעט ג'ל כמו רולרבול (כמו פיילוט V5) כשצריך לסכם במהירות הרצאה ארוכה בזמן אמת ופתאום לנשום לרווחה ולהגיד "אההה, אז לא צריך בעצם להפעיל כל כך הרבה כוח, יש עטים שאפשר לכתוב בהם עוד שעה-שעתיים לפני שכואבות האצבעות!".

אז שתדעו שאתם עדיין לא הגעתם לשיא הנעימות. אולי לשיא הנוחות או לאופטימום של מחיר תמורת ביצועים, וזה בסדר גמור, אבל יש לאיפה לשאוף. מעבר לעוד גבעה קטנה נמצא עוד כלי "שכוח" שנקרא עט נובע. העט הנובע היה מלך שוק הכתיבה במשך כשישים-שבעים שנה. אחרי 2000 שנות כתיבה בעטי טבילה (מגולפים מנוצה מיובשת או מקל עץ ואחר כך מזהב או פלדה) הגיעה המהפכה המדעית גם לתעשייה הזו בעקבות גילוי חומרים חדשים, ואפשר היה לייצר עט עם מיכל דיו מובנה (נושא לפוסט אחר). העט הנובע הפך למוצר צריכה בסיסי ורק בהמשך הדגמים והמותגים הפכו לסמלי סטטוס. זכרו שזה היה אחד מכלי התקשורת הכי בסיסיים במשך עשרות שנים, כמו טלפון סלולרי ב-20 השנים האחרונות. הקפיצה התעשייתית הבאה שהכתה בשוק הזה הייתה היציאה ממלחמת העולם השניה עם טכנולוגיית ייצור כדורי פלדה קטנטנים מדויקים למייסבים שמצאו את מקומם בקצה העט הכדורי ותוך עשר-עשרים שנים כבשו את השוק.

העט הנובע טיפה יותר מורכב מבחינת חלקים זזים, הדיו שלו נוזלי ולא סמיך ×›×™ הוא מבוסס מים ולא שמן, הוא יותר רגיש פיזית למכות ונפילות, אבל…

אז למה בכל זאת עטים נובעים

מכירים את הפודיז שיודעים להבדיל בין סוגי ענב ביין בטעימה עיוורת? יש כאלו שגם מבדילים בין זני עגבניות בסלט. אולי נתקלתם במסעדה שתציין בתפריט שקוביות הגבינה בסלט הן תוצרת "המאירי" או הטחינה היא "הגמל" או "היונה". גם בתוך חובבי הספרות הספקולטיבית יש מחנות, לא רק פנטזיה מול מד"ב, אבל תת סוגות ספציפיים כמו "מד"ב קשה", "היסטוריה אלטרנטיבית של מלחמת העולם הראשונה", או "ראליזם קסום אורבני". ההבחנה, החושים והטעם מתפתחים ככל שחווים יותר בתחום. למי שנכנס לזה בעבודה זה נקרא "עקומת למידה", למי שנכנס לזה בתחביב זה לפעמים מתואר כ-"נפילה למאורת הארנב", כרמז בולט ליציאה של עליסה לטיול בארץ פלאות חדשה שבה מגלים הפתעות ומשנים תפיסות עבר.

אני גיליתי את העט הנובע בתיכון, חבר ללימודים נתן לי את שלו לנסות והופתעתי מכמה שהתנגדות הנייר לחוד העט נעלמה, וכתב היד המכוער שלי הפך לטיפה יותר קריא. פתאום ×–×” לא ×”×™×” מאבק! היום אני יודע שזה ×”×™×” רק קצה הקרחון. מה שמשפיע על חוויית הכתיבה הם שלושה גורמים עיקריים – הציפורן, הדף והדיו. אבל כשאני הכרתי את העולם ×”×–×” הייתי מוגבל לנייר המחברת הזול של בתי ספר, לעטי שייפר סקול שמכרו בחנויות כלי הכתיבה ולמחסניות הדיו של היצרן, שהיו דיו שחור או כחול, וזהו. עדיין, זו הייתה קפיצת מדרגה משמעותית בשימוש יחסית לכל מה שהכרתי עד אותו הרגע.

בהתחלת 2020, בעודי מסיים טיפולי כימותרפיה אשר פחדתי שישאירו אותי לא מעט במצבי שכיבה וישיבה ופעילות מינימלית (בסוף ×”×™×” פחות גרוע), הצצתי שוב לעולם ×”×–×”. הצצתי ו"ונפגעתי". אני מאשים בזה גם קצת את ידידי מרק (כן, אותו אחד שמוכר לכל מי שכמוני בקהילת התכנה החופשית המקומית וגנו/לינוקס השלושת העשורים האחרונים) שהחזיק אוסף קטן ואיכותי עד שדרדרתי אותו חזרה להתנסות בעוד יצרנים וטווחי מחיר. נקמה מתוקה…

השוק חווה בדיוק התפוצצות כשרונית ויצירתית של יצרנים חדשים. עטים, דיו, נייר, אופנות… אני בטוח שסוציולוגים יגידו שזה בזכות עומס דיגיטלי שהחזיר אנשים לאנלוגי, אותה תזוזה טקטונית שהתחילו תנועות של חזרה לטבע, לסלואו פוד, farm-to-table, גם הוציאה אנשים מהסמרטפון למחברות בולט ×’'ורנל, ולא מעט חובבי lettering גילו שאמנות הקליגרפיה עדיין ×—×™×” ויש לה כלים ששופרו והודקו במשך מאות שנים, ובקיצור, ×”×’×™×¢×” עת ל"סופה מושלמת". ביפן, הודו ומקומות אחרים שמסיבות מסורת העטים והכתיבה הידנית מעולם לא נעלמו, ×–×” פורץ כבר הרבה מעבר לקהילות חובבים קטנות, אז מי יודע מה מכל ×–×” עוד ייבא המערב.

בעתיד אולי אכתוב פה קצת על מאיפה להתחיל. יש מי שירצה לכתוב רק בעט אחד ויש מי שירצה לצלול לזה כתחביב. חובב מתחיל בתחום יבין שיש ציפורן פלדה וזהב, יש ציפורן דקה ורחבה, אח"×› מגלים שיש עוד כמה חומרים (טיטאניום, פלדיום, סגסוגות קפיציות יותר וקשיחות יותר), ויש צורות ציפורן נשכחות ומעניינות (Waverly, פודֵּה, סטאבּ, איטליק, ולמתקדמים – מיוזיק, אובליק, ארכיטקט, זום, נגינטה, קרוס ועוד), יש דיו יבש, רטוב, רווי, דליל, מסוכך, עם נצנצים (shimmer), עם משחקי גוונים (shading) או אחיד, עמיד במים או לא, עם ברק (תכונת sheen – צבע מבריק במראה מתכתי שנובע מתכונות ננו גבישים בנוזל הדיו) וכמובן הר של צבעים שונים. כמובן שבסוף יש גם סוגי נייר וארחיב על ×–×” בפוסט הבא.

יש לא מעט קהילות כמובן ברדיט, מאות בלוגים וערוצי יוטיוב ואתרים אחרים, אבל פגישות מועדונים מקומיים ותערוכות שנתיות זה המקום להתנסות בציפורנים יקרים ונדירים, לקבל תיקון או שדרוג מהיר לציפורן מאמן nibmeister, למשש ולקנות יצירות חד פעמיות עבודת יד או סתם קלסיקות מאוד נדירות. יש מי שאוסף בלי להשתמש, יש מי שנפטר מעטים יקרים ותקינים כי הישן והשרוט יותר מוכר ונעים לו. התחביב הזה מאוד אישי, הטעם והסגנון מאוד אישיים, ומה שמחבר אדם ל5 או 500 העטים שהוא אוסף או משתמש בהן (או גם וגם) זה עניין חושי ורגשי למדי. על הסיבה להמשיך לכתוב דברים בכתב יד במקום במקלדת אני יכול למלא פה עוד פוסט, ביום אחר.

אז לסיכום, יש יופי בכלי, יש מעלות לשימוש בו והנאה במגע ובחוויית הכתיבה עצמה (פסיכולוגית וחושית), יש פה התפעלות מעיצוב ומראה לצד התפעלות אסתטית ממנגנוני המילוי, דיוק הציפורן ושאר מורכבויות הייצור, שבחלקן עדיין נעשות ידנית. למעשה כחלק מהתחביב למדתי קצת צורפות ויצרתי ציפורנים בעצמי. לא משהו שמשתלם לעשות ממנו עסק כרגע, אבל נראה לאיפה זה ייקח אותי. תיקנתי גם כמה עטים בני 100 שנה ויותר ולמדתי קצת על עיצוב תעשייתי וחומרים. עולם עשיר מאוד. למעשה פתחתי ערוץ יוטיוב, ונכון לרגע זה הוא הערוץ היחידי בנושא עטים נובעים בעברית מלבד כמה סרטונים פה ושם של סופרי סת"ם.