אני חושב שאקרא לזה MIFS, עד שאמצא שיש לזה שם אחר. Missing Information Frustration Syndrome.
אני מגלה שככל שעוברות השנים, כשחסר לי מידע אני מאוד מתוסכל. קשה לי לקבל אמונה דתית ותורות רוחניות, קשה לי להיות לקוח של תוכנה סגורה, קשה לי לעבוד בטלפון מול לקוח שלא יודע להקריא לי אפילו הודעת שגיאה מהמסך, קשה לי אפילו כשאנשים שולחים בטוויטר הודעות טיזר בלי להסביר.
אני מעדיף לדעת מה שיותר, אבל חצי אמת מתסכל יותר מאשר לא לדעת כלום.
קשה לי להוריד רססים מgReader אבל יותר קשה לי שהם מצטברים ואני לא מגיע אף פעם לקרוא אותם, עד שאחרי שלושים יום הם נעלמים בתהום הנשיה של "סומן כקרוא". קשה לי מאוד כשמרואין לא מספר לי את כל הסיפור או מתחמק משאלות חשובות. קשה לי כשמישהו מזמין אותי לעבודה ולא מספר לי מה המטרה האמיתית שלה או מה הצרכים האמיתיים שלו. קשה לי אפילו סתם כשאנשים משכנעים אותי או שוכרים אותי לעשות דברים על אמונה עיוורת או משיקולים שלא מתאימים לי. תכנון חייב להיות הגיוני לפני שמבזבזים עליו כסף ואנרגיה לשוא (אפילו אם אני אקבל על זה יותר כסף בסוף, התסכול עדיין הורג אותי). גם קשרים עם אנשים וחברים שבהם נשמרים דברים בראש ולא נאמרים יכולים לבשל בתוכי מועקה. למה אני יכול לשים את כל הקלפים על השולחן אבל אסור לי לצפות לזה מאחרים?
אני מאוד מתוסכל היום. בתור נקיטת פעולה כדי אולי להפיג חלק מהתסכול, העפתי יותר מחצי מהאנשים שאני עוקב אחריהם בטוויטר ואני מתכוון לעבור בהמשך היום ולחתוך באגרסיביות גם רססים מגוגל רידר. יש רעש שמונע ממני להגיע אל המידע החשוב, מונע ממני לחיות בתוך ים של רעש וחצאי מידע שמאיימים להטביע אותי. טוויטר זה רוב הזמן רעש. כנ"ל מסנג'רים למיניהם. רעש הוא אחד מהסיבות (הרבות) שאני נמנע מבוקפייס, ומצד שני חברים שלי מפרסמים שם מידע שאני לא יכול לקרוא. שוב תסכול!!
גם לכם יש שמץ מזה, או שזה השיגעון הפרטי שלי? איך אתם בוחרים להתמודד?
אחרי הפאשלה רבתי עם פתיחת האפשרות לחלוק פריטים שהודלקה אוטומטית לכל מי שאתכם בGצ'אט, מאפשרת גוגל סוף סוף מזה יומיים לבחור לצמצם את רשימת הצופים בפריטים המסומנים לשיתוף. הבעיה – אחת מידידותי טענה שנעלמתי לה מהרשימות. גם כשביטלתי את החסימה לכולם והגדרתי מחדש רשימת "חברים" היא עדיין לא ראתה אותי ברשימה, ובשתי הפעמים היא נכללה.
אי לכך, אני חוזר לשתף לכל האנשים בGצ'אט, כולל לקוחות ונודניקים, כי עדיין לא ניתן לבחור את החברים בלי שפאשלות יגרמו שגם חברים שבחרתן לא יראו את הפריטים המשותפים.
אני לא יודע איך להתייחס לציטוטים שנזרקו לכיווני לאחרונה. בשני אירועים בזמן האחרון (ביעור החמץ בדאנסינג קאמל ולפני יומיים במסיבת יום העצמאות), שתיתי כמות אלכוהול מעבר למה שאני רואה כנורמלי והגון, ומאפשר לעצמי להגיע למצב טיפה יותר "שמח ומשוחרר" בין החברים שלי. אני לא עושה את זה הרבה (כולל שני האירועים הנ"ל אנחנו מדברים עדיין על פחות מ10 פעמים בחיים בינתיים) כי לרוב זה לא מתאים לי להרגיש ככה, ובוודאי שזה פשוט לא בריא. הענין זה שלפחות 3 בחורות שונות אמרו לי שהן מאוד אוהבות אותי ככה. האם זה דבר נכון להגיד? אם היתה לי בעית אלכוהות הרי שזה אולי היה מעודד אותי להמשיך ב"דרכי הצודקת", אבל גם אם אין לי – הרי שהן אומרות בעצם שאני אדם מסוגר וצרך עזרה חיצונית של חומרים לא בריאים כדי להיות נחמד וחברותי, וזה עצוב לי לשמוע. או אולי זה אומר שאני פשוט לא מרגיש מספיק חופשי עם אנשים אצלי בחבורה ואני לא מודה בזה אפילו לעצמי לגמרי?
הבעיה היא שאלכוהול חותך דרך שכבות של הגנה עצמית פסיכולוגית אבל גורם לי להגיד אולי גם דברים שאצטרך לתת להם תירוצים אחרי כן לעצמי כשאתפכח. למשל שטויות שאמרתי ליד ילדים של החברים שבאו ליום העצמאות. זה אולי משהו שאני יכול לעשות ליד ההורים שלהם אבל זה לא לענין ליד הילדים הקטנים. בסוף ממילא מנצח הטיעון של הבריאות את הויכוח, אז אני פשוט אנסה לא להגיע לשם יותר (ממש לא קשה).
למי שתוהה מה שתינו כ"כ טעים ביום העצמאות, היו שני בקבוקי ויתקין מסע לבן, שניים (או שלושה?) מסע ורוד, שני זינפנדל לבן כייפי של "טאלוס" הקליפורני, רוזה אחד של מרקיז קסארס שהיה אכזבה מחוספסת אחרי הויתקינים, ולבסוף בקבוק מסע אדום, אחד מרלו 1999 של נבארה שהיה כבר קרוב לקצה ובקבוק חצי של אמפורה רייטון 2002 הנהדר שהיה כבר די מת לצערי. סה"כ די הרבה שמח אם לוקחים בחשבון שהיינו בערך 12 שותי יין מתוך כל המבוגרים. סופה של המסיבה הכיפית הזו היה כ500 ש"ח יין, 900 ש"ח בשר ואוכל אחר שקניתי, מטבח עמוס בכלים מלוכלכים ובגלל טעות חישוב שלי ביקשתי רק כ600 ש"ח חזרה מהחברים. אופס! 🙂
(עדכון קטן בניסוח כי היו אנשים שחשבו בטעות שאני מרגיש רע כלפי החברים שלי וזה ממש לא נכון.. זה רק אני טמבל כאן)
יש לי שבת "פנויה" יענו לא קבעתי שום דבר חברתי, ולכן אני מתפנה לאסוף את הניירת לדו"ח מס 2007, ועובר על כמה טיוטיות שהתחלתי והגיע הזמן לסיים ולהוציא כבר, כי או-טו-טו הן יהיו אנאכרוניסטוית או שאני כבר לא אזכור את הפרטים…
למשל הפוסט הזה, על "רובינשטיין, מסעדת קצבים". איך לא הכרתי את המוסד? אולי כי מעולם לא הייתי תלאביבי או חוב"תי.
אחרי שאכלתי שם וסיפרתי לחברים, כולם אומרים לי "כן בטח, ותיקים בעסק!". הכל התחיל כשקיבלתי מהם הזמנה בדואר. לרוב אני נוטה לזרוק דואר זבל כבר מהתיבה עוד לפני שאני חוזר למכונית, אבל הברושור שלהם נראה רציני ואמרתי שאתן להם צ'אנס. אחרי שבועיים סופסוף הגיע היום המתאים וקפצתי עם אפי לשם לארוחת ערב קצת מאוחרת. המקום הוא במרכז המסחרי/קולנוע החדש בפולג, המתהדר בכמה מסעדות (כולל מקס ברנר אחד והוטרז(?)!) וחניה גדולה. המקום בעל תקרה גבוהה ואופנתית אבל לא רועש מדי, הכסאות יפים ונוחים אבל מעץ קשה ואת גיא זה מעצבן את העצמות, אבל בסה"כ עיצוב פשוט ולענין… כמו שאני אוהב את זה. בגלל שבאנו בהתראה קצרה מצאנו את עצמנו ליד הבר, שזה לא אידאלי, אבל אפשרי בהחלט.
רשימה קצרה של מה רע: הבר גבוה מדי. אני לא אדם קצר אבל הרגשתי שמוזר לי בכ"ז שהצלחת בגובה החזה וכמעט תקועה לי בפנים. אין בירות טובות בברזים (אבל יש כמה לא רעות בבקבוק), מעל הבאר מסך ענק שמוקרנים עליו שטויות מרצדות מעצבנות וטיקר חדשות מטמקא (למשל כמה מחבלים נהרגו היום בהתקלויות בעזה. מתאבן מצוין), המוסיקה בסדר רוב הזמן, רק מדי פעם הקצב והווליום לא מתאימים לארוחה רגועה. מבחר הויסקי דל אבל לא רע, הצ'ימיצ'ורי מאכזב ורוטב המרסלה טועם כמו מיץ פטל מרוכז. אה כן, קרפאצ'יו בקר וה"קרפאצ'יו" פרושוטו מוצפים בהרבה יותר מדי בלסאמי.
מה טוב: ראשית הבשר. מדהים. אפי לקח סינטה אם אני זוכר נכון ואני הרגשתי שלא בא לי בשר אדום ולקחתי פילה חזיר. למרות שהיה לי מאוד טעים (אפילו שעשו אותו ורוד נגד כל הפצרותי), הסטייק של אפי הפיל אותי. צבע ארגמן כהה בפנים, רך כמו שמעטים יודעים ליישן בארץ, עוד יותר טוב מהביקור הראשון והנהדר שלי אצל דוריס בראש פינה (שמאז לצערנו הדרדרו). מבחר היינות סביר ביותר, מבחר (מצומצם אבל קיים) של ויתקין, הארוחה על הבר ב10% הנחה (מעבר למחירים המאוד סבירים של המקום!), בלילה מוגשות ארוחות קלות יותר והמקום הופך למעין פאב שמגיש אלכוהול, צ'וריסוס ושאר מנות קטנות שיהיה איפה לשבת כשיוצאים מהקולנוע (למרות שאז העוני האלכוהולי יורגש יותר). את הבשר המעולה וגם את הפרושוטו ונקניקים לא רעים אחרים אפשר לקנות בדוכנון קטנטן ביציאה (שהוא התירוץ שבשבילו מוסיפים את המילה "קצבים" לשם המסעדה).
מה שבכלל הפך לי את היציאה להפתעה היה רוטב הפלפלת שליד הסטייק של אפי (גם הדיז'ון היה מעולה אגב). פעם פעם ב98 כשגרתי בעמק הסיליקון, מסעדת הבשר הטובה באיזור היתה "ברק'ס" שממול טרנסמטא (פעם, כשלינוס עוד עבד שם), ושם אני ואפי אכלנו יום אחד סטייק ברוטב פלפלת שהיה בעיקר שמנת ופלפל ירוק טרי. אני מתכוון לכדורים הקטנים האלו של פלפל אבל טריים, לא אחרי שייבשו אותם. יש להם טעם עדין ונעים, וברוטב הזה הם היו כמו אוכמניות קטנות שהתפוצצו על הלשון בחגיגה של טעם מעולה. מאז לא הצלחתי למצוא כאלו, עד שפתאום נחתנו (שוב אני ואפי ביחד, מוזר? מעניין!) על רוטב פלפלת עם פלפל ירוק לא מיובש. לצערי הקט הפלפל היה מהסוג המשומר בחומץ ובפלפלת היה גם הרבה פלפל שחור שלדעתי גונב את ההצגה, אבל עדיין מעולה. הכדוריות הירוקות היו קצת יותר קשות ממה שזכרנו (למרות 10 השנים שחלפו), ואחרי שעה של הפצרות דרך הבארמן הסכים השף להראות לנו שמדובר בצנצנת פלפל ירוק ממדגסקר, משומר בחומץ (מה שהקשיח אותו אני מניח) ומיובא ע"י קונפינו כאן ברשפון ליד הבית שלי! אין ספק שבקרוב אקפוץ על המציאה, ואראה איך אני משחזר את הפלפלת האגדית של ברק'ס.
מפה לשם ראיתי אצלם את בקבוקי הויתקין על הקיר ושיבחתי אותם על הטעם הטוב ביין, ואז נפלה לי האסימוניה ברעש, הרי עוד שבועיים תהיה כאן הטעימה של ויתקין! וזה כבר התפתח לעוד שיחה ארוכה ונחמדה עם הבארמן.
סקיפ שבועיים קדימה. שבעה אנשים התיישבו בחדר הפרטי של רובינשטיין, וטעמו יינות עתידיים מצויינים וכבדים, תיאור מלא ומפליג תמצאו אצל גיא. הקיצור היתה כוסית ראשונה של גוורצטרמינר מצוין (שיש לי שני בקבוקים 2006 שלו שאני דוגר עליהם בינתיים) בסדרה קטנטנה של 100 בקבוק (כל השאר הלך למסעדות או לתוך הבלנד של מסע לבן). מעולה ויבש כרגיל, ארומות נהדרות. על שאר היינות כתבתי גם כן הרבה הערות תוך כדי המפגש ואפילו הקלטתי קצת אבל אין לי הרבה מה להוסיף על מה שגיא כתב. אולי פעם אחרת. בינתיים הנה 2000 מילים:
אחרי הטעימה בחדר הפרטי ירדנו למסעדה לאכול צהריים. בשבת בסביבות 17:30-18:00 המסעדה היתה פתאום ריקה להפתיע, מדובר בשעות הביניים שבין ארוח"צ לארוח"ע אני מניח. מסביב לשולחן הוזמנו אנטריקוט, סינטה, המבורדר ושאר מנות והיו כמעט כולן דוגמאות מעולות להכנה נכונה של בשר שיושן בצורה המושלמת. הפעם אכלנו כמו בני אדם ליד שולחן ולא ליד הבר, אז לא קיבלנו את ההנחה של הבר, אבל עדיין המחירים סבירים ושפויים לחלוטין. אני ממליץ על המקום בפה מלא, 8.5 בסולם עירא.
