מכבשת המילים של עירא
הצצתי הרגע לבלוג לראשונה מזה חודשים באקספלונטר 7. אמאל'ה! טקסט התגובות עם רקע בצבע קקי ומופיעים שם חיצים קטנים של אלמנטים LI שלא אמורים להופיע!
עד עכשיו עבדתי על העיצוב עם Inspect Element של כרום ועם FireBug. יש למישהוא המלצות לכלים נרדפים לExploder או שאשאיר את העיצוב כמו שהוא?
נתקלתי במקרה בתוסף תגובות משוגע לוורדפרס שבין שאר הפיצ'רים המוגזמים שלו, מאפשר להגיב בחלונות צפים על כל פסקה, ובעצם ליצור דיון על מסמכים כמו הדיונים על חוקים באתרים כמו אופן-קונגרס. לבלוג שלי זה כלי מיותר ו"מסוכן", אבל אולי מישהו עם סוג אחר של בלוג ימצא את זה מענין 🙂
בינתיים, למי שלא הסתכל מקרוב, שפצרתי קצת את הCSS (אני מקווה שלטובה) והוספתי וידג'ט יותר משוכלל לתגובות אחרונות, אבל אולי הוא קצת אוברקיל.
בנוסף החיפוש זז למטה והוצמד לחיפוש בבלוגסרץ'. אם למיהו יש את הידע איך לאחד את זה לתיבת חיפוש אחת עם שני כפתורי סאבמיט בלי הרבה בלבול מוח, אני אשמח.
כמובן, חלק מהשינויים האלו גורמים אולי לאיטיות או עומס, אז ספרו לי איך אתם מתרשמים. אם הוספתי נוחיות או הכבדתי, וכולי…
בנוגע לפינג/טראקבקים, אני עדיין לא יודע איך לדבג את שגיאת 500 שמחזיר לי ה-XMLRPC, וזה מבאס לאללה. אם יש גאון PHP (עדיף עם היכרות עם WP) שמוכן לעזור עם רעיונות אני מאוד אעריך.
לבסוף, אני שולח ד"ש לשי ((שלא עדכן את הבלוג שלו חודשיים, ויש לו בטוח המון מה לספר)) – גיליתי שלושה תוספים שונים שמאפשרים להכניס נוסחאות 
בפוסט בבלוג. רוצה? 🙂
הפיצ'ר החביב אפילו מובנה בוורדפרס.קום, אבל אם אתם בבלוגלי ורוצים נוסחאות, אתם יכולים להשתמש בעורך האינטראקטיבי הזה, להוריד את התמונה שיוצאת ולשבץ אותה בבלוג כמו כל תמונה רגילה. עוד אופציה אחרונה חביבה היא להתעלק על שרת מדיהויקי כלשהוא שאפשרו בו את הפיצ'ר של נוסחאות מתמטיות. אם זה מועיל לעוד אנשים אתם יכולים לשבץ כך בהשאלה נוסחא שיצרתם על שרתי הויקיפדיה למשל (או בויקישיתוף), אבל אל תגזימו כמובן. הויקיפדיה היא בכל זאת אתר קטן ללא מטרות רווח גשמי, שרץ על קלאסטר (או עשרה) של שרתים חלשים ומסכנים, רחמים עליהם.
עדכון: יש את הפיצ'ר בבלוגלי, אני מודה לאלעד שתיקן אותי 🙂
עוד מידע מענין פה, והסברים על התחביר המורחב פה.
זוכרים את ההרצאה של קליי שירקי על Brain Surplus מלפני שנה? אז שוב אני חוזר אליה כי נשלחה אלי הרצאה חביבה, הנה מדען שיישם את העניין (הרצאה בת שלוש, מעניין מה הוא עושה מאז), ומציג דרכים מצוינות לרתום מוחות אנושיים לטובת מידע טוב יותר 🙂
תוספת מאוחרת: משחקים ועוד מידע פה. שימו לב רק לאנאכרוניזם קטן, האתרים האלו מדברים המון על CAPTCHA, שהוא מבחן טיורינג הפוך קטן שמאז הפך לחסר משמעות כיון שהגענו כבר למצב שמחשבים עוברים את מבחן הקאפצ'ה באחוזי הצלחה מספקים ואילו אנשים נכשלים בהם וחוטפים קריזה סתם. אתם מוזמנים להפסיק להשתמש בכלי המעצבן הזה בבלוגים והאתרים שלכם בבקשה, אני מעדיף שתנסו את OPENID ואמצעים אחרים במקום (למשל אני משתמש בתוסף הזה לוורדפרס).
וורדפרס ממשיך לעצבנני. עיקמתי לו היום את הידיים שיצבע לי נכון את התגובות והעליתי ידנית את הסקריפט שמקפיץ את טופס התגובות למקום הנכון אחרי שלא הבנתי איך לגרום לו להופיע אוטומטית בכותרת, ועכשיו אני לא יודע אם הוא לא עובד עדיין לאט מדי. בכל מקרה, כמה שאלות לקוראות:
1. אולי מישהיא יודעת למה כבר כמה חודשים לא מופיעים אצלי טראקבקים?
2. יש אצלי כבר תוסף לניידים, אבל האם למישהיא חסרים תוספים כדי להראות את הבלוג יותר טוב בסמאכטפונים? אין לי אחד אז אינני יודע איך החוויה.
3. למה אינני יכול להוסיף תגים מחלונית התגים לעריכת פוסט? זה עובד רק במצב "עריכה מהירה", או אם אני משתמש בחלוניות click-tags העמוסה מדי או Suggested -Tags המבוגגת, שהייתי רוצה להחליף (simple tags נראה תקוע משהו).
4. אני שונא CSS. צריך להיות חוק שיסדר את הטרוף הזה, כי אני עוד לא הצלחתי להבין את מודל האוביקטים שלו מניחוש, ואילו הגדרות דורכות על אילו. הקהל מוזמנת להציע.
הפניה מדובררת כמכוונת למין החזק, אך הכוונה כמובן גם לעונדות דילדו ולבני המין המוחלש.
כמה מילים שהתחילו בתשובה לפוסט של מרגוליס, שהוא בתורו חלק מרב שיח בלוגוספירי שהגיע אל שחר, דובי ואחרים (מי פותח בלוגדיבייט?), וכרגיל יש שתי סיבות שאגרור את התשובה לכאן: האורך והעובדה שבלוגלי עדיין לא התקינו את התוסף להרשמה לתגובות של וורדפרס-מו. תוך שאני עונה כאן, גיליתי שהזמינות הבעייתית של בלוגלי ואולי סיבות אחרות, גרמו למרגוליס כמו רבים אחרים לעזוב את בלוגלי, והפוסט אליו אני עונה עכשיו שוכן כאן, ואפשר להרשם לתגובות, עכשיו רק נותר לי לברר למה לכל הרוחות טראבקים לא נוצרים אצלי כבר חודשים 🙁
לשאלה אם ההגירה של אנשים מבלוגלי לבלוג פרטי היא דבר טוב או רע אולי אתייחס בפוסט עתידי אחר (כשאחליט בעצמי על דעתי בנושא 🙂 ).
אז מברוק, מרגוליס! כאמור, מצטער על העיכוב בתשובה. זכרתי שהשתתפתי בדיון הזה ורציתי לחזור אליו אבל לא זכרתי איפה הוא קרה!
לענינינו, אם אתמצת במילותי – אומר מרגוליס שמיתוג היא מילה מעולם המסחר ולכן היא מעצבנת אותם כשהיא בשימוש בינאישי. אני מסכים אבל אני יותר סלחן, כי אני חושב עליה במנעד שימוש יותר רחב. ההגדרה המילונית מדברת על מילה או מוטו או סמל שמבדל חברה או יצרן או קמפיין, אבל אני שאלתי הגדרה גיקית/פסיכולוגית של (אם אינני טועה) סת' גודין: מיתוג זה כמו pointer בתכנות. אתה רוצה שכשאנשים יחשבו X, אתה תהיה השם הראשון שיעלה להם בראש.
זה יכול להיות "פרטיות ברשת -> יהונתן קלינגר" או "כנס בומבאסטי -> פלי הנמר". אבל גם ברמה החברתית הקרובה. למשל בחוג החברים שלי אני הכתובת לשאלות על בישול, חבר אחר בחבורה הוא הכתובת לשאלות על ויסקי (למרות ששנינו מסכימים שגם אני ועוד חבר שלישי מבינים בנושא במידה דומה), וחבר אחר נתפס בתור "הכתובת למסעדות" למרות שמשום מה כבר שנתיים ההמלצות שלו לא מוצלחות. אבל המותג נדבק.
האם המיתוג הזה נעשה בכוונה? בתת מודע? קרה מעצמו אבל עם קצת עידוד? מה זה משנה, הפואנטה שתיוג הוא משהו טבעי שאנשים עושים. מתייגים אותך גם כשלא תרצה, אז עדיף שתעזור להם אולי עם יד מכוונת? אז ענה לי מרגוליס:
אני אומר שוב, אין לי ויכוח איתך על כך שבהתנהלות היומיומית שלנו אנחנו עושים דברים כגון אלה. אגיד אף יותר מזה – אני מאמין שהפרקטיקות השיווקיות הן בסופו של דבר מתן שמות לפרקטיקות אנושיות שלרוב הן לא מודעות.
אבל יש לי הסתייגות מהשפה ומההשתלטות של עולם מונחי עסקי על החיים. שימוש במונחים כאלה מציב הכל בפרספקטיבה אחרת (ומעוותת).
אז ככה… לגבי "הפרקטיקות השיווקיות הן בסופו של דבר מתן שמות לפרקטיקות אנושיות" – לא, זה אפילו פשוט יותר. אני ארחיק ואומר שהפרקטיקות השיווקיות הן טפיל תחמן שבא לנצל את חולשות הקוגניציה האנושית, הליבידו, וכל כלי פסיכולוגי שהצליחו אנשי השיווק לעשות בו שימוש. לפעמים מנוצל לדברים טובים, לפעמים לאגואיסטיים, אבל תמיד במניפולציות "לא טבעיות", וזו האסוציאציה למילים כמו "שיווק" שמפריעה לאנשים כמוני וכמוך, כי אנחנו ישר חושבים על הקונוטציה של מסחר קפיטליסטי חסר מעצורים ותרבות צריכה במובנה השלילי.
אבל מיתוג, לפחות המילה בעברית, משמעותה מקיפה יותר מאשר עולם המסחר, היא מדברת על הנסיון לשלוט בצורה שאנשים יתייגו מושגים ואנשים – בערך מה שפעם קראו "לשים אותו במגירה של" או "לפתח דיעה קדומה על", "לשים בשבלונה" וכולי. מיתוג עצמי פירושו לבקש, לכוון או לתמרן אנשים לתייג אותך בצורה שאתה מעדיף. זה נעשה במכוון למטרות רווח כלכלי, פוליטי, חברתי/מיני וכולי, ופשוט מתכוון למה שאדם עושה במודע כדי שישימו אליו לב בצורה והעוצמה שהוא רוצה.
האם אפשר לבקש מאנשים לתייג אותך כך ולא אחרת? כמובן, אבל זה לא תמיד יעבוד. (לצערי אני גם ממותג בתור טכנאי המחשבים במשפחה, מיתוג אחד שאני מוותר עליו בשמחה…)
האם אפשר לכוון אותם? כן, פשוט השארו ביושרה והיו טובים במה שאתם שואפים להיות, ותנו לדעתם של אחרים עליכם להשתנות. קצת נאיבי, אבל יותר אמיתי בעיני. זה מה שאני מנסה לעשות בחיי.
האם אפשר לתמרן אנשים ?אין ספק, אחרת לא היו עולם הפרסום והשיווק קיימים…
אבל יש כאן מוסר השכל כפול – הכי קל לתמרן אנשים בצורות תת מודעות, אבל מכאן יוצא שגם איך שחברים רואים אותנו תלוי בהמון דברים שאין לנו ממש שליטה עליהם – המקומות שבהם אנחנו פוגשים אחד את השני, מה שלבשנו באותו היום, מצב הרוח של האנשים באזור וספציפית מצב הרוח של השופט אותנו, וכמובן דברים בקול, באינטונציה ושפת הגוף שלנו וכולי.
וכאן אנחנו מכניסים את עצמנו לחרדה – אנחנו מודעים יותר להשפעה הזו על אחרים אבל אנחנו מנסים לרמות את עצמנו שאנחנו יכולים לשלוט בזה בצורה אבסולוטית. זה מוזן גם מהחרדה שלנו מהעולם המודרני ויכולתינו לעמוד בציפיות שלו. אני תוהה אם זה מה שגורם לאנשים מסוימים לבנות לעצמם תדמית בעזרת כתיבה של בלוג אנונימי 😛
תוך כדי הכתיבה נתקלתי בהרצאה פה משמאל. אחרי כל מה שכתבתי היא מחברת את מה שכתבתי לנושא הרדיפה אחרי ההצלחה, הפחד מכישלון ואיבוד שליטה בתדמית שתיארתי במשפט הקודם, הבעיה של תדמית עצמית בחברה הליבראלית המודרנית, והסתירה הבסיסית בין התקווה לחיות בעולם של צדק ומריטוקרטיה לבין… ובכן, העולם האמיתי.
אגב, שמחתי לגלות שTED מאפשרים אימבוד של הרצאות עם הכתוביות סוף סוף 🙂
ניב ליליאן כתב על ההצעה שזרק לחלל האוויר עדי שמיר בזמן הדיונים אתמול. הרעיון הוא לעבור מזיהוי חד-חד ערכי למצב שבו קבוצות (נגיד מאה איש ומאה תמונות וטביעות אצבע) נזרקים ביחד באותה הפיילה. הזיהוי, לדבריו, יהיה בודאות של 100 מתוך 7 מליון במקום אחד מ7 מליון, וכך המאגר "די אמין" באימות זהות, אבל אם המאגר דולף הוא "לא שמיש" לזייפני זהות.
אבל לגנוב לי בקבוק בירה עם טביעת אצבע ולכייס לי את הארנק כשאני מוסח בפאב זה עדיין אפשרי? איך נמנעה פה גניבת זהות אם הטביעה הזו עדיין תזהה אותי מול מחשבי ממשלה, וה"סיסמא" לא ניתנת להחלפה?
לכן אני מודה שלי אישית ההצעה נשמעה טיפה נאיבית ולא מבושלת בלשון המעטה.
אני לא יודע אם פרופסור שמיר עצר לחשוב מעבר למתמטיקה או שפשוט זרק לאוויר את הרעיון "נא". אני רוצה להאמין למשל שביהם בחיים לא היה פולט דבר כזה כי הוא לא מסתכל רק על הפתרון המתמטי אלא גם על הצד הפראקטי של השוואת רשימות. אפילו במצב תיאורטי אידאלי של מאגר נאיבי, הדבר היחידי שזה "פותר" זה את השאלה של מה קורה אם דולף המאגר, וברור שבנקודת ההזדהות מוצלבים מחדש שמי, פני, מספר הת"ז שלי וטביעת האצבע ממילא בכל פעם שאזדהה, ומי אומר שאותה נקודה (קיוסק מידע או מחשב אישי ביתי) אמינה ונקיה מוירוסים ומאזיני RFID וכולי? הבטחון של מערכת עמימות "1 מתוך 100" שכזו איננו שונה מהמערכת המוצעת הנוכחית למעשה מבחינת במ"מ בנקודות הקצה, שהופכות להיות נקודה יותר מעניינת לגנבי הזהות (ויותר קשה להגנה ממאגר מרכזי).
אני יכול לדמיין כאן כמה התקפות – הרי אם שולחים למאגר את מספר תעודת הזהות שלי והוא מחזיר מאה ט"א אפשריות לתחנת הקצה שמשווה את כולן לאצבע (או אצבעון לטקס) שהצגתי למסוף, המסוף יודע עלי עכשיו יותר מאשר המאגר המרכזי – עדיף לשאוב ממנו מידע בטיפטופים מאשר להתקיף את המאגר בירושלים בבונקר… ובכל מקרה עדיין עומד פה מסוף שרוב האנשים לא יטרחו לנגב את טביעת האצבע שלהם מחלונית הסורק שלו אחרי השימוש.
אגב הועלה גם הרעיון של מאגר של גיבובים (HASH), אני לא יודע מספיק כדי להגיד מה דעתי עליו (טיפה יותר טוב ממאגר מידע מקורי אבל עדיין בעייתי?). על כל פנים ברור לי שכל מצב שבו הטביעה או התמונה מאוחסנות בצורתן המלאה (ולא רק גיבוב של הפירוק הפרמטרי) בכרטיס (במיוחד RFID) או במאגר, אינו מקובל עלי לחלוטין, ולא אכפת לי אילו עמימויות עדי שמיר מציע כאן. ארחיק ואומר שצוות המאבק כבר מקבל תעודות ביומטריות כרוע הכרחי, אבל למעשה כמו פרופ' ביהם גם תעודת זיהוי ביומטרית ללא מאגר מטרידה אותי. הסיבה היא ההתקהות של פקידים שנסמכים על הטכנוקרטיה הזו. אני מפחד מהיום שאצבעוני לטקס ישתוללו חופשי, פקידים יתעלמו בפיהוק כשיבוא מישהו שונה לגמרי מהתמונה, כי מהר מאוד הם ילמדו להגיד ש"המכונה אמרה שזה הוא אז חשבתי שהוא הסתפר או משהו". במקרה הממש גרוע יצומצמו כמויות הפקידים לקבלת קהל (צפו גל שביתות) ויוחלפו בקיוסקי מידע אלקטרוניים, וביום שיגלו את היקף זיופי הזהות בהם וגם יעיזו להודות שידעו את זה מזה זמן אבל אף אחד לא רצה ליטול אחריות, יצטרכו לשכור מחדש ולאמן דור חדש של פקידים (או, בינינו, עובדי קבלן), והברדק ימשך חודשים ארוכים.
שאננות מפעילי האמצעים הטכנוקרטיים תקרה בהכרח והיא מסוכנת, סוף פסוק.