קמצוץ נחמה ועל כמה סדרות טלוויזיה

חזרתי הרגע מהסרט שתורגם ברוב איוולת ל"קוונטום של נחמה", שאולי צריך ×”×™×” להקרא אולי "קאזינו רויאל 2". למעשה ישבנו בחבורה לראות את קזינו רויאל (היינו צריכים רענון) ואז שעטנו אל הקולנוע כדי לצפות בשני ברצף, ×›×™ יש חיבור יפה של הסיפור (השני מתחיל דקה וחצי ברצף הזמן אחרי שנגמר הראשון. אני חייב לציין שההתנעה הזו מחדש של המותג מצליחה לאכזב ולהלהיב כאחד. כל מי שמתגעגע לQ, יאוכזב לגלות ×›×™ הוא נעלם מהסרט, מצד שני כל מי שכמוני חשב שהפיכתו של קליז עם הרבה סלאספטיק ל-Q מביישת את המורשת של לוולין, יוקל לו לדעת שחסכו לנו את הבושה הזו. קרייג, בתור בונד חדש, חתיך, שרירי וקר מזג מתמיד, לא משאיר אפילו לצופים הנאמנים רמז לרגע אחד אם מי מהחלטותיו הן רגשיות או נובעות משיקולים קרים. הרעיון כאן הוא להפטר מהרבה קיטץ' בסיפור, להגביר את הניגודיות בין הסטייל והאלימות הלא נעימה, ולהכניס את בונד לז'אנר הסרטים שכל-כך מצליח עכשיו בקולנוע – סיפור ההיווצרות של סופר-גיבור. המכות הרגשיות, האמון הנעלם ומאושש כל פעם מחדש של M בסוכן החדש שלה, המשחק העדין בין איש מאוהב ובין בלש עשוי ללא חת שלא נותן לרגשותיו לנצח. ×–×” בונד עם יותר עומק, וקצת פוסט-מודרניסטי, שנאבק בעולם עם הרבה יותר גווני אפור משהורגלנו, עולם עם מעט רעים מוגדרים בוודאות ועוד פחות טובים מוחלטים. במקביל האקשן הרבה יותר קצבי, כוראוגרפיה מדהימה של פרקור ואקרובטיקה של פיגומים וחבלים מחליפה את קרבות האגרופים הדלוחים של פעם, ואת מקומם של הפטנטים של Q מחליפים נשקים אוטומטיים פשוטים ולעניין. הלכה הרבה מהעדינות הבריטית (כולל חידודי לשון ואנדרסטייטמנטס) והגיע האקשן האמריקני. למעשה השוני היחידי הוא שבנפול הגוש המזרחי (ובעוד רגע גם האימפריה האמריקנית שוקעת לפי הסרט), יוצרי בונד החליטו להמציא ארגון באד-×’×™×™×– חדש א-לה ספקטרה, ×›×™ סינים, צפון קוראנים וסתם טרוריסטים ×–×” כבר נדוש. עכשיו עברנו לבאד ×’×™×™×– שלא רק יהרגו אנשים כדי להשיג את מטרותיהם, הם גם יפגעו באיכות הסביבה! אוווו!

אני מחבב את החדש, אבל קשה לי לראות אותו כממשיכו של הישן. הסגנונות שונים מספיק כדי להכריז שבאיזשהוא מקום, ×–×” בונד חדש ושונה, תם ×”×–'אנר הישן, לטוב ולרע. חדשות טובות למי שאוהב את "מת לחיות" אבל לא את הבונדים הישנים. לי נראה שלקרייג יש עוד 3-4 סרטים בסדרה, ואחרי ×–×”? אני ממליץ לדייויד טננאנט להתחיל לפתח שרירים 🙂

ובחדשות אחרות לגמרי, אני דוגם לאחרונה כמה סדרות חדשות שהגיעו לטורנטים הקרובים לביתי:

סנקצ'וארי ("מקלט"?). הפקה קנדית(!) שמנסה להיות הכל ביחד ולא ברור אם זה יחזיק. בפיילוט נראה שהם הולכים אחרי אופנת המוטנטים ועושים איזה מיש-מאש בין הירוז ו-X-men עם קורטוב X-files. הפרק השני נראה כאילו יצא מערמת תסריטי פרקים שלא הופקו לאיינג'ל או באפי, והפרק השלישי נראה כאילו הועתק במלואו מפרק X-files שראיתי פעם. אני מקווה שהם יתאפסו על עצמם, כי לא ברור לי אם זה יצליח להחזיק מים יותר מעונה אחת. לפי מה שקראתי, הם התחילו בתור פרקי ווב קטנים שהיוו מעין פיילוט קטן כדי לעלות על מסלול להפקה טלוויזיונית. אני אומר: בראבו על הנסיון, אני שמח שהמעבר בין המדיות הצליח, אבל להבא אני מקווה שיקדמו משהו טיפה יותר מקורי.

טרו-בלאד – שזה משחק בין "קשר אמת" ובין "אני לא מאמין שזה לא דם". מדובר על עולם שבו ערפדים לא צריכים לחיות יותר במחתרת ×›×™ יצא לשוק דם סינתטי שחוסך להם את הצורך בהתקפת אנשים, וכמובן ארי שנגמרו בעיות של דעות קדומות נגד שחורים והומואים, חגורת התנ"ך של ארה"ב עכשיו חושדת בערפדים שבאו להרוג את טובי הבנים ולזיין את הבנות. הענין הוא שחלק מהזמן הם צודקים וזה אכן קורה, אבל חלק מהערפדים מנסים ברצינות לעשות מאמץ להיות תרבותיים. אחד מהם קרוע באהבתו לגיבורת הסדרה, ו… טוב, ×–×” ×”×™×” יכול להיות קצת צפוי, אז יוצרי הסדרה זרקו למרק עוד כמה פרטים פעוטים, לגיבורה שלנו יש כוחות טלפתיים, והבוס שלה מאוהב בה, אה… והוא גם הופך לכלב ושומר עליה כשאף אחד לא רואה.

מה, עדיין לא נשמע מוצלח? קנאות דתית, גזענות, אומנטיקה, סכנות? מה, היה לנו את כל אלו כבר? טוב, אז נקרין את זה מאוחר בכבלים ונוסיף שם הרבה עירום וזיונים. כן, זה חייב להצליח. מין, אלימות, דם ורומנטיקה. זה L-word עם queer as folk עם על טבעי. סוף הדרך. נתתי לזה צ'אנס שלושה פרקים, אבל זה פשוט לא עושה לי את זה. נראה לי שאדלג.

מאד-מן – טכנית עונה שניה, אבל אני רק עכשיו גיליתי את הסדרה. על אנשי עולם הפרסום של "מאדיסון אווניו", כמו שוול סטריט הוא איזור הפינאנסים ובייקר סטריט של לונדון הוא איזור המרפאות הפרטיות. הסדרה מעלה לחיים תקופה שעוד לא דנו בה מאוד בסדרות דרמה אמריקניות (אולי גם לא הרבה בסרטים) – עולם התפר שבין שנות החמישים האידיליות ועולם ההתפכחות והשאיפה לאמת, תום וצדק של שנות השבעים. אנשים מטורזנים בתסרוקות ברילנטין שעובדים 9 עד 6 במשרד, משתכרים מויסקי עוד לפני הצהריים, שולחים ידיים והערות מיניות למזכירות, מעשנים המון ומזיינים מהצד. הסדרה כולה מראה לנו את הגזענות והסקסיזם שמובילים שנים ספורות אחרי כן כידוע לנו לתנועת שחרור האישה והתפרקות הממסד הישן והמאובק, אבל בצורה רמוזה שברמוזות ספק מספרת סיפור וספק שמה מראה מול עולם הצביעות והפוליטיקל-קורקטנס של היום, להראות לנו ששכבות של מסכות לא עושות טוב לחברה האנושית, מעין רטרוספקטיבה על התקופה של רגע לפני כניסת הבייבי-בומרז למעגל משפיעי סדר היום הלאומי כפי שהיא משתקפת רגע לפני צאתו של אותו הדור לפנסיה – כמה השתנינו, האם ×–×” לטובה? האם ×–×” מספיק?

מאד-מן נותנת אקספוזיציה ארוכה וחסרת רחמים בשלושת הפרקים הראשונים שראיתי, על הדמויות והלכי הרוח, היחס לשחורים ונשים, היחס לבגידות וגירושים, עולם הפרסום הישן מתמודד עם קמפיינים קטנים, חצופים ו(תסלחו לי שוב) פוסט מודרניסטיים שמתחילים לצוץ ולפורר מעט-מעט את הביטחון העצמי המופרז של השמרנות שנלקחת כל כך כמובנה מאליה והכל כאלגוריה לשינויים העוברים על החברה האמריקנית כולה. הסדרה הראשונה מתרחשת ב1961, והשניה קופצת ל1963, ומראה לנו כבר כמה חריפים ההבדלים החברתיים במעט הזמן שחלף ע"י שינויי כוחות בתוך המשרד, והשינויים שעוברות הדמויות בעקבות העמדות החדשות שיוצא להן למלא בחברה (האמריקנית) ובחברה (שבה מרחש הסיפור). אני חושב שאני עומד להנות ממנה, למרות שההתחלה קצת "בועטת בבטן" בצורה מסוימת, אני חושב שזה מכוון, ועשוי היטב. במיוחד ראוי לציין את הארט-דירקטינג, ההקפדה על החפצים והעיצוב התקופתי, המראה המסודר והמוקפד שנוגד במכוון את הברדק הרגשי של הדמויות, והצילום המיוחד ויוצא הדופן, עתיר זוויות נמוכות שמראות את הדמויות לעיתים בצורה טיפה גרוטסקית, ומכניסות לפריים את התקרה. כן! תקרה. משהו שלא רואים באף סדרת דרמה, אולי רק בכמה סדרות ריאליטי (או מוק-ריאליטי כמו "המשרד" שמצולמת בלוקיישן אמיתי). הסטים של מאד-מן ביחד עם העיצוב ווזוויות הצילום גורמים לשבירה של הרבה מוסכמות ז'אנריות, וגורמות לנו בתת-מודע לחוות את הסדרה בצורה שונה מאוד מדרמה תקופתית מהסוג שהתרגלנו אליו. צריך לראות בשביל להבין.

יצא לי לראות עוד סרטים לאחרונה, בינהם מעניינים אבל מרגיש לי כאילו עבר כבר יותר מדי זמן מאז שהוצגו בקולנוע מכדי לעניין את קהל הקורא… אני אשתדל לבלוג על הסרטים הבאים עם פחות דיחוי 🙂

פילים חולמים בפסטיבל הדיג'רידו

סלחו לי על עבודת הצילום הרועדת שלי ((במצלמת ×”HD החדשה של קריקטור)), אבל זהו שיר אחד (("סיפורו של כפתור כחול")) מתוך הופעתם השניה של "פילים חולמים" , הפעם בפסטיבל הדידג' בחורשים. ×”×™×” ×›×™×£ כצפוי אבל ×”×™×” מצחיק גם לראות את הקהל, שמצפה למוסיקת שאנטי או טראנס ולא לגמרי אוכל ×’'אז, אבל זו הזוית המיוחדת של הלהקה. ×’'אמירוקוואי הכניסו את הדידג' לפאנק (שהוא קצת ×’'אז פיוז'ן לפעמים), ושי ורדי לקח את ×–×” הלאה. נועה זולו מפליאה על הכלי ×”×–×” (למרות שאולי בקטע ×”×–×” דוקא אין לה סולו מרשים כמו באחרים) אבל הדידג', למרות מגוון הצלילים העיליים שניתן להפיק ממנו, הוא עדיין תו באס בודד, מה שיוצר התמודדות מעניינת למלחין. נועה "מקלה" על שי בכך שבזמן ההופעה היא מחליפה בין שלושה דידג'ים ((שי קורא להם "די-×’'רידו, פה-×’'רידו ומי-×’'רידו" בחיוך)), אז קטעים שונים נבנו מסביב אחד משלושת התוים ולא כל ההופעה על תו אחד 🙂

אם אהבתם, אנא קדמו אותם בדיגג, ותנו להם ציון נאה ביוטיוב!

Dreaming Elephants Logo

לתמונות יותר יציבות שלי, כולל מההופעה הראשונה, טיילו/קפצו לכם לפה.

פילים חולמים ב"שבלול", והופעות אחרונות של ג'אז-נ-רול

אחרי שגיא כתב על ההופעה אני רוצה להוסיף כמה מילים. ההופעה אכן היתה נהדרת אבל "השבלול" אכן לא ממש אכפת להם מהלקוחות. אני ישבתי בשולחן נפרד מגיא, אבל היו לנו צרות דומות. התיישבנו בחצות, ובגלל שאני מכיר את היחס של הצוות שם (איחורים בהזמנות ואחרי תחילת ההופעה אין יותר עם מי לדבר) הזמנו מראש 12 כוסות מים (לא, גם שם אין קנקנים, גרררר!). אחרי שני סנדוויצ'ים, בירה, שלוש תזכורות על המים, נוספו עוד שתי בנות לשולחן (עכשיו אנחנו שישה) והגדלת ההזמנה ל15 כוסות מים (×›×™ כבר הזענו כמו חזירים ללא מזגן), ×”×’×™×¢×” כוס אחת בודדת ב12:40 ועוד שלוש ב12:50(!!!). לאט לאט התווספו כוסות שאני פשוט הסנפתי בשלוק אחד, עוד כמה בודדות הגיעו לקראת 1:30 ובסוף הערב בסביבות 2:00 היו אולי 12-14 כוסות ריקות על השולחן, ושישה אנשים צמאים ומזיעים שאיבדו חלק מחווית ההופעה בגלל השירות הגרוע. אה כן… אני גם מצפה גם ממועדון מוסיקה שיכוון פעם בשנה את הפסנתר שלו ויתן ללהקה לעשות בלאנס לפני הופעה. יש איזה 5% בקהל שמרגישים שמשהו כאן לא לגמרי במקום.


Created with Admarket's flickrSLiDR.

זה עושה לי את ההמלצה הבאה לבעייתית. מחר בערב מופיעים ג'אז-נ-רול אולי בפעם הלפני אחרונה (חצי מחברי הלהקה עוזבים לחפש את מזלם בניו יורק). הלהקה נהדרת, אבל המקום כאמור בעייתי, ולא ברור אם יצא להם תקליט, אז הנה אחד הצ'אנסים האחרונים לשמוע את ג'אז-נ-רול בהופעה חיה, תביאו סנדוויץ' ובקבוק מינרלים מהבית וקחו קופון.

מחר שני ארועי אמנות של אנשים שאני מעריך (סוכות 14 אוק.)

ושניהם מחר כמעט באותו הזמן, איך לבחור?

ב5 פתיחת "מפגש חלליות" – תערוכת הביכורים של נעמה אדלר בזכרון יעקב. (לצערי אתר שלא עובד מחוץ לאקספלונטר 🙁 )

מפגש חלליות - הזמנה לתערוכה בזכרון יעקב תמונות מהפתיחה ועוד ציורים של נעמה אצלי בפליקר.

וב8 בערב ברוטשילד בתל אביב, ערב ארכיטקטורה, אנשים ואמנות בהשפעה אורבנית בתל אביב, לפי הרכב המציגים נראה שווה בהחלט!
אני הולך - לתל אביב

שישי בחצות, הפילים חולמים

זוכרים שהמלצתי לכם על ג'אז-נ-רול? ידידי שי הבאסיסט, המלחין והמעבד המוכשר מנגן בעוד כמה הרכבים. החדש שלו נקרא "פילים חולמים"

שי ורדי – בס חשמלי
נועה זולו – דידג'רידו (כן, קראתם נכון)
שי מעוז – קלידים
רועי אוליאל – תופים
Dreaming Elephants by Me, on Flickr

מי שעוקב אחרי זרם הפליקר שלי כבר ראה את התמונות שצילמתי להם בחזרה, עכשיו אתם מוזמנים לראות אותם בהופעת דידג'ריג'אז ×—×™×” ראשונה, חינם בשבלול בנמל תל אביב בשישי בערב (מחר, שלישי לאוקטובר), ובשבוע הבא גם בפסטיבל הדידג' בכפר סבא. אם אתם צצים מחר בשבלול, בואו להגיד שלום 🙂

הזהרה קטנה לגבי Ubiquity

אולי אתם לא מחוברים לזרם החדשות הגיקיות שמציף אנשים בימים האחרונים, אבל יהודי חביב בשם אזה (אזא?) רסקין, דור שני למתכנתי אינטרנט (כבוד!) שעובד עם קרן מוזילה, הוציא תוסף חדש שמלהיב גיקים בשם יוביקוויטי (אין לזה מילה בעברית כמדומני).

יוביקוויטי מאפשר לכם לכתוב פקודות פשוטות שיבצעו דברים גדולים ומגניבים.
הוא יקרא קטע טקסט, יבין שמדובר בכתובת ויאפשר לכם לשתול מפה אינטראקטיבית בגוגל מייל.
הוא יעזור לכן לחפש מידע בצורה חכמה.
הוא ישלוף מאשאפים מהכובע בקלות שבה שרברבים שולפים ×’'יפה מהצנרת…
… רגע למה אני מנסה לתאר, אני אתן לרסקין להדגים:


Ubiquity for Firefox from Aza Raskin on Vimeo.

יש רק בעיה אחת, מדובר בגרסת אלפא מוקדמת ולכן כדאי להזהר משני דברים לפני שאתם קופצים למים. אל תבינו לא נכון, הכלי נראה יציב מאוד למשהו שמתאר את עצמו כ"אלפא", אבל אליה וכמה קוצים בה:

1. הכלי עשיר אבל מתעשר הרבה יותר כשהוא נותן לכם להרשם לפקודות חכמות נוספות שאחרים כותבים, כרגע הוא שומר את ההרשמות האלו בצורה מוזרה – ההרשמות הן למעשה פרטי היסטורית גלישה שמתויגים כהרשמה לפקודה מה שאומר שכשמאפסים את ההסטוריה מאבדים את ההרשמות החיצוניות, כרגע אנשים מדברים על השימוש במחיקת ההיסטוריה לצרכי פרטיות, מה ×™×”×™×” כשהפריטים פשוט נעלמים בקצב הטבעי שלהם מההיסטוריה (9 ימים ברירת החדל)? לא יודעים, ×›×™ המוצר עוד לא בן תשעה ימים אבל קהילת כותבי תוספות עשירה כבר יש 🙂

2. שימו לב שאמרתי "הרשמה לפקודות חיצוניות" ולא "התקנה". למשל נרשמתי לעמוד של ירדן כשהיתה שם רק פקודת תרגום במורפיקס, אבל אחרי שעתיים כבר היום שם כלים נוספים, ולכן הם הופיעו אוטומטית אצלי בפעם הבאה שפתחתי את פקודת יוביקוויטי. האם זה מה שרציתי? כשנרשמתי עברתי כמה מסכי הזהרות שמקור הפקודה לא מוכר וצריך להזהר אז עברתי על הקוד ואישרתי אותו, אבל מי אמר שאוהב את מה שיהיה שם בעתיד? עדכונים לקוד בעמוד של ירדן לא ילוו בהזהרות חוזרות.

2א. ולמה הפחד? ×›×™ מדובר בסקריפטים שרצים מחוץ לארגז החול. נכון, כמו גריזמונקי מדובר בכלי שיכול להגיע לרג'יסטרי של מוזילה ולשכתב אותו, ולכן גם זמינות לו גישות לעוד המון רכיבי מערכת ולמשיכת קוד וכלים רחוקים מהרשת (אני לא יודע אם הוא מוגבל בכלל, ×›×™ אני לא מכיר את מבנה הסקיוריטי של מנוע ×”JS של מוזילה, אבל אינני יודע אם יש משהו שעוצר את הקוד ×”×–×” מלהריץ תוכנות חיצוניות ממש במערכת ההפעלה למשל). פקודה ש"נרשמת אליה" היא כל פונקציה שהיא בJS, היא יכולה להיות פקודה שדורכת על פונקציה פנימית של יוביקוויטי או של משתמש אחר, או קוד זדוני מעשרות סוגים. יוביקוויטי כרגע לא מדברים על פתרון בענין. ההמלצה הרשמית שלהם – קחו רק את הקוד שמעניין אתכם, והריצו אותו מקובץ מקומי אחרי שבדקתם אותו, במקום הרשמה לאתר רחוק שעלול "לבגוד" בכם יום אחד. בדיוק כמו שבאתר הסקריפטים של הגריזמונקי מזהירים אתכם לבל תתקינו עדכונים חדשים מדי שעוד לא עברו את עיניהם האולי-פקוחה של עוד כמה חברי קהילה שמבינים בקוד – ×›×™ כבר הועלו לשם בעבר סקריפטים זדוניים והבלגאן ×—×’×’.

אחרי ההזהרות החשובות האלו – מדובר בכל זאת בפיתוח מגניב למדי למי שמתרגל לעבוד איתו, והוא יכול להעשיר מאוד את חווית הגלישה והתקדמות בעוד צעד לדפדפן סמנטי שמבין סוגי תכנים והמידע שיש להם להציע להצגה מחדש לפי צרכי המשתמש. עוד כמה צעדים, כמו שאמר מישהו בתגובות לפוסט של רן, ויש לנו את "המחשב של האנטרפרייז". אני מקווה שהוא לא יצא כמו אדי – המחשב של "ליבת הזהב" של דאגלס אדאמס (שחזה כמעט במדויק את "מיקרוסופט בוב" והקליפי של אופיס).