משחקי מיקוח

לא, עוד לא הצלחתי למכור את האוטו. הדייהאטסו הישנה שלי עדיין מסתובבת בין חברים ומפזרת כיף ושמחה בכל אשר תפנה. בשבת חברים שלי נסעו בה למסיבה בגבעת שמואל, שם רואה אותה ברחוב תושב האיזור וביקש סיבוב. שיחת הטלפון הלכה בערך כך:
– טוב כמה אתה רוצה עליה?
– 12. כתוב על האוטו.
– בסדר אבל כמה בתכליס?
– נו 12. אם הייתי רוצה פחות היה כתוב!
– נו אבל שורה תחתונה, מחר אני בא שם כסף!
– בוא תתחיל אתה, מה השורה התחתונה שלך אם ככה?
– אני שם 8.
– במגרש מכוניות הציעו לי 9. לא מוכר.
– הלו, רגע! אבל צבע, וברקסים, וטסט, ו…
– אדוני, האוטו במצב מצוין, הבלמים חדשים כול הארבעה, מחירון שלו זה 20, מה עוד אתה רוצה?
– 8 לא טוב לך?
– אם תביא 10 על הבוקר נסגור ושלום על ישראל.
– אבל תראה…
– אדוני, עשר אני יכול לקבל על האוטו. אתה לוקח?
– אבל בן דוד שלי לקח כזאת ב4…
– תודה אדוני, לילה טוב.

עכשיו אני מצטער, אני לא אוהב לבוא בדעות קדומות ואני לא חושב שאני גזען, אבל האיש דיבר איתי בשפה נמוכה אז חשבתי שעניתי לו בשפה שהוא מבין. אחרי שעתיים (קרוב לחצות!) הוא מתקשר שהוא בכ"ז רוצה את האוטו. אני שונא מיקוחים (יקה מהבית) אז חזרתי על המחיר ושאלתי אותו מתי מחר נפגש. בבוקר הוא לא יספיק לארגן את הכסף, בצהרים אני אצל לקוח בלוד. הוא הציע להפגש בסניף הדואר בנתב"ג שפתוח כידוע רוב הלילה. לאורך היום היו עוד כמה שיחות טלפון, שבהן כל פעם השחלתי את נושא עשרת אלפי השקלים. "אין לי בעיה שתביא את המזומן, אבל אין לך בעיה להסתובב ככה ברחוב עם עשרתלפים שקל בכיס? תביא צ'ק בנקאי". איכשהוא כל הזמן היתה לי הרגשה רעה בנושא…
עוד אני מגיע לנתב"ג והוא מודיע לי שהוא מאחר ב20 דקות. אחרי איחור של 30 דקות הוא מתקשר ואומר שהוא חונה. אחרי עןד שתי דקות הוא שואל בעצם איזה טרמינל, מתלונן שטרמינל שלוש זה רחוק נורא. שואל איפה חונים (מסתבר שהוא מעולם לא טס ומעולם לא שלח מכאן חברים או אסף אותם. מדהים.) נכנס לחניה ומתלונן שהאוטו גבוה מדי. (עם מה הוא הגיע? משאית להעברת דירות?!) ובסוף מגיע באיחור של שעה לבית הקפה ליד סניף הדואר ומתיישב "בוא נדבר". על מה יש לדבר?
-הבאת את הכסף?
– הבאתי אפילו הרבה יותר, בוא נדבר
– מה יש לדבר? סגרנו מחיר, הגענו לכאן, עזבתי את הלקוח שלי באמצע, עלית לי בחניה, אני מעכב כאן את החבר שלי שהביא את האוטו, על מה אתה רוצה לדבר בדיוק?
– בוא אלי חצי דרך, 8 שלי, 10 שלך, הנה 9.
– אבל כבר באתי אליך חצי דרך, 10 זה באמצע בין 8 ל12.
– אבל בטלפון אמרנו 9!
-לא, בטלפון אמרתי לך 10תלפים כמה פעמים היום, אני לא מדבר עברית?
– (לחבר שלו) טוב תוציא עוד 500!
– לא 9900, ולא 9995. סגרנו על 10, למה טוב עכשיו כל הבלגן הזה?
– 9500 נו, אני בא לקראתך!
– בטלפון הסכמת על 10, שיטת מצליח לא תעבוד לך כאן, למה אתה מבזבז את הזמן של שנינו?
– נו נותנים לך כסף ביד! תיקח כבר!

וזה השלב של הזילזול באינטיליגנציה שכבר לא יכולתי לסבול. ובאמת קמתי ועזבתי עם עופר, החבר שעזר לי להביא לשם את האוטו. הטמבל לא ירד מהעץ, לא רדף אחרי ולא התקשר. אני לא מבין מה עובר למוזרואידים כאלו בראש, למה מילה זו לא מילה. תגידו עלי שאני יקה קשה אבל אני לא חושב שהייתי מרגיש טוב עם עצמי אם הייתי לוקח את הכסף במצב כזה. הוא היה גם נראה לי אדם שעוד אשמע ממנו אם אתכופף שוב, ועד כמה שאני כרגע מגרד את רצפת המינוס שלי, אני מעדיף לא למכור כרגע בלחץ את האוטו. כנראה שאצטרך קחת הלוואה. לראשונה בחי :-(

אני לא מוכר בשוק, למה משחקי המיקוח, זה קטע לבנטיני? או שזה משותף לכל תרבויות העולם ואני פשוט לא הייתי מספיק בעולם האמיתי? למה משחקים כאלה נותנים לי הרגשה של זלזול באינטיליגנציה שלי? פתרון קונפליקטים שכזה זה משחק לילדים, לאמן אותם לחיים, אבל למה לרדת לרמה כזו כשאני עזבתי את טרום-חובה לפני 30 שנה?

בחדשות בנושא – בארה"ב לא רוצים שהילדים יהיו מוכנים לחיים האמיתיים אז בבי"ס אחד התופסת כבר אסורה. ואני שואל – האם תופסת צבעים ותופסת טלוויזיה נכללות או לא?

אה כן… יש כאן עדיין דייהטסו למכירה. 270K עם מנוע בן 120K, אפלאוז 1996, בלמים וצמיגים בני 10K קילומטר, מצב מכאני מצוין, גיר אוטומאטי, מחירון 20K אני מבקש 12K, פשרות להחלטיים בלבד ואני שונא להתמקח.
המנוע חסכוני להפליא ועושה 13ק"מ לליטר. שווה ביותר. קחו אותו ממני ולא תצטערו :-)