רעיונות לשיפור חוק הגנת הפרטיות

אני מתבכיין הרבה על אובדן הפרטיות, ועל כך שאנחנו כל פעם מדלגים משריפה לשריפה, מסתימת חורים בסכר עם כל עשר האצבעות, ועוד עשר אצבעות הרגליים, ואחרי שאת החור הבא נצטרך לסתום עם הפרמשתק, אין ספק שיפתח עוד חור ועוד חור. אז כמו שאמר הרבי מקרלין: "אם הקופסא השחורה שורדת את ההתרסקות של המטוס, למה לא עושים את כל המטוס מהחומר הזה?".

לכן ישבתי וכתבתי פעם עם חברים איזה מסמך קטן כטיוטא לכמה הצעות חוק, אחת מהן מובאת כאן, הכרזנו עליה כעל פאבליק דומיין – נחלת הכלל. ההצעות שכאן נשלחו לתנועה הירוקה, למרצ, למיקי איתן, לדב חנין ואולי לעוד כמה אנשים (לא רק אני שלחתי), אבל אין לי מושג אם מישהוא לוקח מכאן רעיונות, כגי לשדרג את חוק הגנת הפרטיות ולהביאו לעידן המידע.

כתבנו את זה בדצמבר-ינואר בשנה שעברה, עכשיו זה נראה נאיבי קצת :-)

  • לא תחוקק המדינה ולא ידרוש אף ספק נתונים, כל רף כלכלי מחייב כדי שיוכל אדם לשמור על פרטיותו.
  • לא תחוקק המדינה כל חוק המפליל אזרח אך ורק על רצונו לשמור על פרטיותו.
  • לא תאגור הממשלה או כל גוף מטעמה נתונים אישיים על האזרחים ואורחות חייהם מעבר למינימום ההכרחי הדרוש לעמוד בקשר עם האזרח לצורך מילוי חובותיו האזרחיים וקבלת זכויותיו. במקרים ייחודיים כגון מפקד אוכלוסין וסקרי הלמ"ס יש לשמור על המידע בצורה מוקפדת, ולאחר שיופק כל המידע האגרגטיבי יש להשמיד את כל המידע המזהה אישית את משתתפי הסקר למעט אם הסכימו מפורשות אחרת.
  • אין לחייב בחוק כל ספק שירותי מידע (כגון מפעילים סלולאריים, טלוויזיות בכבלים וספקי אינטרנט) לאגור או לדווח מידע על תנועות ופעולות האזרח מעבר למינימום הנדרש כדי לחייבו על אותו השירות.
  • יש לאסור על ספקי רשתות הנתונים מלהכריח או לשדל כלכלית את לקוחותיהם לוותר על פרטיותם בכל מקרה, ולהמשיך להציע מסלולי שימוש שיעניקו להם את הפרטיות המירבית. (למשל האגרה שגובות בזק ומפעילות הסלולר על הפיכת מספר לחסוי).
  • כל נתון אחר שיקבלו גופי ממשלה וגופי בטחון מחברות ונותני שירותים, כגון בילוש אחרי תעבורת אינטרנט, שיחות טלפון ומיקום מכשירים סלולאריים (חוק נתוני תקשורת ודומיו), יעבור לידי אותם גופים דרך מערכת ניטור, וכל אזרח שפרטיו נחשפו לעיני שוטר או איש מנגנון ממשלה אחר יקבל על כך אוטומטית הודעה אלקטרונית או מכתב רשום תוך 30 יום, עם פירוט המידע שבורר עליו, צורך הבירור ושמות המבררים במידת האפשר. המערכת תדחה או תסתיר את חשיפת המידע אודות החיפוש אך ורק ע"י צו בית משפט, והגישה למנגנון דחית הדיווח הזה תהיה רק בסמכותו האישית של שופט, בעזרת מנגנוני אבטחת מידע, הצפנה וזיהוי כדרוש. (מוסיף שכבה להבטחת אחריותיות לחוקים כמו "מאגרי מידע" ו"נתוני תקשורת", שהיום הוא חוק מסוכן ונתון לניצול של אנשים בעמדות כוח).
  • לא תכניס הממשלה תקנות וחוקים המחייבים אזרח לעשות שימוש במערכות דיגיטליות האוספות עליו מידע אישי, בטרם תעביר לבדיקה את הנהלים והפרטים הטכניים לאישורה של ועדת בודקים בלתי תלויה של אנשי מקצוע שתכלול מומחי תוכנה, אבטחת מידע, הצפנה, משפטנים, סוציולוגים וקרימינולוגים.
    • ועדה שכזו גם תקבל גישה מלאה לביקורת פיסית ואלקטרונית על איכות שמירת הנתונים שבמאגרים הממשלתיים, ובמיוחד אלו האישיים של אזרחי המדינה. למשל כדי לגלות כיצד זולג לו מרשם התושבים לרשת האינטרנט כל שנה, ולוודא שמהיום והלאה כל עידכוניו והשליפות ממנו מוגבלות ומפוקחות, מתוך הבנה שברשת מקוונת אין כל סיבה להפיק את כל המאגר על דיסק שקל להעתיקו ולהפיצו לידי אויבי המדינה ופושעים ללא כל בקרת גישה.
  • הממשלה תפריד לאלתר את מספר הזהות כמזהה אישי וסודי של אדם מול גופי ממשל, בריאות וניהול פינאנסי (בנקים, ביטוח, מס' חבר קופ"ח) ובין זיהוי ציבורי (רשיון נהיגה, דרכון, מס' עוסק מורשה, מס' אישי בצבא) ותאסור על גופים אחרים לדרוש, לשמור על הנתון הזה ולהצליב איתו מידע לאף שימוש (כרטיסי חבר בסופרמרקט או תעודות חבר מועדון לדוגמא).
    • לא תתיר הממשלה, במעשה או מחדל, לגופים ממשלתיים או פרטיים, לפרסם את פרטיהם האישיים של אזרחים ללא אישורם, במיוחד אם אלו נגזרו מתוך מאגר ממשלתי שנמסר לרשותם מתוקף תפקידם בשירות האזרח (מוסדות פיננסיים כבנקים, חברות ביטוח, חברות נתוני אשראי וכיוצא בהללו). (הרחבה לחוק מסדי נתונים?)

זו, כאמור, רשימה חלקית וראשונית. אני אשמח שיאמץ את הרעיון איזשהוא צוות שיעבה את זה להצעת חוק כדי שיהיה מה לשלוח לנבחרינו. אולי העמותה חדשה לזכויות דיגיטליות?

כיצד תייצר לך מאבק חברתי?

תמיד מענין לראות איך נראים צרות ופתרונות של אחרים כדי לקבל פרופורציות על הבעיות שלך או השראה מדרכי ההתמודדות אל אחרים איתן. השבוע קראתי בבלוג של ידידה שעוסקת כמיילדת באוסטרליה, על העובדה שחוקים חדשים באים לבטל לה את מקור ההכנסה בצורה מאוד ברוטאלית ומוזרה. לא החלטה של שר בריאות מקומי אלא חוק פדראלי שרוצה "לעשות סדר" ובעצם לבטל את הזכות ללדת בבית. מילות החוק לא דורשות בעצם לבטל ממש, אבל מתנות את זה בבירוקרטיה ואישורים שכנראה לא יונפקו כמעט בשום מקרה. מצד אחד, נכון שזכויות האישה על גופה, פעילותה המינית ובחירתה בהריון שמורות לה בלעדית לפי חוקי מדינות דמוקרטיות ואמנות זכויות אדם בינלאומיות, אבל אני מניח שהמחוקקים יטענו שיש כאן גם את שיקול בריאות וזכויות התינוק שנולד. מדובר בחתיכת תיק משפטי כיוון ששוב נדרש המחוקק בכל מדינה להחליט במקרה כזה מאיזו נקודה התינוק מפסיק להיות חלק מהגוף של אימו, והופך ליצור עצמאי שמוגן במגוון חוקים (זה למשל בולט בויכוחים על הנקודה שבה הפלה הופכת לרצח). לכן יכול להיות שלמיילדות העצמאיות באוסטרליה יהיה מאבק קשה ואולי חסר סיכוי.

בקיצור, נתתי לה כמה עצות ממה שלמדתי במאבק נגד המאגר הביומטרי בארץ, אני מתרגם חזרה לעברית ומוסיף:

  • קודם כל שיעורי בית. לחפור ברשת מי מציע את החוק, באיזה שלב הוא נמצא בתהליך החקיקה, מי עלול לתמוך בו, ואם אפשר לברר, מי הלוביסטים שיושבים להם על הזנב. בארה"ב יש את האתרים של קרן אור השמש, באוסטרליה בדיוק נפתח אתר אופן-אוסטרליה, בארץ יום אחד אינשאללה יהיה לנו "אופן כנסת". (עדכון ב2012 – יש כנסת פתוחה מזה כמעט שנתיים, קולולולו!)
  • מה המניעים של דוחפי החוק? בטחון? כוח פוליטי? שוחד? אג'נדה נסתרת כלשהיא? למשל בנושא הלידות באוסטרליה, אחד הדברים שבולטים בהרבה מדינות קומונוולת' הוא שאין תעודות זהות. אחד החשדות של מתנגדי החוק היא שזו הדרך העקיפה של המחוקקים לפקח על הילודה, כי הגבלת הלידות לבתי חולים מונעת לידות ביתיות בלתי מדווחות. לדעת חלק מהמתנגדים, הפחד כאן הוא מחזרה לגישה הגזענית של מדיניות אוסטרליה לבנה שרשמית בוטלה אבל גזענים הרי ימשיכו לנסות להעביר חוקים. יש לבדוק אם המטרות האמיתיות של המחוקקים מכוונות בעצם נגד מהגרים, אנשים ממוצאים אתניים שונים וכולי.
  • לקרוא טוב טוב את לשון החוק ולחפש פאשלות שחושפות את כוונותיהם האמיתיות של יוזמי החוק. למשל בארץ, לחוק חייב להיות פרק הכרזת מטרה לפני הפרקים בהם שמפורטים הסעיפים המנחים הנוספים בחוק. במהלך המאבק דורון ואחרים שמו לב לנוסח הבעייתי של החוק וציינו כי אם יעודו הוא לתעודות חכמות ובטוחות, המאגר אינו חלק הכרחי ממנו, אלא רק פתרון אחד מרבים, אך מתברר שהמאגר עצמו הוכרז כאחת ממטרות החוק. מציאות כאלו אפשר להתקיף בכמה דרכים, חלקן פיתולים משפטיים שצריך לעלות עליהן בעל מקצוע, אבל הנה כמה דוגמאות ברורות מחוקים שדובר בהם פה לאחרונה:
    • האם מטרות החוק סבירות ולא סותרות חוקי יסוד וחירויות אדם ואזרח? על זה נפל חוק הפרטת בתי הסוהר בבג"צ.
    • האם מימוש החוק כולל דברים מוזרים שלא קשורים למטרותיו?
    •  האם יש סעיפים ששומרים את אחריותיות מפעיליו? למשל האם נקבעה ענישה על שימוש לרעה או הדלפה של מידע, האם יש מנגנון אוטומטי שיידע את האזרח כשפרטיותו נפלשת לצורך חקירה גם אם לא היה בפרטים שימוש בסופו של דבר? חוק נתוני תקשורת מנוצל בצורה נלהבת אבל לא ברור אם יש ביקורת שתגלה ניצולים לרעה. בדוגמא אחרת, משטרת ישראל לוקחת המון טביעות אצבע, DNA ופרטים אחרים בכל מי שבא לה אם תחפוץ תחת התירוץ של "נחשד אבל שוחרר". הפרטים ישמרו במאגריה גם אם לא נפתח לך לבסוף תיק. מהידיעה הזו על המאגרים של משטרת בריטניה ואירלנד למדתי כי הנוהג הזה הוכרז כבלתי חוקי ע"י מערכת המשפט של האיחוד האירופי. בריטניה מתעלמת מהפסיקה, ובישראל המצב עוד הרבה פחות שקוף וברור.
  • נסו ליצור קשר עם אגודות לזכויות, עם גופים שנלחמים בחוקים דומים בארצות אחרות, עם כתבים שאוהדים את הצד שלכם או שטובים בלחפש קשרי שחיתות.
  • חפשו אנשים אכפתיים ברשת. גייסו דרך פייסבוק, בלוגים, טוויטר וכל דרך אחרת. אנשים שמביעים את דעתם בגלוי אולי מכירים עוד אנשים שלא מאוד מקוונים, וצריך למצוא דרכים לעורר אותם לפעילות.
  • בהתאם לקהל היעד שעלול להיות מעונין ולהרתם, חשבו אם רוצים לנהל מאבק גלוי או מחתרתי או קומבינציה. מצד שני צפו שיתכן שיווצר מאבק מבוזר וללא דיעה אחת נכונה על איך להאבק אותו. הנה כתבה שקצת חשפה את המטה ה"מסתורי" וה"אנרכיסטי" שלנו, וקצת ניפחה לתוכו שושואיזם מגוחך שלא היה. מצחיק לקרוא, למי שמצוי בפרטים :)
  • פרסמו טורי דיעה בעיתונות, הפציצו פוסטים בבלוגים, נסו להפיק סרטים ויראליים, נסו לגייס תחקירני צהובונים אם יש להם במה לנעוץ שיניים.
  • פניה לסלבריטאים, אישי ציבור, אמנים או אקדמאים לא תזיק, בתלות בתוכן החוק ועמדות המתנגדים לו כמובן.
  • אם הבירה היא במרחק שעה נסיעה, כדאי שאנשים שמומחים לנושאים שבחוק יגויסו להופיע בישיבות הפתוחות (לא בכל דמוקרטיה קיימת האפשרות, למזלנו אצלנו זה אפשרי). דברו עם הנבחרים שלכם בפרלמנט או בית הנציגים התואם, שיעשו בעצמם רעש בוועדות האלו אם אינכם יכולים. לשמחתינו במאבק בארץ התגייסו מספר חברי כנסת, הבולטים היו חנין, איתן והורביץ.
  • אם הישיבות מתנהלות במחטפים וחיתוכי פינות, גזרו פנינים חשובות מהפרוטוקולים ושקלו גם הגשת תלונה ליו"ר הפרלמנט אם יש להן בסיס. במקרה שלנו, רובי ריבלין אכן לא אהב את התנהלות שטרית, אבל לא יצא גם מגידרו לעצור בגלל זה את התהליך החקיקה הבעייתי.
  • מתי ראוי להגזים במסרים? אם החוק פוגע בזכויות יסודיות (למשל הדבר הערטילאי הזה שנקרא פרטיות), לא כולם רואים את זה מיד, לצערי הרב צריך לפעמים לנפח את המסר כדי שיקלט, אז חפשו איפה אפשר להראות מקבילות לטוטאליטריות מפחידה. חוק גודווין מזהיר שמי שירים ראשון טיעון עם צלב קרס מתנפנף מזנבו, יפסיד אוטומטית את הויכוח. ההולנדים לא שמעו על חוק גודווין. קלינגר יזם מבצע ספרותי יותר, אבל יש אולי חברי כנסת שלא שמעו על אורוול ומלחמותיו במכבסות המילים.
  • אם המאמצים נושאים פרי ויש התנגדות בפרלמנט, צפו לפשרות כואבות במקום ביטול. הקפידו להתריע אם מסתבר שהפשרות המושגות אינן אלא מכבסת מילים.
  • ובכלל, בכל יום בשנה, כדאי לעודד שוב ושוב את הנבחרים לקרוא חוקים ולהבין אותם לפני שהם מצביעים עליהם. אתם חייבים להבין שמוגשים עשרות חוקים בשבוע, ורבים מהם מסתירים מוקשים ענקיים. הנבחרים לא יכולים גם לעקוב אחרי שלל הגרסאות המשתנות, שרובן אפילו לא מתפרסמות בזמן ובצורה מסודרת, ומתנפחות כל פעם שלוביסטים שמים את רגלם בדלת. חברי קמפיין Read the Bill (שאני קורא לו בעברית "תקרא, דביל!") המחישו את הזוועה במסכת קטנה בסגנון "בלייר וויטץ'" לכבוד האלווין בחודש שעבר:

בהצלחה!

דמוקרטיה: על אנושיות, יושרה, מקצועיות ומקצוענות

בפוסט הקודם כתבתי קצת על אחריותיות אבל הרגשתי שלא מיציתי.

בויכוח עם חברים לא הצלחתי להגיע להסכמה על הקביעה שאנשי הכנסת והממשלה הם מקצועיים או לא. האם ביבי ובראון בכלל מבינים כלכלה, וטענתי שהם כן. או ליתר דיוק – יודעים כלכלה, אבל מיישמים אותה בצורה שרבים לא מסכימים איתה. השאלה היא כמה מומחים קיימים בכנסת שמנצלים את מומחיותם יותר כדי לעשות למען אנשי שלומם או לביתם מאשר כדי לשרת את האזרח – והתשובה פשוטה כמובן – כל נציג ונציג שאינו מפוקח ואינו מחויב לשקיפות ואחריותיות יעשה את המקסימום שהוא יכול להעלים מעיני הציבור (לבד מכמה נקיי כפיים שניתן לספור בפינצטה, לפחות ככה אנחנו נוטים להאמין).

מקצועיות איננה סגולה לאיכות, כנות, יושרה או כוונות טובות.
מקצוענות איננה סגולה להבנה בתחום בו אתה עוסק.
   

אנחנו צריכים 120 אנשים גם מקצועיים וגם מקצוענים. אנשים שאחד אחד "יצא צדיק" כל אחד בתחומו. כבר נכתב רבות על כמה שקשה למצוא בכל דור אפילו ל"ו צדיקים, אז ברור שק"כ זה יותר קשה (שכן כל המרבה, הרי זה מסובך, אקספונניאצלית).

ולדעתי הצנועה, בפחות מהפכות והוצאה, הבה נקח את 120 הכריזמטים שלנו וראשית נכפה עליהם מקצוענות בכך שנשקיף, נבקר ואם יש צורך נפטר (בחירות הדחה).

בסבב הבא, השקיפות חייבת להציג לעם את ליבם ולא רק את פיהם כדי שיווכחו אם חד הם, או שיש לבחור אנשים מקצועיים יותר במקומם, ואז כמובן נמשיך ונכפה עליהם מקצוענות.

המטרה (האוטופית?) היא ליצור זירה, שבה יש לא רק אור שמש מחטא, אלא גם אלפי מראות, ואין אף פינה בצל. זירה שמושחתים יפחדו לדרוך בה.

(עוד רעיונות על שקיפות ודמוקרטיה משופרת בפוסטים הבאים. תהיה גם תוכנה חופשית, מבטיח! עכשיו אעזוב לרגע טכנולוגיה בצד וחוזר לעקרונות)

הפוסט הזה צומח מדיון ישן שהתחלתי עם "האזרח דרור" אותו הכרתי מהתנועה הירוקה וגם מהתנועה לדמוקרטיה ישירה ואולי חלקכם מכיר מהבלוג שלו. הוא הציע לי דמוקרטיה דינמית כפתרון, אבל בעיני מה שבטוח, 5 מליון ישראלים שרובים נופלים בקטוגיה של צעקנים, מפולגים, מתלהמים, חפיפניקים ו/או קפריזיים, אינם מקצוענים ואינם מקצועיים. ד"ד  רוצה לתת את ההחלטה בידיים של פרלמנט אמורפי ונוזלי ככספית של אלפי ואולי עשרות אלפי נציגים דינאמיים עליהם עוד יותר קשה לכפות פיקוח ושקיפות. הם גם מטרה נעה – עוד לא הספקת ללמוד אחד והופ העם מחר מחליט לתת את 20% מכוח ההצבעה בנושא תרבות לבובליל או לפזר את כוח ההחלטה על התקציב ל5000 איש שונים שלא יוכלו להגיע בינהם להסכם לעולם. עד שתלמד כמה האיש מושחת או לא ומה עברו, הטרנד יתהפך וצריך להתחיל ללמוד ולפקח על מישהו חדש שהאספסוף החליט שהשבוע הוא מלך הכיתה (ולמה לא כל שבוע לתת 40% שליטה בהצבעות משרד החינוך למישהו אחר?). התקשורת המסחרית תחגוג עם זה ותעודד את זה… (טוב, מצטער דרור, הפלגתי בדמיון, חזרה לכדור הארץ. אולי ביום אחר אחזור לדבר על ד"ד).

חבר אחר בתנועה, אולג, רוצה לתת לכולם להצביע על הכל, אבל להגביל את הבחירה בכל שאלה למספר אופציות מצומצם (ומי בוחר מה הן החלופות להצבעה?) ולהפקיע תחומים מסוימים (למשל זכויות אזרח של מיעוטים) מיכולת השליטה של אותו משאל העם, אז מה נשאר מהדמוקרטיה? לאט לאט מצטמצמת שוב לאשליה, כשאתם מבינים שאולי מיהרתם לתת טיפה יותר מדי כוח לפרולטריון, ושהעם האמיתי הוא לפעמים ילד קטן ומפונק ולפעמים איש קשה יום וטרוד שאין לו זמן לכל הפרטים הקטנים; או אז מתחילים להמציא סייגים שרירותיים באשר למה שכן יועלה או לא יועלה להצבעה ציבורית וכמה מצומצם יהיה הפורמט. גיח. אפילו עוד אחד. גיח. הנושא הזה מתחיל להיות בוער, עכשיו שביבי מתחיל לפטפט שוב על משאל עם לגבי הגולן.

דרור: דמוקרטיה השתתפותית – היא דבר שחלק חושבים שהוא שונה מדמוקרטיה ישירה או מעורבת ויש שחושבים שהיא דבר שמכיל אותה. בשהשתתפותית מתייעצים באזרחים אבל הנציגים קובעים.

עד שבא העם ומטאטא אותם על קביעות מוגזמות – לכן אנחנו מדברים על מסלול חקיקה אזרחית, ועל בחירות הדחה. אגדיל ואומר – גם לשמור לעם זכות וטו (אם יש מספיק מעוניינים לדוגמא, להפיל הצעת חוק פרטית או ממשלתית אחרי כל אחת משלושת הקריאות). עדיין אתה חושב שהנציגים קובעים?

אז עוד רעיון להמשך – לחוק שקיבל רוב אבסולוטי במשאל עם (נגיד למשל 51% מכלל הקולות הלא נמנעים בהצבעה שעברה קוורום של 50-70% מבעלי זכות ההצבעה) – יש קדימות על חוק כנסת/ממשלה קודם או עתידי שיתנגש בו, כמו שלחוק רגיל אסור לסתור חוק יסוד, כלומר להוסיף מדף ביניים בין חוקי היסוד לחוקים הרגילים ולהכריז על קומה נוספת בפירמידת החוק. איך זה? כלי חזק ויפה, שראוי לתת אותו כפרס על התנהגות טובה כשהמערכת לעיל תוכיח את עצמה כעובדת. אם נגיע למצב שכלים כאלו מנוצלים בתבונה ולא מוליכים את המדינה לאבדון, אפשר יהיה לשקול עוד התקרבות לאוטופיה של אולג או דרור. אבל קודם לראות שיש בכלל למי להעביר את השליטה – השומרים מחליפים משמרות, אבל עדיין נשארת השאלה: מי ישמור על השומרים וכיצד?

אגב קטן, לגבי מה שעושה כוח השילטון לאנשים ציטטתי לא נכון בפוסט הקודם. זה היה לורד אקטון שכתב את – "הכח נוטה להשחית" ומיד הוסיף כי "אנשים נהדרים הם כמעט תמיד גם אנשים רעים".

אתה באמת חושב שהבעיה של חברי כנסת שסורחים היא בעיה של חינוך שלהם? זה כמו להגיד שצריך לחנך את אנשי המאפיה. חברי הכנסת המושחתים נמצאים שם בגלל שהם מושחתים. אם אם לא היו מושחתים הם לא היו יכולים להיות במקום שהם נמצאים.

נאה דרש! השקיפות, היוזמה/חקיקה הציבורית והאכיפה הציבורית תהיינה לנו כלים לשמור על השומרים (זה מכסה את שאלת הכיצד). לפי זיכרוני – לא נתנו לי לשמור בצבא לפני שעשיתי טירונות ומטווחים, ולא נטשו אותי בעמדת השמירה בלי ביקורות פתע. היום בבית המחוקקים אין חובת טירונות ואין ביקורת. ההבדל בינינו הוא שדעתי היא שחייבים להעביר את כל השומרים בבקו"ם, בט"ר ולבדוק אותם בבותקה מדי פעם, מי שתומך בדמוקרטיה דינמית אומר שצריך לפרק את הצבא ולעודד את כל העם להתנדב למילואים מרצונו הטוב או יותר נכון – כל אחד אמור לרצות לנדב את השכנים האהובים עליו לצאת למילואים ולקחת ליד נשק ליום או חודש או שנה, מתוך אמונה חצי עיוורת שהוא יודע להשתמש בו. יסלחו לי תומכי הדמוקרטיה הדינמית, אבל אינני רואה איך זה יעבוד. "הנה עומד חוק חדש בנושא חינוך להצבעה. אנ'לא מבין בו כלום, אבל שמעון מקומה ג' הוא נהג אוטובוס והיה מסיע ילדים לבי"ס פעם, אז הוא בטח יודע יותר טוב מה נכון" – וזה במקרה הטוב.

בדמוקרטיה דינאמית אנחנו מאפשרים למי שהוא מקצועי יותר לייצג יותר אנשים

ובאותה איבחה אנחנו מאפשרים למי שמושחת יותר לפזר את הכוח לעשות מניפולציות בידיים של יותר אנשי קש שילבינו את השפעתו כמו שהיום חברות קש מלבינות את כספיו. במקום לחפש העברות של מאות אלפים ומליונים מתחת ל120 שולחנות, נצטרך לחפש העברות של מאות או אלפים בודדים מעל וגם מתחת עשרות אלפי שולחנות, ואז לך תוכיח משהו. רבע מהעם יצטרך להתנדב ליחידות בילוש רק כדי לגלות רמזים לקנוניות בספגטי הדינאמי של כובסי-קולות-לשבוע, אנשים ישרים לרוב שרק רצו לסגור את המינוס בבנק או לשלם על הניתוח של הסבתא והופ חזרו להיות אזרח פשוט בלי שום אחות שאין צורך עוד להוכיח את אי קיומה. ניסיתם פעם לשחק Whack-a-Mole? אותו דבר רק עם כמה אלפי חפרפרות חדשות כל שבוע ופטיש מגומי רך במיוחד. בהצלחה.

רוב חברי הכנסת לא מתעניינים בכלל בהיבט המקצועי – כי מה שנמצא אצלם במקום ראשון הם אינטרסים שלהם ושל בני ברית שלהם – לא טובת הציבור. זו בעיני הבעיה העיקרית שדמוקרטיה דינאמית אמורה לפתור.

אז אחזור ללורד אקטון: ח"כים הם אנשים, רובם המוחלט לא יותר מרושעים ממני או ממך, שנחלו כוח שאינם רגילים להתמודד איתו. כמו איש העשירון התחתון שזכה בלוטו ובלי להבין איך סיים שנה אחרי זה בפשיטת רגל – רק שכאן הזכיה תוכננה ונצפתה מראש ועדיין עלולה להעביר אותך על הדעת.

לחברי כנסת ישרים ולחברי כנסת מושחתים יש בסיסי כוח שונים – השני מבוסס על יחסי ציבור , מניפולציות וחלוקת ג'ובים וטובות הנאה. הראשון קשור בעבודה מרובה לשירות הציבור ובהרבה התפשרויות וכו'.

ואיך תבטיח שנציג פרוקסי קיבל בידו כוח של 4000 מנדטים ממצביעים בגלל מקצועיות ו/או מקצוענות ולא בגלל תככנות, נקמנות או שוחד? מה ההבדל בין נציג פרוקסי שכזה וחבר מרכז מושחת של מפלגת "שקר כלשהוא"? איך ד"ד תפתור את זה בדיוק? זה נשמע לי כמו לקחת את שיטת "מרכז הליכוד" ולתת לה גושפנקא ברמה ארצית, רק שעכשיו יהיו הרבה יותר בר-מצוות וחתונות להופיע בהן.

(דעתי האישית חיובית, לאמי יש עסק קייטרינג…)

בכלל לא הבנתי למה יש צורך לפקח על 5 מיליון אזרחים. ומי זה "אנחנו".

כי הם חמישה מליון יצורים אי-רציונאליים שרובם טרודים בבעיות אישיות וצר עולם האינטרסים והמודעות שלהם כנמלה. דיברנו על בעית יעד הצמיחה של 7% ויעד גידול אוכלוסין שאינו קשור למציאות מגבלות המשאבים? איזה עם בציון יאשר חוק הגבלת ילודה במדינה הזו? וזה לא חוק שצריך לעבור עוד עשור, זה דבר שצריך הרי להתחיל להחיל אותו ממחר אם רוצים שתשאר מדינה להציע בה חוקים.

"אנחנו" במקרה הזה הוא המיעוט הקטן, הפסיכי והאלטרואיסטי, אנחנו ה"מי" שבאמת ינסה לשמור על השומרים, לפקח על הנציגים, להעמידם במקומם ולהרים דגלים כדי לעצור שחיתויות. נגיד הייתי מוכן לקחת אחריות משותפת על פיקוח על נציג אחד מתוך 120 חכ"ים ועד כ200-300 אנשי מנהלת משרדים ורשויות, 300 חברי ראשי עיריות, מועצות וסגניהם. אבל מי ייקח על עצמו לרגל אחרי השכנים? ומכאן לשאלה המתבקשת – מי יקח אחריות אישית לבדוק את יושרתו של כל נציג פרוקסי אלמונימי שקיבל, נגיד יותר מ200 מנדטים (מתוך 5M) להשפיע. תחשוב שאנחנו עוברים מעם שסוגר את הקולות שלו בקרן השתלמות לארבע שנים, לעם שמשחק עם הקולות שלו בבורסה כל היום. (אכן, לא קבלני קולות אלא בורסת קולות משוגעת). אעדיף לתת לעם כלים לשים את הכסף בפק"ם חודשי או רבעוני. לא בורסה של יום-יום ודקה-דקה, וגם לא קופת גמל ל15 שנה. משהו הגיוני באמצע שאפשר להתמודד איתו מחד ומספיק נזיל בשביל לעצור אסון אם אין ברירה.
ולמרות כל האמור לעיל, אין לי שום בעיה אם אותו "אנחנו", המיעוט המעונין והנמרץ והאקטיביסטי, רוצה להכניס מפלגה ישירה לכנסת. אם 6 חכ"ים מייצגים 5% מהמצביעים – אותם 5% שרוצים לקחת לידיים את המושכות או להחליט פרטנית מי הפרוקסי שלהם – וששאר 95% מהציבור יעבוד בשיטה ההשתתפותית שנראה ששי, אני ואחרים מעדיפים – אין לי שום בעיה ששתי האופציות יפעלו במקביל. כך כל אזרח יוכל לבחור ולבחון באמת איזה סוג וכמה מעורבות מתאימה לו (ובל תשכח, כמצביע למפלגה ישירה, עדיין יהיו פתוחות לך האופציות החשובות האחרות כמו לכל העם…)

בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה :( אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.

נחסמתי פרק 7: חוק וסדר

המשך מעללי עירא והויקיפדיה. אתם מוזמנים להציץ ולהפגע.
להמשיך לקרוא נחסמתי פרק 7: חוק וסדר

נחסמתי פרק 6: The plot sickens

המשך מעללי עירא והויקיפדיה. אם לא מענין לכם דלגו חופשי.
להמשיך לקרוא נחסמתי פרק 6: The plot sickens