גיא כתב בדיוק על מאבקי הדתיים בטיב-טעם החדש בנווה שרת, וספציפית על הפרשנות של אסף וול למצב והתייצבותו לצד הטיעונים החרדיים. לא קראתי הרבה מטוריו של מר וול והלכתי להציץ בכמה. ידידי אפי שעוקב אחרי טוריו טוען שהקו שלו הוא סכסכנות שאמורה להסוות לאומנות יהודית לפי מסורת טומי לפיד: כשכשנוח לה היא חילונית צינית, כשנוח לה היא שמרנית אפולוגטית, ולפעמים מר וול כותב סתם בסרקאסטיות מלאת התלהבות עצמית או שפשוט יורה במקביל לכל הכיוונים עד שכבר לא ברור לי בעד או נגד איזה צד הוא. נראה לפעמים שיש בו איזו צביעות יצירתית של ביקורת בלתי בונה על כולם לצד התחמקות מהגדרה עצמית או הבעת עמדה ברורה מדי שעלולה להפריע לו יום אחד אם היא תשלף בפניו בויכוח ותסתור את המלך במעירומיו.
אבל כאמור הגעתי מגיא, שמתייחס ספיציפית לכך שוול מעלה את דמותו המיתית של מתיתיהו החשמונאי ומלחמתו בחזיר בתור דוגמא וסמל שראוי לנו לכבד כשאנחנו בוחרים להגדיר את דמותינו והתנהגותינו כאן בארץ (וול מזכיר לא מעט את ענין החזיר כמשהו נפרד משאר החיות הלא-כשרות). התחלתי לענות אצלו, אבל ליתר בטחון רציתי לרענן את זכרוני בסיפור החשמונאים כי הם לא באמת מה שלימדו אותנו בבית הספר, ומתגובה קטנה יצא לי כבר פוסט…
מר וול היקר, סמל מצוין בחרת, אבל למה עצרת? אולי תבאר ותפרט מה עוד אפשר ללמוד ממתיתיהו ומשפחתו המפוארת? החשמונאים התחילו בתור משפחת קנאים דתיים בתקופה שכל העם החל להתפצל לכתות. הם ניצלו תקופה של אי יציבות פנימית בשלטון הסלאוקי כדי ליישם את הקנאות שלהם בצורת טרור. הם הרגו לא רק סלאוקים אלא גם יהודים שנראו להם, אפעס, קצת מתבוללים (או אולי סתם שייכים לכת מתחרה), והכל לפי דוקטורינות שהכתיב סבא מתיתיהו. הוא הספיק להתחיל את המרד וגם למות קצת אחרי בשיבה טובה אבל הילדים המשיכו יפה את העבודה: בתור הפגנות יהדות נלהבות היו הוא וכנופיתו היו פורצים לכפרים שהיו בעיניהם "פייסניים מדי" עם השלטון, הורסים את הפסילים הפסולים, אוספים את כל היהודים שלא נימולו ומלו אותם אחד אחד במרכז הכפר, מול המזבח ההרוס. לפי חלק מהסיפורים, מי שהתנגד קיבל ברית מילה "יסודית" יותר או גם איבד את חייו. מוצדק או לא? הרבה יזוזו על הכיסא באי נוחות ויגידו כי אי אפשר להכין קיש לוריין בלי לשבור כמה בייצים או ש"אידאולוגיה היתה בזמנו הכלי הנכון להציל את העם מכליה רוחנית ביד הכובשים", אבל הסיפור הרי לא נגמר שם.
שמעון בנו של מתיתיהו הצליח לנפנף את הסלאוקים ולהקים אוטונומיה, כבש שטחים וקצר את שבחי העם, שברגע של אופוריה וכניעה למאניפולציה סמך על ידיו ועל משפחתו את ריכוז ההנהגה הדתית, הצבאית והפוליטית כאחד, ולמעשה הפך אותו למלך מלבד הסמלים והשם. שמעון אפילו הצליח להשחיל לנוסח החלטת אסיפת העם שנתנה לו את כל הכוח הזה, סעיף שאומר שאותה אסיפה לא יכולה לקחת ממנו חזרה את כל הסמכויות אלא אם הוא יאות להסכים. מזכיר מישהו? (כל התשובות כנראה נכונות)
כצפוי, השתן שעלה לראשו עבר בירושה, אולי שכרון הכוח ואולי ההשפעות ההלניסטיות (מה שקוראים אצלנו "התיוונות") התחילו לתת את אותותיהם, ושמעון ואחריו בנו יוחנן התחילו להתרחק מעצות הכוהנים שנתנו להם את למעשה את הלגיטימציה למלוכה. יוחנן הורקנוס (שהיה הראשון שגם הדביק לעצמו גם שם יווני) לקח את מושכות הכוח שירש והמשיך במלחמת הקודש המוזרה של כיבוש העמים מסביבם וגיור בכפיה(!) של האדומים, הנבטים ועמים קטנים אחרים. כלפי פנים הוא ניסה לשמור על פאסון פלורליסטי ועל שלום בית בין הכתות השונות, אבל כשהתחיל מרמור בין הפרושים שהוא מחזיק בתואר הכהן הגדול אבל במקביל גם מנהל מערכות צבאיות דרשו ממנו לוותר על אחד מהתפקידים. יוחנן התחפר בעמדתו, והתחיל להסתמך יותר על תמיכת צד הצדוקים. בנו אלכסנדר ינאי לקח את זה הלאה וביחד עם הצדוקים פתחו במלחמת אחים מול הפרושים שגבתה לפי פלאביוס 50,000 חיי יהודים, חיסול ממוקד של שליש הסנהדרין (רק מהפרושים שבהם, למי שתהה), ובאירוע מפורסם במיוחד צלבו 800 פרושים ומול עיניהם עינו ורצחו את משפחותיהם, ואז ישבו מולם כשמסביב ערימות גופות 800 המשפחות והרימו משתה שמח במיוחד כשהדם ממשיך לזרום מסביב על האדמה. אולי לזכר זה הריבה של הסופגניות אדומה?
אני מדלג כמובן על עוד הרבה פרטים ודקויות (הלילה קצר) אבל מצטייר שהחשמונאים האלו פשוט משפחה מאמי. תודה אסף על התמונה המנטאלית, ועזוב לי את הבייקן. הוצאת לי עכשיו לגמרי אפילו את הרצון לחגוג את חנוכה. לא פלא שהורדוס, נכד לאדומי שגויר בכח ע"י הורקנוס הנ"ל, לא ממש אהב את החשמונאים וחתך להם את שושלת תאוות השלטון והקנאות, ואני אומר חתך לא במובן המשפטי/בירוקראטי/דמוקרטי…
העצוב הוא, שיש גם אנשים שהפכו את חבורת החמודים האלו לדמויות מופת לאתוס הציוני המודרני, ושוכחים להם הרבה פרטים עקובי דם שלא היו קשורים דווקא ב"התנגדות מול כובש אכזר" אלא דווקא תככנות פוליטית, תאוות כוח, קנאות דתית ושאר הסיבות העצובות אחרים למלחמת אחים, התעללות בעמים נכבשים והתנהגות שמאוד מביך לקרוא עליה אפילו אלפיים ומשהו שנים אחרי, שלא לדבר על הסוף הלא מעודד של כל התקופה הזו. באותה צורה גם שלפה הציונות גם את בר-כוכבא מדפי ההיסטוריה והכניסה אותו לקאנון להיות סמל ליהודי העומד על שלו, אבל לעולם מזכירים באותו המשפט שבעקבות המרד הדתי הקנאי האומלל שלו איבדו את חייהם 400,000 יהודים לפי המסורת היהודית או עד כמליון יהודים לפי הסטוריונים אחרים (600,000 כנראה נפלו כבר אז בין כיסאות השאלה מיהו יהודי), שזה אומר בין שליש לשני שליש מהעם היהודי דאז, או במילים פשוטות – אסון הרבה יותר חמור מהשואה הגרמנית. הרבה פלגים חרדיים לא רואים אותו כגיבור גדול, ועד היום קוראים לו בר-כוזיבא, אבל בבתי הספר שלנו עדיין מלמדים ילדים לשיר על בר כוכבא הגיבור, לספר על לוחמי האצ"ל הגיבורים ולפחד מהחמאס והחיזבאללה.
אז זו הדוגמא? האם החשמונאים אלו לוחמי חופש במלחמת אין ברירה על חיי עם, או שמא טרוריסטים עם קנאות דתית ותאוות שלטון שמביאה אותם בסוף למלחמות אחים ואכזריות לא אנושית ובסוף חורבן עצמי? האם אלו האנשים שצריך לקחת מהם דוגמא או שמא לראות את ההתנהגות הזו כאזהרה מפני התדרדרות ערכי חיי אנוש, שחיתות שלטון אלימה והשמדה וגירוש בסופו של המסלול?
הניסוח בויקיפדיה מנסה להיות יותר סלחן, רואים שחינכו אותנו טוב בבית הספר:
בתולדות המשפחה החשמונאית אנו רואים התפתחות מבית כוהנים עממי, אשר סחף את העם למרידה אל מול האימפריה הסלאוקית, אל שושלת מלכים בעלת סממנים הלניסטיים, שלעתים מלכה אף כנגד רצון העם, ונאלצה לעתים להשתמש בכוח הזרוע על מנת לדכא מרידות פנימיות. המעבר ממשפחת כוהנים למשפחת מלכים היה רב משמעות, והחשמונאים הלכו ואיבדו את התמיכה העממית לשלטונם. במקביל לכל אלו, החלה המעורבות הרומאית בענייני המזרח הקרוב, שהלכה והתגברה עד לכיבושי פומפיוס, והעלאת הורדוס לשלטון.
תחילתה של השושלת במתתיהו הכהן וחמשת בניו, שואפי החירות, וסיומה של השושלת, במרחץ הדמים שערך בה הורדוס, הותיר בתולדות עם ישראל כדימוי חיובי של השושלת, וכתקופה שיש להתגעגע אליה בימי החורבן והגלות שבאו בעקבות נפילתם. הציונות רואה עצמה כממשיכת דרכם במובנים רבים, ויצירות אמנות כספר "מלך בשר ודם" של משה שמיר העוסק בדמותו של אלכסנדר ינאי, מדגישות את הכוח והעוצמה שהיו בממלכה החשמונאית, כמו את הקו הטראגי שנלווה לבניה.
שמתם לב? שואפי חירות מקופחים שהארכיטקט הפרידמן המתייון הורדוס דיכא להם את המאבק והזהות הלאומ(נ)ית. לי זה נשמע כאילו הורדוס פשוט נאלץ לנקוט בכמה פעולות לא נעימות כדי להשתיק את מלחמות הכתות והפלגנות ולנסות לבנות את הארץ הזאת ולהביא לה שיגשוג טכנולוגי, מסחרי, תרבותי ותדמית חדשה באירופה. זה אפילו עבד לכמה שנים טובות למרות התקוטטיות הכתות שהמשיכו, עד שהתחלפו האימפריות, והפרובינציה המתאוששת שלנו שוב התפרקה כשחבורות קנאים לא השכילו לנסות דיפלומטיה וסדר עדיפויות יותר הגיוני וגמרו בחורבן בית שני, הגליה ו1900 שנה שנראה שלא נוצלו להפקת לקחים.
כי אם אני למד מהסיפורים האלו משהו, זה דווקא את כל הלקחים האפשריים נגד טעויות כמו שלטון ריכוזי מדי, אי הפרדת דת ומדינה, איפשור לאנשי דת להכתיב מדיניות ציבורית ושילטונית, איפשור לגנרלים להמשיך לנהל אג'נדות מדיניות אחרי שנגמר מצב חירום, חסימת הבעת דעות או זכות בחירה של העם, פיצול העם לפי מעמדות או מפלגות ונתינת יחס ממשלתי מפלה בינהם, חירחור מלחמות אחים, נפוטיזם ובעיקר נגד נתינת הנחות להתנהלות קלוקלת שכזו מטעם הנהגה כלשהיא. האם למדנו מזה משהו? אני חושב שעליית מפלגות סקטוריאליות שתוקעות קואליציות זו תופעה שצריך למצוא לה פתרון, וצריך להתחיל לחנך לדמוקרטיה כי אחרת משתחלים לכנסת אנשים שהמושג לא ברור להם, ואני אעצור כאן אחרת חוק גודווין יקבע שנגמר הדיון והפסדתי בו עוד לפני שענה כאן אפילו אדם אחד בתגובות :-).
אני אולי קצת מאשים את הנאיביות של ההוגים הציוניים בבחירה הבעייתית בדמויות האלו רק בשביל ספין יצירתי של בחירה מאוד סלקטיבית של סיפורים כדי להראות שאמנסיפציה ויהדות אינן זרות. נאיביות, כי היום יותר מדי אנשים לוקחים אלמנטים אחרים מאותן דמויות ולוקחים את הספין למקום מאוד שונה. אני חושב שאנחנו צריכים להפסיק להסתכל כל פעם רק על היסטוריה סלקטיבית כדי להפוך אותה למשל ותירוץ. צריך להתחיל להתבגר כאינדיבידואלים ועם ולהבין את המלאכותיות המסוכנת של לאומנות ופלגנות ולהתחיל להפנים שכהומו סאפיינס הגיע הזמן שנניח את האגרופים הצידה ונתחיל לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות כדי לשפר לנו את איכות החיים ולאפשר לנו להתמקד בתקווה ושיפור ולא בתחרות מי יקבע מתי יבוא יום הדין ולמי זה יכאב יותר.
בתקופה כזו, שאין לי מפלגה שאני שלם עם הבחירה בה, אני מקווה לשמוע על אנשים חדשים עם אג'נדות שמדברות אלי. אולי החבורה הזו, מי יודע. מייאש לראות שגם האנשים שאני הכי מזדהה עם דעותיהם על הנייר מתפקדים בסוף בכנסת לפי תכתיבים של הסכמי קואליציה, לוביסטים, דעות קדומות ושיקולי תדמית תקשורתית. השלטון שמתחלף פה בקצב מסחרר תמיד תקוע במקום עם קואליציות קטנות ושבירות מדי ואף אחד לא מעיז לשנות מספיק את סדר היום ארוך הטווח מפחד לאבד את הכיסא בטווח הקצר. ברור לי לפי הסקרים שהפעם מי שלא אבחר יגמור באופוזיציה. לצערי אני לא מאמין שאפשר להביא לשינוי חקיקה רציני בנושאים יסודיים כשאתה יושב באופוזיציה, אפשר מקסימום לנסות לעצור את החוקים הגרועים, לכן נשאר לי רק להחליט מי יהיה הכי טוב בקידום המטרות שחשובות לי מבחינת יח"צנות, שיווק רעיונות ודעת קהל. מגוחך אבל זה המצב – הריאליטי משתלטת על המציאות.
מספיק ברברת. אני הולך להתקין את וורדפרס 2.7 וללכת לישון. וויש מי לאק!