יש לך פארטנר לזכויות היוצרים והפרטיות שלך

(הפוסט של היום מזכיר לי לחפור טיוטא ישנה מהנפטלין אליו דחפתי אותה בזמן "עופרת יצוקה", אני מעדכן אותה טיפה ומשחרר)

זוכרים את הבלגן עם הסכם השימוש בגוגל כרום? בישראל זה קורה כל הזמן ואנשים מתייחסים לזה פחות. אני זוכר את מקרה שביתת הבלוגרים בקפה דה-מארקר על כך שגילו יום אחד כי כל הפוסטים והתמונות שלהם בעצם בבעלות דה-מארקר, ומקרה אחר של תחרות צילומים של מעריב שספגה משוב זועם על כך שבאותיות הקטנות הוכנס שכל המגיש תמונה לתחרות למעשה מעביר למעריב את זכויות היוצרים עליה (לא פחות!). אבל הסכמי הצטרפות כאלו חולפים על עיניהם של רבים ביום-יום, ויש סעיפים מוסתרים יותר או פחות שאנשים מופתעים לגלות. דוגמא שגיליתי לפני כמה חודשים כשהתעצבנתי שחשבון התפוז המוזנח שלי מופיע בפייג'ראנק גבוה בראש החיפוש אחרי שמי על אפי ועל חמתי (לפעמים במקום שני או שלישי אבל עדיין בעמוד הראשי) ואי אפשר לסגור חשבון בתפוז! את זה אני לא חושב שהיה בהסכם, ועכשיו אין לי איך להעיף את הדף המיותר הזה משם.

בינואר נזכרתי לבטל את חיבור האינטרנט של הסלולר שלי. אחרי אכזבה מ6280 שקיבלתי חזרתי ל6230i הישן והטוב, ושכחתי לבטל את חבילת הגלישה. חבר שגר בחו"ל התפלא שאני לא עושה את זה גם בחצות דרך אתר החברה, ואמרתי לו שכאן זה ישראל וצריך לעשות את זה טלפונית. אבל רק כדי להיות בטוח… הלכתי לפתוח יוזר באתר אורנג'. שלב א' כדי לאשר שאני מי שאני נשלח אלי קוד אישור בSMS. הכנסתי. אמרו לי שיופי שאני זה אני ומייד ממשיכים, ושלחו לי עוד אחד כדי לוודא שזה באמת באמת באמת אני. הכנסתי גם אותו. בשלב הזה כבר ביקשו את מספר תעודת הזהות וארבע ספרות אחרונות של הכ"א. לרוב אני שונא לתת מת"ז בלי סיבה, אבל אורנג' הרי כבר יודעים אותו (בשביל חיוב אשראי ובשביל הקו העסקי שלי שמותנה בהצגת העוסק-מורשה שלי, שמספרו כידוע זהה למת"ז). לפני שלחצתי שליחה עיינתי לרגע בהסכם השירות שנח לו בכתב קטנטן למטה. הנה היילייטים:

כמו כן, בכך שאתה מאחסן בשרתים שלנו יצירות עצמיות, אתה נותן לפרטנר ולגופים אחרים זכויות רישיון להעתיק, להפיץ, לשדר, להציג בציבור, לבצע בציבור, לשכפל, לערוך, לתרגם ולשנות את עיצוב היצירות העצמיות שלך; לפרסם את שמך בקשר ליצירות העצמיות שלך; ואתהזכות להעניק רישיון משנה לשימוש בזכויות אלה לכל צד שלישי, הכול ללא תשלום תמלוגים, בכל העולם, ולתמיד.

בקיצור תגידו שאתם מקבלים רק חומרים תחת פובליק דומיין וחלאס, למה לסבך?

פרטנר וספקיה אינם מציגים מצג כלשהו לגבי התאמה, אמינות, זמינות ודייקנות תכני השירותים לכל מטרה שהיא, וכן לגבי היעדר וירוסים או רכיבים מזיקים אחרים בהם.

אז תגידו שאתם מציגים תכנים מכל ספק ספאם ווירוסים שישלם לכם – כי לכסף אין ריח. שוב ניסוח מסובך?

אתה מסכים באופן מפורש לכך שפרטנר לא תהיה אחראית לגישה ללא הרשאה או לשינוי ללא הרשאה של היצירות העצמיות או הנתונים שלך

"אם יפרצו לנו למערכת או שעובד משועמם שלנו רוצה להשתעשע על המידע שלך בשלוש בבוקר, אין לך מילה"

אנו נהיה רשאים לפנות אליך ולמשתמשים הרשומים שלך מעת לעת בהצעות שיווקיות שונות שלנו ושל צדדים שלישיים, בכפוף להוראות כל דין.

יש לציין שמייד מתחת לזה יש תיבה של אישור קבלת ספאם בדואל וSMS ולא סימנתי אישור, האם ההסכם גובר על זה?

פרטנר שומרת לעצמה את הזכות לחשוף כל מידע אישי אודותיך או אודות השימוש שלך באתר כולל תוכן השימוש, ללא קבלת רשות ממך אם פרטנר מאמינה בתום לב כי פעולה זו חיונית כדי: (1) לציית לדרישות הדין או למלא הליך משפטי; (2) להגן על הזכויות או הקניין של פרטנר או של חברות קשורות אליה; (3) לאכוף את תנאי השימוש; (4) לפעול כדי להגן על האינטרסים של מנוייה או של אחרים.

אהה… סעיף (1) לא מספיק? זה לא קצת יותר מדי סיבות ותירוצים לחלק את המידע שלי?

די, בנקודה זו אני פשוט עושר ולא מתעצבן יותר מהאתר הזה, יש דברים יותר מעצבנים…

למי אכפת?

בעודני מלהג פה על הפרטיות המתמסמסת שלנו מהצד הממשלתי, עידו באום ריכז בעזרת מחקר של הדוקטורים בירנהק ואלקין-קורן גם מידע על השוק הפרטי והמסחרי:
הדג משתין מהמקפצה
עוד מידע בכתבה הזו. אורי ברקוביץ' מוסיף כתבה על כמה שווה כל המידע האישי הזה. ותופר פנימה את חברת צ'וייספוינט, שלמרות שהיא אכן מפלצת מפחידה, היא איננה קשורה ישירות (אני מקווה) לשרתי הווב המוזכרים בכתבות, אבל מחירה השערורייתי אומר לכם כמה יוקרתי ומשתלם לסחור במידע אישי של בני אדם, ולכן כמה קל בוודאי לגנוב את המידע הזה בעזרת שוחד ברגע שיאסף.

שטרית זחוחרק עוד קצת חומר למחשבה, חבר הכנסת שקרית הזחוח. המאגר שאתה מתכנן לבנות שווה לגורמים מבוימים עשרות ומאות מליוני דולרים (אולי פחות, שכן האגרון דולף לו כל שנה) אז אל תחשוב לרגע שלא ינסו. אם רק היית משקיע רבע מהאנרגיה בהגנה על הציבור במקום התקפה שלו…

זכויות זרעים

מי שעוקב אחרי סדרות הפוסטים אצלי בבלוג מבין כבר שהנושאים משתלבים במעין צמה עם הזמן. הנושא הנוכחי למעשה מאחד נושאי פוליטיקה, קיימות וניצול לרעה של פטנטים וחוקי קנין רוחני.

אפשר להגיד שהפוסט הזה הוא פרק קרוס-אובר. אני מרגיש כל כך ג'וס ווידון כרגע… 🙂

אז כאמור, תוכנה חופשית נוצרה כדי להגן על המשתמשים וזכויותיהם מאי צדק: אי-נגישות למשאב מידע או לאוטומציה שתטפל במידע שהם מייצרים או מקבלים, כדי שיוכלו לעזור לעצמם. מיקרוסופט משיבים בקריאות גנאי נגד "הפיראטים שהורסים כל סיכוי ליצירתיות, מקוריות ופיתוח".

דמיון פרוע (או "שודדי הזרעים")

עכשיו דמיינו עולם שבו אסורה הגישה לDNA מסוים, או אסור השימוש במשאב טבעי. נגיד זרעים של חיטה. אני יודע שרובכם לא חקלאים, אבל נסו…

אם תדמיינו שיש לכם שדה חיטה, אתם קוצרים אותו, משאירים כמות שתספיק כדי לזרוע את היבול הבא ואת השאר מוכרים או טוחנים בשביל קמח למשפחתיכם, עד כאן אתם איתי?

עכשיו נדמיין שיוצא נגדכם תאגיד ייצור זרעים וקורא לכם "שודדי זרעים", ודוחף חוק ממשלתי שמכריח אתכם לקנות רק את זני הזרעים של התאגיד ואוסר עליכם לזרוע מיבול הזרעים של העונה הקודמת. ונגיד שהממשלה החליטה שרק זרעים של אותו התאגיד (שכמובן מהונדסים גנטית להניב יותר יבול) הם חוקיים לגידול, ונגיד שהם גם ממילא עקרים או שתכונת ההשבחה של היבול מחזיקה רק דור אחד כך שלפי חוק כל עונה תצטרכו לקנות את הזרעים מהתאגיד מחדש ולשלם כסף לא קטן על כך, למרות שאולי היתה בצורת ואין לכם כסף לשלם השנה על עוד כמות זרעים עקרים שאולי הבצורת הבאה תאיין גם אותם…

הבנתם למה אני מכוון? זרעים קנייניים, והממשלה אוסרת עליכם על פי חוק להשתמש ב"אחרים", האורגניים. בשלב הראשון אסור לכם למכור תוצרת אורגנית לאחרים ובשלב השני אסור לכם גם לגדל אותם לעצמכם. למעשה עציץ הפטרוזיליה שלכם מתחיל להיות חוקי כמו עציץ הקאנביס של השכנה.

עכשיו נפסיק להגיד "נגיד" כי זה כבר קורה.

מציאות פרועה (או "שודדי הDNA")

כמה עובדות לחימום הקנה…

חקלאות בת קיימא - 'מפות מוח' מאת ננסי ווייטראשית אני חייב להקדים ולהגיד שהממשלה האמריקנית לא תמיד היתה נגד גידול ביתי, זה שגעון מאוד מוזר של העת החדשה. בהרצאה של כריס קרלסון (תחתית פוסט זה) הוא מציין (29:00) שממשלות אפילו עודדו גידול בייתי במלחמת העולם הראשונה, ועוד כמות כפולה של חקלאות בייתית התקיימה במלה"ע השניה, וכך מאות מליוני דולרים של מסחר ישיר הורידו לחץ מהמדינה, ודאגו שלכל האזרחים תהיה הספקה שוטפת של תזונה וויטמינים, גם אם ינותקו קשרים בין ערים בגלל הפצצה, למשל. בסאן פרנסיסקו עצמה היו 70,000 גינות חקלאות אורבנית בסוף שנות הארבעים (בדירות, בגינות בבתים פרטיים, בגנים ציבוריים ואפילו בפינות ירוקות במרכז שדרות ואיי תנועה), למעשה בסוף מלה"ע השניה 40% מהגידולים שעלו לשולחנם של אמריקנים הגיעו מחקלאות אורבנית. אפילו בימינו, עיר מודרנית, מלוכלכת ו"לא ירוקה" כמו שנגחאי צורכת 80% מהגידולים (ירקות, פירות וכולי) מגידולים אורבניים(!). בשנות השישים התחילה תנועת הגידול האורגני ושוב היתה עליה בחקלאות אורבנית אבל הפעם בתור התנגדות לריסוסים המוגזמים – וכאן יש כבר התנגשות מול בעלי ענין וכסף עם לובי חזק בוושינגטון ובכמה ערי בירה אחרות בעולם.

בשנות התשעים ראש העיר ג'וליאני, תוך כדי ניקוי ניו-יורק מפשע, גם התעצבן לגלות "איי קומוניזם" בצורת כמה גינות מאכל אורבניות משותפות, חלקן אפילו מאוד מטופחות, שנשתלו במגרשים נתושים וטופלו לפעמים במשך שנים ארוכות. בחלק מהמקומות התושבים אפילו הרימו לוחות בטון ואפלט ומילאו אדמה טריה. אחרי מלחמות ארוכות חלק מהחלקות ניצלו וחלק נדרסו ע"י בולדוזרים. פוליטיקאים וסוכני נדל"ן חכמים קפצו בסוף לעזור כי הבינו שמדובר באטרקציה טרנדית חברתית שכדאי לשמר, אבל המגדלים המקוריים לא זוכים להכרה או הוקרה והתחשבות, כי הרי הגינות לא שלהם מרגע שבעל הרכוש הנטוש "עלה על המציאה" (חוקי הבעלות על נדל"ן העותמניים שלנו כבר יותר הוגנים כלפי הבעלים הנוטשים מהבחינה הזו, רק לא ברור אם זה מה שהעולם צריך).

Injustice is happening now; suffering is happening now. We have choices to make now. To insist on absolute certainty before starting to apply ethics to life decisions is a way of choosing to be amoral.

תעשה טוב – יהיה טוב

הרעיון של הסטיקר "תחשוב טוב – יהיה טוב" נכון, אבל אין לשכוח את השלב האמצעי והמאוד חשוב שמשמיטים פה – "תעשה טוב". ללחוץ "שלח" על טופס עצומה לא מספיק, לדעת שאנשים אחרים עושים ואתה לא זה גם לפעמים לא מספיק. כשהמשבר של של המים והחקלאות יגיע עד אלינו הביתה

לסיום, אם יש לכם שעה פנויה למשהו חיובי ומתקן, הנה מפגש של גוגלאים עם קריס קרלסון, המדבר על "פיראטים" של חקלאות אורבנית, פרמקלצ'ר, כתיבת תוכנה ורכיבת אופניים (האיש הוא ממקימי "מסה קריטית", פרויקט אופניים עולמי עם ייצוג גם בישראל)

אז קחו את האופניים, והחלו לזרוע! אני לא יודע אם המחקר והכתיבה של הפוסט הזה שכנע אותי שמחר אהפוך לחקלאי אורבני (איזה אורבני, אני שוכר במושב…) או שהבית שלי יהפוך לחווה אוטרקית או "בית אכיל", אבל אני מאחל לכולנו לעבור יום אחד לגור בבתים משותפים כאלו, בערים סולאריות כאלו או על איים כאלו.

אני רוצה כזה!

ההבדל בין קוד פתוח לתכנה חופשית, ההקבלה בין חופש תוכנה לחופש האזרח

פוסט זה ממשיך את הפוסט הקודם על חופש התוכנה. היה שם ויכוח ורציתי להדגיש שההבדל אינו רק סמנטי. הסברתי על זה בקצרה בהרצאה באוגוסט פנגווין, אבל זה ראוי לעלות באופן מסודר על הכתב:

לענין קוד פתוח מול תוכנה חופשית, מתגובות בפוסטים קודמים אני מבין שאולי כמה אנשים פיספסו את הנקודה. אני חושב שאני צריך לחזור פה קצת אחורה ולהסביר את הרעיון של Copyleft, שהוא שמירה על זכויות המשתמשים, לאו דווקא על זכויות היוצרים. אני מצטט את הגדרת חופש התוכנה מהתרגום של ויקיפדיה עם הדגשות שלי:

ניתן להגדיר תוכנה חופשית כתוכנה המעניקה למשתמש בה מספר חרויות בסיסיות:

  • החופש להשתמש בתוכנה לכל מטרה (חירות 0).
  • החופש ללמוד את דרכי פעולת התוכנה ולהתאים אותה לצרכיו (חירות 1). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.
  • החופש להפיץ מחדש עותקים של התוכנה לאנשים אחרים כדי לסייע להם (חירות 2).
  • החופש לשפר את התוכנה ולשחרר את השיפורים לציבור כדי שכל הקהילה תרוויח מכך (חירות 3). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.

בשונה מקוד פתוח, תוכנה חופשית מתייחסת למובן המהותי של החופש, קרי – לא הפרקטיקה של הפיתוח כפי שהיא מתבטאת במאמרים כמו "הקתדרלה והבזאר" (PDF) אלא למובן האידאולוגי-סוציאלי. קוד פתוח מחויב מעצם קיומה של תוכנה כחופשית. היותה של תוכנה פתוחת-קוד אינו מחייב את היותה של התוכנה חופשית.

(חיפשתי לכם לינק לקתדרלה והבזאר (למרות שכמאמר הוא קצת ארוך ומשמים) ונזכרתי פתאום בספר באותו השם, שדן למעשה בחרויות הנ"ל ואפילו תורגם לעברית והוספו לו מאמרים. יכול להיות שהייתי חוסך לעצמי כמה פוסטים בבלוג אם הייתי נזכר בו קודם, נו טוף, לפחות היה לי כיף לנסח את דעותי לתוך הבלוג)

ברור לכולם שחירויות 1-3 אינן פיצ'רים נפוצים של תוכנה קניינית, אבל רק שתבינו כמה רחוק מוכנים מיקרוסופט ללכת, אפילו חירות 0 איננה מובנה מאליה בעניהם. היה ניסיון, נדמה לי ברשיון אופיס 2003, לאסור על קונים להשתמש בfrontpage לשם ייצור אתרי פארודיה או שנאה נגד מיקרוסופט. הענין נפל כמובן מיידית בבית משפט על התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אבל אי אפשר שלא להאשים אותם בנסיון.

הכלי שבחר סטולמן כדי לוודא שתשמרנה זכויות המשתמשים הוא רשיון שימוש מפורסם בשם GPL, וב-1997 נבחר התאור "קוד פתוח" לסוג הרשיונות האלו, אבל הרשיון הזה מבטיח את החרויות האלו ברמה הטכנוקרטית/משפטית, הוא לא נלחם עליהן בשמך בפרלמנט, הוא רק כלי אחד מתוך כמה להגשמת חזון חופש התוכנה. האמירה שיש זהות בין הכלי לבין החזון כמוה כאמירה שתכלית הדמוקרטיה מגולמת בהצבעה לכנסת. כאילו ששקיפות שלטונית, חופש הדיבור, חופש התנועה, הזכויות על קנין וכל מני כלי חירות נוספים אינם עוד חלקים מהחזון של חברה חופשית או דמוקרטיה על צורותיה.

באותה צורה, תוכנה חופשית איננה רק קוד פתוח, היא ההתנגדות לפטנטים על תוכנה, היא ההקפדה על זמינות ותיעוד לכל משתמש, הקפדה על תקנים פתוחים, יצירת אקוסיסטמות ותרבות שיתוף כמו github, sourceforge ואחרים, הקפדה על ניידות מידע ועוד ועוד.

ולכן בהרצאה עשיתי הקבלה לחרויות שניתנות לי בדמוקרטיה:

  • חירות 0 – מקבילה לחופש הפעולה והדיבור
  • חירות 1 – סיפוק הסקרנות האישית – שמידע לא יוסתר מהאזרחים, יצונזר או יסולף. הלוואי שבישראל זה היה מובן ופועל כראוי…
  • חירות 2 – החופש לעזור לאחרים, זכות שבמדינות מסוימות לא רואים בעין יפה, במיוחד אם מדובר בעזרה למיעוטים חלשים. גם בזה ישראל לא מקבלת ציון 10.
  • חירות 3 – הכוח לשנות ולהקים קהילות, התארגנויות, ועדי שכונה, עמותות ותנועות לעזרה הדדית, צמצום פערים- זכות שלא כולם משתמשים בה לצערי. בנוסף, אם יש צורך, יש להן את הכח לבקר את המשטר ואת נציגיו ולפעול למען שינוי וקידום רעיונות (למשל להקים מפלגה ולרוץ למועצה או לכנסת)

אני מקווה אם כך שהענין הובהר, כי זה מתקשר לפוסט הבא 🙂

מגיני הפרטיות בקנדה ומלחמתם בכרטיסים החכמים

אן קווקיאן היא נציבת פרטיות הציבור באונטריו שיצאה נגד חוק המאגר שלנו. חפרתי קצת נגד אילו דברים היא בדרך כלל פועלת וגיליתי שרק לפני חודשים ספורים, בטרם נכנס חוק הפרטיות החדש והמחמיר שם (זה שלמעשה אולי הופך את פייסבוק לפטפטנית ברמה שמחוץ לחוק), התחיל גם בקנדה מאבק לא קטן על רשיונות "חכמים" עם RFID.

EDL, RFIDs and Privacy in Canadaהפרויקט עוד לא בוטל לחלוטין כי הוא בשליטת הממשלות המקומיות. ססקצ'ואן כבר ביטלה את הפרויקט אצלה, ומומחים מבקרים את קוובק, מניטובה, אונטריו ובריטיש קולומביה שאימצו אותו. מסתבר שהדרישה באה (הפלא ופלא) מטעם הרשויות האמריקניות שאומרות שזה "לטובת הקנדים" כדי לחסוך להם לעבור את הגבול עם דרכון. קווקיאן מספרת כי אחרי שהשלטונות דילגו בזריזות לרכוש את החומרה, היא הצליחה למצוא מספר מוצרים שבדרך לשוק (יוצאים רק בימים אלו) שמכילים RFID שניתן להפעלה סלקטיבית ע"י המשתמש (למשל פטנט מכני פשוט – אם לא לוחצים על הפינה, לא נסגר המעגל שמחבר את האנטנה לצ'יפ. כדאי אולי לידע את HP מה לקנות ואת ממשלת ישראל מה לדרוש…

רשות השידור של קנדה התחילה להתייחס לנושא הבעיתיות של RFIDים לפני כמה שנים כך שכנראה היתה שם מודעות יפה לנושא. לפני כשנה התחיל הויכוח על רשיון הנהיגה המורחב (להלן EDL) לתפוס כותרות. הבעיות העיקריות הן שהוא לא מוצפן ומכיל תמונה ביומטרית של הקרבןאזרח. החוק הקנדי אוסר על שיתוף מידע שכזה אפילו בין רשויות פנימיות של הממשלה ואילו בארה"ב אין כזה חוק, והפרטים הקנדיים משותפים ללפחות 16 רשויות חוק שונות. כדי להוסיף עצבים, אן קווקיאן מציינת שהכרטיס מונפק עם "שרוול" קטן שאמור לחסום האזנה מרוחקת של הRFID, אבל לא רק שהיא מפחדת שאנשים לא יטרחו לשמור אותו, מסתבר אחרי בדיקות במעבדות RSA שהוא גם לא ממש מפלטר את הקרינה כראוי ואפשר להפעיל דרכו את הצ'יפ…

אני חושב שיש לי פתרון לקנדים. יש שם הרי לא מעט אנטישמיות, אז למה לא להגיד להם שכרטיסים ביומטריים זה מה שעושים הציוניים המרושעים לפלסטינים המסכנים, והופ! יבוטל הכרטיס. אח"כ לנו תהיה עוד מדינה להשוות אליה ולהגיד "אפילו קנדה תכננה ובסוף ויתרה!" ואולי לשכנע ככה עוד כמה אנשים…

[audio:http://podcast.cbc.ca/mp3/searchengine_20081027_8622.mp3,http://podcast.cbc.ca/mp3/searchengine_20090309_12849.mp3,http://podcast.cbc.ca/mp3/searchengine_20090316_13120.mp3]
בנגן דלקמן מחכים לכם שלושה פודקאסטים קצרים מה-CBC: ה-EDL עולים לכותרות באוקטובר 08, וראיון עם אן קווקיאן ממרץ 09: חלק ראשון על EDL וRFID, וחלק שני על פרטיות מקוונת ומכל הסוגים.

שרת מידע עירוני יביא לשרת מידע ארצי?

כבר כתבתי בעבר על כיסופי ל־data.gov ישראלי, זה נראה כמו חלום גבוה ורחוק מדי, אבל היום שלח לי עמוס לינק לאתר כזה עירוני שפתחה עירית סן-פרנסיסקו (אולי העיר היחידה בעולם שהייתי מוכן לחיות בה, עכשיו אפילו יותר). לאיזו עיריה/מועצה יש את הכספים לממש את זה ראשונה? לדעתי תל אביב או מועצת תמר. מה הסיכוי שמי משתיהן תרצה לחשוף שביב מידע שקוף לקהל? לצערי שואף ל-0, מהיכרותי את הנפשות שכנגד. התושבים לא ידרשו וחברי המועצה לא יצליחו לארגן רוב… אבל מי יודע, אולי שווה להציע לדב?