מי מכתיב למי?

התלונה החדשה של מציתי הפחים בבירה – בהפגנה השבועית השבת השתתפו בפינוי גם (שומו שמים!) שוטרות! אני חושב שזה נהדר שהם מתלוננים לא רק על זה שמפנים אותם מהרעשת העולמות, אלא שהם חושבים גם שהם יכולים להכתיב מי יפנה אותם. ידידי איתן הציע לפני שבוע וחצי שיפנו אותם שוטרים עם כלבי פודל, ושהוא מת לראות אותם בורחים מהפודלים. אחרי התלונה על השוטרות אברי גלעד הציע לשלח בהם פלוגות של שוטרות חלוצות שד, או לרסס אותם בזרנוקי צבע ורוד. פעם אחת יהרס להם השטריימל היקר שלהם והם לא יחזרו, והורוד זה בשביל האפקט הנוסף של ההומופוביה. מילא קפוטה ושטריימל אפשר לזרוק לפח (יקרים ככל שיהיו) אבל להסתובב שבוע עם זקן ופאות ורודים?

אני אומר ששדיים זה לא הפחדה לפסיכים האלו, אולי אפילו לא כלבים. שסו בהם שוטרות אוחזות צלבים ביד אחת (פלוגת "באפי", מצלצל טוב?) וטמפון משומש ביד השניה. לא, אני לא מדבר פה על סקסיזם אלא על פמיניזם. אנשים שרואים באשה דבר טמא חצי מהזמן ויצור נחות בשאר, אין להם כל זכות לדרוש דרישות מכלל האוכלוסיה עד שיטלו קורות מבין עיניהם.

ואם הזכרתי את איתן ואת הדוסים, במעבר חד אך מעניין – איתן תכנן וביצע את הפסקול לסרטון מעניין של נעם גלברט בתערוכת הסיום של בצלאל שנסגרה בשבוע שעבר. לצערי פיספסתי את הסרטון (שהוצג בחדרון נידח ונבנה במיוחד כהריסות לפי רוח הסרטון). יופי של עיצוב, יופי של עיצוב סאונד, לצערי המסר המתחכם עלול ללכת לאיבוד על הרבה אנשים.

Experiment 5.6.5/10 from Noam Gelbart on Vimeo.

אם הסרט הזה מצא חן בעיניכם, שימו עין על עבודותיו של גלברט, הנה עוד אחד, אסופת הפגנות יכולת של האיש המוכשר הזה. קפצו לערץ שלו בוימאו כדי לראות את הקטעים המלאים אם זה עושה לכם תאבון. השם שלו עוד יופיע איפשהוא, זה ברור לי 🙂

Motionreel 09 from Noam Gelbart on Vimeo.

הפסקה לצחוקים עם ביל שאטנר, שרה פאלין והנרי רולינס

זוכרים שפאלין הכריזה על פרישה? הייתי קצת עסוק לאחרונה מכדי לעקוב, אבל היום גלילי גילה לי שנאום הפרידה ההזוי שלה, שזכה כבר לשחיטה כשרה ופרשנות בעוד מקומות, קיבל גם את הכבוד של ביצוע לירי מידיו של ביל שאטנר:

שאטנר איש מאוד נחמד, פעיל סביבתי, סוציאליסט יהודי קנדי מקסים שמשחק קפיטליסט אמריקני פרוטסטנטי סקסיסטי ואגואיסטי בטלוויזיה, הכוכב הכי מפורסם ששיחק בסרט שדובר כולו אספרנטו ובעל הרבה הומור עצמי. יש לו עכשיו גם תכנית ראיונות שנראית מעניינת, הנה שאטנר מראיין את נימוי אחרי שנים שהיה בינהם קצת נתק, מעניין לראות אותם מדברים קצת על רקע אישי. פתאום הם לא קפטן וסגנו אלא שני סבאים יהודיים נזכרים בילדותם…

מה שהוא לא יודע זה לשיר… על כשרונותיו של שאטנר כבר כתבתי בעבר, מי שפיספס את יצירות המופת שלו בתקליטו האחרון מוזמן להציץ שנית. שימו לב לקטע הנהדר שבו הוא דופק דואט נאה עם הנרי רולינס בשם "I can't get behind this". את הפוסט ההוא כתבתי אחרי שגיליתי את התקליט בעקבות מופע הסטנדאפ של הנרי רולינס, שם הוא מספר על איך שאטנר הזמין אותו להקליט את הקטע (שימו לב, מכיל שלושה קטעים):

ובונוס לסיום: קפטן קירק עושה אהבה עם ההר!

מה מטריד את עמי העולם?

אני יושב לי ומתבכיין על המאגר הביומטרי ועל זלזול שרירותי ובפרטיותי (היום מלאה שנה לפוסט על פיאסקו דאן אנד בראדסטריט, וכלום לא השתנה מאז כמובן), אבל האמריקנים והאירופים מראים דואליות מוזרה אחרת. הצצה לסלאשדוט:

את הת"ז שלי נתתי לאורנג' כשפתחתי שם חשבון, האמריקנים מתפרכסים מהרעיון.

מרשם התושבים שלנו מסתובב חופשי בחינם ברשת, האמריקנים מתמג'ננים כשפרטי עשירית מהמדינה שלהם מועמדים למכירה.

סעיף "פגיעה ברגשות הדת" בחוק העונשין שלנו הוא מקור לא אכזב לפיאסקואים מבדרים, האמריקנים מתפחלצים כשאירלנד מוציאה את חילול יהוה מהחוק.

אנחנו נלחמים על פרטיות נגד מאגר ביומטרי כשהבריטים מאבדים פיוז מהרעיון של הנפק"ת ת"ז כלשהיא ואילו בארה"ב מתנגדים אפילו לשים מעקב אלקטרוני על פרות.

אנחנו בוכים על מאגר שדלף ולקנדים יש חוק פרטיות כל כך מוצלח ש"על הפנים" הפכה לעבריינית.

ויש עוד דוגמאות, אבל בואו נראה מי סובל יותר מהישראלים?

הודו משיקה מאגר ביומטרי של מליארד איש. המשטרה הבריטית פושטת על מסיבות אקראיות שהיא מגלה בעלהפנים, אוסטרליה עדיין שוקלת לקפד את פתיל החיים של עברייני אימיול מועדים, צרפת בערך באותו העמוד, ניו זילנד מפעילה צנזורשת, בלאנקאסטר קליפורניה יסיירו מזל"טים לרגל אחרי התושבים בתקווה שיסתברו כפושעים, ובסין אסור יהיה להשתמש במחשב ללא צינזורשת מובנה(?!) ואם השתמשת במחשב יותר משעה-שעתיים ביום יכריזו עליך כמכור וישלחו אותך למחנה גמילה כעונש. אופס…

אבל נסיים בנימה אופטימית:
בספרד שיתוף קבצים כנראה כבר לא יחשב לעבירה, בבריטניה בריטיש טלקום ויתרו על המאבק על PHORM, בקנדה מוקמת מפלגת פיראטים ונראה שירדו מחקיקת הDMCA הקנדי, בנורבגיה חוק הפרטיות מקשה מעכשיו לעקוב אחרי פיראטים אז נראה שאין יותר תביעות נגד אזרחים בנושא…

הי נורבגיה, זקוקים לתוכי?

האופנה בקולנוע, הקולנוע כבר לא באופנה

שני קולנועי גלובוס גרופ יסגרו, ורשת אופנה חדשה תחליפם – כך הטוויטר של שרית. אני חייב לציין שהופתעתי שסוגרים קולנועים כ"כ מרכזיים כמו עזריאלי תל-אביב ולחלופין הקולנוע שמייצג את חצי מאולמות ירושלים שהוא זה של קניון מלחה. לאיפה ילכו האנשים לראות סרטים? מה, ישבו ויורידו כל היום טורנטים ברשת התועבה?

אבל לא פחות מדהים אותי שעדיין משתלם לפתוח בישראל חנויות אופנה. מאיפה יש לאנשים כסף לקנות כ"כ הרבה?

אז נזכרתי וסיפרתי לשרית על "אופק אירועי הנעליים" של דאגלאס אדאמס. הסיפור הוא כזה: המצב חרבאנה, מה תעשה? אתה משפיל מבטך. מה אתה רואה? את נעליך. איך תתעודד? לך לקנות זוג נעליים חדש! כאן יש עוד הסבר אבסורדי קצר שאינני זוכר בע"פ כרגע, אבל בסופו של הסיפור נפתחות יותר ויותר חנויות של נעליים יותר ויותר זולות, מתפרקות ולא נוחות, כדי שאנשים יקנו עוד נעליים, עד שמגיע אופק האירועים של הנעליים (הסינגונעליטי?) וזה הופך להיות בלתי אפשרי כלכלית לפתוח חנות שאיננה חנות נעליים, וכל הכלכלה מצטמצמת להתבסס רק על נעליים, ושם קורסת הפלאנטה עליה סופר. מעט בני הגזע ששכן שם ששרדו הפכו במהרה לציפורים דרך אבולוציה ונשבעו לא לדרוך עוד על הקרקע לעולם (או לנעול נעליים).

אל תחפשו את זה בספרים, זה מופיע רק בסדרת תסכיתי הרדיו המקורית של מדריך הטרמפיסט, עונה שניה 🙂

(אגב, אני לא יודע מה פשר הגראפומניה שנפלה עלי היום, 8 פוסטים ביום אחד זה באמת מוזר, אני אבקש מהרופא להחליף לי את התרופות. עם הפוסט הזה אני גם הופך את יולי 09 לחודש עם הכי הרבה פוסטים אצלי בבלוג. אני לא מחפש בד"כ שיאים אבל יש כאן משהו ראוי לציון 🙂 )

מציאות שבורה, אמנות שבורה

חנית כותבת על תדהמתה הקלה. אני גם לא יודע אם לצחות או לבכוק, אבל קשה לי להגיד שאני מופתע לחלוטין ממה שקורה לתכני המדיה ומאידך מה יהיו מוכנים לעשות כמה מובטלים בשביל כסף.

אבל מה יש לי להתלונן כשקשה להבין כבר מה מוגדר "סוגה גבוהה"? השבוע זכיתי בטעות (באמת שלא ניסיתי) בכרטיס ל"חיבוקים שבורים" של אלמודובר ב"לב דיזינגוף". כיון שנסיוני עם אלמודובר מ4-5 סרטים קודמים הוא "מעצבן עד מרתיח" אני לא ממש התלהבתי מהרעיון וכבר חשבתי לוותר על הכרטיס, אבל אמי עודדה אותי שזה סרט טוב ואופטימי. לא האמנתי לה עד הסוף ולכן מתוך מחשבה שאני וזוגתי נסבול שם (אני מכיר את הטעם שלה), לקחתי איתי חברה חובבת אלמודובר וניסיתי להכנס לנעלי הסרט. הרעיון התחיל מאוד מעניין, עלילה פשוטה למדי עם טוויסט קטן חביב של שני-סרטים-בתוך-סרט (לא ממש מקורי אבל ניחא), וצילומים חזקים ומרשימים שמעצימים את העלילה והרגש, אבל באיזשהוא מקום הפואנטה נמרחת, הקיטץ' שפתח את הסרט וחשבת שיקבל טוויסט חדש ויעלה על פסי "קולנוע איכות" נפל שתי רמות לקיטץ' של טלנובלות ממש, והפואנטות ממשיכות להמרח, עד כדי כך שכשכבר רואים לדקה את שדיה המרשימים של פנלופה קרוז על המסך זה לחלוטין לא סקסי, והסיטואציה שלי בכיסא גרמה לי לרצות להקיא, ובמפתיע הסיטואציה שלה בסרט דחפה את קרוז לעשות בדיוק את אותו הדבר על המסך שניה אחרי זה. המקבילה הספרותית כאן מושלמת אבל אני לא יודע אם לזה התכוון פדרו.

מיד בדקות שאחרי זה כבר היה לי ברור לחלוטין סוף הסרט, כי למעשה סיפרו לנו אותו מראש בין השורות. אבל הוא בכל זאת התעקש והמשיך לגרור את רגליו עוד 30-40 דקות של טרגדיה ודראמה ופאתוס מיותרות ששינמכו את רמת הקיטץ' שעל המסך מ"ויוה פלאטינום" ל"ויוה" רגיל. אם ההרגשה שהעיקה עלי נפשית לא הספיקה, קולנוע לב החליט לעשות ניסוי הקרנת ™FeelAround וכיבה את המיזוג. מה שקרה אחרי זה כבר ברור לכם לחלוטין, כי למעשה סיפרתי לכם אותו מראש בין השורות.

אני עם אלמודובר סיימתי.

Copyfight 4: "המתרגמים בעם" ועוד כמה מילים על ספרות חופשית, חינם ועדיין רווחית בעידן האלקטרוני

ידידתי גילי כתבה על הבעיה בתרגומים "פיראטיים", ולא בפעם הראשונה, שהרי התופעה בארץ פרצה בגדול עם תרגומים "פיראטיים" של הארי פוטר, רב המכר שהקפיץ את שמה למודעות הקהל הרחב. המגוחך הוא שלא רק המעריצים הצעירים לא מבינים את הקונספט של זכויות מתרגמים, גם אולפני קולנוע ומפיצים לא מבינים אותם (פוסט המשך למתעניינים) למעשה רוב תעשייה לא שמה על מתרגמים, והדבר נכון גם בתוכנה לצערי (אני נמנע מלהזכיר שמות של מעסיקים ומועסקים ספציפיים). למרות הבעיות של העוסקים בתחום, אם אתם מתעניינים, גילי די פתוחה לדסקס נושאים של תרגום, ניסוח ותהליך העבודה.

למי שלא רוצה לנבור לעומק הפוסטים הנ"ל, אני אסכם את זה בקצרה: זה מסובך.

יותר באריכות, הנה תשובתה החיובית ב2007 בפוסט שאלות נפוצות:

12. מה דעתך על תרגום החובבים שהתפרסם ברשת?

המשתתפים נהנים, סביר להניח שהם לומדים מזה הרבה, גם על הארי פוטר וגם על תרגום באופן כללי. אולי אחרי התנסות כזאת לאחדים מהם גם יש הערכה מחודשת לעבודה שלי. יש לחובבים עוד לא מעט ללמוד, אבל הדרך הכי טובה ללמוד היא לעשות בדיוק מה שהם עושים: לנסות את ידם בתרגום. תוכלו לקרוא את תגובתי לתרגום "הארי פוטר והנסיך-חצוי הדם" בכתבה של רותי קרני, שהתפרסמה לפני שנתיים באתר NRG.

לא נראה לי שתרגום החובבים הוא מתחרה רציני למהדורה הרשמית שתצא, וגם אם כן זאת בעיה של הוצאת הספרים ולא שלי. מבחינתי האישית, בגדול, שיהיה למתרגמים בכיף.

מבחינה חוקית, ייתכן שפנים מסויימים של הפעילות הזאת אינם חוקיים, אבל אני לא צד בעניין.

לעומת זאת בפוסט על התרגום לסטפאני מאייר מיוני 2009 היא מודה שיש לה כבר ספקות בענין. היא מסכימה עם דעת "מחנה דוקטורוב" שזו מתנה ליחס"צ, והיא גם מסכימה שאין מנוס מכך שזו עברה על החוק, ובכל זאת היא חושבת שזו טעות של בית ההוצאה לתבוע את המעריצים. מסובך, כאמור.

המכה שלכאורה סוגרת את הגולל על טיעוני הפוסט היא הההחלטה האישית והקיצונית של מאייר. אחרי שהודלפה בזדון טיוטא של הספר לרשת היא הודיעה שפשוט איננה מתכוונת לסיים ולפרסם את הספר. במקום זה היא בחרה לפרסם את טיוטת הספר האחרונה רשמית אצלה באתר, אבל בכל זאת לא להביאה לדפוס, עם התירוץ המורמוני שהקוראים שרוצים לקרוא בכ"ז את הספר-שלא-יפורסם "לא רגישו שהם מוותרים על משהו בגלל שהם רוצים להשאר ישרים". חינוכי? מֶה… אפקטיבי? לדעתי לא. סתם פאסיבי-אגרסיבי, ויש מי שיאמר "פולני", כי לי זה נשמע כמו "שיהיה לכם לתרופות".

הצעד הזה לא לגמרי ברור לי. כנראה שהיא עושה מספיק כסף משאר הסדרה ומתמלוגים על הסרט, שהיא יכולה להחליט שהיא קוברת את המשך העבודה על הספר (והסדרה כולה?) במקום להוציא אותו אפילו במהדורה קטנה ואולי להיות מאוד מופתעת לטובה. אבל הרי עוד בטרם דלף הספר, לא היתה לה בעיה לפרסם את הפרק הראשון אצלה באתר כקידום המכירות. כאן השאלה שעוברת כחוט דק, וקשה מאוד עד בלתי אפשרי לתת לה תשובה אובייקטיבית, או לבחון אותה אמפירית. האמונה של מו"לים ואולפני סרטים היא שמותר לשחרר טיזרים, אבל האם פרסום הספר או הסרט במלואו (אלקטרונית ובחינם) תורם או מפריע למכירות?

על כל פנים, מאייר לא הפסיקה לכתוב לחלוטין, חס וחלילה… היא עברה לכתוב מד"ב למבוגרים (קריא – יש סקס בספר). זה מחבר אותי חזרה לקורי דוקטורוב ולשאלת ההפצה – קורי טוען בלהט שהוא וכל חבריו לענף כתיבת המדע הבדיוני מאוד הרוויחו ממעבר לפרסום ברשיון החצי-פתוח של CC-by-nc-sa ודומיו. הוא טוען שלפחות בתחום הצר של מד"ב, הסכנה הגדולה ביותר לסופר היא לא שיעתיקו את ספריו אלא שלא ידעו עליהם, או שלא יכתבו עליהם סיפורי סלאש ופאנפיק. הוא ממש מרגיש שהוא יותר שלם עם עצמו מוסרית כשהוא מפרסם את ספריו ברשיון פתוח (אולי עזרה העובדה שהוא התחיל את חייו כאיש סיסטם של מערכות תוכנה חופשית, וכתב את סיפור הפאנפיק הראשון בחייו בגיל בר מצווה).

שאלה קשה לחובבי התיקון הראשון לחוקה האמריקנית אם ככה, האם זכות הביטוי וזכויות היוצרים בתחרות? גם ככה אנחנו יודעים כמה קשה ליצור פארודיה חוקית וכמה קל להוריד אותה, אפילו אם כתבו עליה בהערכה בניו-יורק טיימז. כמה מאמץ וכסף משקיעים המפיצים ובעלי האינטרסים לתבוע ולהוקיע את מעריצי היצירות? הרי לא מדובר כאן בדוכני הקסטות והדיסקים הבלתי חוקיים שבתחנות המרכזיות ושוק עכו. כולנו שמענו את סיפור נאפסטר ומטאליקה עשרות פעמים, ורוב הקוראים כאן מכירים את האלבומים החופשיים שהפיק, הפיץ וגם הרוויח עליהם טרנט רנזור מNIN.

כמו שרמזתי בחלק השני של הסדרה, ההיסטוריה של בחישת תעשיית הבידור בקלחת הקנין הרוחני עשירה בדוגמאות. אני ממליץ בחום על עוד תוכנית נהדרת של רשות השידור הקנדית, דיון בענין זכויות על רעיונות ויצירות, שהיא כולה מקבץ רעיונות וראיונות מרתקים. אני מאוד אוהב את זה שרשויות שידור מפיצות ידע והפקות בחינם, הגדילה לעשות רשות השידור הנורבגית שמפיצה בעזרת טורנטים. מתי רוממה? אצלנו התכניות ברמה מעליבה לשכל האנושי וניתנות להורדה רק לשבוע… מה הם מפחדים שיקרה? יגנבו את התכנית העקומה שהופקה (תיאורטית) מכספי משלם המיסים וידפקו עליה עוד קופה? אם אנחנו משלמים אגרה אז למה התכנים אינם שלנו?

(אגב, פוסט מספר 700! ווהו!)

תוספת מאוחרת ל14 באוגוסט: אנשים פסיכיים.
אידאולוגיה? אינני יודע. עדיף ללמד אנשים אנגלית, לעזאזל 🙂