החידה הגדולה של מזגנים, הגז והכל

לפני שבועיים אבד הגז, ריחף לו אל על ואולי המיס טיפה אוזון. בא המזגניש ומילא אותו בגז 22 טרי חדש (שוב אותו הסוג ששונא אוזון אבל אין ברירה כי לפי מה שהוא הסביר לי אין אפשרות להחליף לגז אחר במדחס הזה). באותה ההזדמנות הוא בדק איפה הדליפה ולא מצא, אבל כמו שאומר הדוקטור "זה לא האיפה אלא המתי", ואכן ביום רביעי סר גזו בשנית.

אחרי עוד כה ימי עיכוב הגיע היום עוזר המזגניש עם תת-עוזר חדש לענייני סיגריות (שניהם עישנו כמו קטרים והעטרן הנהדר שלהם זרם דרך החלונות הפתוחים לתוך הסלון שלי). בשבוע שעבר הם הפעילו את המזגן על קירור ומילאו פנימה גז, היו הם החליטו לעשות את זה דווקא על חימום. מול עיני ההמומות הם הרימו לי את הסלון מ-31 מעלות בצל ל-33 מעלות בסאונה והמסקנה הסופית אחרי חצי שעה של התעסקות? הלך הונטיל. אבל אין להם ונטיל. הם יבואו מחר בצהריים, או אולי בבוקר. או אולי אחר הצהריים. הם כבר ירימו טלפון.

עצבני אבל לא מספיק כדי לאבד או חום רוחי (קור רוחי כבר לא מתפקד שעות), פרשתי לאחה"צ של מרתון דוקטורי למדי, ואני לא מדבר על הפרקים החדשים והמתוחכמים של דייויד טננט, הלכתי אחורה לסרט הטלוויזיה האמריקני האיום מ-1996, ואח"כ לפרק מ-1979 עם טום בייקר. היה דבילי למדי כצפוי (אבל גילה לי איך התחילו החיים על כדור הארץ). מה רבה היתה השתוממותי לגלות פתאום לקטע של דקה שני בוגרי פוטלייטס אהובים! ג'ון קליז ואלינור ברון דופקים הופעה קצרה ומצחיקה. הפעלתי את פסקול הערות הבמאי ורק אז גיליתי שנפלתי לגמרי במקרה על אחד הפרקים הנדירים שדאגלס אדמס לא רק ערך לו את התסריט אלא גם כתב אותו תחת שם העט דייויד אגניו ((קוריוז למי שלא ידע – "החיים, היקום והכל" התחיל בתור תסריט ל"דוקטור" שלא התקבל ב-BBC ולכן הפך לספר בסדרת "הטרמפיסט". הרווח כולו שלנו 🙂 )). מגניב ורטרואקטיבית מאכזב משהו, כי הפרק לא היה משהו מיוחד. הופעת הקמיאו הקטנה של קליז וברון הוכנסה ברגע של אילתור כי הם היו פשוט בסטודיו השכן ב-BBC ואדמס, ידידם הטוב, הזמין אותם לקפוץ לרגע לצילום 🙂

אכן, מעז יצא מתוק, באופן מוזר…

עדכונצ'יק: עכשיו אני רואה את הDVD השני, עמוס ראיונות ותיעוד על הפרק (בכ"ז מדובר בהפקה של סרט של 90 דקות). מסתבר שאדמס היה העורך אבל כמעט מעולם לא הכותב כי הסגנון שלו באמת חרק בעולמו של הדוקטור. הפרקים האלו הופקו כמיני-סדרה של ארבעה חלקים, כאשר בפרק האחרון תמיד "מחזירים את כל הצעצועים למקום" וההיסטוריה האנושית לא מופרעת, ואילו אדמס אהב לפזר צעצועים כדי להראות לנו משהו ברובד שמתחת על טבע האנושות, ממש לא ענין אותו לבנות הרי נראטיב, וזה ברור לכל מי שניסה לקרוא אותו בעין בוחנת. אכן מהראיונות יוצאים כמה אינסייטים מעניינים, כולל מהראיונות עם אדמס עצמו מתחילת ה80 (עטוי מגבות שונות באופן מוזר) ואז מ-92. איזה מזל שנעשו הראיונות שנים לפני שחשבו שיופק DVD!

הסיבה שאדמס בסוף שכתב את כל התסריט היתה שלא היה תקציב לכל הלוקיישנים בתסריט המקורי והיה צריך להעיף משם אלמנטים בעייתיים אחרים (הימורים בקזינו בתכנית חינוכית לילדים? שומו שמיים), אבל התפקיד שלו אמור היה להיות רק זה של משפצר תסריטים, כמו העבודה המצויינת שג'וס ווידון עשה עבור "טוי סטורי" של פיקסאר. אבל ווידון יודע לספר סיפור ולבנות נראטיב, ואילו כל המרואיינים אמרו על אדמס שבתור עורך או כותב תסריטים הוא פשוט היה במוד תלישת שערות, הוא היה הרבה יותר חזק בשפע הרעיונות המופרעים שלו. בל נשכח גם שתוך כדי השכתוב/עריכה הזו הוא היה גם עסוק בהפיכת תסכיתי הרדיו המוצלחים שלו לספרים, אני לא יודע מאיפה היו לו עוד נוירונים פנויים באמת…

ואגב – פוסט 777, למי שאוהב נומרולוגיה. לא יודע מה זה אומר 🙂

להציל את לב סמדר

עכשיו עבר אלי מכתב שרשרת, לרוה אינני נותן להם מבט נוסף אבל הפעם הוא נראה רציני וחתום עליו אדריכל מוכר. מסתבר שיש תוכניות לפרק ולמכור את קולנוע סמדר בירושלים, שגם ככה התרבות בה מתפוררת.

לב סמדר במושבה הגרמנית הוא אחד מבתי הקולנוע הותיקים ביותר בישראל, שריד לתקופה שהיו בה בתי קלנוע שכונתיים. חבורת ירושלמים מנסה לארגן מספיק כסף כדי לקנות אותו ולהפוך את הקולנוע לקו-אופ (בבעלות הקהל). האדריכל אילן קריב מרכז את המאמצים.

בירושלים כיום נסגרים מקומות בילוי ותרבות בקצב מטריד, לא מזמן סיפרתי כאן על מותם המתקרב של קומפלקס הקולנועים בקניון מלחה, ועכשיו יש סיכוי שדבר דומה יקרה לסמדר למרות שיש ענין של רשת קולנועי לב להמשיך את הפעלתו – רק צריך לארגן קבוצה שתשקיע בקו-אופ הזה כדי שאפשר יהיה לקנות אותו ולהמשיך להפעיל אותו (או להשכיר אותו לרשת לב). העבירו במיוחד לירושלמים ולירושלמים לשעבר עוד השבוע, כי צריך לאסוף את הכסף (או יותר נכון את המתחייבים להשתתף בקנייה העתידית) עד לסוף שבוע זה.

או!

סתם צילומצב של העמוד הראשי של הבלוג הבוקר. ההוכחה שהבלוג הזה מלא באפשרויות בחירה לכולם (או משהו כזה).

קשקשת ברשת

Copyfight: מחיר השיר, מחיר החירות

$80K לשיר זה המחיר החדש. אם נשווה את המחיר של דולר בודד לשיר בממוצע בחנויות מקוונות, הרי שבית המשפט האמריקני העריך שה"פושעת" חילקה עשרות אלפי עותקים מכל שיר לפני שנתפסה ו"אי אפשר להעריך את הנזק". אבסורד? בוודאי, כאשר במרחק אלפי קילומטרים ספורים חוקקו חוקים שמוציאים מזרועות השיטור את חלפני הקבצים הפרטיים, אם ע"י ליגאליזציה של חלפנות פרטית ואם ע"י חוקי הגנה על הפרטיות. גיל פרוינד בדיוק התייחס לשאלות המוסר, הטכנולוגיה והחוק.

ובנושא קרוב, ממילא הגיע הזמן להמשיך כאן את הדיון בענין חופש התוכנה ומפלגות הפיראטים שקמות עכשיו בכל מני מקומות בעולם המערבי (כרגע שבדיה, נורבגיה, קנדה ואולי גרמניה ממה שאני זוכר). בפוסט קודם בסדרה הפנה צפריר את תשומת ליבנו להתייחסות הספציפית של סטולמן לבעית חוקי קופירייט קצרים מדי. סטולמן מפחד שפרויקטים של תוכנה חופשית ינזקו ישירות מכך שלפי הצעת הפיראטים, חוק הקופירייט יוגבל ל־5-10 שנים, או-אז יהפוך כל קוד המקור של פרויקט פתוח לחופשי מדי, קרי רשות הציבור. הסכנה לטענתו היא שחברות תוכנה קניינית תתחלנה לגנוב את עמלם של אנשי התוכנה החופשית ולקבור אותם בתוך מוצריהם המשמימים שיופצו אולי בחינם אחרי תקופה, אבל ללא קוד מקור. יש לי כמה תשובות לזה.

  1. אז מה? הפרויקט הפתוח עדיין יהיה בחוץ, מי שיודע מה שטוב לו יקח את הגרסא הפתוחה ולא הסגורה.
  2. אמנם נכונה הטענה כי הGPL משתמש בחוקי הקופירייט בצורה חתרנית כדי ליצור מצב קופילפט אבל האם באמת פג תוקף רשיון הGPL עת יפוג הקופירייט? הרי יש רשיון משתמש לחוד וקופירייט לחוד, יפרש נא עורך דין זריז אם סטולמן מפרש נכון את החוק.
  3. בהמשך לסעיף הקודם, הטענה של RMS היא שהGPL איננו EULA אלא רשימת תנאי הפצה. אני לא מבין מה ההבדל אם כך, אי אפשר להגיד שמעמדו של הGPL הוא כשל EULA "רגיל" אחר?

  4. ההצעה של הפיראטים אכן לא מושלמת. הרי מה היא מטרת החוק? לשמור על זכויות המפיצים (ולפעמים קצת על זכויות היוצרים) לקחת פסק זמן להנות מהכנסות מובטחות מהיצירה לפני שזו תהפוך לרעיון חופשיים ברשות הציבור, לצורך המפורש של תועלת הציבור. והרי איך תשמור על תועלת הציבור בלתי אם ע"י קופילפט? לכן אם כבר עושים רפורמה יסודית אפשר להרחיב ולהפריד את ההגדרות בחוק לתוכנות, או לכל יצירה שחשובה הפצת התבנית/קוד/מקור שלה ולא רק התוצר הסופי, ואז לנסח את החוק אחרת בהתייחס לזה, או לחלופין:
  5. כאשר פגה תקופת הגנת הקופירייט, למה להשליך את הרעיונות אל ואקום "נחלת הכלל" ללא שום תנאי? האם PD בהגדרתו הנוכחית היא ברירת המחדל הנכונה? הייתי רוצה לדמיין איתכם עולם שבו ברירת המחדל לנחלת הכלל היא רשיון CC-by-SA, שזה פותר גם את דאגותיו של סטולמן וגם בעיותיהם של עוד הרבה חומרים אחרים.

כמה מילים על ומסביב לפאנל חוק הביומטריה ותעודות חכמות

סיקור ציטוטים וקריאה בין השורות אצל דורון, וגם אצל ניר פסי שהרגע גיליתי את הבלוג שלו במקרה. אוסיף לקורא הרססים שלי ברגע שאגלה איפה גוגל החביאו את הפיד :-/

הירשאאוגה בדה-מארקר: "השר איתן: לאורך כל הדיונים יו"ר הוועדה אמר שיש דברים סודיים שהוא לא יכול לחשוף. אין דבר כזה שהכנסת תחוקק חוקים רק בגלל סודיות." (תודה על קרדיט התמונות, אור!)

קונפורטס סקר את רב הדוברים והוסיף את הסיכוי להשפיע על החלטת השר ישי דרך שכנוע הרבובדיה בנימוקים חברתיים במקום לפנות בנימוקים טכנולוגיים ועובדתיים. מטה המאבק עובד גם על זה.

גם כיסוי באתר הידען, למרות שלא הרבה חדש.

גל מור נזכר בסיפור הישן של פייס.קום. מה שנכון, כולם מדברים על טביעות האצבע, אבל לא על הבעייתיות של מאגר התמונות הביומטריות, שכבר מצלמים היום במשרד הרישוי. לי יש רשיון זמני עד דצמבר, ואח"כ אני לא יודע אם אחדש אותו. שאלות ותהיות…

ולבסוף, "הדוד" הקדיש לנו שיר ממקום מושבו במזרח. אני רוצה לנצל את הפסקה הזו להודות לו באמת! נמרוד קרת עושה עבודת קודש בזמנו הפנוי, והוא אחד הנפשות המאוד פועלות מאחורי mklobby, ודברים אחרים שאסור לדבר עליהם כאן (כי תמותו משעמום).

השר אלי ישי מסמס בזמן הדיון
השר אלי ישי מסמס בזמן הדיון
מאמ"ן מחקר נמסר כי נראה שמאגר התמונות הדיגיטליות שלי נתגלה במרתפי השב"כ, ומשם דלף לויקיפדיה אהובתי שאימצה את אלי ישי "שלי" (לא זו שמשמאל) והתמונה טיילה לה אל הערך עליו. נראה שאני הראשון שפרסם תמונה שלו ב-CC תואם 🙂 ((אגב, מישהיא יכולה לנחש למה טראקבקים אל פוסטים שלי – כולל לינקים שלי אל עצמי – לא נוצרים כבר כמה חודשים?))

בפוסט הנ"ל הגר בחרה תמונה טיפוסית מהפאנל – שטרית מתלחשש עם סביבתו, ואלי ישי שולף תדירות את הטלפון שלו ומתכתב במסרונים (אני רוצה לחשוב שבענייני ממשלה דחופים וחשובים). שניהם שמחו להראות שאננים ולא ברור אם לגמרי מרוכזים בדוברים שעל הפודיום. הם עזבו את הפאנל כמעט שעה לפני סופו (ממש קמו ועפו, לא טרחו בנימוס מינימאלי של התנצלות לפורום האקדמיה והפעילים, ונראה שלא ציפו גם למחיאות כפיים נימוסיות), ולא ענו ממש על שאלות. לצערי מרגע שנגמרו הנאומים הם הותקפו במטח מיידי של שאלות שרובן רטוריות ואפילו מתלהמות. במקום שהשואלים ישאלו שאלות רציניות שינעצו סיכות לבלון ויתנו להם לענות לאט לאט תשובות מובכות מספיק שיחשפו עד כמה הם לא מבינים את ההשלכות הבעיתיות על המאגר הזה.

כמו שכבר דווח (ושוב תודה להגר שהדגישה!), שטרית הודה בפאנל שייעוד המאגר (של משרד הפנים!) הוא בטחוני, ואילו חמי פקר הבטחוניסט טען כי סיבת המאגר היא מניעת הרכשה כפולה (שזו בעיה של משרד הפנים). אני חושב כאמור שהמאגר אינו נחוץ למניעת הרכשה כפולה וכי עצם קיומו יחליש את הבטחון של האזרחים ולא ישפר אותו. מה גם שנטען בפני שטרית שקיומו מחליש את יעילות ואמינות המאגרים הקיימים (והוא הסכים שזו בעיה והיא תועבר "אל צוות היועצים שלו").

בעיני, ההישגים החשובים מהפאנל (מלבד 9 גיגה של תמונות אצלי על הדיסק ושעות של וידאו אצל ערן ורד), היו הסכמתו/קריאתו של השר ישי לעמת את המומחים עם יועצי הסתר של שטרית, ההתבטאויות המפורשות והחזקות של השר מיכאל איתן נגד תהליך החקיקה הנמהר של שטרית ודרך ניהולו את הועדה, והסקירה המוכיחה ((תרתי משמע)) של ד"ר ברזילי-נהון על כך שכיום אין אף מדינה מערבית ודמוקרטית שבה יש מאגר מידע ביומטרי ללא הסכמה של כלל אזרחי המדינה או תושביה.

התייחסות קטנה לבחירה של יעקב עמידרור לנהל את הפאנל בצורה לא הכי שוויונית: לכאורה נראה שהאלוף במיל' נוטה לצד החוק, והוא טרח ללטף את המצדדים בפאנל ולהדגיש את "חד צדדיותם" של המתנגדים בו. אני חושב שזה היה בסדר כל עוד הוא רק הציג את האנשים וניסה "להוציא אוויר" מנאומם של שוקן, ברזילי-נהון, רביה ואיתן (על הקהל זה לא עבד), אבל כשהגענו לשלב השאלות אני חושב שהוא פשוט השתיק את השאלות המבקרות בצורה חסרת אחריות, ניסה גם לחתוך מספר פעמים את עדי שמיר, אבל נתן המון זמן נאום לחמי פקר (שזה יצא טוב, כי יצאו שם כמה ציטוטים שווים בסוף הסיפור).

היום כתבתי לאנשי IFIS שהרימו את הארוע בשיתוף עם הבינתחומי:

חבל לי כמובן שלא עלו אנשי מקצוע עוד בתחילה, להגיד משפט או שניים פשוטים על מתודולוגיות בסיסיות של תכנון וביצוע אבטחת מידע ואבטחה בכלל – הרי קודם מגדירים את וקטורי ההתקפה שצריך להתגונן מהם, מחליטים על פוליסת בטיחות ורק אח"כ פורטים אותה לנהלים וחוקים (בשפה אנושית או שורות קוד).

במקרה הזה נראה כאילו כתבו ושכתבו את שורות ה"קוד" ישר כהצעת חוק בלי לראות אם הן תואמות פוליסה מוסכמת וברורה. אם הייתי עולה על הפודיום בעצמי הייתי גם אני מביע פקפוק רב בטענות שעל החוק "עבדו טובי המומחים" כשטובי המומחים יושבים באולם ומתנגדים לחוק, ואף מצאו חורים אדירים בנוסח החוק הנוכחי (למשל, עד שדורון אופק לא הפנה את תשומת ליבם, לא חשבו שם על תהליך איסוף המידע הראשוני וזיהוי אנשים בצורה שלא תזהם מראש את המאגר במידע מזויף).

כמובן אפשר היה להדגיש את החלופות שלא נשקלו, על כן אני מצר שלדעתי עמידרור הציג בצורה ברורה עמדה מוזרה בשם האיגוד – אפולוגטית ולא מיודעת די הצורך. אולי יש מקום לשקול ב-IFIS הגשת הצעת מסגרת למערכת פחות בעייתית ויותר מבוזרת, אולי אף ללא מאגר HASH מרכזי, שתשמור על הפרטיות טיפה יותר (ואף אחד אפילו לא דיבר על בעית מאגר הצילומים), ותבטל את דאגת ההרכשה הכפולה. אפילו אם הדבר יאכזב קשות את המשטרה וגופים אחרים, את משרד הפנים זה לא אמור לענין. בכלל, מפליא אותי שמשרדי הבטחון, בטחון הפנים וגופי אמ"ן אינם מפנימים שקיום מאגר מרכזי מפחית את יעילות התעודות החכמות והבטחון האישי, במקום לחזק אותם.

לבסוף עלתה מספר פעמים השאלה, כמה קל יהיה לעבוד על מז"פ עם טביעות אצבע מזויפות שיעשו מתוך קבצי המאגר כשידלוף. על שאלה כזו אולי כדאי לפנות כגוף רשמי אל הפרופסורים אבי דומב ויוסי אלמוג (ראשי מז"פ הנוכחי והקודם), ולפרסם חוו"ד מסודרת מפיהם, אולי יש מקום לפחות דאגה? אני לא הצלחתי לקבל תשובות שאינן מתחמקות משני אנשי מז"פ שאיתם ניסיתי לדבר על הנושא.

ונסיים בליכטש, שממחיש לנו זיהוי פנים בעזרת כמה דקות בפוטושופ 🙂
היו שלום, ותודה על הבקבוקים!