העקשנות השתלמה עד היום, האם יוּתַר להתעקש בעתיד?

לוקח לי לאחרונה יותר מדי זמן לרוקן את תיבת הדואר הנכנס :-)

למי שתהה על מה בדיוק עובדים באקדמיה כל השנים במחקר בסיסי, ולמה אלו המחקרים שזוכים בנובל ופחות אלו שמתבצעים בחברות מסחריות, הנה כתבה מצוינת על מפעל חייה של פרופסור עדה יונת, כלת פרסי ישראל, וולף ונובל, שמוכיחה עד כמה העקשנות חשובה. הכתבה מעולה, אין לי מה להוסיף מלבד ברכות חמות לזוכה!

אבל לצד הסיפור הזה יש סיפורי לווין. חבל שישראל תפיק פחות ופחות סיפורי הצלחה כאלו בעתיד אם מערכת החינוך לא תבנה מחדש ואם לא תעצר התדרדרותה של ההשכלה הגבוהה בארץ. חדשות 2 ציטטו שבריחת המוחות שלנו כל כך חמורה שהיום רבע מהחוקרים המובילים באוניברסיטאות בארה"ב הם ישראלים לשעבר; לא יודע מאיפה הופק הנתון הקיצוני אבל הוא היה מבהיל גם אם 10% ולא רבע היה המספר שנקוב בו, כי מדענים שעזבו אוניברסיטה לא ילמדו בה את הדור הבא. אם עוד לא ראיתם את סדרת הכתבות של דנה וייס על הנושא בערוץ שתיים, קחו גלולת מצברוח לפני שתצפו: חלק ראשון, שני, ו שלישי.

ואחרון ולא חביב, הקשר למאבק הנוכחי. הפרופסורים יונת ואהרונוב היו חתומים על מכתב הפרופסורים המקורי, וגם קיבלו עם כל השאר את נהמתו המזלזלת של שטרית. קלינגר בונה מזה ספין פרובוקטיבי שקוף, אבל מצביע על העובדה החשובה שיו"ר ועדת המדע (עם תואר ראשון בביוכימיה ומיקרוביולוגיה) לא טרח עד עכשיו להתנצל או להסביר את דבריו, במיוחד אחרי מועמדותו של אהרונוב וזכייתה של יונת, ואפילו לא לפרסם איזו ברכה מטעם ועדת המדע. לצערי זה מבליט בשבילי עוד יותר את הבעיתיות באיש, ובמקום שתפס במערכת השלטון. יו"ר ועדת מדע שלא מקדם את המדע, לא דואג למקומו בסדר היום הכלכלי וגם לא מכבד במעט את בכירי נציגיו. זו רק דוגמא קטנה מבין רבות אחרות איך נוצרת לנו פה מדינה פחות חופשית ופחות תחרותית מול עינינו. כבר היום חופש התנועה הוא סלקטיבי, אל תתפלאו אם יום אחד גם חופש אקדמי יהיה לוקסוס (בארה"ב הוא כבר מאוים), ואין לי ספק שבעקבותיו יבואו חופש הביטוי וזכויות אחרות, אחרי הכל גרסאות הבטא שנבדקות על עכברי הנסיון הנצחיים.

כאמור, “אור לגויים, עאלק..”