איך ולמה להחליף ספקי מוזיקה

אני בן דור ה־X. יש לי כמעט 300 תקליטורים שמעלים היום אבק ויש לי עדיין תקליטי ויניל במחסן שעוד לא הספקתי לדגט. הרבה שנים הקשבתי לOGG ו־MP3 עד שהצטרפתי באיחור לספוטיפיי. אני עדיין קונה מוזיקה מאמנים ישירות עד כמה שאפשר, דרך שירותים כמו BandCamp, מממן חודשית אמנים בפטראון, קניתי תקליט או שניים בהורדה ישראלית, ואף דרך קיקסטרטרים והדסטארט. הבעיה – לא בא לי להסחב עם גיגבייטים בטלפון, חלק מהקבצים אבדו לי בקריסה של כונן בבית, קבצים שהעלתי לגוגל מיוזיק אבדו בדרך ליוטיוב מיוזיק (טוב, יש לי עותקים מקומיים אבל הפלייליסטים נשברו), ואז החלטתי שאצטרף להמונים ואקנה מנוי. בספוטיפיי לא מצאתי הכל אבל די הרבה, וההמלצות שלהם העשירו לי את הטעם מתוך זנבם הארוך.

למה אני עוזב

אבל החוויה לא משהו. ראיתי שדוחפים לי יותר ויותר תוכן ממומן ברשימות אוטומטיות, ומנסים לשכנע אותי בכוח להקשיב לפודקאסטים דרך יישומון שממש לא מתאים לזה. לא תודה, יש לי יישומון נפרד לזה, קניתי אותו, משתמש בו בהנאה, הוא עשה לפני 7 שנים דברים שספוטיפיי עד היום לא עושים, אז עזבו אותי בשקט. הייתי יחסית מרוצה עד שהתפוצצה לפני כשבועיים פרשת רוגן. אי שם בירכתי המוח זכרתי שהם עשו איזו עסקה עם ג'ו רוגן שעצבנה המון אנשים (שלא רצו לשלם כדי לשמוע את הפודקאסט) אבל אף פעם לא סבלתי אותו אז התעלמתי. ידעתי במעומעם שהוא מראיין בסגנון סחבקי שלא מתאים לכל אחד, שהוא היה מכחיש הנחיתה על הירח שהתרצה וירד מהקונספירציה, אבל בגדול לא מצאתי משהו מושך בכל פעם ששלחו לי לינק לראיון אצלו. לפני כמה חודשים הוא חטף קורונה והסתבר לי דרך קהילת הספקנים המדעיים שהוא כבר כמה חודשים מנהיג בפודקאסט רטוריקה בין הכחשת קורונה לבין התנגדות לחיסונים, אבל מסתבר שהוא הלך עם זה עד הסוף לכיוון של אייברמקטין, הידרוקסיכלורוקין ושאר הטירלולים של שבטי הקונספירציות מהמערב הפרוע. אחד הציטוטים שעלה בדיונים עליו "רוגן מאמין לדעה האחרונה ששמע. שום חשיבה ביקורתית. אם היום יראיין מדען הוא יהיה בעד חיסונים, מחרתיים יתהפך שוב". כך או כך זה לא קרה. המידע השגוי שהוא מפיץ נשתה בצימאון על ידי מליונים, ונכון לכתיבת שורות אלו, שני בומרים כבר ביקשו מספוטיפיי שיורידו את יצירותיהם, ג'וני מיטשל וניל יאנג. ריספקט. במקביל גיליתי שהעסקה איתו היא על לא פחות ממאה מליון דולר. זה מטורף. אני לא יודע על כמה שנים זה פרוש, אבל זה אומר שהאיש כנראה מרוויח יותר מאשר סטיבן קולבר, ג'ימי וג'ימי ביחד (אין לי מספרים על הווארד סטרן בשלוף). בצד השני של המשוואה ספוטיפיי תמיד מוזכרים בתור מי שלא משלמים הרבה לאמנים על הזרמות, שברי סנטים לזנב הארוך, ורק אם עברת איזה מינימום השמעות, מה שאומר שדרך מין "הסכם עודפים" מרושע, האמנים במיינסטרים מרוויחים הרבה יותר להשמעה בנוסף לזה שממילא יש להם יותר השמעות. משהו מאוד רקוב פה, ואני בתור אחד שתמיד מעדיף אנדרדוגים ושונא מתנגדי מדע, לא יכול כמובן להמשיך לתת לספוטיפיי כסף.

אז לאיפה הולכים?

עד כאן ההקדמה. אני רוצה לעבור לשירות אחר, אני מקווה שיותר מהכסף שלי ילך לאמנים ולא יממן פרופגנדה שקרית. כשעשיתי מנוי לספוטיפיי הם היו כמעט הספק DSP היחידי שהיה שווה להסתכל עליו, היום כבר זמינים בארץ עוד כמה. הלכתי לחפש מי משלם יותר יפה. הופתעתי לשמוע שבמקום הראשון פייסבוק עם 6 סנט להשמעה (לא רלוונטי כי אני לא אתפס מת עם חשבון פייסבוק ואני לא חושב שיש להם יישומון מוזיקה בכל מקרה). אחריהם במקום שני, תאמינו או לא, פלטון, אופני הכושר שהרגו את מיסטר ביג ואת וגנר מ"ביליונז". בהמשך הרשימות (יש כמה והן סותרות: 1, 2, 3, 4, 5) צצו אמזון (לא אוהב מונופולים מרושעים, מדלג), נפסטר/רפסודי (לא יודע עליהם מספיק, כרגע מדלג) טיידל (מייסודו והשקעתו של ג'יי זי) ודיזר הצרפתית. למרות שדיזר קושרת לעצמה כתרים שהם הכי הוגנים עם אמנים, המספרים מצביעים דווקא על טיידל בתור נדיבים יותר שגם הם מנגנים על מסר דומה. הטבלאות לעיל (וזו הכי עדכנית) מראות פערים ביחסים די קבועים. למשל טיידל ונפסטר תמיד משלמים בערך פי שתיים מדיזר, ושלושתם משלמים הרבה יותר מספוטיפיי. למה ההבדלים? כי הם יכולים. לספוטיפיי יש דימום נתח שוק מסיבות שונות אבל הם עדיין כשליש מהשוק (נתוני יולי 2021), דיזר 2% וטיידל בקושי חצי אחוז. האם זה אומר שיש מצב שיש להם הסכמים עם פחות מפיקים או רק מוזיקה יותר חדשה? את זה אני בא לבדוק.

שלב א': גיבוי והעברה

ביקשתי מספוטיפיי להוריד את כל הדאטה שלי. יש לי אולי 5-6 רשימות שבניתי לי וכמה עשרות ציבוריות שאני עוקב אחריהן. ספוטיפיי אמרו אין בעיה, יכינו לי זיפ תוך 30 יום. לקח כמעט חמישה ימים, הגיעה ערימה של JSON, כל הפלייליסטים בקובץ אחד. יש שירות צד ג' שימשוך את הפלייליסטים דרך API ויתן CSV אחד לכל פלייליסט, שאת זה טיידל מוכן לאכול.

בין אם אחכה לספוטיפיי ובין אם אשתמש ב־StreamExport הנ"ל, זה עדיין המון זמן להעלות אותם אחד-אחד לשירותים האחרים ומסתבר שיש תוכנות מקומיות (למאק וחלונות) ושירותים אונליין שיודעים ויצא וליבא בין עשרות שירותים כאלו. אין לי סיבה להריץ משהו מקומי (וממילא אני איש לינוקס) אז אני רואה שהרוב ממליצים על שני שירותים: Soundiiz ו־TuneMyMusic, שניהם יעלו כסף אם אתם רוצים לייבא יותר מאשר פלייליסט קטן אחד או שניים. אם תרצו לייבא בבת אחת את כל הפלייליסטים או השירים/אלבומים/אמנים מפוברטים או פלייליסט של יותר מ־X פריטים (200 בסאונדיז או 500 ב־TMM), תצטרכו לקנות את שירות הפרימיום לפחות לחודש אחד ($4.50, לא נוראי).

שלב ב': פתיחת חשבונות.

טיידל נותנים מספר תכניות והמחיר די שונה למדינות שונות כשבדקתי דרך VPN. תוכנית הייפיי, הייפיי פלוס ומשפחה עלו $10, $20, $15 בהתאמה לארה"ב, או 20, 40, 30₪ בישראל.
לקמצנים: יש תוכנית חינם שתדחף פרסומות ומגבילה דילוגים ביישומון אבל לא בדסקטופ, כרגע לא זמינה מחוץ לארה"ב (לא ניסיתי עם VPN). לישראלים יש מסלול "חסכנים" מיוחד בגולדה לחודש שיוריד אתכם לאיכות של MP3 של 160 Kbp/s (שזה בערך רמת דחיסה הכי מינימלית למוזיקה שאפשר, יותר מתאימה להסכתים מדוברים). תקופת ניסיון של שלושה חודשים בשקל בודד לחבילת הייפיי הבסיסית לחודש או 2₪ לפלוס ולמשפחה.
בתוכנית "הייפיי פלוס" מספרים לנו שיותר כסף יגיע לאמנים וזרמי המוזיקה יגיעו בביטרייט יותר גבוה (בכפוף לתנאי הקליטה), ובנוסף 10% שלמים יעברו לאמן הכי מושמע שלך כל חודש. כרגע בארץ הייפיי פלוס עולה רק טיפה יותר מהמנוי הבסיסי האמריקני אז יאללה ננסה. השאלה אם יש להם CDN בישראל שיאפשר את זה בכלל. השירות מייסודו של ג'יי זי, מבטיח להיות בעד אמנים, יש פודקאסטים ומגזין בנושאי מוזיקה ומוזיקאים, קליפים ולטענתם הם מעלים מוזיקה באיכות lossless מכל מפיץ שיתן להם ולא מסתפקים בדחיסה lossy באיכות גבוהה. נו, נגיד. זה לא שזה משנה הרבה ברגע שזה מושמע דרך אוזניות בלוטות' או מגבר של טלפון לאוזניות ב50₪. לדעתי ההבדל באיכות יורגש רק עם ציוד בייתי איכותי (DAC ייעודי שיתמוך 24 ביט ו־96 קילוהרץ) ואוזן מאוד מאוד אנינה. בנוסף מבטיחים חוויות של מיקסים לדולבי אטמוס, שמע 360 מעלות ושאר באזז שאני לא יודע אם זה נפנופי ידיים שיווקיים או שיש מי שמחפש את זה באמת. אני בתור משתמש ששומע מוזיקה ברקע בנסיעה או באוזניות למיסוך רעש המשרד כנראה לא אבדיל, אז השדרוג לפלוס בשביל רוב האנשים זה יותר בשביל לדאוג שיותר כסף יגיע לאמנים.
פרטים אישיים: לא שאלו מגדר, כן ביקשו גיל, מאפשרים תשלום באשראי או פייפל. הסכם הפרטיות שלהם ארוך ומתיש ומכיל הכנות לשינויים בעתיד אבל סביר במתכונת הנוכחית. הם מאוד מעודדים לחבר את החשבון לפייסבוק כדי שישפך לשני הכיוונים ידע עליך. לא בדקתי למה זה טוב כי אני לא אוהב את איך שזה נשמע וממילא אין לי פייסבוק.

דיזר נותנים חודש חינם ואח"כ $11 לחודש פרימיום או $18 למשפחה (אם אתם באירופה יתווסף מע"מ ויגבה באירו, אבל שם מוצעים גם מסלולים מוזלים באיכות ולסטודנטים שלא מוצעים בישראל). יקר יותר מטיידל ואף מספוטיפיי.
לקמצנים: יש מסלול חינם עם פרסומות ומוגבל לאיכות 128kb/s. המפרסמים ידעו עליך גיל ומגדר ומזהה מכשיר ייחודי אלא אם תחסום קוקיז בדפדפן (מה יקרה ביישומון בטלפון? אלוהים יודעת).
פרטים אישיים: שואלים גיל וג'נדר (מוגבל לזכר, נקבה או א-בינארי בלבד) ומשם עוברים למסך בחירת אמנים. הסכם פרטיות סביר לאדם רגיל, בעיני טיפה חודרני יותר מהדרוש (למרות שהם תחת חוק ה־‏GDPR האירופי שאמור לשמור עלינו). מקבלים כרטיסי אשראי בלבד.

שלב ד': יבוא מוזיקה

אני בוחר פה כמה פלייליסטים מגוונים כדי לראות מה מופיע או לא מופיע בשירותים האחרים. אני מעביר עם TMM מקבצים עד 500 שירים לפי סוגות, בערך. רשימות של יותר מ-500 שירים (יש לי כמה) הייתי חייב לפרק לא רק בשביל העברה, זה גם המקסימום אצל טיידל.

מקבץ ראשון: "שרמוטות מרימות" מייסודן של צעדת השרמוטות. 250 שירי פופ והיפ-הופ משני העשורים האחרונים, קצת ישראלי.
טיידל: הכל עבר מלבד "תרקדי את זה" של דניאלה ספקטור. הזמרת שם, אבל השיר חסר.
דיזר: הכל עבר חלק.

מקבץ שני: שירי טהרלב, ריח של סתיו, סבנטיז ישראלי ופולק+רוק ישראלי. 211 שירים סה"כ.
טיידל: חסרו 3 שירים: "אתה לי ארץ" (ירדנה ארזי), "רק היום" (אורי רווח), "ללכת עמך" (יפה ירקוני).
דיזר: חסרו 3 שירים: "לפעמים אני מרגיש שאני צריך כנפיים" (שרעבי), "רק היום" (אורי רווח), "ללכת עמך" (יפה ירקוני).

מקבץ שלישי: New Orleans Funk, Jazz Vibes, סה"כ 485 שירים.
טיידל: חסרו 8 שירים»
דיזר: הכל עבר.

מקבץ רביעי: Funky Disco Party, Instrumental Funk, Blues R&B and beyond, Funk Outta Here, Blues Origins, סה"כ 336 שירים.
טיידל: חסרו 7 שירים»
דיזר: הכל עבר. בגלל השיר האחד לעיל גיליתי להפתעתי שיש להם אכן 300 שירים של פומפלאמוס (כל הקטלוג?) ולטיידל כלום. אני מתאר לי אבל שיהיו עוד כמה וכמה אמני אינדי/פטראון שזה יהיה המצב אצלם.

מקבץ חמישי: שירי העבודה שלי, ועוד רשימה של מישהו אחר. סה"כ 426 שירים.
טיידל: חסרו 13 שירים»
דיזר: חסרו 3 שירים»

מקבץ שישי לטיני: Portuguese, Nostalgia, Tom Jobim, סה"כ 226 שירים.
טיידל: נפל אחד בדרך – Banda Carnaval Do Rio – Xibom Bombom
דיזר: הכל עבר.

מקבץ שביעי מצברוח: Relaxing Work Music(200 tracks), Brain Food(100 tracks), Deep Focus(152 tracks), Atmospheric Sci-fi Soundtracks(41 tracks)
טיידל: חסרו 25 שירים»
דיזר: בול אותם 25 שירים חסרים.

לצד הפלייליסטים, ספוטיפיי נתנו לי לסמן יוצרים מועדפים, שירים מועדפים ואלבומים מועדפים.
טיידל: חסרים ארבעה אמנים מתוך 313:
Emahoy Tsegué-Maryam Guébrou
Tom Petty and the Heartbreakers
Alina Gingertail
Dreaming Elephants
אלבומים: חסרו 20 מתוך 95, למרות שאת רוב השירים מתוכם אפשר למצוא. אמנים ברשימה: פומפלמוס (גם אין את השירים), הדורבנים, The Art of Noise, Regina Spektor ועוד.

דיזר: כל 313 האמנים עברו.
חסרים שבעה אלבומים מתוך 95: שוב ארט אוף נויז וכל מיני תקליטי אוסף.

שונות: חוסרים אחרים שהפתיעו אותי בפלייליסטים אחרים –
עוד כמה שירי ג'אז, בעיקר ביגבאנד ישנים כולל לואי ארמסטרונג ושמות מוכרים שנמצאו בדיזר הצרפתית וחסרו דווקא בטיידל האמריקנית.
שירי סדרות אנימה כוסו 90% בטיידל, 96% בדיזר.
רשימת אמני אינדי מכנס פרטיות דיגיטלית: 78% כיסוי בטיידל, 95% בדיזר.
רשימת שירים ישראליים במימון הדסטארט: 89% כיסוי בטיידל, 100%(!!) בדיזר.

הייתי יכול להמשיך עוד הרבה אבל אתם מבינים את הרעיון.

מסקנות ראשוניות

  • גם אם ספוטיפיי שולטים בנתח השוק הכי גדול, ההפרש בספריה של המתחרים הוא מזערי וסביר.
  • אין בעיה עם מוזיקה עכשיווית או ישראלית, יש טיפה חוסרים במוזיקאים אינדי, קצת ג'אז ישן וכדומה, אבל הרוב מיתרגם די חלק.
  • חסר פה ושם מידע מטא על אלבומים, גם אם יש את השירים עצמם.
  • התאכזבתי לגלות שבספוטיפיי הרבה יותר קל למצוא פלייליסטים ציבוריים של משתמשים אחרים מאשר בטיידל.
  • משהו שלא מיפיתי – היו לא מעט שירים ברשימות שלי בספוטיפיי שהוספתי אבל סומנו עם הזמן כלא זמינים במדינה שלי (משתנה בהתאם לאיפה שאתה מתחבר עם ה-VPN). שמחתי לגלות שחלקם פתאום זמינים בשירותים החדשים אבל אחרים פתאום חסומים גאוגרפית. יתרה על כך יש מעט מאוד חפיפה בין השירותים בנושא השירים הקיימים-אבל-חסומים. כל שירות וההסכמים שלו, אני מניח.

לא בדקתי עדיין:

  • חוויית משתמש ביישומון
  • הגבלות (כמו 500 שירים לפלייליסט)
  • תוכן נודניק (תוכן נדחף של אמנים מקודמים?)
  • ז'אנרים שלא מיוצגים אצלי באוסף (למשל ים תיכוני, מזרחי, אירופאי, קיי-פופ וכולי)
  • רשימות ההשמעה שיוצרים האוצרים של ספוטיפיי (יהונתן קוטנר ביניהם למי שמכיר מטוויטר) מול אלו של המתחרים.
  • את דיזר בכלל עוד לא התחלתי לבדוק לעומק.

ולסיכום ביניים, כרגע נראה לי שאשאר עם טיידל (ולו רק כי לי זה עולה פחות ועדיין משלם יותר לאמנים) אבל מי יודע מה יהיה בהמשך. עכשיו שאני רואה כמה קל יחסית לעבור משירות לשירות, אולי אעשה זאת שוב אם אראה צורך. בינתיים יד לי גם חשבון חינמי בדיזר וכבר סינכרנתי אליו את הרשימות, אז "יש גיבוי". בערך.

עדכון 28.3.2022

אחרי כמה חודשי שימוש אני יכול להוסיף:

  • מספוטיפיי אפשר לשתף עם העולם לינק שיעבוד גם למי שאין חשבון ספוטיפיי, אין אופציה כזו עם טיידל.
  • הנגינה של טיידל לא חלקה באנדרואיד. לפחות אצלי כשאני מנגן בנהיגה עם וייז מופעל, הנגן לעיתים משתהה לשברירי שניה פה ושם, ופוגם בהנאה. הוא גם כל כך כבד בזיכרון ומשאבים שהוא לא יכול לרוץ על האנדרואיד של האוטו. ספוטיפיי עובד לאט שם אבל ללא בעיות.
  • אופציית חשבון החינם של דיזר תסגר בישראל עוד שלושה שבועות.

The Gaturs – Swivel Your Hips (Parts 1 and 2)
Chuck Carbo – Out On A Limb
June Gardner – Hot Seat
Clemon Smith – Brotherman, Sister Ann
Mary Jane Hooper – I've Got What You Need
Leo Motta – Into the Night
Hoffy Beats – Neon
Wataru Fujiwara – Tequila at midnight
Powered by Hackadelic Sliding Notes 1.6.5
Scary Goldings – Bruise Cruise
Scary Pockets – 1am Funk Dance Party
Scary Goldings – Cornish Hen
Pomplamoose – Uptown Funk
Hot Butter – Space Walk
Liberace – The Old Piano Roll Blues
Big Bill Broonzy – Mean Old World (Tk. 1)Powered by Hackadelic Sliding Notes 1.6.5
Francesco Bonporti – Concerto In F Major For Violin & Strings, Op. 11 No. 5: Rezitativo – Adagio assai
Claude Debussy – Petite Suite For Piano, L65: En Bateau
Wolfgang Amadeus Mozart – Serenade No. 5 In D Major, K204
Rentaro Taki – Blossoms
Ottorino Respighi – Ancient Airs And Dances Suite No. 3: Siciliano Ignoto
LaBelle – Moonshadow
Lafayette Afro Rock Band – Ozan Kouklé – Remastered
Colleen – Soul Alphabet
The Karminsky Experience Inc. – Exploration
Chinese Man – Calling Bombay
Colleen – Lighthouse
Tranquility Bass – Sometimes I Lose My Soul
Colleen – Captain Of NonePowered by Hackadelic Sliding Notes 1.6.5
Tranquility Bass – Cantamilla
Tranquility Bass – Sometimes I Lose My Soul
Kinobe – Chasing CloudsPowered by Hackadelic Sliding Notes 1.6.5
NYMK – Roundabout, Axione – In Every Heartbeat, Nova Explora – Mount Soul, Jacob Yoffee – With Resolve, Jacob Yoffee – Will to Live, Yolta – Falling Rivers, Beau Projet – Curiosity, 12dust – Rectifier, Bon Bruit – Beginnings, Ygor Ghensev – Dreamer, Chris Burrink – Fire Fly, Jacob Yoffee – Projections, Monocle Twins – Momentum, Tom Kalani – Bull’s Eye, Lucas Delphy – Limitless, Search For Atlantis – Los Feliz, 12dust – Big Sleep Estado De Calma – Placidity, Lucas Delphy – In This Moment, Toledo Rains – Sunbleached Memory, William Keats – L'anniversaire, Fukase Junichiro – Yatta, Orchestrate the Universe – Timeless, Symon van Gent – Saoirse, Howard Shore – BennoPowered by Hackadelic Sliding Notes 1.6.5

Boom, and he's just gone. seamlessly.

ראשון היה גדי שמשון שהחזיר את האירוע לפרופורציות, אתמול הוסיף סטולמן בדרכו חסרת הריכוך, וקרא לו "האיש שגרם למחשב-שהוא-כלא להיות מגניב". שניהם לא רחוקים מהאמת. אני ידוע (או רוצה להיות ידוע) כלוחם למען חופש למשתמש, שליטה בטכנולוגיה ביד הלקוח ולא בצד הספק, חירות דיגיטלית. בין השאר זה אומר בלי DRM, גנים נעולים, אם זו מערכת ההפעלה ואם זו אפליקציה בענן. אפל, בעשור האחרון, הפכה להיות נושאת הדגל של הטכנולוגיות האלו, תחת הנהגתו של מר ג'ובס היקר. לא פלא שיש כמה אנשים שלא סובלים אותו.

אבל קודם כל נוריד את הדבר החשוב הזה מלוח הדברים שצריכים להגיד על סטיב. הוא לא היה נחמד, אבל היתה לו לפעמים הצדקה להיות כזה. הוא היה פרפקציוניסט תאב בצע, אבל הוא גם היה מוקף בתעשיה חסרת דמיון. מוקף גיקים טכנולוגיים ומהנדסים בלי שום חוש לסגנון, עיצוב, צורה. אני זוכר שידיד שלי, מעצב תעשייתי ומעריץ של מוצרי אפל (אבל לא מהסוג שיקים אוהלים בתור לקנות את מוצריהם) סיפר לי כשהגיעו להם המכונות השולחניות החדשות לבצלאל. לא רק שהמארז של המחשב האימתני היה יפה ובתוכו הכל היה מסודר נעים ונוח במגירות שליפות, אלא שההודעה בתוך "מכסה המנוע" של המארז לבל תטפל בו כשהחשמל מחובר, היתה כתובה בפונט שעוצב במיוחד כדי להתאים לעיצוב המארז. אחרים נזכרו השבוע בסיפורים על תיקוני סופשבוע של גוון לא מדויק בגראפיקה ושאר פרטים קטנים. גאונות או קטנוניות?
http://www.youtube.com/watch?v=upzKj-1HaKw

אז אחרים הזכירו איך הוא דפק את ווזניאק כלכלית, או היה צועק על עובדים ומפטר בלי לחשוב פעמיים, וחלקכם מכירים את הסיפור של גניבת הרעיונות מזירוקס, או הסיפור על איך השתולל כשקיבל כרטיס עובד מס' שתיים בחברה אז עד יום מותו היה בעל כרטיס עובד מספר 0. אבל רובכם בוודאי נתקלתם גם בנאום שבו הוא מספר למה לליסה ולמאק היו פונטים כל כך יפים ופרופורציונאליים, או שאתה יודעים שהוא היה הראשון שהתעקש לייצר מדפסות לייזר במחיר בייתי, ואת הפרפקציוניזם שלו אפשר להבין, כי הוא היה המנכ"ל שאהב להיות הEarly Adopter שיעיז להביא את הטכנולוגיות הנכונות לפני שהמתחרים יחליטו. הוא גם היה גאון בשיווק, והבין מנשק משתמש ועיצוב גראפי ותעשייתי "מהבטן", בלי שלמד מעולם עיצוב בחייו. יש מי שיגידו שהתעשיה האמריקנית פשוט לא גידלה כבר שנים איש חזון כמותו, ושהוא האחרון שהבין מה לעזאזל הוא עושה. אני חושב שהוא בעיקר חיפש דרכים למכור לנו טכנולוגיה ולגרום לנו להתמכר לה בלי שנרגיש שזו "טכנולוגיה". אם לקחת פראפראזה פראית פה – הטריק הכי גדול של מוכר הטכנולוגיה היה לגרום לנו לחשוב שהטכנולוגיה באמת עובדת ושקופה.
http://www.youtube.com/watch?v=qmPq00jelpc
http://www.youtube.com/watch?v=r8L39UwOS-Y

כתב אתמול גיא ויינר ב+גוג:

התרומה האמיתית של אפל-של-ג'ובס לעולם המחשבים לא היתה טכנולוגית, אלא תרבותית. הם שמו מחשב בכל כיס. הם לא פנו רק לקהל של אנשי-עסקים וחובבי גאג'טים, אלה לכולם, כולל בנות טיפש-עשרה.

עכשיו לכולם יש מחשב עם חיבור לאינטרנט זמין בכל רגע, והם לא מתביישים בזה. "להיות מחובר" זה לא מנהג של חנונים שלא מסוגלים לתקשר עם העולם, אלה צורך מהותי של דור שלם. זה אומר שאין יותר משמעות לידע כללי; שכל חתיכת מידע שפורסמה אין-פעם רחוקה ממך רק בכך שתקליד את מילת-המפתח הנכונה; שכולם יודעים איפה אתה ומה עתה עושה – וההיפך; שדימיון ויכולת להסיק מההקשר יותר חשובים מזיכרון וריכוז. נכון, גם גוגל, פייסבוק, וויקיפדיה ולינוקס עזרו במהפכה הזו, אבל אפל הפכו אותה לאופנה, לפריט-לבוש.

http://www.youtube.com/watch?v=8rwsuXHA7RA

אז נכון שאפל לקחו מתוכנה חופשית את הקרנל החדש שלהם ולא תרמו כלום חזרה, נכון שהטלפונים שלהם היו גן סגור ומגביל, שחנות האפליקציות שלהם מצנזרת למשתמשים את החיים ועושה צרות למפתחים, אפשר להתלונן על כל מיני דברים משוגעים אנשים נתקלו בהן, על שירים שנקנו באייטיונס והפסיקו לנגן אחרי שני שדרוגי מערכת הפעלה, ועוד כהנה זוועות, אבל אי אפשר להכחיש שהאיש ידע להוציא מוצרים יפים, עם גימור חלק, שהשלימו נישות שלקוחות לא ידעו שהיו חסרות (מי אמר טיים מאשין?), ושיווק שיווק שיווק. אני לא משווה אותו לטסלה ואדיסון כמו שמיהרו כמה לייצנים (אפילו את ווזניאק אני לא משווה להם), אבל אפשר חופשי להשוות אותו ליזם שקנה מהזוג מקדונאלד הזקנים את הזכויות לשם דוכן ההמבורגרים שלהם. איש שראה איך אחרים עושים טכנולוגיה ועיצוב וגרם להם לשתף פעולה כמו שאף אחד לא דחף אותם מעולם, ודרך הצלחתו, כולל הצלחת הטכנולוגיות שפחות אהבתי, אילץ את עולם התוכנה החופשית לשנס מתניים, כמו כל המתחרים שלו, ולייצר לנו מטעמים שיוכלו להתחרות בצוות המבריקים שטיפח בקופרטינו. אני מוריד את הכובע. אפילו שלצערי המוצרים המגניבים שלו הם הרבה פעמים מחשב-שהוא-כלא :-)

ספרים למוח

שי נוסע לעשות פוסט-דוק בגרמניה, ובהזמנה למסיבת יומולדת-פרידה בסופ"ש הוא מכריז שיחלק את כל אוסף ספרי המד"ב שלו "כי כדאי שמישהוא יהנה מהם – הראל כבר יקרא אותם דיגיטלית (או יוריד אותם ישירות למוח)".

book shelf project 1 ~ striatic {notes}אני מסכים שדיגיטלי זה מאוד נח ורק הופך ליותר ויותר נוח, אבל הענף הזה עדיין מנסה להתייצב ולהגדיר את עצמו. כמו שאומר קורי דוקטורוב "הטכנולוגיה תתן והטכנולוגיה תקח", מודלים עסקיים חייבים להשתנות תדירות, למורת רוחם של אמנים ומפיקים. היום אמאזון מוכרת לכם ספרים דיגיטליים לפי ניסוח אחד, אבל במקום אחר הם מפרטים שלמעשה הם מוכרים לכם רשיון קריאה, בדיוק כמו רשיון של עותק חלונות איכס-פי. רשיון שמגביל את השימוש ונראה לי מאוד לא אתי, על פניו, ולתעשיה יש עוד תוכניות הזויות במגירה.

זה אומר שהם יכולים לעשות דברים טובים כמו בידול מחירים (שיכול להתפוצץ לנו בפנים) ושירותים גמישים שונים של מנוי החלפה וכולי, אבל זה גם אומר שלמרות שספר אלקטרוני עולה כמו ספר נייר, הוא לא יוכל להיות מועבר בהשאלה או במתנה לחברים, הוא לא יראה מרשים ליד כריכות כל חבריו על המדף כשיכנסו אליו לסלון, ובכלל, ברצות אמאזון הוא ישלף חזרה מהדיסק/קורא שלכם. אם לא יפתר ענין החוק והמוסר בנושא ה-DRM לפני ממשק המוח ששי מאחל לבנו, אנחנו נמצא את עצמנו במצב מפחיד שבו אמאזון, סוני וחברות הפצה גדולות אחרות (Apple AppStore?) יחדרו לנו למוח למחוק חזרה מה שלא מתאים להם שהעלינו. אני לא אתחיל אפילו לדבר על הבעיה של וירוסים רעיוניים שלא צריך ללכת לשנים של הרצאות בביה"כ או המסגד או הכנסיה כדי ללקות בהם… (אני עדיין בהשפעה של שלוש הרצאות שראיתי הערב מפי שלישית הכוכבים הותיקים/עולים לוי-צזנה-כרמל).

אבל עד שנגיע ליום המפחיד הזה, הנה מה בין הצפוי/מצוי ובין הרצוי בתעשיית הספרים בעתיד הקרוב. מה טוב, מה רע ומה מכוער בעולם משתנה בקצב מהיר ממה שמפיצי הסחורה וחלק מהאמנים היוצרים מוכנים להתגמש כלפיו. הרצאה שנתן קורי דוקטורוב לבית הוצאת ספרים לא מזמן, המקיפה טכנולוגיה, חופש שימוש, חופש אמנותי, שיווק, כלכלה ורעיונות חברתיים מגולגלים באחד. כמה דברים שלא ידעתם או לא חשבתם אולי על אפל, אמאזון ועוד שמות מותגים (אהודים יותר או פחות). אני ממליץ בחום:

איך לדעת אם אתה מענין

  • אם המשטרה מזמינה אותך לחקירה כי יש להם שאלות אינטימיות על המקומות שבהם ראו אותך מטייל
  • אם אנשים מתקשרים אליך כל יום לשאול למה לא רואים אותך יותר כי לא כתבת כלום בבלוג/טוויטר
  • אם שרי אריסון ואבי דיכטר מגיעים לארועים שלך
  • אם מארגני TEDxTLV מרשים לך לבוא לכנס, ולו בגלל שהצעת להם מרצים עוד במאי שנה שעברה, פירגנת להם בכל מקום והתנדבת לצלם שם (וחוצמזה אמרו לך אישית שחושבים שאתה מענין)
  • אם דה-מרקר מזמינים ממך טור דיעה
  • אם Yנט מתקשרים לראיין אותך
  • אם אתה מדבר עם החברים שלך ומסתבר שהם אקצ'ואלי קוראים משהו מכל הזבל שאתה כותב בבלוג
  • אם אובמה מזכיר אותך בנאום שלו
  • אם יש לך יותר מ-10000 צפיות ביוטיוב
  • אם למרות שלא צברת נקודה אחת מכל הרשימה לעיל, החברה שלך עדיין אוהבת אותך ועדיין אוהבת לדבר איתך על רעיונות מדעיים וחברתיים בצהריים ולהתווכח על פילוסופיה בלילה

טוב נו, 20% מענין זה גם טוב, בעיקר אם זה סוג חיובי של מענין :-)

חג חירות שמח לשלושת קוראי ושתי קוראותי! מי יתן ובחג זה לא תשלל מכם אף חירות אדם או אזרח, לא יתקעו לכם DRM בטלפון או זימון להצטלם לרשיון החדש, לא יעצרו לכם את האוטו לביקורת ויגישו לכם ינשוף לפה, לא יעשו לכם חיפוש גופני ללא צו כי טיילתם בבגדים לא אורתודוכסיים ברחוב (תרתי, ברור שתרתי) ולא ידרשו מכם טביעות אצבע בכניסה לאף מדינה שתבחרו לבלות בה את החג.
ראמן.

סקירת דה-מרקר לקראת ישיבת ההקמה של הקנטינה

כתבתי על זה ולינקקתי, היום גם יצא גם אייטם מאת גיא גרימלנד בדה-מרקר/ת'ה-מארקר/הטוש. עיצבן אותי שבכל האייטם דופק המונח "קוד פתוח" כמו נקר, אבל אין מילה אחת על תכנה חופשית, חופש התוכנה, DRM, תקנים, סודיות. במקות זה יש שם כמה רפליקות שיכולות להוציא אותי מאיזון:

קוד פתוח הוא לא רק תיאור למקבץ שורות קוד ללא זכויות יוצרים.

פעמיים טעות. על קוד פתוח יש זכויות יוצרים, קוד פתוח הוא כלי משפטי שמגן על הזכויות האלו.

סביב המושג התפתחה קהילה שלמה של מפתחים עצמאיים, שרובם עובדים ללא שכר והם בעלי מטרות שונות. חלקם כמובן רוצים להתעשר, אך חלק נוסף עושה זאת כאידיאולוגיה נגד חברות התוכנה הגדולות

טעות נוספת: הקוד הפתוח איננו קהילה, הוא מסמך משפטי. הקהילה היא קהילת התוכנה החופשית.

עוד טעות – עובדים ללא שכר. נסה אולי "עובדים במודל עסקי של שירות ולא של מוצרים" או "מרוויחים מהפיתוח באופן עקיף ולא ישיר".

"אידאולוגיה נגד החברות הגדולות" – טוב, אולי יש כמה, אולי באחוזים גבוהים במיוחד בארץ. אבל הרבה מאוד לא עושים את זה כי הם בעד הנגד, יש אנשים שעושים את זה מסיבות חיוביות של תקנים, עזרה הדדית, הפצת ידע, שיתוף פעולה, השוואת פערים וראייה חברתית רחבה. מה לעשות שהמודל הכלכלי של מיקרוסופט ואפל שונה? המלחמה שלי היא לא מול מורשתו של גייטס ספציפית, אלא מול גישה שעוצרת למידה ועזרה הדדית באשר היא, ולא משנה אם יש לה סימן בנסד"ק או פרלמנט.

המיקוד של הקנטינה הוא קוד פתוח וטכנולוגיה בלבד. "אנחנו מאמינים שבאמצעות שימוש בכלי קוד פתוח יש לך השפעה חיובית על הקהילה והחברה"

אז כן קהילה או לא קהילה? כן חברתי או לא חברתי? אני חושב שגרימלנד לא הבין בעצמו. ראיתי דווקא כתבות אוהדות של גרימלנד בעבר, אבל בכתבה הזו נראה שאינו מבין את הקשר בין חופש התוכנה לחופש ביטוי, חופש מידע וזכויות אזרח אחרות. יש לנו כקהילה בעית הסברה ככל הנראה. ככל שעוברות השנים אני מרגיש שהמונח "קוד פתוח" דפק לנו את הסברה יותר מאשר סייע לה.

אז מה עושים עם ההרגשה שעוקבים אחריך?

גורביץ הטוויט הרגע את הידיעה בנרג' על כך שמל"ט עקב זמן ארוך לפני ואחרי הטבח של זאדה בשפרעם, ולא ברור למה. וליכטש נותן ציטוט מעתון מודפס "צביקה קנפר, המשרד לבטחון פנים: ״המטרה היא לצור הרתעה, להגביר את תחושת הביטחון״ ~ על רישות הערים במצלמות מעקב, ידיעות עמ׳ 8" – כלומר בדיוק מה שאומרים לנו כל הזמן בבריטניה, זה אמור ליצור תחושת ביטחון, אבל לא בטחון אמיתי. בנוסף לינק שהטוויט אתמול קורי דוקטורוב, על איך ש'בטחון נסתר' גורם לבתי הספר להרגיש לילדים ככלא.

צה"ל, בדוגמא מקומית טריה מהלילה, סוגר את בילעין לישראלים בימי שישי. השלב הבא לצלם מי כן נכנס, לזהותו רטרואקטיבית ולהכניסו לכלא? הרי זו הסיבה שהמשטרה מצלמת הפגנות במרכז תל אביב, גם אני אצלם בכמה סרטים, (עם הזקן הישן והמכוער שלי לצערי). אני תוהה כמה מהעוצר ההפוך הזה על בילעין הוא בשביל להדוף מפגינים וכמה הוא בשביל להבחין בין תושבי פנים ותומכי חוץ (אני כבר לא מדבר פה על שלל עבירות זכויות היסוד הדמוקרטיות שקורות פה).

אז מעבר לשאלת הפרטיות ברשת, והפרטיות בהפקות מדיה הזויות, יותר ויותר מאמרים מתייחסים לאחרונה לשאלת רגשות הציבור שאחריו עוקבים. לפני כמה שבועות הזכרתי את הסיפור של אם בריטית שהיתה מטרה למעקב ממושך ויקר ללא סיבה מוצלחת. היא תבעה (קצת בצדק) על עוגמת נפש, וזאת למרות שהחוק הבריטי התיר את כל הפעולות שננקטו כלפיה (ללא צווי שופט!) עוד הרבה לפני שמצלמות המעקב החלו להתחרות במספר התמרורים בבריטניה. מעקב אלקטרוני אחרי פעולות בירוקרטיות ובנקאיות, למי שמודע למה שאפשר להפיק ממנו, מטריד עוד יותר, אבל גם מידע "נטול זיהוי" שחברות פרסמו לצרכי מחקר יכול להיות יותר מדי חושפני.

המאמר בלינק האחרון מציע שתוסיפו אם כך שני משפטי מפתח ל"מידע רוצה להיות חופשי". ראשית סוויני, ראש המרכז לחקר חישובים וחברה בהארוורד: "מידע נוטה לזרום לכאן ולשם ולהצטלב עם מידע אחר" בתגובה על חוקי ההפלות הבעייתיים של אוקלהומה. שנית פול אוהם, פרופסור למשפטים שאומר: "מידע יכול להיות יעיל או אנונימי לחלוטין, אבל לא שניהם".

אבל הפתרון לא יכול להיות זניחת מחקרים, כי זה כמובן לא פותר את הבעיה, רק מניח לה לקרות בשאר המקומות הבעייתיים (כריית מידע עסקי של החברה בתוך עצמה תמיד יהיה). נצטרך להחליט מה היא גישתינו למצב שבו זה יקרה בהצטלבות בין פרטיות לבין הרצון או הצורך לשפר טיפול או ידע רפואי, לשפר שירות מסחרי, להגדיל מכירות או לייעל את שרשרת האספקה וכולי. אנחנו יכולים להחליט שאין יותר מה לעשות כדי למנוע את זה, אבל איך נגיע לשם בלי לאבד צלם אנוש? כמו שאמרתי בעבר, קשה לי להאמין שויתור על פרטיות המידע הזה כמו שמעודד דייויד ברין יכולה לעבוד בחברה המערבית בצורה שלא תשנה את אופי החברה לרעה, תשתק חופש ביטוי ותהפוך את רובנו לפרנואידים.

פרידמן חי

כמו שרמזתי בפוסט קודם בסדרה, כותב ידוע אחר שהתייחס לנושא הוא דייויד "הבן של מילטון" פרידמן, כלכלן ותיק מהצד האנארכו-קפיטליסטי של המפה. כחובב מדע בדיוני, כותב פנטאסיה וגיימר לא קטן (אומרים שהוא "כבד" ב-WOW. מה הסוד שלך, סבא?) הוא מכיר את כל טיעוני הדיסטופיה. בספרו "עתיד לא מושלם" הוא נוגע בהמון תחומים מעניינים (ממותו של הקופירייט ועד טכנולוגיות שיעשירו או ישמידו אותנו) והוא מגיע כמובן לפרטיות בעתיד דיגיטלי. הוא לא מודאג, כי הוא טוען שהמין האנושי יתרגל לכל שינוי טכנולוגי כמו שתמיד היה. הזחיחות הזו מתעלמת מהעובדה שהשינויים הטכנולוגיים עוקפים בקצב מתגבר את יכולת האנשים להבין את ההשלכות הפסיכולוגיות והתרבותיות, הוא כותב:

New technologies change what we can do. Sometimes they make what we want to do easier. After writing a book with a word processor, one wonders how it was ever done without one. Sometimes they make what someone else is doing easier – and make it harder for us to prevent him from doing it. Enforcing copyright law became more difficult when photo typesetting made the cost of producing a pirated edition lower than the cost of the authorized edition it competed with, and more difficult again when inexpensive copying put the tools of piracy in the hands of any college professor in search of reading material for his students. As microphones and video cameras become smaller and cheaper, preventing other people from spying on me becomes harder.

The obvious response is to try to keep doing what we have been doing. If that is easier, good. If it is harder, too bad. The world must go on, the law must be enforced. Let justice be done, though the sky fall.

Obvious – and wrong. The laws we have, the ways we do things, are not handed down from heaven on tablets of stone. They are human contrivances, solutions to particular problems, ways of accomplishing particular ends. If technological change makes a law hard to enforce, the best solution is sometimes to stop enforcing it. There may be other ways of accomplishing the same end – including some enabled by the same technological change. The question is not how to continue to do what we have been doing but how best to achieve our objectives under new circumstances.

בהמשך, בסתירה, הוא גם כותב שהוא בעד ה-DMCA וש-DRM מגובה בחוקים זה יופי של פתרון – וזה מאדם שטוען במקביל שהוא בעד קוד פתוח, מידע חופשי וקפיטליזם אנארכי? מבחינתי הוא קצת לא מפוקס בכיוון, אבל המשכתי לדפדף בספר שסוקר (לצערי קצת בשטחיות) קצת משלל הסתירות החוקיות שמביאה הטכנולוגיה. הוא מראה שכבר עכשיו יוצרים מצבים של תרומות ביציות, פונדקאות, קרייוגניקה של מתים בכוונה להחזירם לחיים וכולי. לרובם אין לו פתרונות להציע.

בקיצור ספר מעניין, אבל חזרה לעניינינו, פרידמן מגדיר כך את הפרטיות: היכולת של אדם לשלוט בגישה של אחרים למידע אודותיו. כמו שרמזתי אתמול, רעלה היא פתרון גרוע כי היא תדרדר יחסי אנוש, מה שאומר שלהסתגר בבית זה רע ולצאת לרחוב בפנים רעולות זה רע, ולהצטלם בכל מקום ע"י המשטרה זה רע מצורה אחרת אבל בלתי נמנע, וכך גם לגבי מצלמות פרטיות עם כוונות טובות יותר וטובות פחות. בקיצור לצערי אני נשאר עם סימני שאלה ביד. אולי כמו שפרידמן אומר, אנחנו צריכים באמת לשנות גישה ולקבל שזה העולם החדש, ולהתאים את עצמינו חברתית? כי ברור שמי שלא יתאים את עצמו, יפול לתוך עתיד מאוד לא נעים בלי אפשרות אמיתית לטפס ממנו חזרה.