Boom, and he's just gone. seamlessly.

ראשון היה גדי שמשון שהחזיר את האירוע לפרופורציות, אתמול הוסיף סטולמן בדרכו חסרת הריכוך, וקרא לו "האיש שגרם למחשב-שהוא-כלא להיות מגניב". שניהם לא רחוקים מהאמת. אני ידוע (או רוצה להיות ידוע) כלוחם למען חופש למשתמש, שליטה בטכנולוגיה ביד הלקוח ולא בצד הספק, חירות דיגיטלית. בין השאר זה אומר בלי DRM, גנים נעולים, אם זו מערכת ההפעלה ואם זו אפליקציה בענן. אפל, בעשור האחרון, הפכה להיות נושאת הדגל של הטכנולוגיות האלו, תחת הנהגתו של מר ג'ובס היקר. לא פלא שיש כמה אנשים שלא סובלים אותו.

אבל קודם כל נוריד את הדבר החשוב הזה מלוח הדברים שצריכים להגיד על סטיב. הוא לא היה נחמד, אבל היתה לו לפעמים הצדקה להיות כזה. הוא היה פרפקציוניסט תאב בצע, אבל הוא גם היה מוקף בתעשיה חסרת דמיון. מוקף גיקים טכנולוגיים ומהנדסים בלי שום חוש לסגנון, עיצוב, צורה. אני זוכר שידיד שלי, מעצב תעשייתי ומעריץ של מוצרי אפל (אבל לא מהסוג שיקים אוהלים בתור לקנות את מוצריהם) סיפר לי כשהגיעו להם המכונות השולחניות החדשות לבצלאל. לא רק שהמארז של המחשב האימתני היה יפה ובתוכו הכל היה מסודר נעים ונוח במגירות שליפות, אלא שההודעה בתוך "מכסה המנוע" של המארז לבל תטפל בו כשהחשמל מחובר, היתה כתובה בפונט שעוצב במיוחד כדי להתאים לעיצוב המארז. אחרים נזכרו השבוע בסיפורים על תיקוני סופשבוע של גוון לא מדויק בגראפיקה ושאר פרטים קטנים. גאונות או קטנוניות?

אז אחרים הזכירו איך הוא דפק את ווזניאק כלכלית, או היה צועק על עובדים ומפטר בלי לחשוב פעמיים, וחלקכם מכירים את הסיפור של גניבת הרעיונות מזירוקס, או הסיפור על איך השתולל כשקיבל כרטיס עובד מס' שתיים בחברה אז עד יום מותו היה בעל כרטיס עובד מספר 0. אבל רובכם בוודאי נתקלתם גם בנאום שבו הוא מספר למה לליסה ולמאק היו פונטים כל כך יפים ופרופורציונאליים, או שאתה יודעים שהוא היה הראשון שהתעקש לייצר מדפסות לייזר במחיר בייתי, ואת הפרפקציוניזם שלו אפשר להבין, כי הוא היה המנכ"ל שאהב להיות הEarly Adopter שיעיז להביא את הטכנולוגיות הנכונות לפני שהמתחרים יחליטו. הוא גם היה גאון בשיווק, והבין מנשק משתמש ועיצוב גראפי ותעשייתי "מהבטן", בלי שלמד מעולם עיצוב בחייו. יש מי שיגידו שהתעשיה האמריקנים פשוט לא גידלה כבר שנים איש חזון כמותו, ושהוא האחרון שהבין מה לעזאזל הוא עושה. אני חושב שהוא בעיקר חיפש דרכים למכור לנו טכנולוגיה ולגרום לנו להתמכר לה בלי שנרגיש שזו "טכנולוגיה". אם לקחת פראפראזה פראית פה – הטריק הכי גדול של מוכר הטכנולוגיה היה לגרום לנו לחשוב שהטכנולוגיה באמת עובדת ושקופה.

כתב אתמול גיא ויינר ב+גוג:

התרומה האמיתית של אפל-של-ג'ובס לעולם המחשבים לא היתה טכנולוגית, אלא תרבותית. הם שמו מחשב בכל כיס. הם לא פנו רק לקהל של אנשי-עסקים וחובבי גאג'טים, אלה לכולם, כולל בנות טיפש-עשרה.

עכשיו לכולם יש מחשב עם חיבור לאינטרנט זמין בכל רגע, והם לא מתביישים בזה. "להיות מחובר" זה לא מנהג של חנונים שלא מסוגלים לתקשר עם העולם, אלה צורך מהותי של דור שלם. זה אומר שאין יותר משמעות לידע כללי; שכל חתיכת מידע שפורסמה אין-פעם רחוקה ממך רק בכך שתקליד את מילת-המפתח הנכונה; שכולם יודעים איפה אתה ומה עתה עושה – וההיפך; שדימיון ויכולת להסיק מההקשר יותר חשובים מזיכרון וריכוז. נכון, גם גוגל, פייסבוק, וויקיפדיה ולינוקס עזרו במהפכה הזו, אבל אפל הפכו אותה לאופנה, לפריט-לבוש.

אז נכון שאפל לקחו מתוכנה חופשית את הקרנל החדש שלהם ולא תרמו כלום חזרה, נכון שהטלפונים שלהם היו גן סגור ומגביל, שחנות האפליקציות שלהם מצנזרת למשתמשים את החיים ועושה צרות למפתחים, אפשר להתלונן על כל מיני דברים משוגעים אנשים נתקלו בהן, על שירים שנקנו באייטיונס והפסיקו לנגן אחרי שני שדרוגי מערכת הפעלה, ועוד כהנה זוועות, אבל אי אפשר להכחיש שהאיש ידע להוציא מוצרים יפים, עם גימור חלק, שהשלימו נישות שלקוחות לא ידעו שהיו חסרות (מי אמר טיים מאשין?), ושיווק שיווק שיווק. אני לא משווה אותו לטסלה ואדיסון כמו שמיהרו כמה לייצנים (אפילו את ווזניאק אני לא משווה להם), אבל אפשר חופשי להשוות אותו ליזם שקנה מהזוג מקדונאלד הזקנים את הזכויות לשם דוכן ההמבורגרים שלהם. איש שראה איך אחרים עושים טכנולוגיה ועיצוב וגרם להם לשתף פעולה כמו שאף אחד לא דחף אותם מעולם, ודרך הצלחתו, כולל הצלחת הטכנולוגיות שפחות אהבתי, אילץ את עולם התוכנה החופשית לשנס מתניים, כמו כל המתחרים שלו, ולייצר לנו מטעמים שיוכלו להתחרות בצוות המבריקים שטיפח בקופרטינו. אני מוריד את הכובע. אפילו שלצערי המוצרים המגניבים שלו הם הרבה פעמים מחשב-שהוא-כלא :-)

ספרים למוח

שי נוסע לעשות פוסט-דוק בגרמניה, ובהזמנה למסיבת יומולדת-פרידה בסופ"ש הוא מכריז שיחלק את כל אוסף ספרי המד"ב שלו "כי כדאי שמישהוא יהנה מהם – הראל כבר יקרא אותם דיגיטלית (או יוריד אותם ישירות למוח)".

book shelf project 1 ~ striatic {notes}אני מסכים שדיגיטלי זה מאוד נח ורק הופך ליותר ויותר נוח, אבל הענף הזה עדיין מנסה להתייצב ולהגדיר את עצמו. כמו שאומר קורי דוקטורוב "הטכנולוגיה תתן והטכנולוגיה תקח", מודלים עסקיים חייבים להשתנות תדירות, למורת רוחם של אמנים ומפיקים. היום אמאזון מוכרת לכם ספרים דיגיטליים לפי ניסוח אחד, אבל במקום אחר הם מפרטים שלמעשה הם מוכרים לכם רשיון קריאה, בדיוק כמו רשיון של עותק חלונות איכס-פי. רשיון שמגביל את השימוש ונראה לי מאוד לא אתי, על פניו, ולתעשיה יש עוד תוכניות הזויות במגירה.

זה אומר שהם יכולים לעשות דברים טובים כמו בידול מחירים (שיכול להתפוצץ לנו בפנים) ושירותים גמישים שונים של מנוי החלפה וכולי, אבל זה גם אומר שלמרות שספר אלקטרוני עולה כמו ספר נייר, הוא לא יוכל להיות מועבר בהשאלה או במתנה לחברים, הוא לא יראה מרשים ליד כריכות כל חבריו על המדף כשיכנסו אליו לסלון, ובכלל, ברצות אמאזון הוא ישלף חזרה מהדיסק/קורא שלכם. אם לא יפתר ענין החוק והמוסר בנושא ה-DRM לפני ממשק המוח ששי מאחל לבנו, אנחנו נמצא את עצמנו במצב מפחיד שבו אמאזון, סוני וחברות הפצה גדולות אחרות (Apple AppStore?) יחדרו לנו למוח למחוק חזרה מה שלא מתאים להם שהעלינו. אני לא אתחיל אפילו לדבר על הבעיה של וירוסים רעיוניים שלא צריך ללכת לשנים של הרצאות בביה"כ או המסגד או הכנסיה כדי ללקות בהם… (אני עדיין בהשפעה של שלוש הרצאות שראיתי הערב מפי שלישית הכוכבים הותיקים/עולים לוי-צזנה-כרמל).

אבל עד שנגיע ליום המפחיד הזה, הנה מה בין הצפוי/מצוי ובין הרצוי בתעשיית הספרים בעתיד הקרוב. מה טוב, מה רע ומה מכוער בעולם משתנה בקצב מהיר ממה שמפיצי הסחורה וחלק מהאמנים היוצרים מוכנים להתגמש כלפיו. הרצאה שנתן קורי דוקטורוב לבית הוצאת ספרים לא מזמן, המקיפה טכנולוגיה, חופש שימוש, חופש אמנותי, שיווק, כלכלה ורעיונות חברתיים מגולגלים באחד. כמה דברים שלא ידעתם או לא חשבתם אולי על אפל, אמאזון ועוד שמות מותגים (אהודים יותר או פחות). אני ממליץ בחום:

איך לדעת אם אתה מענין

  • אם המשטרה מזמינה אותך לחקירה כי יש להם שאלות אינטימיות על המקומות שבהם ראו אותך מטייל
  • אם אנשים מתקשרים אליך כל יום לשאול למה לא רואים אותך יותר כי לא כתבת כלום בבלוג/טוויטר
  • אם שרי אריסון ואבי דיכטר מגיעים לארועים שלך
  • אם מארגני TEDxTLV מרשים לך לבוא לכנס, ולו בגלל שהצעת להם מרצים עוד במאי שנה שעברה, פירגנת להם בכל מקום והתנדבת לצלם שם (וחוצמזה אמרו לך אישית שחושבים שאתה מענין)
  • אם דה-מרקר מזמינים ממך טור דיעה
  • אם Yנט מתקשרים לראיין אותך
  • אם אתה מדבר עם החברים שלך ומסתבר שהם אקצ'ואלי קוראים משהו מכל הזבל שאתה כותב בבלוג
  • אם אובמה מזכיר אותך בנאום שלו
  • אם יש לך יותר מ-10000 צפיות ביוטיוב
  • אם למרות שלא צברת נקודה אחת מכל הרשימה לעיל, החברה שלך עדיין אוהבת אותך ועדיין אוהבת לדבר איתך על רעיונות מדעיים וחברתיים בצהריים ולהתווכח על פילוסופיה בלילה

טוב נו, 20% מענין זה גם טוב, בעיקר אם זה סוג חיובי של מענין :-)

חג חירות שמח לשלושת קוראי ושתי קוראותי! מי יתן ובחג זה לא תשלל מכם אף חירות אדם או אזרח, לא יתקעו לכם DRM בטלפון או זימון להצטלם לרשיון החדש, לא יעצרו לכם את האוטו לביקורת ויגישו לכם ינשוף לפה, לא יעשו לכם חיפוש גופני ללא צו כי טיילתם בבגדים לא אורתודוכסיים ברחוב (תרתי, ברור שתרתי) ולא ידרשו מכם טביעות אצבע בכניסה לאף מדינה שתבחרו לבלות בה את החג.
ראמן.

סקירת דה-מרקר לקראת ישיבת ההקמה של הקנטינה

כתבתי על זה ולינקקתי, היום גם יצא גם אייטם מאת גיא גרימלנד בדה-מרקר/ת'ה-מארקר/הטוש. עיצבן אותי שבכל האייטם דופק המונח "קוד פתוח" כמו נקר, אבל אין מילה אחת על תכנה חופשית, חופש התוכנה, DRM, תקנים, סודיות. במקות זה יש שם כמה רפליקות שיכולות להוציא אותי מאיזון:

קוד פתוח הוא לא רק תיאור למקבץ שורות קוד ללא זכויות יוצרים.

פעמיים טעות. על קוד פתוח יש זכויות יוצרים, קוד פתוח הוא כלי משפטי שמגן על הזכויות האלו.

סביב המושג התפתחה קהילה שלמה של מפתחים עצמאיים, שרובם עובדים ללא שכר והם בעלי מטרות שונות. חלקם כמובן רוצים להתעשר, אך חלק נוסף עושה זאת כאידיאולוגיה נגד חברות התוכנה הגדולות

טעות נוספת: הקוד הפתוח איננו קהילה, הוא מסמך משפטי. הקהילה היא קהילת התוכנה החופשית.

עוד טעות – עובדים ללא שכר. נסה אולי "עובדים במודל עסקי של שירות ולא של מוצרים" או "מרוויחים מהפיתוח באופן עקיף ולא ישיר".

"אידאולוגיה נגד החברות הגדולות" – טוב, אולי יש כמה, אולי באחוזים גבוהים במיוחד בארץ. אבל הרבה מאוד לא עושים את זה כי הם בעד הנגד, יש אנשים שעושים את זה מסיבות חיוביות של תקנים, עזרה הדדית, הפצת ידע, שיתוף פעולה, השוואת פערים וראייה חברתית רחבה. מה לעשות שהמודל הכלכלי של מיקרוסופט ואפל שונה? המלחמה שלי היא לא מול מורשתו של גייטס ספציפית, אלא מול גישה שעוצרת למידה ועזרה הדדית באשר היא, ולא משנה אם יש לה סימן בנסד"ק או פרלמנט.

המיקוד של הקנטינה הוא קוד פתוח וטכנולוגיה בלבד. "אנחנו מאמינים שבאמצעות שימוש בכלי קוד פתוח יש לך השפעה חיובית על הקהילה והחברה"

אז כן קהילה או לא קהילה? כן חברתי או לא חברתי? אני חושב שגרימלנד לא הבין בעצמו. ראיתי דווקא כתבות אוהדות של גרימלנד בעבר, אבל בכתבה הזו נראה שאינו מבין את הקשר בין חופש התוכנה לחופש ביטוי, חופש מידע וזכויות אזרח אחרות. יש לנו כקהילה בעית הסברה ככל הנראה. ככל שעוברות השנים אני מרגיש שהמונח "קוד פתוח" דפק לנו את הסברה יותר מאשר סייע לה.

אז מה עושים עם ההרגשה שעוקבים אחריך?

גורביץ הטוויט הרגע את הידיעה בנרג' על כך שמל"ט עקב זמן ארוך לפני ואחרי הטבח של זאדה בשפרעם, ולא ברור למה. וליכטש נותן ציטוט מעתון מודפס "צביקה קנפר, המשרד לבטחון פנים: ״המטרה היא לצור הרתעה, להגביר את תחושת הביטחון״ ~ על רישות הערים במצלמות מעקב, ידיעות עמ׳ 8" – כלומר בדיוק מה שאומרים לנו כל הזמן בבריטניה, זה אמור ליצור תחושת ביטחון, אבל לא בטחון אמיתי. בנוסף לינק שהטוויט אתמול קורי דוקטורוב, על איך ש'בטחון נסתר' גורם לבתי הספר להרגיש לילדים ככלא.

צה"ל, בדוגמא מקומית טריה מהלילה, סוגר את בילעין לישראלים בימי שישי. השלב הבא לצלם מי כן נכנס, לזהותו רטרואקטיבית ולהכניסו לכלא? הרי זו הסיבה שהמשטרה מצלמת הפגנות במרכז תל אביב, גם אני אצלם בכמה סרטים, (עם הזקן הישן והמכוער שלי לצערי). אני תוהה כמה מהעוצר ההפוך הזה על בילעין הוא בשביל להדוף מפגינים וכמה הוא בשביל להבחין בין תושבי פנים ותומכי חוץ (אני כבר לא מדבר פה על שלל עבירות זכויות היסוד הדמוקרטיות שקורות פה).

אז מעבר לשאלת הפרטיות ברשת, והפרטיות בהפקות מדיה הזויות, יותר ויותר מאמרים מתייחסים לאחרונה לשאלת רגשות הציבור שאחריו עוקבים. לפני כמה שבועות הזכרתי את הסיפור של אם בריטית שהיתה מטרה למעקב ממושך ויקר ללא סיבה מוצלחת. היא תבעה (קצת בצדק) על עוגמת נפש, וזאת למרות שהחוק הבריטי התיר את כל הפעולות שננקטו כלפיה (ללא צווי שופט!) עוד הרבה לפני שמצלמות המעקב החלו להתחרות במספר התמרורים בבריטניה. מעקב אלקטרוני אחרי פעולות בירוקרטיות ובנקאיות, למי שמודע למה שאפשר להפיק ממנו, מטריד עוד יותר, אבל גם מידע "נטול זיהוי" שחברות פרסמו לצרכי מחקר יכול להיות יותר מדי חושפני.

המאמר בלינק האחרון מציע שתוסיפו אם כך שני משפטי מפתח ל"מידע רוצה להיות חופשי". ראשית סוויני, ראש המרכז לחקר חישובים וחברה בהארוורד: "מידע נוטה לזרום לכאן ולשם ולהצטלב עם מידע אחר" בתגובה על חוקי ההפלות הבעייתיים של אוקלהומה. שנית פול אוהם, פרופסור למשפטים שאומר: "מידע יכול להיות יעיל או אנונימי לחלוטין, אבל לא שניהם".

אבל הפתרון לא יכול להיות זניחת מחקרים, כי זה כמובן לא פותר את הבעיה, רק מניח לה לקרות בשאר המקומות הבעייתיים (כריית מידע עסקי של החברה בתוך עצמה תמיד יהיה). נצטרך להחליט מה היא גישתינו למצב שבו זה יקרה בהצטלבות בין פרטיות לבין הרצון או הצורך לשפר טיפול או ידע רפואי, לשפר שירות מסחרי, להגדיל מכירות או לייעל את שרשרת האספקה וכולי. אנחנו יכולים להחליט שאין יותר מה לעשות כדי למנוע את זה, אבל איך נגיע לשם בלי לאבד צלם אנוש? כמו שאמרתי בעבר, קשה לי להאמין שויתור על פרטיות המידע הזה כמו שמעודד דייויד ברין יכולה לעבוד בחברה המערבית בצורה שלא תשנה את אופי החברה לרעה, תשתק חופש ביטוי ותהפוך את רובנו לפרנואידים.

פרידמן חי

כמו שרמזתי בפוסט קודם בסדרה, כותב ידוע אחר שהתייחס לנושא הוא דייויד "הבן של מילטון" פרידמן, כלכלן ותיק מהצד האנארכו-קפיטליסטי של המפה. כחובב מדע בדיוני, כותב פנטאסיה וגיימר לא קטן (אומרים שהוא "כבד" ב-WOW. מה הסוד שלך, סבא?) הוא מכיר את כל טיעוני הדיסטופיה. בספרו "עתיד לא מושלם" הוא נוגע בהמון תחומים מעניינים (ממותו של הקופירייט ועד טכנולוגיות שיעשירו או ישמידו אותנו) והוא מגיע כמובן לפרטיות בעתיד דיגיטלי. הוא לא מודאג, כי הוא טוען שהמין האנושי יתרגל לכל שינוי טכנולוגי כמו שתמיד היה. הזחיחות הזו מתעלמת מהעובדה שהשינויים הטכנולוגיים עוקפים בקצב מתגבר את יכולת האנשים להבין את ההשלכות הפסיכולוגיות והתרבותיות, הוא כותב:

New technologies change what we can do. Sometimes they make what we want to do easier. After writing a book with a word processor, one wonders how it was ever done without one. Sometimes they make what someone else is doing easier – and make it harder for us to prevent him from doing it. Enforcing copyright law became more difficult when photo typesetting made the cost of producing a pirated edition lower than the cost of the authorized edition it competed with, and more difficult again when inexpensive copying put the tools of piracy in the hands of any college professor in search of reading material for his students. As microphones and video cameras become smaller and cheaper, preventing other people from spying on me becomes harder.

The obvious response is to try to keep doing what we have been doing. If that is easier, good. If it is harder, too bad. The world must go on, the law must be enforced. Let justice be done, though the sky fall.

Obvious – and wrong. The laws we have, the ways we do things, are not handed down from heaven on tablets of stone. They are human contrivances, solutions to particular problems, ways of accomplishing particular ends. If technological change makes a law hard to enforce, the best solution is sometimes to stop enforcing it. There may be other ways of accomplishing the same end – including some enabled by the same technological change. The question is not how to continue to do what we have been doing but how best to achieve our objectives under new circumstances.

בהמשך, בסתירה, הוא גם כותב שהוא בעד ה-DMCA וש-DRM מגובה בחוקים זה יופי של פתרון – וזה מאדם שטוען במקביל שהוא בעד קוד פתוח, מידע חופשי וקפיטליזם אנארכי? מבחינתי הוא קצת לא מפוקס בכיוון, אבל המשכתי לדפדף בספר שסוקר (לצערי קצת בשטחיות) קצת משלל הסתירות החוקיות שמביאה הטכנולוגיה. הוא מראה שכבר עכשיו יוצרים מצבים של תרומות ביציות, פונדקאות, קרייוגניקה של מתים בכוונה להחזירם לחיים וכולי. לרובם אין לו פתרונות להציע.

בקיצור ספר מעניין, אבל חזרה לעניינינו, פרידמן מגדיר כך את הפרטיות: היכולת של אדם לשלוט בגישה של אחרים למידע אודותיו. כמו שרמזתי אתמול, רעלה היא פתרון גרוע כי היא תדרדר יחסי אנוש, מה שאומר שלהסתגר בבית זה רע ולצאת לרחוב בפנים רעולות זה רע, ולהצטלם בכל מקום ע"י המשטרה זה רע מצורה אחרת אבל בלתי נמנע, וכך גם לגבי מצלמות פרטיות עם כוונות טובות יותר וטובות פחות. בקיצור לצערי אני נשאר עם סימני שאלה ביד. אולי כמו שפרידמן אומר, אנחנו צריכים באמת לשנות גישה ולקבל שזה העולם החדש, ולהתאים את עצמינו חברתית? כי ברור שמי שלא יתאים את עצמו, יפול לתוך עתיד מאוד לא נעים בלי אפשרות אמיתית לטפס ממנו חזרה.

זרמים בראש

אני מנסה בכל מאודי לארגן דברים לצורה של סדר יום והגעה למטרות אבל זה לא עובד. איש נחמד אחד משדר לי ממקום מושבו את אוניברסיטת הסינגולריטי בזמן אמת, מספר לי על מכונות להדפסת איברים חלופיים שמופיעות בשוק, ואני חייב לשאול – האם עוד 10-20 שנה ידפיסו אנשים? יצורים שלמים? חיות מחמד שמועתקות מהעולם האמיתי או אולי כאלו שיתוכננו במיוחד? ואם בכר תכנון תבוני, מה לגבי אברי חילוף טובים יותר מהמקור? עורקים שלא נסתמים בפלאק, פרוסטטה שלא מפסיקה לעבוד? מה לגבי סחוס שלא נשחק, עצמות שנשברות פחות, וכמובן איברים משופרים למיניהם שהטבע לא השכיל ליצור עדיין בצורה אופטימלית?

בינתיים קלינגר שולח בקשה להשתתפות בסקר מעניין על כיבוד זכויות קנין רוחני, כמה שעות אחרי שראיתי את קורי דוקטורוב נותן הרצאה מעודכנת ומוצלחת על DRM (אין חדשות למי שמבין את הנושא ובעיותיו אבל משום מה קורי עונד iPod לאורך כל ההרצאה כמעיין פרסומת סמויה לאחד מהמכשירים הכי מושמצים ע"י תעשיית ה-DRM, מה הדפק?!). בטוויטים אחרים הוא שולח אותנו לניתוח שלו לבעיות הגלומות ב-ACTA, ולשיחה איתו בנושא, שם גיליתי שבקשת חופש מידע בנושא הוגשה ונחסמה ע"י ממשל אובמה על בסיס "בטחון לאומי". אם תעשיית ההקלטות וההפקות הצליחה לחדור כ"כ עמוק למסדרונות השלטון זה מצב מדאיג…

ובלי קשר מחייב לפוליטיקה של חדרים חשוכים, אם מישהו תהה למה חושך מוציא רוע ופחדים ואור מפיג אותם קצת, הנה מחקר מענין שיצא בנושא.

אבל עשיתי טעותי ולא כיביתי את הטוויטי. בינתיים מיה שולחת אותי להרצאה המעניינת של טמפל גרנדין על הקשת האוטיסטית, ADD ובעלי חיים, שהתקשרה בצורה מעניינת להרצאה המרתקת של הנרי מרקהאם על "בלו-בריין" ונגעה בנושאים דומים, שראיתי סוף-סוף אתמול אחרי שחיכתה הרבה זמן בתור בסבלנות. אגב עוד קוריוז מוח, השבוע הודיעו שניסויים ראשונים בהשתלת מוח עוברים בהצלחה. אני מקווה שאפשר יהיה לעשות גיבוי בקרוב, כי אחרת יאכלו אותנו חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה.

אח"כ הגעתי לאתר "מסבירים", תשובה מבריקה לעליבות קמפיין מסבירים של משרד האיומים של דני וליברמן שבילבלה אפילו את כתבי רויטרז. עדכון: האתר הביא ליולי אדלשטיין את הסעיף, ומתוקף סמכותו במדינה טוטאליטארית שלא מאפשרת ביטוי, ביקורת וסאטירה הוא מחפש להעיף את האתר מהרשת. ווינט ורוני סופר מסייעים לו כשהם מכנים את האתר השמאלני "אנטי ישראלי". אני את רוני סופר מחקתי. חורימבה חופר באתר של אדלשטיין וטוען (כנראה בצדק, לא טרחתי) שכולו גללי גמלים.

בין לבין כותבת רויטל על מחיקת לינקים ישנים בדלישס. אני שואל למה לעזאזל? אין יותר זנב ארוך של אנשים שיגלו תגליות? זה כמו לזרוק ספרים מהספריה כשאין לך בעיה של מקום על המדפים. זה גם לוותר על חלק הפרסונה המקוונת שלך! לפני 10 שנים טען דבורק בטור על ספרים אלקטרוניים, שאחת הסיבות לכך שספרים ישארו על המדפים היא שאנשים אוהבים שנכנסים אליהם הביתה ומסתכלים מה יש להם על המדף, זה מעין עקרון הכבדה כזה של לתת תאנשים למדוד אותך לפי מה שאתה יודע או מתיימר לדעת. אבל אנשים המירו את סמלי הסטאטוס האלו בסמלי סטאטוס מקוונים (הלינק הוא להרצאה מעניינת על זה נתנה לפני שנה ג'ודי דונאת' בכנס צ'ייס). רויטל, תחשבי איך משפיעה על תדמיתך העובדה שbash.org ימצא ע"י מבקרים אקראיים בענן סימניות הדלישס שלך. מה אולי תפסידי אם הם לא ימצאו אותו שם?

וכל זה בתוך זרם של הסחות מעניינות אחרות, הרצאות, חדשות על תערוכות שקורות עכשיו או בעתיד, וסרט אחד שבלי סיבה מוסברת גרם לי לצחוק עד חנק כמו שלא צחקתי שנים.

וכל זה ועוד מציף אותי מכיוון מיילים מהחברים ומהטוויטר הארור, אני כבר לא מדבר על זה שיותר מחודשיים כמעט ולא פתחתי את הגוגל רידר שלי. אני חושב שיש לי בעיה. יש מכון גמילה למכורי חשיבה ולמידה?