טיפ

אני לא ממש בקטע של לבקש טיפים, אבל יותר מאדם אחד עודדו אותי לאפשר את זה לקוראים. פשרה – אני מאפשר לשלוח לי תשורות אבל רק בקריפטוקוינז. לבחירתכם, אם אתם ואתן מרגישים שהבלוג ראוי..

DQoi5E1uNP34H9S1nK6ZCmKVVnjRMkkLiJ
DOGE: DQoi5E1uNP34H9S1nK6ZCmKVVnjRMkkLiJ
LTC: LhYLwJePubWJqG9jHcU9mYU6XwfpiiFm3Y
LTC: LhYLwJePubWJqG9jHcU9mYU6XwfpiiFm3Y
VIA: VkVg1j5NkdecWfGjp5WgtVfpiDsjaz4BLz
VIA: VkVg1j5NkdecWfGjp5WgtVfpiDsjaz4BLz
BTC: 18Xnn2rvyJKm9WCZoNXPS8MRRbebCqYsbs
BTC: 18Xnn2rvyJKm9WCZoNXPS8MRRbebCqYsbs
ISR: iCR4UyA8zPwnycHTaGcrPCgWfvvTet4x8w
ISR: iCR4UyA8zPwnycHTaGcrPCgWfvvTet4x8w
NXT-57XW-EJG5-TNHA-9MJ2Q
NXT-57XW-EJG5-TNHA-9MJ2Q

אמנת ACTA נחשפת כהרחבה בינלאומית של חוקי קופירייט

אם למישהו עוד היה ספק עד כמה רחוק יגיעו זרועותיו של ההון להשפיע על השילטון: דלף אתמול בבלוג של מייקל גייסט שבאמנה בינלאומית נגד זיוף הוכנסו כמה וכמה סעיפים דרקוניים להחריד למניעת עבירות העתקה. הנה הפרשנות מבוינגבוינג:

  • ספקי שירות יחויבו לנטר כל חומר שיועלה ע"י משתמשים כדי לוודא אם יש בו משום עבירה על חוקי הקופירייט – זה אומר ששירותים כמו פליקר, יוטיוב, ובלוגיות כמו בלוגלי, ישרא וכולי יסגרו מהר מאוד כשיתברר שזה לא רווחי להחזיק צבא עורכי דין כדי לוודא את האכיפה.
  • ספק אינטרנט שנמסר לו שמשתמש שלו עובר על החוק מחויב לנתק אותו מיד, מה שאומר שאותו אדם וכל משפחתו יהיו מנועים מלגשת למידע חיוני לחינוך, בריאות ושירותים בסיסיים אחרים, ללא משפט ובירור.
  • כל העולם צריך לאמץ את המדיניות האמריקנית של "הודעה והורדה" ללא בירור ומשפט, מה שאומר למעשה צנזורה קלה ע"י לחיצה קלה על כפתור "עבירת קופירייט"
  • חובה על כל המדינות החתומות לאכוף DRM – אסור לנסות לפצח אותו ולהעתיק את החומר המוגן אפילו אם אתה היוצר שלו! זה אומר גם שאסור לתרגם את החומר לפורמט אחר כדי לעזור לאנשים עם מוגבלויות וכולי.

בוינגבוינג מפוחדים או שבחרו בכוונה בטון מוגזם, אבל אני לא חושב שהמצב עד כדי כך גרוע, כי לא ברור שכל המדינות יהיו מוכנות לחתום על ההסכם, ולא ברור שהוא יהיה חוקי או בר יישום בכלל. הבעיה היא שאין לי מושג באמת עד כמה מחייבות אמנות עם סעיפים כאלו, והאם ישראל מחויבת לזה וכולי. מה שבטוח הוא שזה צעד בכיוון מאוד גרוע מבחינת זכויות המשתמשים וגם זכויות היוצרים, וזה הופך את זכויות המפיצים למשהו שדורס כבר זכויות פרט (כולל פרטיות וחופש הדיבור) ברמות חדשות של עוצמה. מפחיד ומטריד מאוד.

דעות חמורות נוספות מפרסם ה-EFF ומקביליו באוסטרליה וניו-זילנד, הנה סקירה של IDG, האפינגטון ואחרים. בוודאי יצוצו עוד בשעות והימים הקרובים. תודה לקשבינו שי שהביא את הידיעה לשולחן המערכת :-)

כאמור, ההדלפה הראשונה על הענין הגיעה ממייקל גייסט, פרופסור למשפטים בקנדה שהנהיג שם את המאבק בחוק הDMCA הבעייתי. אפשר למצוא בערוץ בליפ.טיוי שלו המון חומר מעניין כדי להבין למה קופירייט זה דבר חשוב מחד אבל מסוכן מאידך וחשוב לשמור על האיזון בחוק, אני מציע לכל המעוניינים את הסרט "למה קופירייט", אם יש לכם 55 דקות פנויות.

לא תודה, אנדרסון

שני "פושרים של סמים" נחתו לי בתיבת הדואר השבוע. חבר גילה לי שמיקרוסופט מחלקת שרתים וכלי פיתוח "חינם לשלוש שנים" (רק $100 אחרי כן) כדי להתמודד עם בריחת מוחות ל-LAMP, ושלשום קיבלתי מכתב מקרוס-אובר אופיס, שרצו להזכיר לי שלפני שנה הם חילקו "תוכנות בשווי $45 מליון!" אבל עכשיו עברה שנה והם מציעים לי מאוד לקנות תמיכה ב"מחיר מוזל!!!1". למה אני מרגיש שמזלזלים באינטיליגנציה שלי? הרי המוצר הזה מורכב מ98% תוכנה חופשית, 1% קניינית ו1% EULA. גם מיקרוסופט ירוויחו עליכם מהנעילה לפלאטפורמה יותר ממה שהם מנסים לגרום לכם לחשוב שהרווחתם.

אולי עשרה חברים כבר כתבו לי ושיתפו אותי בחודשים האחרונים לגבי ספרו החדש של כריס אנדרסון. מדובר באותו עורך של WIRED (לא כריס אנדרסון אוצר TED), שהמציא את "הזנב הארוך" ובינתיים חזר בו. הוא גם התפדח לאחרונה כשחשף שציטט בספר החדש מויקיפדיה וגלגל את האשמה על אי מתן הייחוס לעורכים שלו. "יתוקן בגרסא הבאה" הוא אומר, אבל כיון שהספר גם זמין אלקטרונית, הוא היה יכול לתקן בגרסא האלקטרונית בלי לחכות, לא? מוזר…

הפואנטה כאן, כמו שכתבתי בעבר – אנדרסון רואה עולם שבו המחיר לא מגולם בקניה ישירה אלא (בעיקר?) דרך מוצרים משלימים, פרסומות והגבלות DRM. יש עוד מודלים כלכליים אבל נשמע שהוא לא ממש מתייחס אליהם ביותר מרפרוף. אבל loss leading על ידי מוצר משלים זו לא חדשה מרעישה – אתם מוזמנים לקרוא את המאמר הזה שפעם תרגמתי ליואל, השיטה הפרסומית מאבדת גובה במהירות, והDRM לא מוסרית ופוגעת בזכויות הקנין של הצרכן וגם לפעמים של היוצר. רבות הסיבות לכך שלא אסכים עם רוב הספר ואכן לא אקנה אותו, אבל הורדתי אותו באודיו (מחולק חינם כמו הספר, אלא מה), לשמוע פעם בנסיעה (כי הוא בא ב-MP3 ללא DRM), שיהיה. לקרוא את הטקסט המקורי יכולים האמריקנים לקרוא חינם, אבל לישראלים אין גישה למסמך מהכתובות שלנו. ההבדל בין פתוח ל"חינם" מוסבר בפשטות…

אנדרסון מתייחס לעולם הראשון, האמיד, שבו חוקי הקופירייט לא משתנים ולא משתפרים, רק המודלים העסקיים משתנים, וממה שקראתי עד עכשיו הוא לא מתייחס ברצינות לעולם הרשיונות החופשיים ככוח שיעשה שינוי בשוק. בקיצור פופוליזם קפיטליסטי מנותק. הלוקשים שהוא מנסה למכור לנו לא עובדים בעולם העני ובמדינות המתפתחות, לפחות לא באותה הצורה, שם אנשים נותנים יום עד שבוע של משכורת בשביל שעת גלישה בודדת. המקום היחידי שהוא מטיף לחומר חופשי זה בספרי לימוד. אין לי צל של ויכוח, ראוי שכל ספרי הלימוד יהיו חופשיים, ביג דיל! את זה אומרים גם הארגונים הכי קפיטליסטיים. אבל למה לא כלל ספרי העיון, המדעים, ולמה לא גם בתחום הסיפורת? אני חושב ש5 שנים (אליבא דה מפלגת הפיראטים) זה אולי קצר, אבל למה שיצירה ספרותית תוחזק מחוץ לרשות הכלל יותר מ15-20 שנה? אם היא מוצלחת וחשובה במיוחד, אפילו פחות במקרים מסוימים. יש כאן מה לדסקס, אבל נראה שהגישה של אנדרסון לא רדיקאלית מספיק בעיני. הזמן יגיד מי צדק…

אבל אנדרסון הרי לא מתרכז בתכנים ותוכנות שהעתקתם באמת לא עולה יותר משברי סנט לגיגה, אלא הוא מדבר על כלכלת חינם גם בעולם הטובין, הדברים האלו שעשויים מאטומים. הגישה שלו מבוססת על העולם של "השתמש וזרוק", ועל "מכור להם את המקל בהפסד והם יקנו את הסכינים במחיר שיכסה אותו" של ג'ילט. הוא גם ממש לא עונה לטענות נגד תרבות היבוא-צריכה-זריקה שעוברת כל גבול במדינה שלו ופוגעת בכל שאר העולם, וזו גישה שהוכרזה כאנאכרוניסטית. לפחות מהכתבות על הספר לא נראה לי שהוא מדבר על זה כדי לבקר את זה אלא כדי להלל את זה ולהסביר שזה העתיד. אם זה העתיד, אז אני מבקש לעצור את כדור הארץ, אני רוצה לרדת.

Copyfight 4: "המתרגמים בעם" ועוד כמה מילים על ספרות חופשית, חינם ועדיין רווחית בעידן האלקטרוני

ידידתי גילי כתבה על הבעיה בתרגומים "פיראטיים", ולא בפעם הראשונה, שהרי התופעה בארץ פרצה בגדול עם תרגומים "פיראטיים" של הארי פוטר, רב המכר שהקפיץ את שמה למודעות הקהל הרחב. המגוחך הוא שלא רק המעריצים הצעירים לא מבינים את הקונספט של זכויות מתרגמים, גם אולפני קולנוע ומפיצים לא מבינים אותם (פוסט המשך למתעניינים) למעשה רוב תעשייה לא שמה על מתרגמים, והדבר נכון גם בתוכנה לצערי (אני נמנע מלהזכיר שמות של מעסיקים ומועסקים ספציפיים). למרות הבעיות של העוסקים בתחום, אם אתם מתעניינים, גילי די פתוחה לדסקס נושאים של תרגום, ניסוח ותהליך העבודה.

למי שלא רוצה לנבור לעומק הפוסטים הנ"ל, אני אסכם את זה בקצרה: זה מסובך.

יותר באריכות, הנה תשובתה החיובית ב2007 בפוסט שאלות נפוצות:

12. מה דעתך על תרגום החובבים שהתפרסם ברשת?

המשתתפים נהנים, סביר להניח שהם לומדים מזה הרבה, גם על הארי פוטר וגם על תרגום באופן כללי. אולי אחרי התנסות כזאת לאחדים מהם גם יש הערכה מחודשת לעבודה שלי. יש לחובבים עוד לא מעט ללמוד, אבל הדרך הכי טובה ללמוד היא לעשות בדיוק מה שהם עושים: לנסות את ידם בתרגום. תוכלו לקרוא את תגובתי לתרגום "הארי פוטר והנסיך-חצוי הדם" בכתבה של רותי קרני, שהתפרסמה לפני שנתיים באתר NRG.

לא נראה לי שתרגום החובבים הוא מתחרה רציני למהדורה הרשמית שתצא, וגם אם כן זאת בעיה של הוצאת הספרים ולא שלי. מבחינתי האישית, בגדול, שיהיה למתרגמים בכיף.

מבחינה חוקית, ייתכן שפנים מסויימים של הפעילות הזאת אינם חוקיים, אבל אני לא צד בעניין.

לעומת זאת בפוסט על התרגום לסטפאני מאייר מיוני 2009 היא מודה שיש לה כבר ספקות בענין. היא מסכימה עם דעת "מחנה דוקטורוב" שזו מתנה ליחס"צ, והיא גם מסכימה שאין מנוס מכך שזו עברה על החוק, ובכל זאת היא חושבת שזו טעות של בית ההוצאה לתבוע את המעריצים. מסובך, כאמור.

המכה שלכאורה סוגרת את הגולל על טיעוני הפוסט היא הההחלטה האישית והקיצונית של מאייר. אחרי שהודלפה בזדון טיוטא של הספר לרשת היא הודיעה שפשוט איננה מתכוונת לסיים ולפרסם את הספר. במקום זה היא בחרה לפרסם את טיוטת הספר האחרונה רשמית אצלה באתר, אבל בכל זאת לא להביאה לדפוס, עם התירוץ המורמוני שהקוראים שרוצים לקרוא בכ"ז את הספר-שלא-יפורסם "לא רגישו שהם מוותרים על משהו בגלל שהם רוצים להשאר ישרים". חינוכי? מֶה… אפקטיבי? לדעתי לא. סתם פאסיבי-אגרסיבי, ויש מי שיאמר "פולני", כי לי זה נשמע כמו "שיהיה לכם לתרופות".

הצעד הזה לא לגמרי ברור לי. כנראה שהיא עושה מספיק כסף משאר הסדרה ומתמלוגים על הסרט, שהיא יכולה להחליט שהיא קוברת את המשך העבודה על הספר (והסדרה כולה?) במקום להוציא אותו אפילו במהדורה קטנה ואולי להיות מאוד מופתעת לטובה. אבל הרי עוד בטרם דלף הספר, לא היתה לה בעיה לפרסם את הפרק הראשון אצלה באתר כקידום המכירות. כאן השאלה שעוברת כחוט דק, וקשה מאוד עד בלתי אפשרי לתת לה תשובה אובייקטיבית, או לבחון אותה אמפירית. האמונה של מו"לים ואולפני סרטים היא שמותר לשחרר טיזרים, אבל האם פרסום הספר או הסרט במלואו (אלקטרונית ובחינם) תורם או מפריע למכירות?

על כל פנים, מאייר לא הפסיקה לכתוב לחלוטין, חס וחלילה… היא עברה לכתוב מד"ב למבוגרים (קריא – יש סקס בספר). זה מחבר אותי חזרה לקורי דוקטורוב ולשאלת ההפצה – קורי טוען בלהט שהוא וכל חבריו לענף כתיבת המדע הבדיוני מאוד הרוויחו ממעבר לפרסום ברשיון החצי-פתוח של CC-by-nc-sa ודומיו. הוא טוען שלפחות בתחום הצר של מד"ב, הסכנה הגדולה ביותר לסופר היא לא שיעתיקו את ספריו אלא שלא ידעו עליהם, או שלא יכתבו עליהם סיפורי סלאש ופאנפיק. הוא ממש מרגיש שהוא יותר שלם עם עצמו מוסרית כשהוא מפרסם את ספריו ברשיון פתוח (אולי עזרה העובדה שהוא התחיל את חייו כאיש סיסטם של מערכות תוכנה חופשית, וכתב את סיפור הפאנפיק הראשון בחייו בגיל בר מצווה).

שאלה קשה לחובבי התיקון הראשון לחוקה האמריקנית אם ככה, האם זכות הביטוי וזכויות היוצרים בתחרות? גם ככה אנחנו יודעים כמה קשה ליצור פארודיה חוקית וכמה קל להוריד אותה, אפילו אם כתבו עליה בהערכה בניו-יורק טיימז. כמה מאמץ וכסף משקיעים המפיצים ובעלי האינטרסים לתבוע ולהוקיע את מעריצי היצירות? הרי לא מדובר כאן בדוכני הקסטות והדיסקים הבלתי חוקיים שבתחנות המרכזיות ושוק עכו. כולנו שמענו את סיפור נאפסטר ומטאליקה עשרות פעמים, ורוב הקוראים כאן מכירים את האלבומים החופשיים שהפיק, הפיץ וגם הרוויח עליהם טרנט רנזור מNIN.

כמו שרמזתי בחלק השני של הסדרה, ההיסטוריה של בחישת תעשיית הבידור בקלחת הקנין הרוחני עשירה בדוגמאות. אני ממליץ בחום על עוד תוכנית נהדרת של רשות השידור הקנדית, דיון בענין זכויות על רעיונות ויצירות, שהיא כולה מקבץ רעיונות וראיונות מרתקים. אני מאוד אוהב את זה שרשויות שידור מפיצות ידע והפקות בחינם, הגדילה לעשות רשות השידור הנורבגית שמפיצה בעזרת טורנטים. מתי רוממה? אצלנו התכניות ברמה מעליבה לשכל האנושי וניתנות להורדה רק לשבוע… מה הם מפחדים שיקרה? יגנבו את התכנית העקומה שהופקה (תיאורטית) מכספי משלם המיסים וידפקו עליה עוד קופה? אם אנחנו משלמים אגרה אז למה התכנים אינם שלנו?

(אגב, פוסט מספר 700! ווהו!)

תוספת מאוחרת ל14 באוגוסט: אנשים פסיכיים.
אידאולוגיה? אינני יודע. עדיף ללמד אנשים אנגלית, לעזאזל :-)

CopyFight 3: הפיראטים לפרלמנט!

הרצאה שווה נוספת היא זו של ריק פאלקפינגה, ראש מפלגת הפיראטים השבדית (שנכנסה לאחרונה לפרלמנט האירופי). המפלגה נלחמת על רפורמה כלל עולמית של חוקי הקופירייט, והכותרת של ההרצאה מסבירה בצורה מאוד ברורה את עמדתו: "משטר הקופירייט מול חופש הפרט" והוא מציין שכותרת אפשרית אחרת היתה יכולה להיות "תעשיית הקופירייט נגד העתיד". פאלקפינגה הסתובב ב2007 בכמה כנסים ונתן הרצאות כל כך מוצלחות, שאנשים שאינם אזרחים שבדיים או אפילו אירופיים קמו ונתנו לו על המקום תרומות במזומן (חוקי מבחינת שבדיה) כדי שיריץ את הקמפיין שלו ויזכה במושב פרלמנט, ואולי ישפר את המצב בעולם דרך שינויים מתוך אירופה.

הבעיה המרכזית של אכיפת קופירייט בימינו, אומר פאלקפינגה, איננה ספרים לא חוקיים בחנות או הופעות "גרסאות כיסוי" שאינן מפרישות תמלוגים לאקו"ם, אלא העובדה שאי אפשר לשלוח סרטון או שיר בדואל, כי לאחרונה ממשלות מערביות ו"דמוקרטיות" מרגלות אחרי כל ביט של מידע שיוצא ונכנס על הקו שלך, וכך, למשל, הלך על סודיות הדואר, שהיתה כה קדושה פעם, כי זה הרי אומר שגם כל מכתב לרופא או לאשתך מועתקים ונבדקים. קופירייט הפך להיות תעשייה מונופוליסטית, שמשפיעה לרעה על הדמוקרטיה וזכויות הפרט. המשפט הבינלאומי מסכים שהאחריות לתתוכן מכתבים לא תיפול על הדוור, אבל תאגידים חזקים היום דוחפים לכפות על ספקי אינטרנט אחריות על התנהגות המשתמשים ותכניהם… אז מה חשוב יותר? פרטיות ודמוקרטיה, או קופירייט? משם, הוא אומר, הולך חסיון מקורות, חופש העיתונות, אנשים נאלצים להפעיל צנזורה עצמית, ובקיצור הוא מתחבר באופן מוזר למה שכתבתי השבוע לגבי "חברת החשודים", סדרת הפודקאסטים של רשות השידור הקנדית, רק שכאן מדובר בצד של התעשיה ולא החרדתיות הבטחונית, שדוחפת להתנהגות הבעייתית, ואולי רוכבת עליה. כל עוד זה יהיה רווחי, אף אחד לא ירצה לעזוב את המושכות…

This planet has – or rather had – a problem, which was this: most of the people living on it were unhappy for pretty much of the time. Many solutions were suggested for this problem, but most of these were largely concerned with the movements of small green pieces of paper, which is odd because on the whole it wasn't the small green pieces of paper that were unhappy.

DNA, HHGTTG

פאלקפינגה ממשיך ומדגים איך מאז 1709, עם צאת החוק הבריטי (שהיה הראשון בעולם) להגנת זכויות היוצרים ושהגדיר לראשונה את המונח "קנין רוחני", הוא המשיך לשמש לא להגנת זכויות היוצרים אלא בעצם להגנת מונופול המפיצים. בימינו, מצד שני, אין כאן יותר סיבה למונופול, אלא הכרה בכך שהאינטרנט כולו שיחה אורגנית בין כולם לכולם.

הצעותיו לעתיד: הגבלת חוקי הקופירייט אך ורק על שימושים מסחריים. על ממשלות לעודד איסוף, צריכה, שימוש (רמיקס, גזירה) והפצה של ידע ותרבות בצורתה הבלתי מסחרית. המטרה בעיניו היא שלכלל האנושות תהיה גישה מלאה לכלל הידע האנושי בכל מקום ובעל זמן. הטכנולוגיה כאן, נשאר רק לפתור את הבעיות שמציב החוק, הוא אומר. כרגע מה שעומד כאן לרועץ הוא המונופול של התעשייה הזו, ולדעתו זה בסדר גמור להקריב את תחום התעשייה הזה בשביל המטרה היותר גדולה. גם הוא רואה את התעשיה שורדת כי עדיין אנשים ירצו לצרוך את הבידור שלהם בכל מיני דרכים יותר נוחות, והוא משווה את זה לשירותי שידוך ואתרי היכרויות – מה שחינם וחופשי לא אומר שאין מקום לשירות משופר בתשלום.

לצערו, פוליטיקאים הולכים לאיבוד בין רצון לעשות את הדבר הנכון לעם, לבין להג הלוביסטים של הקופירייט על פורנוגרפיית ילדים ושאר שטויות, ובעיקר העובדה שהפרלמנטים עסוקים כל כך בבטחון, אנרגיה ורווחה שהם מפספסים את מה שברדק "הקנין הרוחני" עושה לעיוות החוקים וזכויות הפרט.

ההצעות של מפלגת הפיראטים לרפורמה בחוק זכויות היוצרים יצאו בצורה נוחה בפריים המרכזי בסרטון היוטיוב לעיל:

  • חילופי קבצים ונגזרות יצירות למטרות לא מסחריות יהיו חופשיים.
  • תקופת ההגנה על זכויות היוצרים תקוצר משמעותית ל5-10 שנים מרגע הפרסום.
  • ההגנה על שיוך תהיה אבסולוטית.
  • נז"ק דיגיטאלי יוצא מהחוק. מבחינתם זו דרכן של חברות לאכוף חוקי קופירייט פרטיים ("ובשביל זה יש לנו פרלמנט, אז תודה אבל לא תודה").
  • פטנטים הם דבר רע ויש לבטל אותם, החל מפטנטים על תוכנה. לדבריו פטנטים קיימים רק על הסקאלה שבין "מיותרים" לבין "שטניים", והוא מדגים.
  • חיזוק הפרטיות, השמת דגש על הליכים תקינים להגנת הפרט מהשתוללות ממשלתית ומסחרית על חשבון זכויותיו.
  • שקיפות שלטונית.

אין כאן סעיף שאינני מסכים איתו, למעשה הרבה מזה רציתי להכניס למצע התנועה הירוקה בזמנו אבל החלטנו בסוף לשמור אותו יותר קצר, ולצערי פחות מפורט, והתמקדנו רק בצד הטכנולוגי. פאלקפינגה מספר בשמחה שלמרות שהבחירות ב2007 השאירו אותם מחוץ לפרלמנט, הם הצליחו ליצור עניין אצל אלו שנכנסו, והוא שמח כמובן לחלוק איתם את רעיונותיהם, והוא שמח שמפלגות אירופיות אחרות מעתיקות את המצע שלהם כלשונו לתוך מצען שלהן.

לבסוף שלוש שאלות חשובות שעולות בסוף הרצאתו: האחת בנושא "סימן רשום" – טריידמארק – והוא מייד עונה שאין כאן קשר לזכות מעתיקים ומפיצים או למונופול, אלא סימן שמזהה אותנתיות של מוצר או פירמה או תו איכות ומגן על הצרכן, והלא כל המטרה היא כאן לבטל את כוחות מונופולי המפיצים ולתת את הכח ליוצר ולצרכן, ולכן המצע שלהם לא נוגע בכלי הזה, שעושה את עבודתו נאמנה.

השאלה השניה היא לגבי תפוגת זכויות היוצרים אחרי 5 שנים – מה יקרה ליצירות שהיו מוגנות תחת הGPL? האם EMACS והקרנל של לינוקס יהפכו בבת אחת לתוכנה ברשות הכלל? "כן!" הוא אומר בפשטות, ולדעתו זו בעיה קטנה מאוד יחסית לכל היתרונות של תוכנה ויצירות אחרות שישוחררו לציבור עקב השינוי.

והשאלה עם התשובה הכי מעניינת ממשיכה ויכוח קטן שהיה לי בעבר עם צפרירמה יקרה לעולם התרופות אם לא יהיו פטנטים? ובכן, ראשית מערכת הפטנטים של העולם הראשון מונעת תרופות ועזרה מהעולם השלישי, לדבריו. שנית הוא מדגים שלפי מבנה ההוצאות והרווח של 20 חברות התרופות הגדולות, אין שום פגיעה ביכולת הקיום של החברה בלי פטנטים, רק פגיעה קלה ברווחים ואילוץ מעבר למודל עיסקי שונה במקצת: 80% מהכנסות החברות מגיע מהציבור, אבל לפי הדוחו"ת השנתיים, רק 15% מהמחזור יוצא על מו"פ, לפי ה-FDA שני שליש מתוך זה יוצא על מחקר לעקיפת פטנטים וזכויות של חברות אחרות(!!). 30% מההכנסות יוצא על ייצור. אחרי 45% אלו, השאר הוא שיווק ורווחים נקיים. אם נסכים ש45% משמשים באמת את טובת הציבור, את 30% של הייצור נוציא לקבלני משנה מקומיים כדי לחסוך בעלויות אם אפשר, נשאר עם סכום מאוד קטן שהוא המו"פ הדרוש, ושראוי שימומן ממענקים מכספי משלמי המיסים ויותיר את הידע ברשות הציבור ולא במונופול חברות התרופות. אני שוב בעד.

למפלגת הפיראטים יש דף מפורט על אלטרנטיבות. אני הייתי ממליץ לכמה מפלגות ישראליות לאמץ את הרעיון.

CopyFight 2: המיקי המאוס הזה

לא סתם פתחתי את הפוסט הקודם בלינק לחוק סוני בונו להארכת תקופת ההגנה על יצירות, או כמו שמקובל לקרוא לו, "חוק מיקי מאוס". הרבה בלחץ של לובי במימון וולט דיסני, חוק הגנת היוצרים הוארך עוד ועוד במאה האחרונה עד אבסורד.

להזכירכם שדיסני "דפק קופה" נאה של רווחים מהפקת סרטים המבוססים על סיפורים עם או ספרים שכבר פגה עליהם ההגנה, ושימוש (מכוון ומוכרז!) בפסקול של יצירות קלאסיות לרוב כדי להמנע מתשלום שכר מלחינים. הוא לקח הרבה מנחלת הכלל אבל סירב בתוקף לתרום לה חזרה. היום רב המאבקים כמעט בנושא (מלבד BSA, הזרוע הצבאית של מיקרוסופט), הם של תעשיית הבידור.

בהרצאה הזו של קורי דוקטורוב בכנס יורופייתון, הוא נותן קצת רקע כמה רחוק הגיעו התביעות נגד משתמשים בבריטניה ובארה"ב וכמה יותר גרוע המצב לתכניתנים בכלל ושל תוכנה ופשית בפרט תחת ה-DMCA. סטודנטים הוכרחו לשנות מקצוע לימודים (מעבר להחרמת כל חסכונות חייהם), תביעות אוטומטית עפו נגד זקנים שאין להם מושג מספיק באינטרנט, אנשים מתים, ועוד כל מני ארועים תמוהים. באירופה ואוסטרליה עכשיו מנסים להעביר חוקי "שלוש פסילות" שעברו בניו זילנד – אם הואשמת שלוש פעמים (שימו לב, לא צריך להוכיח, כי "זה קשה" אז בית המשפט מסתפק בהאשמות), המדינה תפסול אותך משימוש באינטרנט, ובעצם גם את כל בני הבית שאיתך. זה כולל אנשים במקומות נידחים שבלי אינטרנט אין להם גישה היום לשירותי חינוך וממשל, אבל גם סתם קשר עם משפחה וחברים. אני חושב שזה, אפעס, לא הגיוני, לא דמוקרטי, ולא יחזיק הרבה שנים, וזו סיבה מרכזית להבין ולקוות שחוקי הקופירייט יוחלשו דראסטית בקרוב. אי אפשר להגיד שמדינה שלמה מורכבת מפושעים על סוגים כאלו של "עבירות". החוקים השתנו, המוסר מוגדר מחדש בעולם הזה, לטוב או לרע אי אפשר שדעת תאגידים תגבר על דעת העם בנושאים האלו.

אני מסכם לכם כאן רעיונות מתוך ההרצאה הזו, ולמי שמעונין אתר QuestionCopyright ישלים פרטים. בגדול החוקים נוצרו כדי להגן על המפיצים והמדפיסים, לא היוצרים עצמם. ליצור עותקים מדויקים של ספר של מדפיס אחר היתה משימה לא קלה אם אין לך את גלופות המאסטר, אנשים היו ממהרים לסדר את הטקסט בדפוס ובדרך עורכים ומקצרים פרקים או מוותרים על העתקה איכותית של איורים. החוקים לא הגנו מפני פלגיאט, הם הגבילו רק את היכולת לבעלות על מכונות הדפוס למדפיסים רשמיים.

אבל היום, לכל אחד מאיתנו יש בבית ובכיס את מכונות ההעתקה המושלמות, ופלגיאט איננו הבעיה, להפך, אנשים שמחים לייחס יצירה לסופר שהם אוהבים או הלהקה שיצרה את המוסיקה המקורית (אני מודה שעם תמונות עוד לא הגענו לשם בינתיים). יצירת העתקים שאינם נאמנים למקור היא למעשה הפעולה היותר מורכבת. קרל פוגל מסכם שלמעשה חוקי הקופירייט הנוכחיים והאינטרנט עומדים בסתירה בסיסית האחד לשני, ולאנשים כמוהו ברור מי ינצח בטווח הארוך, ולוקח את עולם התוכנה החופשית כדוגמא לעולם שלמעשה מתקיים ופורח ללא זכויות יוצרים (מלבד הסעיפים של קופילפט, שקיימים רק כדי לסתור, לדבריו, את התופעות החברתיות הבעייתיות שיוצרים חוקי הקופירייט). הוא מסביר למה לדעתו בעיית הפלגיאט נפתרה למעשה כי כשהטקסטים חופשיים כולם על הרשת, יותר קל לגלות מי מהעותקים הוא המקורי, ומי מהם ההעתק או העותק המסולף (אם נעשה שינוי ונסיון להסתיר אותו).

לגבי הכנסות – פוגל מציע כמה רעיונות למודלים כלכליים, וטוען (והדבר הוכח בעולם המוסיקה), שרובם המוחלט (99%) של האמנים אינם באמת נפגעים מהעתקות, רובם אפילו נהנים מהחשיפה שאחרת לא היו זוכים לה (85%), והיחידים שבאמת ניזוקים טיפה הם הסופרסטארים, האחוז הבודד בקצה הטבלא, אנשים כמו מטאליקה, מדונה, מייקל ג'קסון וכולי. לתחזק בגללם את המצב הנוכחי זו שטות… הפתרון הוא כמובן, לדעתו, שיותר רעיונות, תוכנות ויצירות יופצו ברשיונות פתוחים ויוכיחו שאקוסיסטמה שכזו אפשרית מבחינה כלכלית, ופשוט תחליף את המערכת הקיימת, ולפחות תברח מהדרקוניות של האכיפה של המערכת הקיימת.

הערה ותוספת:
א. הכותרת גנובה מאפריים קישון, שכחתי לציין, חשבתי שכולם מכירים את המונח :-)
ב. אני רואה שישי בדיוק פרסם פוסט על "כלכלת החינם" אליבא דה כריס אנדרסון. אני רוצה להדגיש שאני לא מדבר כאן על המחיר אלא על חוקיות ונגישות. אנדרסון למשל תומך (או לפחות תמך בזמנו) ב-DRM, דבר פסול ביותר מבחינתי, ובמקרה הרגע מצאתי את תגובתו של קורי דוקטורוב בנושא קשור. עוד על כך בפוסטים הבאים.