איך ולמה להחליף ספקי מוזיקה

אני בן דור ×”Ö¾X. יש לי כמעט 300 תקליטורים שמעלים היום אבק ויש לי עדיין תקליטי ויניל במחסן שעוד לא הספקתי לדגט. הרבה שנים הקשבתי לOGG ו־MP3 עד שהצטרפתי באיחור לספוטיפיי. אני עדיין קונה מוזיקה מאמנים ישירות עד כמה שאפשר, דרך שירותים כמו BandCamp, מממן חודשית אמנים בפטראון, קניתי תקליט או שניים בהורדה ישראלית, ואף דרך קיקסטרטרים והדסטארט. הבעיה – לא בא לי להסחב עם גיגבייטים בטלפון, חלק מהקבצים אבדו לי בקריסה של כונן בבית, קבצים שהעלתי לגוגל מיוזיק אבדו בדרך ליוטיוב מיוזיק (טוב, יש לי עותקים מקומיים אבל הפלייליסטים נשברו), ואז החלטתי שאצטרף להמונים ואקנה מנוי. בספוטיפיי לא מצאתי הכל אבל די הרבה, וההמלצות שלהם העשירו לי את הטעם מתוך זנבם הארוך.

למה אני עוזב

אבל החוויה לא משהו. ראיתי שדוחפים לי יותר ויותר תוכן ממומן ברשימות אוטומטיות, ומנסים לשכנע אותי בכוח להקשיב לפודקאסטים דרך יישומון שממש לא מתאים לזה. לא תודה, יש לי יישומון נפרד לזה, קניתי אותו, משתמש בו בהנאה, הוא עשה לפני 7 שנים דברים שספוטיפיי עד היום לא עושים, אז עזבו אותי בשקט. הייתי יחסית מרוצה עד שהתפוצצה לפני כשבועיים פרשת רוגן. אי שם בירכתי המוח זכרתי שהם עשו איזו עסקה עם ג'ו רוגן שעצבנה המון אנשים (שלא רצו לשלם כדי לשמוע את הפודקאסט) אבל אף פעם לא סבלתי אותו אז התעלמתי. ידעתי במעומעם שהוא מראיין בסגנון סחבקי שלא מתאים לכל אחד, שהוא היה מכחיש הנחיתה על הירח שהתרצה וירד מהקונספירציה, אבל בגדול לא מצאתי משהו מושך בכל פעם ששלחו לי לינק לראיון אצלו. לפני כמה חודשים הוא חטף קורונה והסתבר לי דרך קהילת הספקנים המדעיים שהוא כבר כמה חודשים מנהיג בפודקאסט רטוריקה בין הכחשת קורונה לבין התנגדות לחיסונים, אבל מסתבר שהוא הלך עם זה עד הסוף לכיוון של אייברמקטין, הידרוקסיכלורוקין ושאר הטירלולים של שבטי הקונספירציות מהמערב הפרוע. אחד הציטוטים שעלה בדיונים עליו "רוגן מאמין לדעה האחרונה ששמע. שום חשיבה ביקורתית. אם היום יראיין מדען הוא יהיה בעד חיסונים, מחרתיים יתהפך שוב". כך או כך זה לא קרה. המידע השגוי שהוא מפיץ נשתה בצימאון על ידי מליונים, ונכון לכתיבת שורות אלו, שני בומרים כבר ביקשו מספוטיפיי שיורידו את יצירותיהם, ג'וני מיטשל וניל יאנג. ריספקט. במקביל גיליתי שהעסקה איתו היא על לא פחות ממאה מליון דולר. זה מטורף. אני לא יודע על כמה שנים זה פרוש, אבל זה אומר שהאיש כנראה מרוויח יותר מאשר סטיבן קולבר, ג'ימי וג'ימי ביחד (אין לי מספרים על הווארד סטרן בשלוף). בצד השני של המשוואה ספוטיפיי תמיד מוזכרים בתור מי שלא משלמים הרבה לאמנים על הזרמות, שברי סנטים לזנב הארוך, ורק אם עברת איזה מינימום השמעות, מה שאומר שדרך מין "הסכם עודפים" מרושע, האמנים במיינסטרים מרוויחים הרבה יותר להשמעה בנוסף לזה שממילא יש להם יותר השמעות. משהו מאוד רקוב פה, ואני בתור אחד שתמיד מעדיף אנדרדוגים ושונא מתנגדי מדע, לא יכול כמובן להמשיך לתת לספוטיפיי כסף.

אז לאיפה הולכים?

עד כאן ההקדמה. אני רוצה לעבור לשירות אחר, אני מקווה שיותר מהכסף שלי ילך לאמנים ולא יממן פרופגנדה שקרית. כשעשיתי מנוי לספוטיפיי הם היו כמעט הספק DSP היחידי שהיה שווה להסתכל עליו, היום כבר זמינים בארץ עוד כמה. הלכתי לחפש מי משלם יותר יפה. הופתעתי לשמוע שבמקום הראשון פייסבוק עם 6 סנט להשמעה (לא רלוונטי כי אני לא אתפס מת עם חשבון פייסבוק ואני לא חושב שיש להם יישומון מוזיקה בכל מקרה). אחריהם במקום שני, תאמינו או לא, פלטון, אופני הכושר שהרגו את מיסטר ביג ואת וגנר מ"ביליונז". בהמשך הרשימות (יש כמה והן סותרות: 1, 2, 3, 4, 5) צצו אמזון (לא אוהב מונופולים מרושעים, מדלג), נפסטר/רפסודי (לא יודע עליהם מספיק, כרגע מדלג) טיידל (מייסודו והשקעתו של ג'יי זי) ודיזר הצרפתית. למרות שדיזר קושרת לעצמה כתרים שהם הכי הוגנים עם אמנים, המספרים מצביעים דווקא על טיידל בתור נדיבים יותר שגם הם מנגנים על מסר דומה. הטבלאות לעיל (וזו הכי עדכנית) מראות פערים ביחסים די קבועים. למשל טיידל ונפסטר תמיד משלמים בערך פי שתיים מדיזר, ושלושתם משלמים הרבה יותר מספוטיפיי. למה ההבדלים? כי הם יכולים. לספוטיפיי יש דימום נתח שוק מסיבות שונות אבל הם עדיין כשליש מהשוק (נתוני יולי 2021), דיזר 2% וטיידל בקושי חצי אחוז. האם זה אומר שיש מצב שיש להם הסכמים עם פחות מפיקים או רק מוזיקה יותר חדשה? את זה אני בא לבדוק.

שלב א': גיבוי והעברה

ביקשתי מספוטיפיי להוריד את כל הדאטה שלי. יש לי אולי 5-6 רשימות שבניתי לי וכמה עשרות ציבוריות שאני עוקב אחריהן. ספוטיפיי אמרו אין בעיה, יכינו לי זיפ תוך 30 יום. לקח כמעט חמישה ימים, הגיעה ערימה של JSON, כל הפלייליסטים בקובץ אחד. יש שירות צד ג' שימשוך את הפלייליסטים דרך API ויתן CSV אחד לכל פלייליסט, שאת זה טיידל מוכן לאכול.

בין אם אחכה לספוטיפיי ובין אם אשתמש ב־StreamExport הנ"ל, זה עדיין המון זמן להעלות אותם אחד-אחד לשירותים האחרים ומסתבר שיש תוכנות מקומיות (למאק וחלונות) ושירותים אונליין שיודעים ויצא וליבא בין עשרות שירותים כאלו. אין לי סיבה להריץ משהו מקומי (וממילא אני איש לינוקס) אז אני רואה שהרוב ממליצים על שני שירותים: Soundiiz ו־TuneMyMusic, שניהם יעלו כסף אם אתם רוצים לייבא יותר מאשר פלייליסט קטן אחד או שניים. אם תרצו לייבא בבת אחת את כל הפלייליסטים או השירים/אלבומים/אמנים מפוברטים או פלייליסט של יותר מ־X פריטים (200 בסאונדיז או 500 ב־TMM), תצטרכו לקנות את שירות הפרימיום לפחות לחודש אחד ($4.50, לא נוראי).

שלב ב': פתיחת חשבונות.

טיידל נותנים מספר תכניות והמחיר די שונה למדינות שונות כשבדקתי דרך VPN. תוכנית הייפיי, הייפיי פלוס ומשפחה עלו $10, $20, $15 בהתאמה לארה"ב, או 20, 40, 30₪ בישראל.
לקמצנים: יש תוכנית חינם שתדחף פרסומות ומגבילה דילוגים ביישומון אבל לא בדסקטופ, כרגע לא זמינה מחוץ לארה"ב (לא ניסיתי עם VPN). לישראלים יש מסלול "חסכנים" מיוחד בגולדה לחודש שיוריד אתכם לאיכות של MP3 של 160 Kbp/s (שזה בערך רמת דחיסה הכי מינימלית למוזיקה שאפשר, יותר מתאימה להסכתים מדוברים). תקופת ניסיון של שלושה חודשים בשקל בודד לחבילת הייפיי הבסיסית לחודש או 2₪ לפלוס ולמשפחה.
בתוכנית "הייפיי פלוס" מספרים לנו שיותר כסף יגיע לאמנים וזרמי המוזיקה יגיעו בביטרייט יותר גבוה (בכפוף לתנאי הקליטה), ובנוסף 10% שלמים יעברו לאמן הכי מושמע שלך כל חודש. כרגע בארץ הייפיי פלוס עולה רק טיפה יותר מהמנוי הבסיסי האמריקני אז יאללה ננסה. השאלה אם יש להם CDN בישראל שיאפשר את זה בכלל. השירות מייסודו של ג'יי זי, מבטיח להיות בעד אמנים, יש פודקאסטים ומגזין בנושאי מוזיקה ומוזיקאים, קליפים ולטענתם הם מעלים מוזיקה באיכות lossless מכל מפיץ שיתן להם ולא מסתפקים בדחיסה lossy באיכות גבוהה. נו, נגיד. זה לא שזה משנה הרבה ברגע שזה מושמע דרך אוזניות בלוטות' או מגבר של טלפון לאוזניות ב50₪. לדעתי ההבדל באיכות יורגש רק עם ציוד בייתי איכותי (DAC ייעודי שיתמוך 24 ביט ו־96 קילוהרץ) ואוזן מאוד מאוד אנינה. בנוסף מבטיחים חוויות של מיקסים לדולבי אטמוס, שמע 360 מעלות ושאר באזז שאני לא יודע אם זה נפנופי ידיים שיווקיים או שיש מי שמחפש את זה באמת. אני בתור משתמש ששומע מוזיקה ברקע בנסיעה או באוזניות למיסוך רעש המשרד כנראה לא אבדיל, אז השדרוג לפלוס בשביל רוב האנשים זה יותר בשביל לדאוג שיותר כסף יגיע לאמנים.
פרטים אישיים: לא שאלו מגדר, כן ביקשו גיל, מאפשרים תשלום באשראי או פייפל. הסכם הפרטיות שלהם ארוך ומתיש ומכיל הכנות לשינויים בעתיד אבל סביר במתכונת הנוכחית. הם מאוד מעודדים לחבר את החשבון לפייסבוק כדי שישפך לשני הכיוונים ידע עליך. לא בדקתי למה זה טוב כי אני לא אוהב את איך שזה נשמע וממילא אין לי פייסבוק.

דיזר נותנים חודש חינם ואח"כ $11 לחודש פרימיום או $18 למשפחה (אם אתם באירופה יתווסף מע"מ ויגבה באירו, אבל שם מוצעים גם מסלולים מוזלים באיכות ולסטודנטים שלא מוצעים בישראל). יקר יותר מטיידל ואף מספוטיפיי.
לקמצנים: יש מסלול חינם עם פרסומות ומוגבל לאיכות 128kb/s. המפרסמים ידעו עליך גיל ומגדר ומזהה מכשיר ייחודי אלא אם תחסום קוקיז בדפדפן (מה יקרה ביישומון בטלפון? אלוהים יודעת).
פרטים אישיים: שואלים גיל וג'נדר (מוגבל לזכר, נקבה או א-בינארי בלבד) ומשם עוברים למסך בחירת אמנים. הסכם פרטיות סביר לאדם רגיל, בעיני טיפה חודרני יותר מהדרוש (למרות שהם תחת חוק ה־‏GDPR האירופי שאמור לשמור עלינו). מקבלים כרטיסי אשראי בלבד.

שלב ד': יבוא מוזיקה

אני בוחר פה כמה פלייליסטים מגוונים כדי לראות מה מופיע או לא מופיע בשירותים האחרים. אני מעביר עם TMM מקבצים עד 500 שירים לפי סוגות, בערך. רשימות של יותר מ-500 שירים (יש לי כמה) הייתי חייב לפרק לא רק בשביל העברה, זה גם המקסימום אצל טיידל.

מקבץ ראשון: "שרמוטות מרימות" מייסודן של צעדת השרמוטות. 250 שירי פופ והיפ-הופ משני העשורים האחרונים, קצת ישראלי.
טיידל: הכל עבר מלבד "תרקדי את זה" של דניאלה ספקטור. הזמרת שם, אבל השיר חסר.
דיזר: הכל עבר חלק.

מקבץ שני: שירי טהרלב, ריח של סתיו, סבנטיז ישראלי ופולק+רוק ישראלי. 211 שירים סה"כ.
טיידל: חסרו 3 שירים: "אתה לי ארץ" (ירדנה ארזי), "רק היום" (אורי רווח), "ללכת עמך" (יפה ירקוני).
דיזר: חסרו 3 שירים: "לפעמים אני מרגיש שאני צריך כנפיים" (שרעבי), "רק היום" (אורי רווח), "ללכת עמך" (יפה ירקוני).

מקבץ שלישי: New Orleans Funk, Jazz Vibes, סה"כ 485 שירים.
טיידל: [slider title="חסרו 8 שירים"]The Gaturs – Swivel Your Hips (Parts 1 and 2)
Chuck Carbo – Out On A Limb
June Gardner – Hot Seat
Clemon Smith – Brotherman, Sister Ann
Mary Jane Hooper – I've Got What You Need
Leo Motta – Into the Night
Hoffy Beats – Neon
Wataru Fujiwara – Tequila at midnight
[/slider]
דיזר: הכל עבר.

מקבץ רביעי: Funky Disco Party, Instrumental Funk, Blues R&B and beyond, Funk Outta Here, Blues Origins, סה"כ 336 שירים.
טיידל: [slider title="חסרו 7 שירים"]Scary Goldings – Bruise Cruise
Scary Pockets – 1am Funk Dance Party
Scary Goldings – Cornish Hen
Pomplamoose – Uptown Funk
Hot Butter – Space Walk
Liberace – The Old Piano Roll Blues
Big Bill Broonzy – Mean Old World (Tk. 1)[/slider]
דיזר: הכל עבר. בגלל השיר האחד לעיל גיליתי להפתעתי שיש להם אכן 300 שירים של פומפלאמוס (כל הקטלוג?) ולטיידל כלום. אני מתאר לי אבל שיהיו עוד כמה וכמה אמני אינדי/פטראון שזה יהיה המצב אצלם.

מקבץ חמישי: שירי העבודה שלי, ועוד רשימה של מישהו אחר. סה"כ 426 שירים.
טיידל: [slider title="חסרו 13 שירים"]Francesco Bonporti – Concerto In F Major For Violin & Strings, Op. 11 No. 5: Rezitativo – Adagio assai
Claude Debussy – Petite Suite For Piano, L65: En Bateau
Wolfgang Amadeus Mozart – Serenade No. 5 In D Major, K204
Rentaro Taki – Blossoms
Ottorino Respighi – Ancient Airs And Dances Suite No. 3: Siciliano Ignoto
LaBelle – Moonshadow
Lafayette Afro Rock Band – Ozan Kouklé – Remastered
Colleen – Soul Alphabet
The Karminsky Experience Inc. – Exploration
Chinese Man – Calling Bombay
Colleen – Lighthouse
Tranquility Bass – Sometimes I Lose My Soul
Colleen – Captain Of None[/slider]
דיזר: [slider title="חסרו 3 שירים"]Tranquility Bass – Cantamilla
Tranquility Bass – Sometimes I Lose My Soul
Kinobe – Chasing Clouds[/slider]

מקבץ שישי לטיני: Portuguese, Nostalgia, Tom Jobim, סה"כ 226 שירים.
טיידל: נפל אחד בדרך – Banda Carnaval Do Rio – Xibom Bombom
דיזר: הכל עבר.

מקבץ שביעי מצברוח: Relaxing Work Music(200 tracks), Brain Food(100 tracks), Deep Focus(152 tracks), Atmospheric Sci-fi Soundtracks(41 tracks)
טיידל: [slider title="חסרו 25 שירים"]NYMK – Roundabout, Axione – In Every Heartbeat, Nova Explora – Mount Soul, Jacob Yoffee – With Resolve, Jacob Yoffee – Will to Live, Yolta – Falling Rivers, Beau Projet – Curiosity, 12dust – Rectifier, Bon Bruit – Beginnings, Ygor Ghensev – Dreamer, Chris Burrink – Fire Fly, Jacob Yoffee – Projections, Monocle Twins – Momentum, Tom Kalani – Bull’s Eye, Lucas Delphy – Limitless, Search For Atlantis – Los Feliz, 12dust – Big Sleep Estado De Calma – Placidity, Lucas Delphy – In This Moment, Toledo Rains – Sunbleached Memory, William Keats – L'anniversaire, Fukase Junichiro – Yatta, Orchestrate the Universe – Timeless, Symon van Gent – Saoirse, Howard Shore – Benno[/slider]
דיזר: בול אותם 25 שירים חסרים.

לצד הפלייליסטים, ספוטיפיי נתנו לי לסמן יוצרים מועדפים, שירים מועדפים ואלבומים מועדפים.
טיידל: חסרים ארבעה אמנים מתוך 313:
Emahoy Tsegué-Maryam Guébrou
Tom Petty and the Heartbreakers
Alina Gingertail
Dreaming Elephants
אלבומים: חסרו 20 מתוך 95, למרות שאת רוב השירים מתוכם אפשר למצוא. אמנים ברשימה: פומפלמוס (גם אין את השירים), הדורבנים, The Art of Noise, Regina Spektor ועוד.

דיזר: כל 313 האמנים עברו.
חסרים שבעה אלבומים מתוך 95: שוב ארט אוף נויז וכל מיני תקליטי אוסף.

שונות: חוסרים אחרים שהפתיעו אותי בפלייליסטים אחרים –
עוד כמה שירי ג'אז, בעיקר ביגבאנד ישנים כולל לואי ארמסטרונג ושמות מוכרים שנמצאו בדיזר הצרפתית וחסרו דווקא בטיידל האמריקנית.
שירי סדרות אנימה כוסו 90% בטיידל, 96% בדיזר.
רשימת אמני אינדי מכנס פרטיות דיגיטלית: 78% כיסוי בטיידל, 95% בדיזר.
רשימת שירים ישראליים במימון הדסטארט: 89% כיסוי בטיידל, 100%(!!) בדיזר.

הייתי יכול להמשיך עוד הרבה אבל אתם מבינים את הרעיון.

מסקנות ראשוניות

  • גם אם ספוטיפיי שולטים בנתח השוק ×”×›×™ גדול, ההפרש בספריה של המתחרים הוא מזערי וסביר.
  • אין בעיה עם מוזיקה עכשיווית או ישראלית, יש טיפה חוסרים במוזיקאים אינדי, קצת ×’'אז ישן וכדומה, אבל הרוב מיתרגם די חלק.
  • חסר פה ושם מידע מטא על אלבומים, גם אם יש את השירים עצמם.
  • התאכזבתי לגלות שבספוטיפיי הרבה יותר קל למצוא פלייליסטים ציבוריים של משתמשים אחרים מאשר בטיידל.
  • משהו שלא מיפיתי – היו לא מעט שירים ברשימות שלי בספוטיפיי שהוספתי אבל סומנו עם הזמן כלא זמינים במדינה שלי (משתנה בהתאם לאיפה שאתה מתחבר עם ×”-VPN). שמחתי לגלות שחלקם פתאום זמינים בשירותים החדשים אבל אחרים פתאום חסומים גאוגרפית. יתרה על כך יש מעט מאוד חפיפה בין השירותים בנושא השירים הקיימים-אבל-חסומים. כל שירות וההסכמים שלו, אני מניח.

לא בדקתי עדיין:

  • חוויית משתמש ביישומון
  • הגבלות (כמו 500 שירים לפלייליסט)
  • תוכן נודניק (תוכן נדחף של אמנים מקודמים?)
  • ×–'אנרים שלא מיוצגים אצלי באוסף (למשל ים תיכוני, מזרחי, אירופאי, קיי-פופ וכולי)
  • רשימות ההשמעה שיוצרים האוצרים של ספוטיפיי (יהונתן קוטנר ביניהם למי שמכיר מטוויטר) מול אלו של המתחרים.
  • את דיזר בכלל עוד לא התחלתי לבדוק לעומק.

ולסיכום ביניים, כרגע נראה לי שאשאר עם טיידל (ולו רק כי לי זה עולה פחות ועדיין משלם יותר לאמנים) אבל מי יודע מה יהיה בהמשך. עכשיו שאני רואה כמה קל יחסית לעבור משירות לשירות, אולי אעשה זאת שוב אם אראה צורך. בינתיים יד לי גם חשבון חינמי בדיזר וכבר סינכרנתי אליו את הרשימות, אז "יש גיבוי". בערך.

עדכון 28.3.2022

אחרי כמה חודשי שימוש אני יכול להוסיף:

  • מספוטיפיי אפשר לשתף עם העולם לינק שיעבוד גם למי שאין חשבון ספוטיפיי, אין אופציה כזו עם טיידל.
  • ×”× ×’×™× ×” של טיידל לא חלקה באנדרואיד. לפחות אצלי כשאני מנגן בנהיגה עם וייז מופעל, הנגן לעיתים משתהה לשברירי שניה פה ושם, ופוגם בהנאה. הוא גם כל כך כבד בזיכרון ומשאבים שהוא לא יכול לרוץ על האנדרואיד של האוטו. ספוטיפיי עובד לאט שם אבל ללא בעיות.
  • אופציית חשבון החינם של דיזר תסגר בישראל עוד שלושה שבועות.

לאומי מכה שנית

זוכרים את המבצע המגעיל של לאומי משנה שעברה? הפעם הם מעלים את הסכום המעליב ממליון לשניים. זה מגעיל אותי, את יובל דרור, את חנן כהן ואני מניח שעוד הרבה אחרים. במקומות הראשונים גם בולטת תנועת אם תרצו, למרות שהתחרות לא אמורה לכלול תנועות פוליטיות.

רק שני פוסטים אחורה קראתם לכם לעזור לתנועת "אביב לניצולי שואה" ואני פתאום מקבל מהם בקשות לעשות להם "לייק" כל יום. מצד אחד אני כועס על הבנק שמאלץ אותם לרקד ככה (במיוחד עם ההיסטוריה של בנק לאומי וכספי ניצולים), מצד שני אני עם חנן ולא אוהב שהעמותות מוכנות לרקוד את הריקוד המשפיל הזה שוב, ומצד שלישי מרתיח אותי שאם אשב ואסרב להשתתף, יגיע חצי מליון ש"ח ל"אם תרצו" במקום לאנשים שמגיע להם (בי"ח לילדים או שורדי שואה וכולי). במילים אחרות, יש כאן בעיה מוסרית שאני שונא להיות בה. אני לא יודע להגיד עדיין מה אני עושה, אני רק מבקש שאם אתם מחליטים לשחק את המשחק, ולא משנה אם כדי להריע לאנדרדוג המועדף שלכם או כדי לדחוק למטה את "אם תרצו", אני מקווה שתבחרו עמותה עם מטרות טובות שבאמת מגיעים לה התקציבים האלו, שלא ילכו למשכורות מוגזמות או תנועות פוליטיות.

עובד טוב זה עובד מת

אני לרוב לא אוהב את מה שמייקל מור מוציא תחת ידיו, הוא מייצר תאוריות קונספירציה בסרט × ×¢ ללא נקיפות מצפון, ולא מעט אנשים העידו שהוא הוציא את דבריהם מהקשרם לצרכיו. אני צופה בסרטים האלו לפעמים בעיקר כדי לגלות את הכשלים הלוגיים ולהבחין אילו משחקי מסרים סמויים וסתירות הוא מפעיל כדי להזריק את דעותיו לצופים בצורה לא הגונה. אבל למרות קורטוב מלח היתה לא מעט אמת ב"קפיטליזם – סיפור אהבה". הסרט ×”×–×” לא ×”×™×” צריך להמציא הרבה קונספירציות ×›×™ באמת יש כאלו פה ושם, הוא פשוט מרכז כמה סיפורים קיצוניים למדי שממחישים כמה כלים של שוק כלכלי יכולים ליצור נזק כשאין עליהם פיקוח – אם יש "יד נעלמה" הרי שהיא זו שמוחצת את האנשים בתחתית הסולם ולא מצילה אותם. באחד מהקטעים בסרט הוא מראה כיצד הרבה חברות, כולל חברות בלו-צ'יפ מכובדות, מוציאות לטענתו פוליסות חיים על עובדיהן כאשר הן המוטבות, במילים אחרות החברה מרוויחה אלפי או מאות אלפי ולפעמים מליוני דולרים מזה שעובד שלה ימות, וזה לא כסף שמשפחתו תקבל או משהו. להוסיף עלבון על פשע, השם של הפוליסות האלו בז'רגון הביטוחי הוא פוליסת dead peasants, או "פשוטי-עם מתים". לפי הויקיפדיה האנגלית, פוליסות "פשוטי-עם מתים" נמצאות בשימוש כנראה אצל רבע מחברות "פורצ'ן 500" ומבטחות 5 מליון עובדים.

כמו שמייקל מור אומר בסרט, חוק הביטוח אומר שאדם לא יכול להוציא ביטוח על רכוש של מישהו אחר, שכן אז יש לו אינטרס שאותו הרכוש יהרס או יגנב. אבל כאן חברה מוציאה פוליסה שמהמרת נגד חיי עובד שלה לטובתה, ואולי מעסיקה אותו בתנאים שמסוכנים לבריאותו! אין לי מושג למה זה חוקי בארה"ב, או למה חברות הביטוח מוכנות לזה, אבל שמחתי לגלות שיש לפחות משרתי ציבור שמוטרדים מזה שם. הנה אחת מכמה כתבות שכיסו את הסיפור אחרי שיצא הסרט:

השבוע נזכרתי בזה בעוד הסיפור של פוקסקון נמשך בכותרות. כאן המצב מוזר אבל שונה. למי שלא מכיר, מדובר בחברה הסינית המייצרת בתנאי העסקה מחפירים את שלל מוצרי iPxxx הניידים של אפל וחברות אחרות. החברה משלמת למשפחת הנפטרים פיצויים בגובה משכורת של 10 שנים (×›-$16K ×›×™ מדובר במשכורת שהיא הרבה יותר נמוכה מממוצע השוק הסיני), ומספר לא קטן של עובדים החליטו שכלכלית עדיף למשפחתם שיתאבדו מאשר שימשיכו לעבוד. אחרי 10 מתאבדים החברה החתימה עובדים על הבטחה לא להתאבד בחוזה, אבל עוד עובדת קפצה מהגג לפני שבעל החברה החליט שעדיף בעצם להרים את השכר ב-20%…

עדכון: עדיין יש קופצים…

בנקודה זו אפשר להשוות את זה כמובן לפלסטינים נורמטיביים אך עניים שמשוכנעים לבצע פיגועי התאבדות בתמורה להבטחת ארגוני הטרור לדאוג כלכלית למשפחותיהם אחרי מותם. הכסף לא מסובב את העולם, אבל הוא גורם לאנשים לאבד את עצמם לדעת. עוד תוצר נאה של מדיניות אי שוויון מודרניות, במקרה האחרון כלכלי וגם פוליטי, אבל במערב כבר מטשטש ההבדל בין השניים, לא?

אני חוזר לציטוט של אסימוב, אני חושב שהבאתי אותו אולי פעם בבלוג:

Bill Moyers: What do you see happening to the idea of dignity to human species if this population growth continues at its present rate?

Asimov: It's going to destroy it all. I use what I call my bathroom metaphor. If two people live in an apartment, and there are two bathrooms, then both have what I call freedom of the bathroom, go to the bathroom any time you want, and stay as long as you want to for whatever you need. And this to my way is ideal. And everyone believes in the freedom of the bathroom. It should be right there in the Constitution. But if you have 20 people in the apartment and two bathrooms, no matter how much every person believes in freedom of the bathroom, there is no such thing. You have to set up, you have to set up times for each person, you have to bang at the door, aren't you through yet, and so on. And in the same way, democracy cannot survive overpopulation. Human dignity cannot survive it. Convenience and decency cannot survive it. As you put more and more people onto the world, the value of life not only declines, but it disappears. It doesn't matter if someone dies."

הציטוט הזה יכול להיות מיוחס לצריכת יתר, פיצוץ אוכלוסין, או מה שתרצו. בשבילי זה גם מדבר על מה שקורה לאנשים בקצה הרחוק המכוער של קפיטליזם חזירי שמגיע לשלב חוסר הבושה.

ולבסוף – זהו העתיד הקפיטליסטי של ילדינו, לפי השוק האמריקני. שעה וקצת של צפיה פוקחת עיניים למי שלא מודע לבעיה. לא לבעלי קיבה רגישה.

למה פרטיות, בעצם?

המילה "פרטיות" מתנופפת בראש חוצות הרבה בימי הויכוח האחרונים בנושאי זהות מקוונת, זיהוי פנים ברשת, מעקב במצלמות רחוב ע"י המשטרה וכמובן האיזון בין בטחון אישי ופרטיות בחקיקה. החלטתי לפתוח סדרה חדשה על פרטיות, קצת כדי לעשות לעצמי סדר במחשבות, להבין מה משמעות המילה לאנשים שונים, למה קשה להסביר לאנשים את המאבק שלנו והאם בכלל יש לו עתיד. הסדרה נוצרת כמעין שורת "סיכומי שיעור" שלי כהדיוט במשפטים שמנסה להבין בלימוד עצמי את ההגדרה לפרטיות, והבעיות של ההגנה עליה.

לענין הגדרת המונח: זרקתי פה בבלוג שצריך לקום EFF ישראלי, או איזו עמותה להגנת הפרטיות (בכלל והדיגיטלית בפרט). בעודני מריץ את הרעיון הלכתי לחפור טיפה כדי להבין מה היא פרטיות בעצם בעיני החוק, ואיך היא מוגדרת. התאכזבתי לגלות שאין אף הגדרה מוסכמת או טובה, ואף עולות טענות טובות לכך שההגדרה כל כך אישית, סוביקטיבית ומטושטשת, עד שאולי אין איך להגדיר אותה בצורה מספקת מבחינה חוקתית, על זה אני אפרט טיפה בפוסט הבא.

שנית, הסברה: אחרי ויכוח פשוט שקראתי עכשיו בתגובות אצל קלינגר בבלוג, אני מבין שוב ושוב שגם אנשים אינטליגנטיים ממשיכים לחשוב שהמניעים של המאבק הם אנארכיזם ילדותי, ושהמסר שלנו לא עובר אליהם בצורה טובה. הבעיה שלנו עם המאגר וטיפול הממשלה במידע אישי בכלל הוא מכמה כיוונים – בטחון אישי, בטחון מדינה, צדק ואידאולוגיה. דאגות שחלקן ערכיות-פילוסופיות וחלקן טכניות-מוכחות ואקוטיות. אם אתה מבין בצד הטכני, אולי תבין את הטיעונים האלו, ואם אתה מוטרד מהצד הקונספטואלי, יש גם טיעונים לשם. מגבים את הטיעונים האלו אנשי מדע, רוח, מקצועות בטחון ואבטחה, סוציולוגים ומשפטנים, ועדיין, טקטיקת ההפחדה של תומכי החוק מצליחה למחוק את כל חוות הדעת המתנגדות.

אנשים אומרים לי שאין להם מה להסתיר, אני אומר שהם לא חפרו מספיק. כל אחד אפשר להביך, להרוס לו את המוניטין, לסחוט וכולי. בנוסף מידע אישי זה גם איפה אתה גר, כמה אתה מרוויח, מה קנית, איזה רכוש אצלך בפוליסת הביטוח על הבית, בקיצור פרטים מסוימים יהרסו לך מערכות יחסים או מקומות עבודה, פרטים אחרים יסכנו את רכושך אן חייך. לבסוף יש את התחום הבעייתי של גניבות זהות, אולי התחום הכי ספקולנטי והכי קשה להסברה, אבל אולי אגע גם בו.

בפוסט אחר (שמספיק ארוך עוד מעט כדי לפצל אותו לשניים או שלושה :)) אני גם אציג את התמודדותם של כמה כותבים עם פראדוקס הפרטיות – אנחנו צריכים למסור פרטים כדי לקבל שירות (מהממשלה, הבנקים, רופאים וכולי), אנחנו מסתירים הרבה מידע מחברים, מכרים, מעסיקים ולקוחות, אבל רובנו לא מאוד משתדלים למנוע מידע מחברות מסחריות. מה הסיכון של מסירת שם וכתובת לסופרמרקט? אני רוצה כרטיס הנחות! מה הסיכון של תיאור יותר מפורט של עצמי וחיי בפייסבוק? כך יוכלו למצאני יותר בקלות חברי מהעבר! אבל הפרטים האלו (בדוגמא זו שם נעורים, שמות הורים, כתובת קודמת) יכולים לשמש הרבה רמאים ופושעים נגדכם או נגד המוניטין שלכם (במדינות מסוימות אפילו הרבה יותר מאשר ישראל, ויוכל אולי לפרט על ×–×” יותר עמוס או אחד מחברי האוסטרליים האחרים).

×–×” מה שמתוכנן לכרגע, הפוסטים מתבשלים לאיטם במקביל, וכשאחד התנורים עושה "פינג" ומחליט שהפוסט מוכן, אני אשחרר אותם לחופשי 🙂 בינתיים, אני אשמח לשמוע מכם איך אתם מגדירים פרטיות בכלל ואת גבולות הגזרה האישיים שלכם, ×›×™ אני התחלתי את מסע הלימוד העצמי ×”×–×” עם אי יכולת להגדיר את המושג בצורה שתספק אותי, ועכשיו אני אפילו יותר מגמגם. אם ההגדרה שלכם מאומצת ממקור פילוסופי או משפטני כלשהוא, אני בכלל אשמח, אפשר ×™×”×™×” לעמת את כל ההגדרות השונות ולראות מי תנצח, או אולי לראות אם דעתו של מישהו תעזור לי ולכם להגיע להגדרות יותר טובות וברורות.

פתאום העולם הוא מקום הרבה יותר טוב!

×’'ון הרדגרייב, איזה איש נהדר! הבעיה העיקרית מאחורינו, השאר כבר ×™×”×™×” הרבה יותר פשוט…

לא תודה, אנדרסון

שני "פושרים של סמים" נחתו לי בתיבת הדואר השבוע. חבר גילה לי שמיקרוסופט מחלקת שרתים וכלי פיתוח "חינם לשלוש שנים" (רק $100 אחרי כן) כדי להתמודד עם בריחת מוחות ל-LAMP, ושלשום קיבלתי מכתב מקרוס-אובר אופיס, שרצו להזכיר לי שלפני שנה הם חילקו "תוכנות בשווי $45 מליון!" אבל עכשיו עברה שנה והם מציעים לי מאוד לקנות תמיכה ב"מחיר מוזל!!!1". למה אני מרגיש שמזלזלים באינטיליגנציה שלי? הרי המוצר הזה מורכב מ98% תוכנה חופשית, 1% קניינית ו1% EULA. גם מיקרוסופט ירוויחו עליכם מהנעילה לפלאטפורמה יותר ממה שהם מנסים לגרום לכם לחשוב שהרווחתם.

אולי עשרה חברים כבר כתבו לי ושיתפו אותי בחודשים האחרונים לגבי ספרו החדש של כריס אנדרסון. מדובר באותו עורך של WIRED (לא כריס אנדרסון אוצר TED), שהמציא את "הזנב הארוך" ובינתיים חזר בו. הוא גם התפדח לאחרונה כשחשף שציטט בספר החדש מויקיפדיה וגלגל את האשמה על אי מתן הייחוס לעורכים שלו. "יתוקן בגרסא הבאה" הוא אומר, אבל כיון שהספר גם זמין אלקטרונית, הוא ×”×™×” יכול לתקן בגרסא האלקטרונית בלי לחכות, לא? מוזר…

הפואנטה כאן, כמו שכתבתי בעבר – אנדרסון רואה עולם שבו המחיר לא מגולם בקניה ישירה אלא (בעיקר?) דרך מוצרים משלימים, פרסומות והגבלות DRM. יש עוד מודלים כלכליים אבל נשמע שהוא לא ממש מתייחס אליהם ביותר מרפרוף. אבל loss leading על ידי מוצר משלים זו לא חדשה מרעישה – אתם מוזמנים לקרוא את המאמר ×”×–×” שפעם תרגמתי ליואל, השיטה הפרסומית מאבדת גובה במהירות, והDRM לא מוסרית ופוגעת בזכויות הקנין של הצרכן וגם לפעמים של היוצר. רבות הסיבות לכך שלא אסכים עם רוב הספר ואכן לא אקנה אותו, אבל הורדתי אותו באודיו (מחולק חינם כמו הספר, אלא מה), לשמוע פעם בנסיעה (×›×™ הוא בא ב-MP3 ללא DRM), שיהיה. לקרוא את הטקסט המקורי יכולים האמריקנים לקרוא חינם, אבל לישראלים אין גישה למסמך מהכתובות שלנו. ההבדל בין פתוח ל"חינם" מוסבר בפשטות…

אנדרסון מתייחס לעולם הראשון, האמיד, שבו חוקי הקופירייט לא משתנים ולא משתפרים, רק המודלים העסקיים משתנים, וממה שקראתי עד עכשיו הוא לא מתייחס ברצינות לעולם הרשיונות החופשיים ככוח שיעשה שינוי בשוק. בקיצור פופוליזם קפיטליסטי מנותק. הלוקשים שהוא מנסה למכור לנו לא עובדים בעולם ×”×¢× ×™ ובמדינות המתפתחות, לפחות לא באותה הצורה, שם אנשים נותנים יום עד שבוע של משכורת בשביל שעת גלישה בודדת. המקום היחידי שהוא מטיף לחומר חופשי ×–×” בספרי לימוד. אין לי צל של ויכוח, ראוי שכל ספרי הלימוד יהיו חופשיים, ביג דיל! את ×–×” אומרים גם הארגונים ×”×›×™ קפיטליסטיים. אבל למה לא כלל ספרי העיון, המדעים, ולמה לא גם בתחום הסיפורת? אני חושב ש5 שנים (אליבא דה מפלגת הפיראטים) ×–×” אולי קצר, אבל למה שיצירה ספרותית תוחזק מחוץ לרשות הכלל יותר מ15-20 שנה? אם היא מוצלחת וחשובה במיוחד, אפילו פחות במקרים מסוימים. יש כאן מה לדסקס, אבל נראה שהגישה של אנדרסון לא רדיקאלית מספיק בעיני. הזמן יגיד מי צדק…

אבל אנדרסון הרי לא מתרכז בתכנים ותוכנות שהעתקתם באמת לא עולה יותר משברי סנט לגיגה, אלא הוא מדבר על כלכלת חינם גם בעולם הטובין, הדברים האלו שעשויים מאטומים. הגישה שלו מבוססת על העולם של "השתמש וזרוק", ועל "מכור להם את המקל בהפסד והם יקנו את הסכינים במחיר שיכסה אותו" של ג'ילט. הוא גם ממש לא עונה לטענות נגד תרבות היבוא-צריכה-זריקה שעוברת כל גבול במדינה שלו ופוגעת בכל שאר העולם, וזו גישה שהוכרזה כאנאכרוניסטית. לפחות מהכתבות על הספר לא נראה לי שהוא מדבר על זה כדי לבקר את זה אלא כדי להלל את זה ולהסביר שזה העתיד. אם זה העתיד, אז אני מבקש לעצור את כדור הארץ, אני רוצה לרדת.