אחת התושבות תוהה: "דווקא שחקנים כאילו-נאורים, בעלי השקפה רב-תרבותית, מחרימים אותנו?". המצוטטת היא חסיה ויזל, "לא מתנחלת ולא כובשת", על-פי עדותה, אלא "מורה לספרות".
חסיה היא ישראלית אבל לא כובשת. חסיה תושבת אריאל אבל לא מתנחלת. חסיה מורה כאילו-נאורה אבל היא עיוורת כשנוח לה. חסיה חושבת שכיבוש התרבות הפלאסטינית ע"י התרבות הציונית-רביזיוניסטית היא "רב תרבותיות".
במה שונה שחקן הקאמרי מעובד של חברת חשמל או טכנאי של "הוט"?
ובכן אני לא יודע מה נהוג היום, אבל ככל הידוע לי מסביבות 10 שנים אחורה, טכנאים שאמורים לתת שירות גם בשטחים יוצאים בזוגות, לפעמים רק עם מאבטח בתקופות לחוצות, יכולים לדרוש ולקבל רכב ממוגן, נשק להגנה עצמית במקרים של התקנות בשטחי A+B ותוספת סיכון במשכורת. אם לזה אתם קוראים "נוהל רגיל" של טכנאי שטח אני מאוד אופתע. זה נשמע לי כמו יציאה לתוך שטח עוין.
בנוסף, טכנאים שמוכנים לעבוד בשטחים מוחתמים על חוזה מיוחד שבו הם מאשרים שהם מוכנים לעבוד בתנאים דלעיל. אי אפשר לקחת את טכנאי ההתקנות של הוט מאזור רחובות-גדרה ולהורות לו להרים נל"ן בין "מכתש" ל"עלי".
זה היה לפני עשור, היום אני מניח שהם פשוט מפעילים פרילאנסרים מקומיים שמוכנים לעבוד גם בתנאים יותר גרועים, אני בספק אם טכנאים היום נשלחים לשטחים אם הם לא חייבים ומחויבים לכך בחוזה מראש. יש מתנחלים מובטלים שמתים לעשות את זה ברכבם הפרטי בשביל קצת הכנסה כעוסק זעיר או עוסק מורשה.
מה יקרה כשעובדי קופ"ח,בי"ח,עובדי מד"א,אנשי ביטוח לאומי וכו' יחליטו שהם לא נותנים שירות לתושבי יו"ש..?
יפוטרו. עובדי ביטוח לאומי הם עובדי מדינה (ואני מניח שמי שעלול להשלח לשטחים עדיין מוחתם על חוזה מתאים). עובדי מערכת הבריאות מוגבלים בכל מיני חוקים, בכלל יש שאלה אם לעובדי שירותי חירום מותר לשבות, לשוטרים למשל אסור לשבות, ואם לא היו שביתות אחריות ורופאים מדי פעם הייתי בטוח שגם הם היו אמורים להיות מכוסים בחוק הזה.
ועדיין, שחקן תיאטרון אינו מנתח. הוא לא שירות תשתיתי או הכרחי בחירום. תיאטרון הוא תרבות, ובעיני אחרים מותרות. תאטרון באריאל הוא הכשרת שרץ, הוא נזם זהב באף חזיר, הוא ציפוי סוכר על ערימת אתם-יודעים-מה.
עלה הטיעון שחברות ציבוריות חייבות לתת שירות בשטחים. האמנם? חייבות? אני בעל עסק ולא חובה עלי לתת שום שירות לאף אחד שאני לא רוצה. גם שקם אלקטריק יכולים לסרב לשלוח לך מקרר בהובלה לשטחים אם לא מתאים להם. היחידים שכפויה עליהם נתינת השירות הם שירותי בחירום (בריאות, צבא) ומפעילי שירותים שדורשים זכיון. זה אומר מפעילי תקשורת למשל. זה אומר עובדי תשתיות ממשלתיות כמו עובדי מקורות וחברת חשמל. חברת הוט וחברת בזק משלמות כסף טוב על זכיון הפעולה שלהן, ואת ההתחייבות לתת שירות גם בשטחים הכבושים, וזאת בתמורה למונופול מטעם המדינה לעסוק בתחום שלהן.
כשהגברת לבנת חושבת שלתושבי אריאל מגיע בידור תיאטרון כמו שמגיע להם שידורי ערוצים 1+2, היא מסתכלת על תיאטרון כתשתית חסרת ערכים, כאחרון מופעי השירה בציבור במקרה הטוב וכשיתוק לאומי בסגנון "השרדות" במקרה הרע. האזרחים צריכים לקבל מים, חשמל, ביוב ובידור כדי שלא יפקחו עיניים ויסתכלו מה באמת קורה – מה שקראו בזמנים עתיקים "לחם ושעשועים". התיאטרון צריך להיות כפוף להחלטות הקומיסארים ולהתייחס לאריאל כאל עוד מקום שם צריכה להיות מוקמת תשתית הבידור. הקמת היכל התרבות באריאל כנראה משולה להקמת תחנת טרנספורמטורים של חברת החשמל או מרכזיה של בזק. שדרגנו את חומה ומגדל וזרקנו פנימה תיאטרון, והופה. אריאל היא עובדה מוגמרת על המפה. לשטחי A לעולם לא תהיה רציפות, הגדה היא ישראל, שתי מדינות על שטח אחד, עובדה שזה עובד כל כך יפה.
ואגב, עוד ציטוט מהעין השביעית של פרשן שלא ידוע כנוטה לשמאל:
ימיני כותב בטורו ב"מעריב" כי "גם אם גושי ההתיישבות יישארו בכל הסדר עתידי בתחומי מדינת ישראל, עדיין יש בעיה עם אריאל, המצויה כ-20 ק"מ מהקו הירוק. אם רצוננו במדינה יהודית ודמוקרטית, ולא במדינה אחת גדולה – ספק אם אריאל תישאר במקומה"
כלומר אין אפילו הסכמה רחבה בימין שאריאל היא עיר ככל הערים. העובדה שהיא עלולה להיות בעצם התיישבות זמנית ולהתפנות למען הבטחת שלום איננה דמיונית כמו שנדמה.
חיפשתי מילים לתאר את הדוקטור ה-11 והטארדיס החדשה שלו, לא הצלחתי למצוא פתיח מוצלח, אז רבקה ווטסון באה לעזרתי:
מאט סמית' ליצן (צריך להיות), אבל מה עוד? אני עוד לא משוכנע שמלבד פרצוף גומי מכוער יותר מזה של אקסלטון, "יש לו את זה". הזמן יגיד. נכון לכרגע שני הפרקים הראשונים בסדרה החדשה של הדוקטור מסמנים שינוי מעניין בכמה כיוונים, בסדר חשיבות יורד: מלווה חדשה ג'ינג'ית סקוטית יפה וסקסית, אין דייויד טננט, מפיק וכותב ראשי חדש, לוגו ופתיח חדשים (מחודשים מדי?), טארדיס חדשה, מברג קולי חדש, שחקן ראשי חדש. לצערי יהיו דאלקים, הפרק השני גונב רעיון מהפרק הראשון של ST-TNG, והכותבים מאמינים כי מוסד המלוכה הבריטי יחזיק לעוד 1000 שנים. אהה…
המודעה הבאה התפרסמה בקרייג'ז ליסט ונבחרה לרשימת הטובים ביותר באתר, ומרק שלח לי אותה כדי לעודד את רוחי (אני מניח…). אני לא יודע אם היא תהיה שם עוד הרבה זמן, אז החלטתי לתרגם אותה בזריזות 🙂
דודתי ז"ל הורישה למשפחתי קוקר ספאנייל לפני כמה חודשים. הכלבה משתוללת והפכה למעמסה בשבילי. אני אב חד הורי ומגדל שניים, אין לי לב להגיד להם שהכלבה חייבת להמסר. מצאתי לה בית טוב, צריך רק מישהו שיעביר אליהם את הכלבה, וישחק את הרשע.
התכנית: את(ה) הדוג-סיטר ששכר אבא (אני) שיוליך את סקיטלס. אעשה לך היכרות עם הילדים, ונאמר להם שאת(ה) תוליך את סקיטלס בסיבוב הכושר שלה כשאבא עסוק מדי. בנקודה זו תוליכו את סקיטלס לאוטו ותקחו אותה למשפחה החדשה שלה, 20 דקות מהבית שלי, ואז תחזרו עם הרצועה בלבד בידכם. הסיפור הוא שסקיטלס השתחררה וברחה. בנקודה זו התכוננו לבכי, דברים שייזרקו עליכם, וכנראה קללות. הילדים שלי צעירים ודרמטיים, מדובר בשתי בנות.
השכר הוא $500, כל העבודה צריכה לקחת כשעתיים במקרה הטוב.
העבודה אידאלית לשחקן המחפש לגוון את הרפרטואר שלו, או מישהו שאוהב באמת ובתמים לגרום לילדים לבכות. נסיון במשחק הוא יתרון אבל לא הכרחי. אנא הודיעו לי אם יש לכם ניסיון קודם בסיטואציה דומה.
טנאנט הוא שחקן מוכשר, גבוה וחתיך בן 37 שמזכיר טיפה את מראה הילדון של האמונד מטופ-גיר. הוא משחק ברויאל שייקספיר קומפני, בעבר הופיע גם ברויאל נאשיונאל ת'יאטר ובכמה סרטים ותוכניות טלוויזיה. הוא ממוצא סקוטי עם מבטא כבד וחביב, והתפרסם דווקא בגלל כמה תפקיד "הדוקטור" בסדרה הבריטית "Doctor who". על הסדרה הזו כתבו כבר הרים, וויקיפדיה נתנה לה "פורטל" משלה. בשם הסדרה נתקלתי לראשונה בביוגראפיה של דאגלס אדמס, שכתב לה גם כמה פרקים, ומהמעט שיצא לי לראות בעבר ביטלתי אותה כתוכנית ילדים קצת אינפנטילית, מעין מדע-בדיוני-חינוכי זול לבני 8-12 כדי לעודד אותם להתענין במדע, אבל חברים שכנעו אותי לצפות בכ"ז בגלגול האחרון החדש של הסדרה, ולאורך חצי השנה האחרון הפכתי למעריץ שרוף ואנילאהמשוגעהיחידבארץ 🙂
"הדוקטור" התחילה באמת לפני 45 שנה (לא טעות!) כסדרה חינוכית של הBBC, ועם הזמן הפכה לדרמת נוער ולסדרת קאלט. אחרי 26 שנים של ריצה רצופה נפל הרייטינג בסוף שנות השמונים, כשל נסיון התנעה אחד ב1996, אבל ההתנעה החדשה ב2005 הצליחה מאוד. החזרה למסך היתה אולי בעקבות לחץ קהל לחזור לנאיביות של מלחמה בכוחות רשע "פשוטים ומובנים" כקונטרה למחלוקת ההשתתפות במלחמת עירק. אולי גם בעידוד סקר אנשי התעשייה שבחר אותה בשנת 2000 במקום השלישי והמפתיע ברשימת הסדרות הבריטיות הטובות בכל הזמנים (שמתם לב כמה הבריטים אוהבים קומדיות?). שיפור בתקציב, טכנולוגיות CG ובעיקר כותבים מצוינים תחת שרביטו של סר ראסל ט. דייויס ועלילות משופרות הביאו את הסדרה לרמה שהיא יכולה להתחרות בהפקות מודרניות (ובעיקר סדרות אמריקניות), מכוונת גם לגילאים יותר מבוגרים, נותנת עומק לדמויות שעד כה היו טיפה שטוחות, וזה כולל קונפליקטים רגשיים יותר משכנעים במקום פאתוס פשוט, הומור יותר מבוגר, מסרים פוליטיים של חופש, פלורליזם, הומניזם ואפילו אתאיזם(!) ובצורה מיותרת אבל לפחות קצת מתוחכמת עדיין דבקים בחלק מהאויבים האיקוניים ומגוכחים-לעיתים של סדרות העבר כמו הדאלקים (מוטאנטים גזעניים עם תסביך נחיתות/עליונות בתוך טאנקים אישיים עם מטרות השמדה פאשיסטיות וחסרות פשרה), הסייברמן (רובוטים מפחידים עם תסביך עליונות ומטרות השמדה או סיפוח פאשיסטיות וחסרות פשרה ואולי ההשראה ל"בורג" של סטאר טרק TNG) ועוד כמה (עליהם לא אפרט ואספיילר אבל רק אציין שיש לרובם תסביך עליונות פאשיסטי ויצר השמדה חסר פשרות). לשמחת כולם הדמויות האלו שומרו/שודרגו במידה כדי להשתלב בסגנון הסדרה החדש ולא ליצור דיסונאנס של פער מוזר מדי מול תדמיתן הנאיבית-שטחית משהו בסדרות הישנות. אני אישית מעדיף את הפרקים שלא נוגעים לדאלקים, מאסטר וסייברמנים, הם תופסים שליש מפרקי הסדרה כמעט, שזה מציק אבל לא מעיק. אני מניח שפשוט צריך טיפה מסורת?
בויקיפדיה תוכלו למצוא עוד על הרקע של דמות הדוקטור, למרות שנשמר תמיד הרבה בערפל. הדוקטור הוא שריד אחרון לגזע "אדוני הזמן" החייזרי בעלי שני לבבות ויכולת פניקסית להתגלגל מחדש במקום למות. למרות זאת הוא נראה כאדם, מתנהג כבן 30 ולא 900, מתאהב וכואב, מתעצבן וחומל, ובעיקר לא אוהב לדבר על עברו. איפשהוא בין 1996 ובין 2005 אומרים לנו שהתרחשו "מלחמות הזמן" הנוראות שבסופן הושמדו כל אדוני הזמן והדאלקים, ונרמז גם כי השמדת העמים הכפולה היתה באשמת הדוקטור עצמו אבל את זה עוד לא הבהירו. למרות זאת הדאלקים חוזרים להעיק מדי פעם, הדוקטור משמיד אותם שוד עד האחרון שבהם, והופ מופיעים עוד. האם יופיעו עוד אדוני זמן או שכולם מתו? ומה עם נכדתו של הדוקטור מהעונה הראשונה? כנראה שהדאלקים הם בכל זאת גזע נעלה על אדוני הזמן כי מהם כבר לא שומעים פיפס. משחקים כאן עם דמות גיבור טראגי עם עבר עצוב, אבל לרוב מלא תקווה ורצון טוב, וגם אקסלסטון וטנאנט (שני "גילגולים" של הדוקטור בסדרה הנוכחית) מצליחים להעביר את זה בצורה מעניינת אבל די שונה.
אז איזה דוקטור אתם אוהבים יותר? כיון שבאופן מכוון ניתנת יד חופשית לכל אחד מהשחקנים לפרש לעצמו את הדמות, הדוקטורים לא רק שונים מאוד במראה, הם גם שונים באופי, ולכל אחד מוקדש ערך ויקיפדיה שמנתח את האופי האישי שלו. רוב האנשים שיוצא להם להתקל בסדרה החדשה מעדיפים את טנאנט (אקא הדוקטור העשירי), אבל אני מאוד חיבבתי את הדוקטור התשיעי, אקסלסטון, שפרש מיד אחרי עונה אחת (וחבל), הוא היה יותר משעשע, למרות שלפעמים ליצני וילדותי, אבל יודע להזכיר לנו שהוא כבר בן כמעט אלף שנה וכבר ראה הרבה דברים כואבים. טננט לעומתו מתחיל את העונה שלו קצת חצוי ביחסו לרוז, שהרי הוא חצי מאוהב בה אבל מפחד שיקרה לה משהו במסעותיה איתו, והאופי שלו לשארית העונה נשאר קצת מכונס, דכדוכי, רציני לעיתים, ואפילו ציני ומריר עד כמה שהבמאי מרשה. זה לא שהוא לא צוחק ועליז יותר, אבל זה נראה כאילו זה קורה לו לעיתים הרבה יותר רחוקות, או כשהוא ממש מתאמץ – זה מוזר כי זו לא דמות שמזכירה כמעט בכלל דוקטורים קודמים ולבטח איננה תואמת את אופיו האישי של טננט, לא יודע מאיפה זה בא, אולי מדמותו של מאלדר מתיקים באפלה? זו לא דמות גרועה, אבל היא מרחיקה אותך כשאתה מתחיל ליצור אמפתיה, ומקרבת ברגע שאתה כמעט מתייאש לחקות שהאופטימיות תחזור. מסתורי ומטלטל ויכול להיות גם מעמיס רגשית (שזה טוב בדרמות, אבל כאן זה מד"ב לנוער ומבוגרים צעירים…), ולכן אני מתגעגע בכל זאת לאקסלסטון. מה קורה אותו מאז? נראה שאחרי כמה הצלחות קולנועיות הוא החליט שהוא מנסה את מזלו בהוליווד, התארח מאז בכמה פרקים של "גיבורים", נתן קמאו חמוד בתוכנית של שרה סילברמן בתור לוחם חללי בשם Doctor Laser Rage ושיחק בכמה סרטים שיצאו בשנה הבאה. נתגעגע אליו.
במאמצים להפוך את הדוקטור למושך גם לקהל המבוגר, הדוקטור גם מתאהב. בסדרות העבר היו מתלווים למסעותיו אנשים בני זמנינו כמו מדענים ובלשי משטרה, אבל בסדרה הנוכחית המלוות הן חתיכות צעירות מדור Y והמתח המיני/רומנטי בהחלט בשימוש ברור בסדרה. הקהל הותיק התרעם קצת, אבל העובדות בשטח מוכיחות שיצא מוצלח והרייטינג בהתאם. במקביל יצר דייויס גם משהו לדור המעריצים ה"מבוגרים" יותר, ספין-עוף בשם טורצ'ווד, משהו בין גברים בשחור ותיקים באפלה מעורבבים עם קריצות ל"הכי גאים שיש" (הסדרה שהביאה את דייויס לזרקורים) ועונות "באפי" האפלות של זיונים פרועים עם ספייק (ובמקרה או שלא, אפילו ג'ון מארסטרס קופץ לבקר בתור מניאק דו מיני עם מכונת זמן ואינטרסים מנוגדים). העלילות לא יותר מעניינות בעיני, הדמויות לא יותר עמוקות, אבל יש הרבה סקס אז זה "למבוגרים". לא יודע אם זה יחזיק מים ואם תהיה עונה שלישית. בואו נגיד שאני לא אתפלא אם לא תהיה.
לפני כחודש, בעת מעמד הזכיה בפרס הבאפטה השנתי, הודיע טנאנט שישחק רק בעוד עונה אחת (שאפילו לא ברור אם תהיה עונה או רק שלושה-ארבעה ספיישלים), הבנות התעלפו מגודל האכזבה וחרושת השמועות התחילה לגבי זהותו של הדוקטור הבא. שיא המתח חל כאשר יצא הקדימון לספיישל חג המולד באמצע נובמבר, שם פוגש הדוקטור של טנאנט עוד "דוקטור" אחר. קרה כמה פעמים בסדרה שהדוקטור פוגש גילגול אחר של עצמו בגלל ביקור לא זהיר באותו זמן ומקום, אבל האם זה חקיין או באמת הדוקטור הבא (והמלווה עתידית החדשה שלו)? לפי ויקיפדיה מדובר בחקיין, אבל הביביסי תחמנים וקראו לפרק "הדוקטור הבא" וישאירו את קהל הצופים הבריטי במתח עד לפריים טיים המטורף של ערב קריסטמס ב6 בערב, ומורידי הביטורנט אני מניח שעתיים אחרי… אני חושב שהרבה ארוחות חג באיים הבריטיים יתחילו השנה מאוחר מהרגיל 🙂
כמות המידע מאת מעריצים ברשת על יקום הדוקטור היא מכובדת, חוצה את האטלנטי גם לארה"ב, מתחרה רק בזאת של סטאר טרק, ואני לא בטוח שלא עוברת את כמות ההקדשה של מעריצי מלחמת הכוכבים. כוכבי התוכנית מתקבלים בזרועות פתוחות גם על ידי קהל מבוגר שגדל על הסדרה בילדות, וטנאנט שיודע להיות ג'וקר לא קטן, שמח תמיד לרדת על עצמו ועל התפקיד בקטעי פארודיה חביבים. ביוטיוב אפשר למצוא בין שירבולי המעריצים הרבים אפילו שרבול דוקטור+טופ-גיר של מעריצים מבין עובדי הביביסי. ההומור והנוסטלגיה משחקים כאן יד ביד לבדל את הקהל הזה מהאחרים, ולמרות העובדה שמדובר בסדרה ש(בעברה) היא קצת "גבי ודבי" של הביביסי לנוער עם חורי עלילה ומשחק שלפעמים מתדרדר בין חפיף לגרוע (לשמחתי לא בעונות האחרונות), יש משהו שובה לב בסיפור המורכב והשזור בנאמנות לאורך 26 עונות ישנות ועוד ארבע חדשות. זה גורם לדברים נחמדים כמו השילוב חסר העוררין של פאדיחות מהווי התוכנית בעלילה: הדוקטור יכול לעבור גלגול לגוף חדש (כי צריך להחליף שחקנים), חללית הטארדיס יכולה להחליף צורות כדי להשתלב בסביבה אבל היא "נתקעה" בצורת תא טלפון-חירום משטרתי משנות השישים בגלל תקלה (כי לביביסי לא היה תקציב לבנות לה צורות אחרות), כל מנעול נפרץ וכל מכונה מסובכת מתקנים בקלי קלות עם מברג גלי הקול, אבל לתיקון מנועי ספינות חלל, מכונות זמן ונטרול נשקי-על או רובוטים מרושעים במיוחד – לעולם יהיה היפוך קוטביות זרם הנויטרונים הפתרון לבעיות השעה (כי השחקן שכח את השורות שלו, בעיה שנדמה שקרתה לא מעט גם בסטאר-טרק) ועוד כהנה פתיתי תרבות. על רקע מסורת פתרונות "אלגנטיים" כאלו במד"ב הבריטי אפשר להבין איך דאגלס אדמס פתר בקריצה את בעיות התרגום בעולם "המדריך" עם דג בבל המפורסם, אולי זה היה פשוט הומאז' קטן? 🙂
לרקע נוסף, כמו על החללית המוזרה שלו (שמתנהגת כיצור חי ולפעמים נרמז שהיא חולקת את נישמתו של הדוקטור כדי לפעול), גשו לויקיפדיה. יש אפילו הרבה ערכים בעברית. לפי מה שקראתי התוכנית משודרת ביס, ובמקביל כמובן מוצגת גם בטורנט טראקר הקרוב לבתיכם… קריסטמס שמח, דוקטור יקר!
כרגע ((נכתב לפני כשבוע, רק עכשיו סיימתי לערוך את הפוסט…)) חזרתי מהסרט אייזנמן, והוא בועט תחת.
למה התרגום המצחיק? כי ככה. התרגום בקולנוע הישראלי מתדרדר ומתחיל לשאוב השראה ממקומות כמו ערוצי כבלים נידחים. כנראה נגמרו בארץ המתורגמנים הטובים. ההברקה המוצלחת ביותר היא ללא ספק, כל פעם שמוזכר MIT בסרט (פעמיים שלוש) בתרגום מדברים על הטכניון.
אבל צחוקים על התרגום בצד, הסרט הזה היה כיף. כמובן שאי אפשר ציטוט/תשובה לסופר מן, והופעת קמיאו מהירה לסטאן לי בתפקיד הומוריסטי-משהו, אבל מדובר כאן בדור חדש של סרטי גיבורי קומיקס, מהזן של "באטמן מתחיל" והפקות דומות, במקום להביא לנו למסך אקשן רצוף או פאתוס שמאלצי, נותנים לנו דמויות קצת יותר עגולות ואמינות ומחוברות לחיים העכשוויים שלנו. כמו כן יש כאן כמובן את טריק העלילה החביב של ההקבלה המתבקשת לאמריקה שששה להתקפות צבאיות ועוד מעט תתחיל לעשות מפנה ולדאוג לחיי אדם והשבת השפיות.
סה"כ הסרט לוקה במעט מאוד. יש בו שטחיות של סרט גיבור על, אבל עדיין יותר קרוב לעומק (גם אם רדוד) של באטמן. יש בו אקשן אבל גם דרמה בדיאלוגים וסיטואציות רגילות. יש בו את רוברט דאוני הנהדר בתפקיד שנתפר עליו כמעט באלגנטיות של החליפות שלו (הוא מחליף בסרט שלוש חליפות מתכתיות ועוד כמה מחויטות). חבל שהתפקיד של פאלטרו מיותר ומגוחך, אבל סלחתי לה עקב ג'ינג'יותה הנעימה בסרט. ג'ף בריג'ס מזכיר לנו שהוא יודע להיות גם ההפך הגמור של לובובסקי (וחבל, כי כולנו מתגעגעים לdude), ובסה"כ מדובר בסרט שעושה חשק מיידי לעוד שני המשכים ובדחיפות, וכמובן, חייבים מרצ'נדייסיניג בהקדם.
לעומת זאת אתמול בערב ישבנו בשלישיה נוק, עוף ואני וצפינו בסרט נפלא של טים ברטון, הלא הוא סוויני טוד, הספר-זמר-שחקן-רקדן-שד מפליט סטריט בכיכובם של ג'וני והלנה הנצחיים. אני בטוח שטים ברטון יכול להפסיק מתי שהוא רוצה. פשוט לקום ולהכריז שהוא יכול לעשות סרט בלעדיהם, אבל למה? הצוות הזה עובד נהדר. מסתבר שג'וני יודע לשיר, המבטא הבריטי שלו כמעט מושלם, ליד זה האסתטיקה של צוות התלבושות, איפור ותפאורה של ברטון עושים צדק מושלם למוסיקה והמילים של המחזמר הטוב הזה. חגיגה, מה אני יכול להגיד לכם? מזמן לא הייתי בסרט שכ"כ הצדיק את המחיר שלו וצפיה על מסך גדול. רוצו טוסו! מחזמר שלא יעצבן שונאי שירים, תיאטרליות נהדרת, ולידם של שני הכוכבים גם אלן ריקמן וסאשה ברון-כהן שגם הם מסתברים לא רק כשחקנים מעולים אלא גם כזמרים לא רעים בכלל.
[MEDIA=17]
העלילה היא סיפור פשוט בעצם, איש חף מפשע נשלח לכלא בגלל משולש אהבה, וחוזר לנקום. אבל כאן נגמר סיפור הרוזן ממונטה-קריסטו, הנקמה הולכת שני צעדים רחוק מדי והוא מאבד צלם אנוש בין שפריצים צבעוניים ותאטרליים של דם, עצב וזעם. בין התסרוקת הסכינים וג'וני, העין מחפשת כמובן לראות גם ניצוץ של אדוארד עם ידי המספריים ובשוט אחד טים ברטון אפילו נותן לקהל שלו את המתבקש. אבל אם זה אדוארד הרי שהוא מבוגר אחרי 20+ שנה, ממורמר וזועם, בוגר ומצולק, בלי פוצי-מוצי של שיחים מעוצבים ובתים ורודים. באיזה מקום הסרט הזה קושר קצוות עם עוד כמה הפקות אפלות שכל כך אהובות על ברטון ועלינו, כמו הזיווג מהגהינום של הכלה המתה והחתן החי (למרות שכאן הכלה חיה אבל החתן מת מבפנים). לשתות בהנאה כל דקה, בקיצור, ואולי לבוא פעם שניה לראות אילו פרטים פוספסו.
ההפקה של זונדהיים היא עיבוד מוסיקלי למחזה של כריסטופר בונד שבתורו מבוסס על ספר של יו וילר והוא כנראה מבוסס על האגדה האורבנית המקורית (הנה טורנט להופעה מצולמת מ1982 בכיכוב אנג'לה לנסברי וג'ורג' הרן). לפני הסרט הזה ראיתי רק את הפקת הטלוויזיה של דייב מור (שוב, תודה לטורנט) בכיכוב מצמרר של ריי וינסטון ואססי דייויס, התסריט של ג'ושוע סט. ג'ונסטון כמובן שונה למדי (אין סיפור נקמה על אישה ובת, אלא אדם עם טראומות ילדות) ואני ממליץ גם עליו. אין לי מושג כמה פעמים הסיפור עובד כבר לבמה, אבל סרט בלהות אחד לפחות הופק כבר ב1936 (בכיכוב אחד בשם , Tod Slaughter לא פחות!) ולפניו היו גם הפקות ב26' ו28' לפי ימד"ב. מעניין לראות כמה גישות לאותו הסיפור (דרמה על הדרדרות נפשית במחזה, נקמה וטרגדיה במחזמר, או סרט הבלהות מ1936)
לפני שבוע גם ראיתי את ג'ונו (הנה ראיון מעניין בפודקאסט עם ג'ייסון רייטמן ודיאבלו קודי). זה התסריט הראשון שהיא כתבה אי פעם, אבל קודי קטפה אוסקר על התסריט המחמם, האינטיליגנטי והרגיש הזה. התחלה ברגל ימין למי שעד היום היתה בעיקר בלוגרית שערכה את זכרונותיה לספר ועיתונאית לעת מצוא. אני חושב שהאקדמיה רומזת לה להמשיך בכיוון, וכרגע היא עובדת על תסריט לסדרה של שפילברג לערוץ שו-טיים. נשמע עליה עוד הרבה אני חושב.
למי שעוד לא יצא מהבונקר, ג'ונו (האתר הרשמי) מספר על הריון לא מתוכנן בגיל 16, הלבטים הקצרים על הפלה ולמי למסור אותו לאימוץ, ובעיקר ההתמודדות מול המשפחה והחבר. השפה עשירה ואינטיליגנטית, הדיאלוגים מצוינים, למעשה הסיפור כתוב כמעט מינימליסטי כמו מחזה אבל זורם כמו סיפור אינטימי מהחיים. יש בו שניים-שלושה רגעים של שמאלץ אבל הקהל סולח, וכדי לקדם ולמלא את הדמויות נתנה להן קודי דיאלוג יותר עשיר, אינטיליגנטי, ליבראלי ומודע לעצמו ממה שהיית מרגיש שטבעי, אבל אין לי בעיה עם זה, זה רק מזכיר לי את בנות גילמור שאני כ"כ אוהב. ההתחלה הזו מאוד מבטיחה לקריירות של קודי וגם של השחקנית הראשית אלן פייג'. משלים את הסיפור משחק שמרגיש אמיתי ולא מאולץ, ופסקול אינטימי ונעים להשלים את האווירה וסערת הרגשות הצעירים בראשה של הגיבורה. יצירת מופת ראויה בהחלט.
אה כן, מזמן לא כתבתי ביקורת מפורטת כמו שצריך על סרט, אז אני לא מאשים אתכם אם תעדיפו אולי את הביקורות מעין הדג לסוויני טוד ולג'ונו 🙂
ועכשיו אני חייב לראות את: זה ייגמר בדם, ארץ קשוחה, אני לא שם, מייקל קלייטון, מלחמתו של צ'ארלי וילסון, 3:10 ליומה , כפרה, הפרפר ופעמון הצלילה, סימנים של כבוד ועוד כמה. אספר לכם עוד כשאגיע לצפות בהם.
הוא משחק ברויאל שייקספיר קומפני, בעבר הופיע גם ברויאל נאשיונאל ת'יאטר ובכמה סרטים ותוכניות טלוויזיה. הוא ממוצא סקוטי עם מבטא כבד וחביב, והתפרסם דווקא בגלל כמה תפקיד "הדוקטור" בסדרה הבריטית "Doctor who". על הסדרה הזו כתבו כבר הרים, ו
שיפור בתקציב, טכנולוגיות CG ובעיקר כותבים מצוינים תחת שרביטו של סר 
