ביום השואה כולנו זוכרים את המתים אך בישראל 2014 חיים למעלה מ-180 אלף ניצולי שואה, למעלה ממחציתם עדיין אינם ממצים את מלוא הזכויות המגיעות להם !
השנה, כמו בשנה שעברה, יוצאים שוב לרחובות למטרה החשובה ביותר- ניצולי השואה חיים בכבוד וברווחה להם הם ראויים.
למען גיבורי השואה ואיתם נצא בערב יום השואה 27.4.2014 ל"מצעד למען החיים". כדי שהם יידעו שלא שכחנו אותם. כדי שאנחנו נדע שלא שכחנו.
יום ראשון, ה-27 באפריל, בשעה 17:00
נפגש מול כיכר הבימה בתל אביב נצעד לאורך שדרות רוטשילד עד לבית העצמאות בשדרות רוטשילד 16, מקום הכרזת המדינה שבבנייתה היו שותפים ניצולי השואה.
**המצעד הוא אירוע אזרחי עצמאי, ולא מפלגתי.
הירשמות ואישור הגעה במייל ל- sari@avivshoa.co.il
רק שני פוסטים אחורה קראתם לכם לעזור לתנועת "אביב לניצולי שואה" ואני פתאום מקבל מהם בקשות לעשות להם "לייק" כל יום. מצד אחד אני כועס על הבנק שמאלץ אותם לרקד ככה (במיוחד עם ההיסטוריה של בנק לאומי וכספי ניצולים), מצד שני אני עם חנן ולא אוהב שהעמותות מוכנות לרקוד את הריקוד המשפיל הזה שוב, ומצד שלישי מרתיח אותי שאם אשב ואסרב להשתתף, יגיע חצי מליון ש"ח ל"אם תרצו" במקום לאנשים שמגיע להם (בי"ח לילדים או שורדי שואה וכולי). במילים אחרות, יש כאן בעיה מוסרית שאני שונא להיות בה. אני לא יודע להגיד עדיין מה אני עושה, אני רק מבקש שאם אתם מחליטים לשחק את המשחק, ולא משנה אם כדי להריע לאנדרדוג המועדף שלכם או כדי לדחוק למטה את "אם תרצו", אני מקווה שתבחרו עמותה עם מטרות טובות שבאמת מגיעים לה התקציבים האלו, שלא ילכו למשכורות מוגזמות או תנועות פוליטיות.
בחודשים האחרונים נחשפתי לכל כך הרבה סיפורים של הזנחה, ניצול ואי צדק. אני לא מדבר אפילו על סיפורים שנחשפו בעקבות או לצד המחאה החברתית, אלא סתם סיפורים שקורים לחברים ובני משפחה. כיוון שסבא שלי התדרדר למצב סיעודי יצא לי לשמוע לא מעט על צרות של בתי אבות ולראות בעצמי את הבעיות בבית האבות שלו. על המכשולים הבירוקרטיים שמוצבים בדרכה של אמא שלי כדי לקבל עזרה פינאנסית שמגיעה לה מקופת החולים וביטוחים אחרים שנועדו בדיוק למצבים האלו. אין דבר שהכסף לא פותר, אבל בשביל זה צריך פנאי וראש צלול כדי למלא טפסים, ולנצח בקרב הסבלנות עם רשויות וחברות ביטוח (מי לדעתכם יותר גרוע? אני עוד לא החלטתי).
שמחתי לגלות שיש גופים שעוזרים! לאחרונה זוגתי, שמבול הידיעות על בעיות של אי צדק גרם לה לנסות להקים מאגר בנושא "מהו צדק חברתי", התנדבה לעזור לשורדת שואה אחת במאבקה להשיג זכויות המגיעות לה בחוק, וכך הגיעה אל עמותת "אביב לניצולי שואה". חבורת אנשים מקסימים, חבורת עורכות דין שהחליטו שיש לעשות את המקסימום כדי להגיע לכל שריד שואה, לסייע איפה שעוד נדרש או ליידע אותם כשנפתחות מני קצבאות אירופיות.
לדוגמא, כרגע הם מחפשים שורדים שחיו ועבדו בגטאות, כדי לעזור להם להגש טפסי בקשה. מכירים שורד שואה שעבר תקופה בגטו? אפילו ילד בן 5 או 6 שעבד אולי בניקיון או צחצוח נעליים או עזר לאבא בחנות? גשו עוד היום ומלאו את הטפסים, תוכלו להשיג להם 2000 אירו, אבל אל תחכו, כי חייבים להגיש את הבקשה לפני 2012. העמותה בדיוק חידשה את האתר שלה, בתקווה שיהיה יותר קל למצוא שם את המידע והטפסים, והם מאוד ישמחו אם נעזור להם להפיץ את הידיעה. אייטמים אפילו התפרסמו כבר ב-J14 ואתרים אחרים. אני מקווה שכל בלוגר וצייצן שקוראים פה את הפוסט יפיצו הלאה את הענין בעוד אתר או מדיום אחד נוסף לפחות! תבורכו!
עדכון, אני מצרף גם את הפרסום לעיתונות:
הושק האתר המחודש של עמותת אביב לניצולי השואה – כל הזכויות, המסמכים וההסברים הנדרשים למיצוי זכויות והטבות.
האם ידעתם שניצולי שואה שעבדו בגטו ללא כפיה זכאים להגיש בקשה לקבלת 2000 אירו מקרן הגטאות הגרמנית, וזאת עד ליום 31.12.2011 בלבד?
שליש מניצולי השואה אינם ממצים את זכויותיהם על פי החוק, וזאת בשל חוסר מודעות לנושא.
עמותת אביב לניצולי שואה מפיצה את הידע על הזכויות ומסייעת לניצולי שואה במיצוי זכויותיהם על פי התוכניות והחוקים הקיימים כיום במדינת ישראל , וזאת ללא כל תשלום מצדם. למעלה מ-80 מיליון שקל הועברו לניצולים בזכות פועלה של העמותה ומצבם הכלכלי של אלפי ניצולי שואה השתנה לטובה.
ייתכן שמול דלת ביתך חי ניצול שואה.. ואין לו את הידע והכוחות הנדרשים למיצוי זכויותיו.
כדי להגיע לכל ניצול שואה לפני שיהיה מאוחר מדי, הניצולים זקוקים לך!
כל אחד יכול לעזור. להיכנס לאתר המחודש המפרט את כל זכויות הניצולים בצורה ברורה, לצפות בסרטוני הזכויות באתר, ליידע את הניצולים על זכויותיהם, להתייעץ עם אנשי המקצוע של העמותה בכל שאלה שעולה, להוריד מהמחשב טופסי בקשה ולסייע לניצול השואה למלא ולשלוח.
לי לשמחתי אין משפחה ניצולת שואה, או לפחות לא קרובים שעדיין בחיים. עדיין, הערב אני וזוגתי נשתדל לצאת להפגין למענם. לשרון יש אב ודודה ניצולי שואה. האב לא מצליח לקבל את הקצבאות המגיעות לו, למרות מאבק עיקש של שנים, לדודה בת ה-94 לא מגיע כלום כי עלתה לארץ מרומניה רק ב-66. נכון – אם שלטונות מדכאים מנעו ממך לעלות לארץ, פיספסת את הסיכוי לקבל את זכויותיך כשורד שואה. ההגיון צרוף. ברומניה קומוניסטית אתה נלחם במדינה. בישראל דמוקרטית, מדינה נלחמת בך.
לפני כמה חודשים יצא לה גם להכיר כמתנדבת שרידת שואה בת קרוב ל-80 שעדיין נאלצת לעבוד לפרנסתה, כי לא מכירים לה בנכויות ובעיות כרוניות שקרו לה כילדה בזמן השואה. כשילד חי במסתור 4 שנים ללא הורים, על "דיאטה" של מים וקמח תירס, ישארו לו צלקות לכל חייו, פיסיות ונפשיות. אבל עד 1981 לא הכירה ישראל בילדי שואה, רק במבוגרים. הכסף מגרמניה הגיע, אבל לא ברור על מי הוא מוצא. אותה קשישה קיבלה קצת אחוזי נכות, אבל לא מספיק בשביל קצבאות מוגדלות ולא מספיק בשביל טיפולים ראויים. שרון ליוותה אותה מביתה בפריפריה לבית המשפט בת"א, מסע שאחרת היה אורך כמעט 3 שעות בתחב"צ בשיא הקיץ, רק כדי לראות אותה עוברת השפלה מגעילה בבית המשפט. שופט שאולי אפילו קרוב לגילה של התובעת, גער בה על שאינה דואגת מספיק לענייניה, ורופא בית המשפט הסתכל עליה בלי לבדוק אותה יותר מאשר לבקש ממנה להרים יד ימין ויד שמאת מהצד השני של החדר ובכך פסל את האבחון של הרופאים שלה שהיו בתיק לפניו ולא ברור אם בכלל עיין בו. היחס הכללי היה כיחס לאדם המנסה לנצל את הממסד ולא כמי שזקוק להגנתו.
זו גם לא היתה הישיבה הראשונה בנושא. הישיבה הקודמת היתה ששה חודשים קודם לכן. אחרי שהגישה את כל התיק הרפואי שלה, אבחונים מעודכנים, ויתור סודיות רפואית וכל מה שצריך בישיבות מוקדמות, לא חשבה לרגע שתצטרך להביא עותקים נוספים של הכל לישיבה, ולכן נשלחה לביתה (שלוש שעות אוטובוס בכל כיוון) לעוד ששה חודשים כעונש על אי הכנת שיעורי הבית. אל זה השופט אולי כיוון כשטען שהיא "לא דואגת לעצמה". האם הוא באמת עיוור לעובדה שטרטור אנשים לא צעירים ולא בריאים כדי שיקבלו את המגיע להם בחוק היא אי הצדק והמכשול ל"דאגה לעצמם"? איך התקהו חושי המערכת עד כדי כך?
אז בואו היום להזדהות. ואם יש לכם פנאי להתנדב, יש מספר עומתות בארץ שמנסות לסייע לקשישים האלו להשיג את מעט הזכויות המגיעות להם מהרשות לניצולי שואה וגופים ממשלתיים קרי כתף וקשי עורף אחרים.
הערה מאוחרת – אל הפוסט הזה צורף בהתחלה הבאנר הזה מאתר J14 אבל החלטתי במחשבה שלישית להסיר אותו. הוא מאוד לא לעניין.
חשבתי שהחטא שלי היה שלא ביססתי את ההשוואה עם לינקים, אותות ומופתים (ואני מודה שהפוסט היה שטחי כמו שהוא היה מהיר לכתיבה), אבל זו היתה דעת המיעוט. לפי הביקורות שקיבלתי, נראה שעצם האקט של השוואת סתם כך משהו נורא למשהו נורא יותר גורם לדעת האנשים יותר נזק מתועלת (אבל לא הסבירו לי למה). אני יודע שבבירור עלול לקרות ההיפך – עוצמתו של הדבר הנורא יותר שאליו משווים מתגמדת. כשכל אנטישמי קטן מושווה לנאצים, זה הופך את עוצמת הנראטיב של השמדת העם השיטתית לפחותה ולפחות אפקטיבית בעיני הקהל המושפע במועד מאוחר יותר. יש בלוג אחד שקבר מזמן את חוק גודווין ועושה עבודה יסודית יותר של השוואה שכזו, תכירו את o 1 39. הבלוג נוקט בקו פשוט – השואה לא קרתה ביום אחד והשמדת העם גם לא התחילה ביום אחד. במשך כעשור של שנאה על אש נמוכה ומתגברת חוקקו חוקים והוקמו מנגנונים, גטאות ומחנות. המון צעדים קטנים שזכו כל אחד לחוד ללגיטימיות בלי לראות את התמונה הגדולה מצטיירים מאוד שונה כשעושים זום אאוט, וקוראים את ההיסטוריה מעשר ועשרים שנה מהעתיד. הבלוג o 1 39 בא להשוות בלי להתנצל בין עליית האנטישמיות שהובילה לרצח שיטתי ובין התנהלות צה"ל וישראל בקו הירוק ומחוצה לו, דה יורה ודה פקטו.
גם אתר המחאה לא מפחד לקרוא לישראל "טוטליטארית", אבל אחרי מה שאי קורא בחודש האחרון מצייצני מחאה אמריקניים, אני מבין שישראל נתנה יד רחבה למחאה הפיסית לדעוך לבד ודי התעלמה ממנה. היום, אחרי שרוטשילד פונה ומאהלים אחרונים מפונים מדי פעם בכוח, אפשר לספור את מקרי אלימות המשטרה האמיתיים שהיו פה, ולא נראה לי שהיו יותר מכמה עשרות מעצרים פה ושם, במחאה שהוציאה לרחובות אלפים בכ70 מאהלים ומאות אלפים בהפגנות המוניות. בארה"ב יש כבר עשרות אלפי מוחים מפוזרים בעשרות ערים מחוף לחוף, עוד לא היתה עצרת אחת מסודרת והם רחוקים מלגבש את המסר שלהם, אבל בוצעו כבר כמעט אלף מעצרים בניו יורק, כ700 בבוסטון, ועוד ערים מספרות ומפרסמות ביוטיוב שהמשטרה משחררת כוחות מוגזמים נגד תושבים שפשוט יושבים ומפגינים בשדרות הרבה פחות נוחות מרוטשילד וגינת לוינסקי.
אבל אנחנו נמשיך להשוות, כי ככה המוח האנושי עובד. הוא לא טוב במיוחד בגדלים אבסולוטיים, רק מה שהוא יכול להשוות לדברים אחרים. עד כמה שהייתי רוצה להיות אוביקטיבי, כשדנים בפוליטיקה קשה להיות כזה, במיוחד אם אתה חי בתוך המציאות שעליה אתה מנסה לחוות דיעה. בנושאים מסויימים אני פעיל למען המטרות של ספקנות מדעית, אבל קשה לעשות את זה לגמרי בנושאי הפוליטיקה המקומית. לא משנה אם אדע את שמה המדויק של ההטיה הקוגניטיבית, או כמו שאומר חבר אחר "I'm good at finding the cloud in every silver lining". פסימיות נטו מובילה לדיכאון, אופטימיות נטו גם היא מסוכנת, אבל השאלה אם זה כל כך רע להיות פסימיסט, לדמיין את המצב מתדרדר, כל עוד יש בך אופטימיות לאזן את זה בהרגשה שעדיין יש עבור מה להלחם.
הפסימיות והאופטימיות לפעמים ישקרו לנו, ולפעמים יעזרו לנו להיות מודעים יותר לסכנות ולפתרונות. הם כלים לא מושלמים, אבל הם מה שהאבולוציה פיתחה לנו ועם זה עד היום ניצחנו. כמובן שצריך להשתפר, צריך עוד להתפתח אבולוציונית מ"חוק הג'ונגל" שטבוע בנו כל כך עמוק (הסובלימציה שלו בגרסתה הכל-כך ישראלית נקראת "שרק לא אצא פראייר", מכירים? אז צריך להפטר מזה). אם זה יצליח, אולי לו נצטרך לריב על כל פיסת משאבים עם בעלי הכוח, אולי אנשים יצליחו לתכנן קדימה שימוש במשאבים במקום לחטוף מה שיותר לעצמם, והמין האנושי יעמיד דור אמפתי יותר, שבו שורדים המתחשבים ולא האלימים והנצלנים.
ולספקנים שמבקשים שאגבה את ההשוואה לאפרטהייד בעובדות – אני מקווה שאוכל למצוא את הזמן, בין חיפושי עבודה לצרות משפחתיות כדי לגבות את זה במחקר טיפה יותר מעמיק, אבל אני לא יכול להבטיח שאל הכל אני אוכל להתייחס. יש סדרי עדיפויות שכרגע מכתיבים לי החיים.
עוד מילה על יחסים ויחסיות
הקמפיין בעד שחרור גלעד שליט אמר למעשה שצריכים לשחרר אותו בכל מחיר. כולל במחיר שחרור רוצחים בעשרות ומאות, כאלו שכבר רצחו וכאלו שאולי עוד ירצחו. 1000 איש תמורת בחור אחד. הרבה אנשים כבר אמרו לי שאני לא אנושי וחסר לב כשאני מתנגד לעסקאות כאלו, אבל אני הסתכלתי על המחיר הרגשי והמוסרי של שחרור רוצחים. המחיר הנפשי למשפחות הקורבנות הקיימים והמחיר העתידי אם יהיו קורבנות נוספים. בזמן מתקפת עופרת יצוקה נהרגו 10 חיילים ישראלים מאש כוחותינו במודע ובמכוון. חיילי צה"ל ירו על חיילי צה"ל אחרים במטרה להורגם, לרוב חבריהם לפלוגה, רק כדי שלא יפלו בשבי. שלא יהפכו לעוד גלעד שליט, כי עדיף לצה"ל להרוג חייל ישראלי אחד מאשר לשחרר אלף עצורים. השיקולים האלו פסיכיים. אני חושב שגם ההסכמה לשחרר אלף עצורים תמורת שליט היא חסרת פרופורציות אם אין עוד הבטחות משמעותיות ומרחיקות לכת מהצד השני. לצערי אנחנו לא יודעים מה הם כל הפרטים, אבל אם מה שהתפרסם זה נטו ההסכם של אלף תמורת אחד ותו לא, אני אאלץ להסכים עם מבקרי העיסקה.
אני לא סולח להם על מעשיהם, אבל אני סולח להם על חמדנותם כי הם אנושיים. כי הם גדלו על ברכיו של מילטון פרידמן שאמר שמותר להם. כי הם צמחו כי הושקו וזובלו ע"י ראשי ממשלות וקואליציות כבר 20 שנה ויותר.
אני השנה לא סולח לנערי האוצר הבלתי מרוסנים שמוותרים על הכנסות מדינה מתמלוגים, זכיונות וחובות של מוסדות גדולים. אני גם לא סולח להם על ניצול חוק ההסדרים עד טיפת דמינו האחרונה (תרתי).
אני לא סולח לראש הממשלה שמקצץ את כנפי הרגולטורים, החשכ"ל, הרשות להגבלים עסקיים, וביטל השנה את משרד נציב הדורות הבאים. אני גם לא סולח לו על שהוא מוכר בזול נכסי מדינה, גנים לאומיים ואת בריאותם, פרנסתם ואיכות חייהם של אזרחי המדינה.
אני לא סולח לרשויות המס שרודפים עד חורמה את החייבים הקטנים אבל מוחקים חובות ומספרים תספורות לעושקים הגדולים של המדינה, ולא סותמים פרצות בחוקי המס ובאכיפתם.
אני לא סולח למשטרה שאוכפת את החוק רק על מי שנוח לה. לא על הפושעים האמיתיים.
אני לא סולח למשרד המשפטים שלא עושה מספיק כדי לחזק את רשויות המשפט בשופטים וכוח פעולה כדי לגבות את מעט הסדר שהמשטרה מדי פעם עוד מנסה לאכוף.
אני לא סולח לקואליציות שאישרו שוב ושוב חוקי הסדרים שנתיים (או דו-שנתיים!) ותקציבים דו-שנתיים במקום לבטל את הפגע הרע והאנטי-דמוקרטי הזה.
אני לא סולח לתקשורת שניסתה לסובב את ידיה של המחאה ולהכריח אותה לדבר בשפה הישנה במקום לנסות להבין את השפה החדשה, ובדרך זרעו בלבול ומיסאינפורמציה.
אני לא סולח לימנים, החרדים והערבים שחשבו שאין להם מקום במחאה והעדיפו להשאיר אותה לשמאל בלבד במקום לתמוך בה כמחאת כל העם שהיא ניסתה להיות, ואז היינו מוציאים אפילו מליון איש לרחובות. בסה"כ התוצאות יהיה גם בשבילם.
אני לא סולח לאנשי משרד הפנים שנותנים לתופעות מכוערות של שינאת נשים וזרים להכתיב סדרי ישיבה באוטובוסים, מגורים בערים, ואת צביון חייהם של ערים כמו בית שמש וקציר-חריש.
אני לא סולח לכל מי שבשרשרת ההחלטות של הפרטות מוסדות טיפוליים לתשושי נפש, שרידי שואה, אוטיסטים, וכל החוסים האחרים, ובעצם כלל שירותי הבריאות ובריאות הנפש.
אני לא סולח לשירותי הדת בישראל, אם זה משרד הדתות ואם זה הרבנויות המקומיות שמתעללים במי שתלוי בשירותיהם ומתעלקים על קופת הציבור. בעצם אני גם לא סולח לכל רב או מנהיג דתי שתומך באפליה, מיזוגניה, גזענות, אנטי-דמוקרטיה ואי-הפרדה של דת מהמדינה. הרעל שלכם מבוכן במיוחד בעיני כי הוא מחלחל לאנשים עמוק יותר במוחם.
ולבסוף ברמה האישית אני לא סולח להרבה אנשים שפגעו במשפחתי בשנים האחרונות בצורות אנוכיות ומרושעות שלא אפרט פה. אני מאחל לכם לפגוש את עצמכם יום אחד, זה הכל.
