אני מתבכיין הרבה על אובדן הפרטיות, ועל כך שאנחנו כל פעם מדלגים משריפה לשריפה, מסתימת חורים בסכר עם כל עשר האצבעות, ועוד עשר אצבעות הרגליים, ואחרי שאת החור הבא נצטרך לסתום עם הפרמשתק, אין ספק שיפתח עוד חור ועוד חור. אז כמו שאמר הרבי מקרלין: “אם הקופסא השחורה שורדת את ההתרסקות של המטוס, למה לא עושים את כל המטוס מהחומר הזה?”.

לכן ישבתי וכתבתי פעם עם חברים איזה מסמך קטן כטיוטא לכמה הצעות חוק, אחת מהן מובאת כאן, הכרזנו עליה כעל פאבליק דומיין - נחלת הכלל. ההצעות שכאן נשלחו לתנועה הירוקה, למרצ, למיקי איתן, לדב חנין ואולי לעוד כמה אנשים (לא רק אני שלחתי), אבל אין לי מושג אם מישהוא לוקח מכאן רעיונות, כגי לשדרג את חוק הגנת הפרטיות ולהביאו לעידן המידע.

תמיד מענין לראות איך נראים צרות ופתרונות של אחרים כדי לקבל פרופורציות על הבעיות שלך או השראה מדרכי ההתמודדות אל אחרים איתן. השבוע קראתי בבלוג של ידידה שעוסקת כמיילדת באוסטרליה, על העובדה ש חוקים חדשים באים לבטל לה את מקור ההכנסה בצורה מאוד ברוטאלית ומוזרה. לא החלטה של שר בריאות מקומי אלא חוק פדראלי שרוצה “לעשות סדר” ובעצם לבטל את הזכות ללדת בבית. מילות החוק לא דורשות בעצם לבטל ממש, אבל מתנות את זה בבירוקרטיה ואישורים שכנראה לא יונפקו כמעט בשום מקרה. מצד אחד, נכון שזכויות האישה על גופה, פעילותה המינית ובחירתה בהריון שמורות לה בלעדית לפי חוקי מדינות דמוקרטיות ואמנות זכויות אדם בינלאומיות, אבל אני מניח שהמחוקקים יטענו שיש כאן גם את שיקול בריאות וזכויות התינוק שנולד. מדובר בחתיכת תיק משפטי כיוון ששוב נדרש המחוקק בכל מדינה להחליט במקרה כזה מאיזו נקודה התינוק מפסיק להיות חלק מהגוף של אימו, והופך ליצור עצמאי שמוגן במגוון חוקים (זה למשל בולט בויכוחים על הנקודה שבה הפלה הופכת לרצח). לכן יכול להיות שלמיילדות העצמאיות באוסטרליה יהיה מאבק קשה ואולי חסר סיכוי.

פשוט מגוחך לקרוא את ההתחמקויות של עירית תל אביב שדחפו ליצירת התקציבולטור. איך עם תקציב של 4.5 מליארד אין אפשרות להוציא מהמיינפריים קובץ יעיל? אנשי “עיר לכולנו” מייחסים את זה לתחמנות ואולי שחיתות, אבל כמו שאומר הפתגם “לעולם אל תייחס תחכום מרושע למה שבקלות יכול להיות סתם טפשות אנושית”. התשובה לדעתי איפשהוא באמצע, כי הנה סיפור מעניין ששמעתי לפני שנה:

רוב המשכורות בארץ משולמות ומנוהלות ע"י המיינפריימים של מל"ם. מדובר במערכות כל כך ותיקות שאין כמעט תוכניתנים שיודעים לשפר ולתקן את התוכנות, מה שגורם למספר תופעות מוזרות להתקע ולהתאבן במערכת: 1. לא מתעדכנים לתוך המערכת חוקי מס חדשים, יוצא שהעובדים ו/או המעסיקים שמשתמשים במערכת (20% מהעובדים בארץ, אומרים לי) משלמים יותר מדי או פחות מדי מס. 2. מס הכנסה התאים את התוכנות שלו לקבצים של מל"ם כי כאמור המערכת ישנה מדי מכדי לעשות את ההפך. 3. הפורמט האיום של הקבצים מתועד חלקית, הטקסטים בקידוד EBCDIC או משהו דומה טרום-ASCII, ולא פשוט לעבד אותם כדי להוציא מהם נתונים לתוכנות אחרות.

עוד אני יושב לנסות לצפות בהכרזה של כרום-OS, דפדפן ההפעלה החדש של גוגל, אולי לצקצק ולרטון על שהוא מעביר את כל המידע שלכן לענן ולא משאיר אתכן בשליטה, והנה באה ידיעה מרתקת מבוינגבוינג:

ממשלת הוד מלכותה מצאה בעבר הרחוק דרך מצוינת להתגונן מפני ספינות פיראטים, וזאת על ידי שהיא לקחה כמה מהם תחת חסותה כדי שיתקפו רק את הספרדים וישלמו לה פרוטקשן על שיתוף הפעולה. קורי דוקטורוב מספר שבטוויסט מוזר, הממלכה המאוחדת המודרנית מנסה בשושו להעביר חוק שיתן כוח נכבד למדי בידי “שר מלחמה בפיראטים”, פקיד שאינו מנבחרי העם, שבידיו יהיה כוח במעט בלתי מוגבל להעביר חוקים בצורה עוקפת פרלמנט, לגייס מיליציות ולהלחם - במי? במשתמשי הטורנט המתועבים, כמובן! לקרוא ולא להאמין… חוק הקופירייט (הגנת זכויות ההעתקה וההפצה) מקבל כאן העלאה בדרגה חסרת תקדים בדמוקרטיות מודרניות, כוח בלתי מוגבל ולא חייב בדיווח ושקיפות, וכל זה לא כדי להגן על האזרחים, או על סודות מדינה, או על עתודות מזון… אלא רק על הרווחים היקרים של תעשיית המפיצים של הבידור התעשייתי.

אם למישהו עוד היה ספק עד כמה רחוק יגיעו זרועותיו של ההון להשפיע על השילטון: דלף אתמול בבלוג של מייקל גייסט שבאמנה בינלאומית נגד זיוף הוכנסו כמה וכמה סעיפים דרקוניים להחריד למניעת עבירות העתקה. הנה הפרשנות מבוינגבוינג:

• ספקי שירות יחויבו לנטר כל חומר שיועלה ע"י משתמשים כדי לוודא אם יש בו משום עבירה על חוקי הקופירייט - זה אומר ששירותים כמו פליקר, יוטיוב, ובלוגיות כמו בלוגלי, ישרא וכולי יסגרו מהר מאוד כשיתברר שזה לא רווחי להחזיק צבא עורכי דין כדי לוודא את האכיפה.
• ספק אינטרנט שנמסר לו שמשתמש שלו עובר על החוק מחויב לנתק אותו מיד, מה שאומר שאותו אדם וכל משפחתו יהיו מנועים מלגשת למידע חיוני לחינוך, בריאות ושירותים בסיסיים אחרים, ללא משפט ובירור.
• כל העולם צריך לאמץ את המדיניות האמריקנית של “הודעה והורדה” ללא בירור ומשפט, מה שאומר למעשה צנזורה קלה ע"י לחיצה קלה על כפתור “עבירת קופירייט”
• חובה על כל המדינות החתומות לאכוף DRM - אסור לנסות לפצח אותו ולהעתיק את החומר המוגן אפילו אם אתה היוצר שלו! זה אומר גם שאסור לתרגם את החומר לפורמט אחר כדי לעזור לאנשים עם מוגבלויות וכולי.

בוינגבוינג מפוחדים או שבחרו בכוונה בטון מוגזם, אבל אני לא חושב שהמצב עד כדי כך גרוע, כי לא ברור שכל המדינות יהיו מוכנות לחתום על ההסכם, ולא ברור שהוא יהיה חוקי או בר יישום בכלל. הבעיה היא שאין לי מושג באמת עד כמה מחייבות אמנות עם סעיפים כאלו, והאם ישראל מחויבת לזה וכולי. מה שבטוח הוא שזה צעד בכיוון מאוד גרוע מבחינת זכויות המשתמשים וגם זכויות היוצרים, וזה הופך את זכויות המפיצים למשהו שדורס כבר זכויות פרט (כולל פרטיות וחופש הדיבור) ברמות חדשות של עוצמה. מפחיד ומטריד מאוד.

שני “פושרים של סמים” נחתו לי בתיבת הדואר השבוע. חבר גילה לי ש מיקרוסופט מחלקת שרתים וכלי פיתוח “חינם לשלוש שנים” (רק $100 אחרי כן) כדי להתמודד עם בריחת מוחות ל-LAMP, ושלשום קיבלתי מכתב מקרוס-אובר אופיס, שרצו להזכיר לי שלפני שנה הם חילקו “תוכנות בשווי $45 מליון!” אבל עכשיו עברה שנה והם מציעים לי מאוד לקנות תמיכה ב"מחיר מוזל!!!1". למה אני מרגיש שמזלזלים באינטיליגנציה שלי? הרי המוצר הזה מורכב מ98% תוכנה חופשית, 1% קניינית ו1% EULA. גם מיקרוסופט ירוויחו עליכם מהנעילה לפלאטפורמה יותר ממה שהם מנסים לגרום לכם לחשוב שהרווחתם.

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: " לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

אני לא זוכר אם פירטתי למה צריך להיות חופש מידע. יש שאלה בכלל? אני חושב שכיסיתי את זה, אני חושב שזה מזדחל לכל דיון על מודעות לבעיות פרלמנטריות או כל בעיה בעולמנו, שצריך שהמידע יהיה יותר זמין ליותר אנשים. אם זה מודעות לנזקי הדיכוי, אם זה לבעיות של כפיה דתית ואם זה כדי לדאוג פשוט שהממשלה שלנו לא תבלבל אותנו במילים. לי אין ספק ש חופש המידע הוא התאום הסיאמי של חופש הדיבור. מידע חופשי בידיים של אנשים יכול להביא אנשים למודעות לעולם מסביב, כולל לבעיות חברה וממשל, או סביבה וכלכלה. לא סתם תשמעו את טים ברנרס-לי קורא “מידע גולמי עכשיו!”, ומאוד מרענן ומשמח לראות את אובאמה נענה.

בהמשך לשני הפוסטים הקודמים בסדרה: הזכרתי את ענין זכויות השימוש של מידע ציבורי/ממשלתי בישראל. לצערי הענינים פה אכן עקומים. המצב די לא ברור ואפילו סותר, אם תשימו לב שמצד אחד יש את סעיף 6 לחוק זכויות היוצרים שאומר שהחוק אינו תקף לגבי חוקי המדינה. לא ברור מה כן חל עליהם אם כך! אי הגנת זכויות יוצרים לא אומר שאין הגנות אחרות. מצד אחד אפשר להניח שהם למעשה נחלת הכלל (אק"א רשות הציבור או קנין ציבורי כמו מידע ממשלתי פדרלי בארה"ב), ומצד שני על כל שאר החומרים יש סט חוקים כבד (ולפעמים סותר). כמו כן, הצעות חוק שעוד לא הפכו לתזכיר או חוק הן בהגנת זכויות היוצרים של הכנסת, חומרים אחרים הם בהגנת זכויות היוצרים של הממשלה או משרד כזה או אחר, ואלוהים יודעת מה בדיוק הסטאטוס של חומרים בגנזך המדינה.

בפוסט הקודם התרכזתי בארצות הברית, שם כל מסמך פדרלי מפורסם ללא זכויות יוצרים (public Domain). ספציפית ספר החוקים חופשי להעתקה על ידי כל המעונין, ולכן אין שום בעיה לבנות אתר אלטרנטיבי שמאפשר להקהל הרחב לעיין, להאיר ולהעיר על כל פסקה ולגלות מה מחוקק לו בית המחוקקים. אובמה באמת משתדל, אבל כמובן שזה לא קורה מהיום למחר, אבל האמצעים משתפרים - כמו שהצגתי בפוסט הקודם, התקנים יהיו פתוחים ומתועדים עד כמה שאפשר.

ומה בארץ? בארץ החוקים מפוזרים בקבצי PDF, DOC וסתם HTML בקידודי עברית שונים בין אתרי הממשלה השונים - חלקם באתרי המשרדים הרלוונטיים, חלקם באתר הכנסת או משרד המשפטים המקוון ((E-צדק נקודה גוב נקודה איי אל היה תפוס?)), ולא רק זאת, אלא כשמתפרסם תיקון לנוסח החוק, לא יוצאת גרסא מלאה של החוק המתוקן אלא מסמך המודיע שצריך “לשנות את ‘או’ ל-‘וגם’ בסעיף 13” - קובץ diff בשפת התוכניתנים. פעם בכמה שנים יקובצו כל השינויים ויפורסם חוק ב"נוסח משולב", מה שכל מי שאי פעם קימפל לבד תוכנה בפיתוח מתמיד כמו הקרנל ויודע איזה סיוט זה לפתור התנגשויות בין patch אחד לשני, ובסוף אתה מרים ידיים והולך להשתמש בגרסא שמישהוא אחר כבר דאג לעידכונה, למשל גרסא מפוצ’פצ’ת רשמית של רד האט או דביאן ושלום על ישראל. במקרה של ספר חוקי המדינה אנחנו מדברים על חברות כמו פדאור ותקדין שמשאירות אותך עם חצי תאוותך בידך וגם זה רק אם תשלם את המחיר. (האם דמוקרטיה נגישה צריכה לעלות כסף? על זה אפילו קפיטליסט חזירי במיוחד יאלץ לענות בשלילה). תסכימו איתי בוודאי שחייב להיות גם לזה פתרון תקני וחופשי, שגם יפעל אוטומטית לפי הצורך. עדכון ידני של לשון החוק במאמרים בויקיטקסט הוא אפקטיבי לאחוזים בודדים של החוקים המעניינים, אבל לא לכמות החוקים והצעות החוק שמתרוצצות במסדרונות הממשלה.