האם היה אתכם הכח? קמתם ללכת לראות את הסרט האחרון של האחים דיסני ואבראמס? אני אניח שחלקכם עדיין לא, ולכן אשים פה אזהרת ספוילרים…

הספר The Martian, או כפי שתורגם לעברית “לבד על מאדים”, מתאר סיטואציה בעתיד הקרוב, בו נאסא שולחת למאדים את סדרת המשלחות הראשונה שלה, לביקורים בני כחודש כל אחד. בין המשלחות המאוישות נשלחים לכוכב הלכת גם טיסות רובוטיות עם ציודים, אספקה וכלי הטיס המיועדים משלחות עתידיות לחזרה אל החללית (שנשארת במסלול כמו תחנת החלל בזמן הירידה לכוכב). הספר התחיל כסיפור סדרתי בבלוג של כותב מד"ב חובב, תכניתן בשם אנדי וויר. הצלחת הסדרה דחפה את אנדי להוציא אותו כרומן, ולמרות שלא זכה בפרס גפן, שמעו עליו בהוליווד וגם בנאסא, והתלהבו מאוד, ובצדק. יש כאן סיפור אנושי מעניין ומדע קשה, למעשה הבדיוני פה הוא הסיפור, לא המדע, עד כמה שאני יודע. בעיני ובעיני חברי הספקנים המדעיים זו קומבינציה שמאוד ראויה ודרושה, ותמיד צורם לנו כשמוותרים בהוליווד על דיוק מדעי בשביל העלילה. כאן לא חסכו בדיוק (וזכו עקב כך לשיתוף פעולה נרחב מנאסא) ויצא, לא למרבית הפלא, סרט נהדר. אנושי, מותח, מרתק.

ומכאן - קצת ספויילרים

(מכתב ששלחתי למפיצי “הנוקמים”, ayelet@forumfilm.co.il)

שלום איילת,

לפי הדיונים שראיתי בפייסבוק, את האדם לפנות אליו בנושא הבחירה שלכם בהפצה של סרטים בתלת-מימד בלבד. בקשתם של אנשים עם בעיות ראיה מובנת וראויה להתייחסותכם האוטומטית, ויש לא מעט אנשים שסובלים מהריצוד של הקרנות כאלו. אני רוצה להזכיר שיש אנשים מרכיבי משקפיים שלא נוח להם השימוש בזוג נוסף, אנשים שלא בא להם מחיר הפרימיום של הקרנה כזו ואנשים שהגימיק פשוט יותר מפריע ממוסיף לחוויית הצפיה שלהם.

מחאת שחקני התאטרון התפשטה ליוצרי הקולנוע. אלו גם אלו כבר הותקפו בעבר. לפעמים זה אפילו נשמע מוצדק לדרוש שאת חיילי הבופור לא ישחקו משתמטים וסרבני מצפון (הימין לא עושה אבחנה בין השניים). גם בלענו בשקט יחסי את הכרזתו של ביבי על כך ששכחנו איך להיות יהודים, אבל הגדילה לעשות שרת התרבות, (בגיבויו של ביבי) ו מאיימת בגלוי על הכנסתם של אנשי תיאטרון שדעתם אינה אוהדת את דעת הממשלה. הם מנסים לשמור את אופיה הדמוקרטי של ארץ מולדתם, וממשלת אותה הארץ דורשת מהם לישר קו אידאולוגי או שיכרת מטה לחמם.

אחד מהמוצרים החביבים שכבר מזמן רציתי לראות בגודל טבעי, הבוקסי בוקס, נפתח להזמנה מוקדמת בארה"ב ובקנדה. בוקסי גם מבטיחים שאו-טו-טו הוא מגיע לעשרים או יותר מדינות אירופאיות, אבל ישראל לא ברשימה. הבעתי את מחאתי (“עם מי צריך לשכב כדי להזמין שתיים בישראל?”) ואני מקווה לעדכן בקרוב. למי שעוד לא ניסה את התוכנה על החלונות/לינוקס/מאק שלו, אני ממליץ. שם אפשרי למוצר בארץ: “קופסי קופסא”.

HBO נותנים הצצה ל סדרת פנטאסיה חדשה למבוגרים “משחקי כסאות מלוכה”, נראה מבטיח, וכל הגיקים בטוויטר שלי מתלהבים כצפוי ( פלישיה דיי, ויל ויטון וחברים).

סיפרתי בפוסט הקודם שכדי להסביר לקהל הישראלי מה היא פרטיות ולמה זה חשוב, יצאנו לראיין מספר מומחים והכוונה היא לפרסם את התוצר בוידאו וכפודקאסט. ראיינו כרגע שני מומחים בתחומם ויש לי שלושה-ארבעה נוספים “על הכוונת”. המטרה המוצהרת היא הסברה עובדתית שכן תם הנסיון הבהול לעצור את חקיקת המאגר הביומטרי, ועכשיו קהל היעד איננו בית הנבחרים אלא כלל הציבור. הכותרות שיצר לנו בחודשים האחרונים מאיר שטרית רלוונטיות פחות ופחות, ולמשרד הפנים עוד אין שום חומר הסברה בנושא. אנו מקווים למצוא משתפי פעולה כדי למלא את הריק הזה.

לפני כמה שבועות ציינתי שהוא עומד להגיע, אבל עכשיו גיליתי שיש מצב שהוא לא יגיע לקולנועים(!?)

רשימת התפוצה של “אייקון” ליחששה שהקרנה תתקיים ביום ה’, 04.02.2010 בשעה 20:30, בסינמטק חולון - פרטים והזמנה.

ראשית, גיליתי באיחור שפוסט מתוזמן על דוקטור הו לא פורסם משום מה (פאק של המעבר לוורדפרס 2.9 או משהו?) אז נתתי לו בעיטה והוא יופיע ברסס עם יומיים איחור. סליחות.

שנית טעימה ממה שעובר לי מול העיניים בימים האחרונים, מעצבן יותר ומרגיע פחות:

• EFF על מאבק ה-EFA בצנזורשת האוסטראלי
• תנובה ממשיכה את קו הסיליקון ופרשת " פיסטור על" ועכשיו היא מרעילה את לקוחות “פיראוס” (אני חושב שהגיע הזמן להגמל מחלב…)
• מיכל כרמי מ"טריפל טק" מפחידה את כולם בעתיד שחור ו נותנת פתרונות הזויים ולא רלוונטיים “למצב”
• ד"ר דרור על מעריב שיורדת מהפסים…

בקיצור אני כמעט לא רואה חדשות טובות ונמאס לי. אני רוצה לנסות לנקות קצת את החיים מחדשות מדכאות, אני אדלג על פידים, מכבה את הטוויטר, ולהתמקד בחדשות שמחות, כמו פוסט ה"קרמה הטובה" של השבוע שעבר. מה הסיכוי? :) אני לא מאמין ב"החלטות לשנה הבאה" אבל הנה נסיון…

האנשים מהללים את הגראפיקה, תוהים למה אווטארים הם כחולים ומאיפה הם באו, אבל כולם מסכימים שלסרט יש עלילה משעממת. זו לא הסיבה לראות את הסרט. הסיבה היחידה היא שצריך לראות את החידושים וההמצאות הויזואליים ששוטפים את המסך.

מה לעשות שבאף קולנוע אני לא מוצא מקום וזמן הגיוני לחבורה שלי (כולל החברה שלי)? הצפה טוטאלית! משוגעים, רדו מהגג! אם אתם יותר מזוג (ואנחנו שביעיה) אי אפשר למצוא כסא פנוי לרפואה אם אתה לא מוכן להדבק למסך. ביס פלאנט שינו את מועדי ההקרנות, ב-18:50 לחלק מהאנשים מוקדם מדי, ב-20:00 מקרינים את הסרט באולם פצפון של 5 שורות בערך, וההקרנה של 22:00 מאוחרת מדי. זה פשוט לא יתכן.

“9” של טים ברטון ינחת כאן ביום רביעי, אבל עוד אין מושג ברור באיזה קולנוע.

למי שלא מכיר, 9 הוא במקור סרט אנימציה קצר, מדהים ומקורי של שיין אקר שהועמד לאוסקר:

… שטים ברטון הפך ל סרט עלילתי של 80 דקות.

בחודש הבא יגיע “ארץ יצורי הפרא”, הסרט שמתעכב, משוכתב ומצולם מחדש כבר שנים, הפעם נראה ש ספייק ג’ונז עשה איתו סופסוף צדק - כך לפי מוריס סנדק, שכתב את הספר. ( לטיזר המקורי כבר יש פארודיה מוצלחת אחת לפחות)

עכשיו עבר אלי מכתב שרשרת, לרוה אינני נותן להם מבט נוסף אבל הפעם הוא נראה רציני וחתום עליו אדריכל מוכר. מסתבר שיש תוכניות לפרק ולמכור את קולנוע סמדר בירושלים, שגם ככה התרבות בה מתפוררת.

לב סמדר במושבה הגרמנית הוא אחד מבתי הקולנוע הותיקים ביותר בישראל, שריד לתקופה שהיו בה בתי קלנוע שכונתיים. חבורת ירושלמים מנסה לארגן מספיק כסף כדי לקנות אותו ולהפוך את הקולנוע לקו-אופ (בבעלות הקהל). האדריכל אילן קריב מרכז את המאמצים.

שני קולנועי גלובוס גרופ יסגרו, ורשת אופנה חדשה תחליפם - כך הטוויטר של שרית. אני חייב לציין שהופתעתי שסוגרים קולנועים כ"כ מרכזיים כמו עזריאלי תל-אביב ולחלופין הקולנוע שמייצג את חצי מאולמות ירושלים שהוא זה של קניון מלחה. לאיפה ילכו האנשים לראות סרטים? מה, ישבו ויורידו כל היום טורנטים ברשת התועבה?

אבל לא פחות מדהים אותי שעדיין משתלם לפתוח בישראל חנויות אופנה. מאיפה יש לאנשים כסף לקנות כ"כ הרבה?

אז נזכרתי וסיפרתי לשרית על “אופק אירועי הנעליים” של דאגלאס אדאמס. הסיפור הוא כזה: המצב חרבאנה, מה תעשה? אתה משפיל מבטך. מה אתה רואה? את נעליך. איך תתעודד? לך לקנות זוג נעליים חדש! כאן יש עוד הסבר אבסורדי קצר שאינני זוכר בע"פ כרגע, אבל בסופו של הסיפור נפתחות יותר ויותר חנויות של נעליים יותר ויותר זולות, מתפרקות ולא נוחות, כדי שאנשים יקנו עוד נעליים, עד שמגיע אופק האירועים של הנעליים (הסינגונעליטי?) וזה הופך להיות בלתי אפשרי כלכלית לפתוח חנות שאיננה חנות נעליים, וכל הכלכלה מצטמצמת להתבסס רק על נעליים, ושם קורסת הפלאנטה עליה סופר. מעט בני הגזע ששכן שם ששרדו הפכו במהרה לציפורים דרך אבולוציה ונשבעו לא לדרוך עוד על הקרקע לעולם (או לנעול נעליים).

חנית כותבת על תדהמתה הקלה. אני גם לא יודע אם לצחות או לבכוק, אבל קשה לי להגיד שאני מופתע לחלוטין ממה שקורה לתכני המדיה ומאידך מה יהיו מוכנים לעשות כמה מובטלים בשביל כסף.

אבל מה יש לי להתלונן כשקשה להבין כבר מה מוגדר “סוגה גבוהה”? השבוע זכיתי בטעות (באמת שלא ניסיתי) בכרטיס ל"חיבוקים שבורים" של אלמודובר ב"לב דיזינגוף". כיון שנסיוני עם אלמודובר מ4-5 סרטים קודמים הוא “מעצבן עד מרתיח” אני לא ממש התלהבתי מהרעיון וכבר חשבתי לוותר על הכרטיס, אבל אמי עודדה אותי שזה סרט טוב ואופטימי. לא האמנתי לה עד הסוף ולכן מתוך מחשבה שאני וזוגתי נסבול שם (אני מכיר את הטעם שלה), לקחתי איתי חברה חובבת אלמודובר וניסיתי להכנס לנעלי הסרט. הרעיון התחיל מאוד מעניין, עלילה פשוטה למדי עם טוויסט קטן חביב של שני-סרטים-בתוך-סרט (לא ממש מקורי אבל ניחא), וצילומים חזקים ומרשימים שמעצימים את העלילה והרגש, אבל באיזשהוא מקום הפואנטה נמרחת, הקיטץ’ שפתח את הסרט וחשבת שיקבל טוויסט חדש ויעלה על פסי “קולנוע איכות” נפל שתי רמות לקיטץ’ של טלנובלות ממש, והפואנטות ממשיכות להמרח, עד כדי כך שכשכבר רואים לדקה את שדיה המרשימים של פנלופה קרוז על המסך זה לחלוטין לא סקסי, והסיטואציה שלי בכיסא גרמה לי לרצות להקיא, ובמפתיע הסיטואציה שלה בסרט דחפה את קרוז לעשות בדיוק את אותו הדבר על המסך שניה אחרי זה. המקבילה הספרותית כאן מושלמת אבל אני לא יודע אם לזה התכוון פדרו.

ארי פולמן חייך למצלמות ואמר שלא נורא, וגם ככה הוא הגיע הרבה יותר רחוק עם הסרט מאשר מה שקיווה. שותפו לדרך יוני גודמן הוסיף ואמר “זה כולה אוסקר”. זה נכון, האוסקר הוא פרס תעשיה ולא פרס אמנות. הסרט הזר היא קטגוריה בעייתית, ולמאפיה היהודית של הוליווד יש עבודה רבה ואין זמן לראות את כל חמשת הסרטים הזרים כדי להצביע בקטגוריה, אז רק האנטישמים המובטלים טורחים… טוב נו אני צוחק כמובן :-) הרבה אמרו מראש שחברי האקדמיה לא מתים על אנימציה. העיקר זה שבפסטיבלים לאמנות קולנוע הוא כן זכה להרבה פרסים. עצוב שהאוסקרים נוצצים ועמוסים בכסף ומשודרים בכל העולם, ולעומתם פסטיבל קאן, סאנדאנס, גלובוס הזהב ואחרים אינם מדווחים כמעט אצלנו למעט אייטם קטן בחדשות אם קרה משהו. האוסקרים נוחתים בידיים של מי שיש לו כסף לקדם את הסרט ו/או קיבל הכנסה יפה בקולנועים, ועכשיו יכפיל אותה במכירת DVD.

הסרט הזה הועלה ע"י צלם של הגארדיין שקנה את המצלמה רק לצרכי צילום וידאו. אני ממליץ לכם בחום להגדיל למסך מלא!

מדובר במהפכה, לא פחות. אפשרויות הצילום כאן אינסופיות יחסית למצלמה אחרת שבפחות מ20K ש"ח או אולי אפילו $20K. גודל החיישן מאפשר שליטה מדהימה באפקט עומק השדה הרדוד, כי למעשה מדובר בשווה-ערך אופטי למצלמת 35מ"מ של אולפני הפקה הוליוודיים, מהסוג שאיתו צילמו את 99% מסרטי הקולנוע שראינו בחיינו, רק שכאן הכל דיגיטלי, עם אפשרויות שליטה מגוונות, עם מבחר אופטיקה הרבה יותר מגוון, עם עצמיות מייצבות מעולות, ועם כל מיני עצמיות “אפקטים” כמו טילט-שיפט שנעשה בה שימוש בקליפ הזה. הפירוט המלא בלינק דלעיל.

חזרתי הרגע מהסרט שתורגם ברוב איוולת ל" קוונטום של נחמה", שאולי צריך היה להקרא אולי “קאזינו רויאל 2”. למעשה ישבנו בחבורה לראות את קזינו רויאל (היינו צריכים רענון) ואז שעטנו אל הקולנוע כדי לצפות בשני ברצף, כי יש חיבור יפה של הסיפור (השני מתחיל דקה וחצי ברצף הזמן אחרי שנגמר הראשון. אני חייב לציין שההתנעה הזו מחדש של המותג מצליחה לאכזב ולהלהיב כאחד. כל מי שמתגעגע לQ, יאוכזב לגלות כי הוא נעלם מהסרט, מצד שני כל מי שכמוני חשב שהפיכתו של קליז עם הרבה סלאספטיק ל-Q מביישת את המורשת של לוולין, יוקל לו לדעת שחסכו לנו את הבושה הזו. קרייג, בתור בונד חדש, חתיך, שרירי וקר מזג מתמיד, לא משאיר אפילו לצופים הנאמנים רמז לרגע אחד אם מי מהחלטותיו הן רגשיות או נובעות משיקולים קרים. הרעיון כאן הוא להפטר מהרבה קיטץ’ בסיפור, להגביר את הניגודיות בין הסטייל והאלימות הלא נעימה, ולהכניס את בונד לז’אנר הסרטים שכל-כך מצליח עכשיו בקולנוע - סיפור ההיווצרות של סופר-גיבור. המכות הרגשיות, האמון הנעלם ומאושש כל פעם מחדש של M בסוכן החדש שלה, המשחק העדין בין איש מאוהב ובין בלש עשוי ללא חת שלא נותן לרגשותיו לנצח. זה בונד עם יותר עומק, וקצת פוסט-מודרניסטי, שנאבק בעולם עם הרבה יותר גווני אפור משהורגלנו, עולם עם מעט רעים מוגדרים בוודאות ועוד פחות טובים מוחלטים. במקביל האקשן הרבה יותר קצבי, כוראוגרפיה מדהימה של פרקור ואקרובטיקה של פיגומים וחבלים מחליפה את קרבות האגרופים הדלוחים של פעם, ואת מקומם של הפטנטים של Q מחליפים נשקים אוטומטיים פשוטים ולעניין. הלכה הרבה מהעדינות הבריטית (כולל חידודי לשון ואנדרסטייטמנטס) והגיע האקשן האמריקני. למעשה השוני היחידי הוא שבנפול הגוש המזרחי (ובעוד רגע גם האימפריה האמריקנית שוקעת לפי הסרט), יוצרי בונד החליטו להמציא ארגון באד-גייז חדש א-לה ספקטרה, כי סינים, צפון קוראנים וסתם טרוריסטים זה כבר נדוש. עכשיו עברנו לבאד גייז שלא רק יהרגו אנשים כדי להשיג את מטרותיהם, הם גם יפגעו באיכות הסביבה! אוווו!

מרשים איך שמפיצי הסרט תרגמו את “Wanted” ל"מבוקש" ולא “רצויה”. למי שלא ראה את כל הקדימונים, מדובר בסרט קיץ אקשניריותמכותמגניב שאין לו מה לחדש (והבנתי שהוא גם מבוסס על קומיקס כלשהוא). הסרט כיף רצוף, העלילה אפילו צפויה למדי, הטוויסטים מגיעים בדיוק איפה שאתה מצפה להם, הרעים והטובים מחליפים מקומות בדיוק כמו שהיית מצפה מהם וברגע שאתה מצפה לזה, וכל האקדחים שנשלפים בהתחלת הסצינה יפלטו עוד ועוד כדורים עוד לפני שהסצינה תגמר, וגם הבאה, וגם זו שאחריה. האקשן כצפוי מרהיב ושווה לצפות על מסך גדול, ולמרות כל זאת, כמה הזהרות, שלא תגידו שלא אמרנו:

לפני יומיים קפצתי עם גיא לקולנוע. אני אוהב הצגה יומית כי הקולנוע כמעט ריק. לצערי רק “כמעט” כי דוקא מאחורינו ישבו חבורת ילדים ולעסו פופקורן בפה פתוח (אני מעדות הגרבוזיים בכל הנוגע לפופקורן).

ראו הוזהרתם שנית: ספוילרים אחרי הסרטון הדבילי! אני מאמבד אותו מספיק גדול כדי שלא תמשיכו לקרוא בטעות אם אתם לא באמת מעוניינים…

אתם עוד איתי? ברוכים הנשארים.

מה היה לנו שם? אקשן (הרבה ולא רע, למרות שאינדי התבגר), שחקנים (בכיף, אני מת על קארן אלן ועל ג’ון הורט), מרגלים רוסיים מול קולונל ג’ונס סוכן הCIA, מרדפים בכלי רכב צבאיים אקזוטיים, ג’ונס קופץ מחליפת מורה חומה ומשעממת לתוך מרדף עם אקשן והכובע, גאגים והתייחסויות לסרטים הקודמים עם אירוניה קלה (אין ספק שלספילברג עדיין יש את זה), שימוש בכלי נשק בלתי מקובלים (חרבות ופצצות אטום), פסקול שמשחק בהצלחה עם הסרט ( אין ספק שלג’וני עדיין יש את זה), חורים בעלילה במיטב מסורת הז’אנר הפעם גדולים מתמיד (מספיק גדולים כדי להטיס דרכם את הצפלין מהסרט הקודם), חייזרים (אין ספק שללוקאס היתה יד בדבר) והפתעות משפחתיות שונות (נמצא הנרי ג’ונס השלישי וגם לו יש שם של כלב).

כרגע ((נכתב לפני כשבוע, רק עכשיו סיימתי לערוך את הפוסט…)) חזרתי מהסרט אייזנמן, והוא בועט תחת. למה התרגום המצחיק? כי ככה. התרגום בקולנוע הישראלי מתדרדר ומתחיל לשאוב השראה ממקומות כמו ערוצי כבלים נידחים. כנראה נגמרו בארץ המתורגמנים הטובים. ההברקה המוצלחת ביותר היא ללא ספק, כל פעם שמוזכר MIT בסרט (פעמיים שלוש) בתרגום מדברים על הטכניון.

אבל צחוקים על התרגום בצד, הסרט הזה היה כיף. כמובן שאי אפשר ציטוט/תשובה לסופר מן, והופעת קמיאו מהירה לסטאן לי בתפקיד הומוריסטי-משהו, אבל מדובר כאן בדור חדש של סרטי גיבורי קומיקס, מהזן של “באטמן מתחיל” והפקות דומות, במקום להביא לנו למסך אקשן רצוף או פאתוס שמאלצי, נותנים לנו דמויות קצת יותר עגולות ואמינות ומחוברות לחיים העכשוויים שלנו. כמו כן יש כאן כמובן את טריק העלילה החביב של ההקבלה המתבקשת לאמריקה שששה להתקפות צבאיות ועוד מעט תתחיל לעשות מפנה ולדאוג לחיי אדם והשבת השפיות. סה"כ הסרט לוקה במעט מאוד. יש בו שטחיות של סרט גיבור על, אבל עדיין יותר קרוב לעומק (גם אם רדוד) של באטמן. יש בו אקשן אבל גם דרמה בדיאלוגים וסיטואציות רגילות. יש בו את רוברט דאוני הנהדר בתפקיד שנתפר עליו כמעט באלגנטיות של החליפות שלו (הוא מחליף בסרט שלוש חליפות מתכתיות ועוד כמה מחויטות). חבל שהתפקיד של פאלטרו מיותר ומגוחך, אבל סלחתי לה עקב ג’ינג’יותה הנעימה בסרט. ג’ף בריג’ס מזכיר לנו שהוא יודע להיות גם ההפך הגמור של לובובסקי (וחבל, כי כולנו מתגעגעים לdude), ובסה"כ מדובר בסרט שעושה חשק מיידי לעוד שני המשכים ובדחיפות, וכמובן, חייבים מרצ’נדייסיניג בהקדם.

אוהבים את פולמן בקאן, זה הסרט ש דיברתי עליו אתמול בפוסט “ואלס עם באשיר”. דרך ידיעה בעין הדג, גיליתי ש ההפקה (האנימציונית אף היא) הבאה שהוא לוקח על עצמו היא “קונגרס העתידנים” הנהדר של סטניסלב לם, מספרי איון טיכי הנהדרים וההזויים. כבר 4-5 שנים לא קראתי אותו, וברור לי שאחזור אליו לפני שיצא הסרט הבא…

עצוב שחלק גדול מהבקורת שנשפכת על הסרט היא העובדה שהוא יצא עם כתוביות באנגלית ולא עם דיבוב (שיחסית קל באנימציה כי תנועות השפתיים הרבה פחות מפורטות מאשר בצילום), והטענה שהוא לא יצליח בארה"ב, כי כידוע האמריקקים לא אוהבים לקרוא תרגום. אני חושב שזו שטות ממדרגה ראשונה לראות סרט לא בשפתו המקורית אלא אם כן הוא מיועד לילדים לפני גיל קריאה, כי גדלתי על סרטים שאני לא יכול לדמיין אותם מדובבים. קוריוז: הפתרון הכי מרחיק לכת לבעיה הזו היה בהפקות של לורל והארדי, שם מרגע שהתחילו הסרטים המדברים התעקש המפיק לתרגם מראש את כל סצינות הדיבור לגרמנית, צרפתית, ספרדית ואפילו הולנדית, לכתוב אותן לשחקנים מפורט להברות ואכן לורל והארדי צילמו כל סצנה בסרטים מסוימים כעד 7-8 שפות, כדי שהסרט ישלח לאירופה דובר מראש את השפה המקומית (עם מבטא גרוע, אבל זה כבר משני), לפעמים הגרסאות המיוחדות כללו גם בדיחות וכפלי לשון יחודיים לשפות המקומיות, אולי אפילו בדיחות סלאפסטיק שמתקשרות לבדיחות האלו ומדברות לסגנון ההומור המוקומי של ארץ היעד, והטענה היתה שזה אכן עזר למותג להתפס חזק ומהר יותר מהפקות שדובבו ע"י המפיצים המקומיים. מי יודע… היום אף אחד לא היה מעיז לעשות את זה.

וולס עם באשיר של ארי פולמן, הומלץ לי אתמול ע"י ידידי איתן. נראה מרהיב ומרתק. סרט אנימציה ישראלי באורך מלא אם הבנתי נכון? זה הראשון אי פעם, ומדובר פה בוואחד ירית פתיחה. טכנולוגיה של ציור ממוחשב על צילום כמו a scanner darkly, Waking Life ואחרים, והרבה מחשבה על עיצוב ואימפאקט גראפי.

לפני כשבועיים ראיתי סרט מופלא ולא יצא לי לכתוב עליו ואז שכחתי ואז ראיתי אייטם על ברוז’ בעין הדג ולכן נזכרתי לכתוב.

חיפשנו סרט בת"א בין כיכר צינה ללב, ענבה שהיתה איתי רצתה סרט מחמם לבבות כדי לצאת מהדכדוך ובחרנו כבר ללכת ל" החבר הכי טוב שלי" אבל א’ שהיה איתנו לא דובר צרפתית ולא קורא עברית. שאלתי את מך טלפונית מה אומרים באינטרנטים על ברוז’ ואחרי הצצה בעגבניות רקובות שלה משם ציטוטים של מספר אנשי ביקורת אמריקניים (מהרשת ומהעיתונות המודפסת), האתר סיווג אותו כ"קומדיה" וכולם אומרים שזה “סרט כיף”, “משהו קליל לפתוח ביריות את הקיץ ולשכוח אחרי שיוצאים מהקולנוע”, ואפילו “סלפסטיק אינטלקטואלי”. חשבנו שזה יהיה הימור בטוח. מה שקיבלנו היה סרט דרמה עם כמה רגעים קומיים-סוראליסטיים ופה ושם קטע אקשן קצר, אבל בעיקרו זו דרמה אנושית, קצת פילוסופיה קלה ואפילו סוף קצת צפוי, אבל עדיין מרגש ובלי יותר מדי פאתוס, ולא הרגשתי שמישהו מנסה לרגש או לחנך אותי בכוח, ולכן פשוט היה מעניין לזרום עם העלילה שמתגרה בך לנסות לבחור מי בעיניך הטובים והרעים, כי בעצם אין כאלו. כל גיבורי הסרט בעלי בחירה וכולם בוחרים בפשע, כל אחד מהם (תמים יותר או פחות) יודע שטוב לא יוצא מסוג חיים שכזה ועדיין לכל אחד מהם יש גם את דרכו השונה שלו להתמודד עם מה שהחיים האלו גורמים לו ומציעים לו.

אם אתם לא בענייני חדשות קהילת האתאיזם המקוונת, אתם בוודאי מפספסת את הצחוקים והשיגועים. לא חסרים אתאיסטים נלהבים ברשת. חלקם ידועים ותיקים כמו ריצ’ארד דוקינס, חלקם חדשים אבל ידועים כמו פול מאיירז, ויש גם את הפחות ידועים, אך יודעים להתבטא, כמו פאט קונדל וההומור הארסי והציני שלו.

לצערי ואולי לצערם של חלקם, במקום לקדם אורחי חיים נטולי דת ולהגדיר כיוון בונה וחיובי, רוב הדיון בנושא אתאיזם בימינו נוסב סביב לחימה בשטויות כמו אמונות ברוחות רפאים או הומאופתיה , או לחימה בנסיון של ערים ומדינות מסוימות להוציא ממערך הלימודים תורות מדעיות ובראשם אבולוציה.

חבר הפנה אותי לסרטון חביב מ1995 של מאט סטון (סאות’פארק), שנוצר בתגובה לקניה של יוניברסל ע"י אדגר ברונפמן, והחתונה המוזרה עם תאגיד סיגראם. השמועות הרצות ברשת הן שהסרט הזה כ"כ נדיר שלמאט עצמו אין עותק שלו, ולכן הוידאו המצ’וקמק שלהלן הוא האיכות הכי טובה שאפשר להשיג…

ובלי שום קשר עוד קטע חביב שנתקלתי בו אחרי שנים, הוא הראיון של עלי ג’י עם פוש ובאק. תהנו :-)

תודה לEZTV, למפיקים ולשאר הליצ’רים שהביאו אלי הביתה את טקס האוסקר. חשבתי לסכם בפרוטרוט אבל שניים הקדימו אותי והביעו את דעתי המדויקת במזמור חביב:

From Crackle: Oscars ‘08 Summary Song

לעומת זאת אתמול בערב ישבנו בשלישיה נוק, עוף ואני וצפינו בסרט נפלא של טים ברטון, הלא הוא סוויני טוד, הספר-זמר-שחקן-רקדן-שד מפליט סטריט בכיכובם של ג’וני והלנה הנצחיים. אני בטוח שטים ברטון יכול להפסיק מתי שהוא רוצה. פשוט לקום ולהכריז שהוא יכול לעשות סרט בלעדיהם, אבל למה? הצוות הזה עובד נהדר. מסתבר שג’וני יודע לשיר, המבטא הבריטי שלו כמעט מושלם, ליד זה האסתטיקה של צוות התלבושות, איפור ותפאורה של ברטון עושים צדק מושלם למוסיקה והמילים של המחזמר הטוב הזה. חגיגה, מה אני יכול להגיד לכם? מזמן לא הייתי בסרט שכ"כ הצדיק את המחיר שלו וצפיה על מסך גדול. רוצו טוסו! מחזמר שלא יעצבן שונאי שירים, תיאטרליות נהדרת, ולידם של שני הכוכבים גם אלן ריקמן וסאשה ברון-כהן שגם הם מסתברים לא רק כשחקנים מעולים אלא גם כזמרים לא רעים בכלל. [MEDIA=17]

היה לי חלום קטן לראות הלילה את האוסקר. הכבלים שלי הם רק לאינטרנט (וגם אם הייתי מפרק את הפילטר, מקורות יודעי דבר אמרו לי שHOT GOLD לא משודר אנלוגית), אז יצאתי לחפש אותו ברשת. סטרימינג, אתם יודעים? בקיצור הלינק המשמעותי היחיד שאני מוצא זה אצל איזה בלוגר איברהים קוקנאר עם כותרת הבלוג המלבבת “כל נשמה תטעם מוות” ומשם לינקים לכל מני אתרי סטרימינג סיניים שדורשים התקנות של תוכנות בסינית שכנראה גם מכילות רוגלות.

אי שם באחורי זכרוני יש עכשיו כמה חגים באוויר, נדמה לי שחלקם יהודיים וחלקם של הגויים. אני יודע על זה כי צצות סופגניות בעבודה, אמא של אפרת הזמינה אותנו הערב לסופגניות ופאפאנש, ומחר הזמינו אותי לקשט עץ בשני מקומות שונים (אחד נוצרי ואחד פאגאני אם אתם שואלים). אני חייב לציין שעם זאת שהזנחתי את הצילום השנה, לפחות צילמתי קצת בסקוטלנד, אבל בבואי לארוז עכשיו את מצלמת הפילם שלי כדי לצלם היום בואדי ניסנאס גיליתי שבפנים נמצא עדיין רול שקופיות משנה שעברה מהביקור הקודם באותו הפסטיבל עצמו. מאז אני עסוק בהלקאה עצמית. אני לא מצלם מספיק.

במסגרת עבודתינו הבין-תחומית אנחנו מושיטים במוסד בית יהושע יד לקהילה, וממנים מחקרים מועילים כגון: \* תאוריות מאחדות של ה-כל (תמיד טוב שיש עוד אחת) \* הגדרה ביוכימית מדויקת לאהבה (והאם אהבה קשורה לכוחות היקום הנ"ל) \* הזדקנות “בטטת כורסא” בדרוזופילה. (דרוזופילה אוהבים “סקס בעיר הגדולה”) \* מעקב אחרי האזרח ברמה המולקולארית - פרויקט “האח הקטן” ידביק ‘ברקודים’ על מולקולות בתוך התאים שלכם. \* והשאלה הכי מטרידה השבוע - האם סרט הקולנוע של פיוצ’רמה יגיע לקולנוע למרות הכל? והאם הפסקול שלו יובא במכונת זמן משנות השישים?

כולם בעדם. השחקנים, הבמאים, המפיקים, הבדרנים… אפילו זיי פרנק יצא לרגע מהנפטלין לתת את דעתו. אם יש מישהוא לא מוערך בתעשית הבידור, שנרמסים שוב ושוב מתחת רגלי האולפנים, אלו הכותבים. בעוד השביתה ממשיכה לכיוון לא ידוע, איגוד הכותבים מחזיק עמדה איתנה, ובדרך יורדות מהמסך תוכניות הלייט נייט, הדיילי שו, ומתחזקות תוכניות הריאלטי, שנולדו באשמת השביתה הקודמת ב98. שווארצנגר (הגאברנייטור!) יש לו כמה קשרים בתעשיה ו מנסה לעשות את מה שנכון כי כלכלת המדינה שלו מושפעת מהשביתה. אין כותבים פירושו אין ימי צילום, שפירושם אנשים מובטלים ואנשי תעשיות השירותים שמסביב לתעשיה גם הם חסרי ביזנס. אלן דג’נרס ניסתה בינתיים להסתכן ולשבור שביתה וקיבלה המון ביקורת. להגנתה טענה כי חברת ההפקה שלה מעסיקה 130 איש, והיא לא רוצה לשלוח אותם הביתה, ובטח שלא לפשוט רגל. אכן בעיה… מה שרואים כאן זה עד כמה יש לקבוצת ה"בלתי נראים" האלו השפעה על ההפקה.

גם אתם מתגעגעים להירוז כמוני?

טוב, לא ממש מתגעגע כמו “נו על מה הם עוד יחשבו?” כמו עם לוסט.. :-)

כמה סרטים שראיתי לאחרונה וחשבתי להקדיש לכל אחד מהם פוסט אבל לא הגעתי לזה: \* 16 Blocks - נסיון לשלב את מקליין של DIE HARD עם סיפור צדקני. זה לא הולך. הרגישו חופשי לוותר אם עוד לא ראיתם. \* My Super Ex-Girlfriend - סרט דבילי לחלוטין, אומה תורמן היחידה שעוד איכשהוא מחזיקה את הסרט, אדי איזארד בתפקיד שלא נותן לו להתבטא… גם עליו אפשר לדלג. \* Hot Fuzz - מעט גיקים מכירים את Shaun of the dead בארץ כי לא מקרינים דברים כאלו בטלוויזיה. זהו סרט הקולנוע השלישי של אדגר רייט (שבד"כ מביים לטלוויזיה) ושוב בכיכובו של סיימון פג וכמה הצצות של קומיקאים בריטיים מצוינים וטימוטי דלטון שמסתבר שיודע גם לשחק בקומדיה. אני לא רוצה להרוס כלום מהסרט, אני אנסה לסכם: שוטר כוכב מגיע לעיירה שקטה ו… מה שממשיך משם הוא בין קומדיה לפרודיה ואני לא יכול פשוט לספר כלום חוץ מזה שאני וגיא התפתלנו מצחוק שעתיים. עבודת צילום ועריכה מבריקים, ציטוטים מסרטים אחרים, אם יש, לא הצלחנו לזהות, אבל הסיטואציות מעלות כ"כ הרבה אסוציאציות נהדרות. אין לי מושג אם ומתי יגיע לקולנוע בארץ… \* ואחרונים חביבים, פריי ולאורי הנהדרים, ערכתי לגיא היכרות עם אחת הסדרות החביבות עלי משנות התשעים המוקדמות " Jeeves and Wooster" שהעלתה את פריי ולאורי מדרגה מ"מצחיקנים צעירים" לדרגת שחקנים כוכבים, ובהמשך נחרוש מחדש גם את A bit of Fry and Laurie. כבוד לקלאסיקות.

הסרט המסכן פוצל, נכשל, נדחה, אוחה, פוצל מחדש אצלנו בקולנוע…

הסרט(ים) הרי מוצלח מאוד, הביקורות אהבו אותו, רק הקהל לא יודע איך לאכול אותו. קווין סמית’ ו ג’ו קארנהאן טוענים שהקהל פשוט מטומטם (וכנראה הם צודקים). אני מקווה שרוחם של רודריגז ו טרנטינו לא תיפול, ועכשיו אני רק צריך לאסוף חברים וללכת לקולנוע…

אז מה הבעיה? הוליווד מוציאה פחות ופחות סרטים מקוריים ויותר סרטים שהם המשכים או הפקות מחדש. האם סף הענין אצל הקהל יורד ולכן הוליווד מכוונת יותר נמוך? הרי לא נראה לי שהוליווד מפיקה בכוונה סרטים בלי עלילה או בימוי אבל הפקה מאוד יקרה שגוררת אחריה פחות רווחים. משהו מדאיג קורה לצרכנים, אם תשאלו אותי. לפני כשנה יצא סרט שעוד לא ראיתי שנקרא “אדיוקרטיה”, שמצייר עתיד בו בני האדם מטומטמים לגמרי. זו אמורה להיות קומדיה, ולפעמים אני תוהה. כשאני רואה את האמריקנים בוחרים אדיוט כמו בוש ועוד לכהונת המשך למרות שהרייטינג שלו נמוך שבנמוכים, הרספקט שלי יורד גם כן. על ההצבעה שלהם ברגליים לגבי איכות הסרטים אפשר גם כן לבנות תיאוריות, אבל השורה התחתונה היא די דומה.

הפוסט התפרסם בטעות עם סיסמא. הנה תיקנתי. ‘צטערת!

כמה נמוך אפשר להגיע? להוליווד נגמרו הרעיונות המקוריים. כשאין תסריטים מקוריים פונים לתאטרון או לספרים ועושים עיבוד. כשנגמרו הספרים עברו לקומיקס. כשנגמרו הקומיקסים הטובים עברו לקומיקסים הגרועים או אלו שלא ניתן לתרגם למסך הגדול, וכשזה לא מספק חומר בקצב מספיק מהר עוברים לאחות הקטנה, הטלוויזיה שגנבה לקולנוע את הרעם, ומפיקים את צוות לענין, מאגנום, אשת חיל, ג’י פורס… וכשגם שם מתייבשת השוקת, עוברים למשחקי מחשב. היתה לנו שודדת קברים סקסית נו מילא. אבל דום?! ועכשיו… סימס?!?!?!?!

יצאתי אל האוטו שלי מדוכדך ושמתי גז את תוך הלילה השחור. “300” לפתע צף בראי כזכרון מתוק. איך ולמה? הזמן יגיד איך יגלידו הפצעים בנישמתי מהעלבון שהוטח בי כיושב קהל תמים. 40 אלף קוב מים לא ישטפו את הבושה. הרגשתי שדוד ורמוס. איך אומרים violated בעברית?

- פיהוק - “אתה עייף?” - “למה, יש לאמא שלך פטנט אחר?”

5 שעות באוטו לא חייב להיות סבל, הרצנו קטעים, התפעלנו מנופים, הייג’ינקס וטומפולרי. צריך לדעת עם מי לנסוע, וצריך לדעת מה לחפש. עד סוף השבוע האחרון לא ממש אהבתי את אילת, אבל עכשיו אני רואה אותה שונה :-)

גררו אותי. נגררתי.

מה אגיד לכם, מישהו ראה את שרה טבעות וצעק “גמני” חצי שנה אז נתנו לו תקציב. רק מה, הוא רצה רק את קטעי הקרב בלי הרבה סיפור. אין לי מושג איך “300” המקורי בקומיקס אבל הסרט, אהה…. לא עשה לי את זה. סרט מלא בכל כך הרבה פאתוס מפוברק ועדיין מעיז לקחת את עצמו ברצינו? לא מתאים לי. בקיצור, אפשר ומותר לחכות לו לוידאו, למרות שעדיין כדאי להקפיד על מסך לא קטן. אם כבר לראות סרט בשביל העיצוב הגראפי שלו, אז בגדול.

לאסטר בראיון ראשון אחרי הזכיה, השואלת הראשונה היא כנראה עיתונאית הקולנוע הכי מנותקת מתעשיית הקולנוע ששמעתי. לשמוע ולא להאמין.

לא יודע איך דילגתי על שודדי הקריביים בקולנוע, לשמחתי נדחפתי לראות אותו בשבוע שעבר ומשם מיד נחתתי לצפות בסרט החדש על מסך קולנוע השבוע. קודם כל מה רע - לא ללכת לראות את הסרט בקרית אונו! הסאונד לא רע, אבל הכסאות איומים, הרצפה משומנת הייטב כנראה מפופקורן, ואנשים מביאים ילדים קטנים שצריכים תרגום בע"פ להצגה ראשונה. על הסרט עצמו אין לי תלונות :)

זוג סרטים חביבים מאד מדיסני, קצת מפחיד בסטנדארטים העכשויים של הוליווד לילדים, אבל אני מאמין שקצת הפחדות זה בריא וחלק מהכיף. תפאורות פנטאסטיות ומושקעות, הפקה גראנדיוזית למדי אבל זורמת די טבעי ונחמד. הסרט הראשון היה יותר סרט של עלילה, עם תהפוכות והפתעות ואילו חלק שני היה “המשך הרווחים”, אבל לא עשוי רע כמו שסיקוול היה עלול לצאת. העלילה פחות הפכפכת, הדמויות יותר שטוחות, אבל בס"ה האקשן וההומור מפצים. קיפהאנגר מבטיח את ההכנסות מהסרט הבא…