לפני שנתיים וחצי כתבתי פוסט על אלהורות (אז עוד לא מצאתי לזה שם מסכם במילה אחת, אבל לאחרונה מישהו הוסיף לי את זה שם בתגובות). לא חשבתי להוסיף פרק המשך, אבל כיון שהשתנו נסיבות חיי, וכיון שלפני כמה חודשים גם פנתה אלי בנושא אדמית פרא (מעריב) כדי להתראיין לכתבה, אני תוהה אם להשלים את התמונה, איפה אני היום, כמה שנים אחרי.

את המילה “אלהורות” חידשו מתישהוא בחודשים האחרונים איפשהוא בווב הישראלי, אני יודע עליה רק שבועיים מתגובה בבלוג. אני אוהב שהיא קצרה וחסרת מקפים, אבל היא עדיין לא מושלמת. כמו אלכנס (unconference- דקונסטרוקציה של מבנה כנס) היא מזכירה את המונח unschooling שפירושו לימוד אבל דקונסטרוקציה של מוסכמות בית ספריות. כאן הכוונה לא להיות הורה בסגנון היפי כלשהוא אלא אי רצון בלגדל ילדים. במיוחד הכוונה איננה ל כאלו שגילו את זה מאוחר מדי אלא לאנשים שישבו וחשבו והחליטו מראש שלא להכנס לזה.

לחנן כהן היה ריב קצר (ו פחות כואב משלי) עם ויקפדנים ולאחרונה הוא מחפש את הפשרה שתתאים לו. אני רוצה רק להעיר על המסקנה שהיתה לו בעידנא דריתחא:

אני גוזר גזירה שווה ומחליט שאין טעם לריב עם וויקיפדיה. יעברו כמה שנים והם כבר יבינו לבד.

מעכשיו לא איכפת לי מוויקיפדיה.

לי לא הפסיק להיות אכפת מויקיפדיה, ומצד שני לא היתה לי מעולם חשובה מספיק סוגית איכותם האנושית של מפעילי הויקיפדיה איתם התחככתי בזמנו. כואב לי שאני לא יכול לעדכן שם (טכנית וערכית) אבל לא מספיק כדי להרעיש עולמות כמו שהמליצו לי כמה מחברי עמותת ויקימדיה. כל מה שרציתי וקיוויתי היה שמישהו אחר עם הסטוריה ורספקט שם ינקה את האורוות ויחזיר סדר יותר שפוי לכנו. חשוב לי שתהיה ויקיפדיה, חבל לי מאוד ששולטים בה אנטיפתים, אבל לי אין יכולת ופנאי להלחם בבעיה בצורה אמיתית. אני לא כועס או מאוכזב מקהילת הויקיפדים הישראלית כמו שאני מאוכזב מאיכות השיח הישראלי כולו, שדלף גם לשם, זה הכל.

אחרי הפוסט הקודם על הזעזועים ברשימות, וקריאה חוזרת של התגובות להודעת הצוות על פיזור המשתמשים, או דיונים שהתפתחו מסביב כמו האחד הזה אצל רוני, ובהתחשב בעובדה שמחסור בתקציב ו/או כוח אדם פורר את “שקוף” ומעמיד בסימן שאלה את עתידה של בלוגלי, לא נותר לי אלא להצטער שחופש הביטוי באמת חשוב רק לבני המעמד הבינוני והמעוך בישראל. אנשים שקרועים בין הצורך לתחזק את הפלטפורמות והשופרות החשובים האלו ובין הצורך פשוט להתפרנס.

החוקים בארץ לא מעודדים עוסקים עצמאיים לצערי. את זה אני יודע ממצוקה אישית. אין זכויות בביטוח לאומי (למרות שאני משלם להם אחוזים יותר גבוהים מאשר שכיר), אין יותר מדי גב לגביית חובות, אי אפשר להקים בקלות “תיבת תרומות” כמו פרויקטים פרטיים קטנים ברשת בלי שמס הכנסה יבוא יום אחד וינקנק אותך. לאתרים כמו בלוגלי וכמו רשימות לא נותר אלא למכור את האתר (ולקוות שהקונה לא יבגוד במשתמשים), או לקחת כסף מהמשתמשים על פיצ’רים מיוחדים שיסבסדו שכירת תחזוקה לכולם, או להכניס פרסומות… וגם אז לא ברור שכמות העבודה מצדיקה את זה בשוק הישראלי הקטן, זה לא שמדובר במאות אלפי המשתמשים של wordpress.com ומצד שני, הבלוגיות האלו בחו"ל כל כך גדולות, שלא ממש משתלם להן להשקיע בהתגמשות לטובת משתמשים בשפות משונות שכותבות הפוך. לכן בארץ קיימות רק בלוגיות של מתנדבים, בלוגיות ממוסחרות (יש שיאמרו “עד זרא”) שמתנות ומגבילות תכנים או חונקות בפרסומות, או בלוגיות מפסידות שמשמשות לציד צרכנים מסוג כלשהוא.

כשיודעים שמגיע אסון אבל לא מונעים אותו, ככל שמחכים, כך גדל המחיר של ההתכוננות אליו. זה אנחנו מכירים מהחיים האישיים, את זה אנחנו גם יודעים היום לחשב כלכלית.

כשמדובר על אסונות חברתיים, אנחנו לא נוטים לעשות את החישוב הזה. הרבה במדינה שלנו חושבים משום מה שאם נחכה, העניינים ירגעו. עם הדוסים (החייזרים בשחור שיורקים על חילוניות ברחובות מסוימים, מרביצים לנהגי טקסי ערביים, מולקים עמלקים ושורפים פחים) וגם עם החמאס (סוג אחר של קנאה דתית-לאומנית), ההתדרדרות מאוד ברורה. כמו שאומר אחד מהמרחיבים את חוק מרפי: אם נניח לדברים, הם יתדרדרו מרע ליותר גרוע (מן הפח אל הפחת?) אבל אף אחד לא טורח להפנים את זה. אם היו עושים שלום מסודר עם ירדן ונותנים עצמאות לפלסטינים בשנות ה-70, אולי לא היינו צריכים לדבר על חלוקת ירושלים ופינוי התנחלויות. אם היו מגלים יותר קשיחות ועקביות לגבי החברה בישראל (כן לפלוראליזם ולא לליברליזם רב-תרבותי מוגזם) לא היו לנו שסעים עמוקים כאלו בחברה הישראלית ובהגדרות סותרות של יהדות וישראליות.

במסגרת הדיבורים על קיימות, דיברתי כאן על החשיבות של קהילות כדי לבנות חזרה יציבות חברתית. זוהי גם אחת התפיסות המרכזיות של פרמקאלצ’ר (תרבות עד? יש למישהו תרגום יותר טוב?). למעשה אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מההצלחה ההיסטרית של רשתות חברתיות ברשת, זה שהמין האנושי מתגעגע לחיים השבטיים המסורתיים בהם התפתחו החושים והקוגניציה שלו במשך מליוני שנים. בפוסט הקודם בסדרה הזכרתי גם שוב את ההרצאה של קליי שירקי, בה הוא מתאר את השוק התרבותי שעברו האנגלים בתהליך האורבניזציה - מרוב דיכאון, הוא מספר, הם זחלו למשך שני דורות לתוך בקבוקי ג’ין. אבד להם משהו מהשבטיות והחברה אליה הם היו רגילים.

עוד לא הצטרפתם לשגעון הקומיקס החדש? :-)

התחיל בהיתוך, המשיך דרך ליכטש, ערן ורד ואחרים. הציטוט שהבאתי הוא מהבלוג של שוקי.

ויכוח בדף שיחת ערך על חשיבות הופעת הצ"ח הכללת אמצעים ביומטריים בויקיפדיה. אני עצוב מזה שיש בכלל אדיוטים ויקפדנים שמתנגדים בגלל סמנטיקה של “זה עוד לא חוק”, כאילו שהחשיבות הציבורית והחברתית של האירוע המתמשך הזה איננה ראויה לציון, ויכול להיות שהעברתו ויישומו ישנו את פני החברה הישראלית. האם האתר השביעי-הכי-פופולארי באינטרנט העברי יכול באמת להרשות לעצמו להתעלם מזה? לשמחתי דוד שי מסכים איתי ומנמק שהערך מאוד ראוי (אתם רואים? אני יודע לפרגן. האיש יודע להפעיל שיקול דעת הגיוני. כשבא לו).

בין חיפושי עבודה לפעילות בנושאים חברתיים והמאגר הביומטרי אני לא יודע מה אעשה ביום שאמצא עבודה ולא אוכל יותר למצוא פנאי למה שבאמת חשוב בעיני, כי מה שחשוב בעיני לא מכניס כסף. אני מקנא ולפחות מתפעל מאנשים שיכולים להרשות לעצמם נגד כל התנאים שמכתיבים החיים, ללכת להתנדב לפעילויות חשובות…

לי ולזוגתי יש תיאוריה. במדינת ישראל מעמד הביניים משלמים כ"כ הרבה מיסים, דווקא בגלל ששם האקדמאים והאנשים שיכולים לשנות משהו. המערכת מכוונת להחזיק אותם בדיוק עבדים לג’וב במידה שלא ישאר להם פנאי להלחם על זכויות אזרח, להיות בקשר עם החברים, או לפתח תחביב. זו פשוט מעבדה שכזו לחיות בכלוב, לגרום להם להיות עסוקים כל היום כדי שלא יוכלו לעצור אפילו להתעניין בנושאי חברה ורווחה, תחנות חשמל פחמיות, או אילו לסדר כמו שצריך את ענין ההשקעה בקרן הפנסיה הנכונה ולהציל בזמן את הכסף כשהשוק מתמוטט. פשוט להיות עבדים קטנים ממושמעים של השיטה ולא לצייץ כשלוקחים לנו את טביעות האצבע, קרקעות ציבוריות ולא משאירים לנו פנאי להתארגן ולהזיז משהו.