השבוע בפרץ של נוסטלגיה מחד ורצון לפנק את המשפחה מאידך, החלטתי לשבור את החרם שלי על אפיה ולהכין את עוגת השוקולד של סבתא שלי. כל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהב לבשל ולאלתר במטבח, אבל עוגות מבחינתי זו כימיה, חייבים דיוק, אין מרווח אילתורים, וקל לדפוק את זה (וזה לפני שנזכיר שבמקרה של מתכון של סבתא, אז גם אם יצא טעים אבל לא בטעם של המטבח של סבתא אז תחושת ההחמצה מציקה).

עם הקוראות הסליחה, אני מגן בסיסמא לשבוע-שבועיים הקרובים כדי שלא יצעקו עלי שאני מספיילר.

נו, אז צפיתם בפרק? ישבתם לשתות בירה TARDIS של „הדובים”? אני ישבתי עם חברים, כולנו בני 33-42, שלושה הוביאנים ושלושה „בתולים” שנראה לי התלהבו מספיק כדי לתת לסדרה הזו צ’אנס.

מה היה טוב: המון הומור, ביקור היסטורי של טום בייקר וכימיה היסטרית של דייויד טננט עם מאט. ציטוטות לרוב, השלמת פרטי עלילה חשובים, המון ציטוטים לעבר המפואר של הסדרה. כמובן הומור עצמי של הסדרה, הומור עצמי בריטי ומספיק רמיזות לפופ קאלצ’ר עכשיווי לשמח גם את מי שלא הכיר את הסדרה. אפקט פי.טי. בארנום אם תרצו.

מסתבר שהיום הוא יום הספקנות הבינלאומי, אחד הערוצים החביבים עלי הכין פלייליסט מצוין של ספקנות כתרבות וקהילה, כתנועה ואידאולוגיה, ולא רק צורת חשיבה:

מה שהיה לי מעניין הוא האייטם השמיני ברשימה, הרצאת טד של אליין דה-בוטון על הרעיון של פיתוח מסורות חילוניות שייצרו קהילות. הבעיה היא שחלק מהרעיונות שלו קצת מזכירים לי מדי אינדוקטרינציות דתיות, אבל אני מתאר לעצמי שהכל תלוי באילו תכנים שאתה יוצק פנימה. שיחקתי כבר לא פעם עם הרעיון של הרכבה של “ספר הספרים החילוני”, שיהיה ספר פילוסופי עליו אפשר לבסס “דרשות”. בכל מקרה יש לרעיונות האלו קהל. לכן ההרצאה הזו בטד, לכן קם עמוד “רוחניות חילונית” בפייסבוק (זהירות, לינק לפייסבוק), ולכן ההרצאה הזו גם נכללה ברשימת קטעי וידאו ספקנית לכבוד יום הספקנות. הפתרון, כמו שאומר דה בוטון, הוא להציע מסגרת שכל קהילה תמלא לעצמה, פרויקט ויקי אם תרצו.

(אני אשמח לכל תיקון עובדות בפוסט, כי לא היה לי ממש פנאי לעשות מחקר מסודר. הפוסט גם לא ממש ערוך, אבל נסיון העבר שלי בבלוג הוא שאנשים אוהבים שאני שופך Brain Dump, אז תהנו!)

בסופו של דבר, נראה שהשמאלנים במאבק הזה גם לא מרוצים מחוסר האכפתיות של מפלגות השמאל, הימנים גם לא אוהבים את חוסר האמפתיה של נציגי הימין, ובשתי היממות האחרונות הושמעו כמה וכמה קולות של דתיים-לאומיים נגד הנהגתם שלהם, ובראשה מועצת יש"ע. אפילו ברוך מרזל תקע יתד ברוטשילד ואישר שהמאבק הוא גם המאבק שלו. נסגרה הקשת הפוליטית מקצה לקצה, המאבק הזה הוא לא קונספירציה של הקרן החדשה כשמהימין הקיצוני עד השמאל הקיצוני עומדים כתף לכתף. העם מדבר פה חזק וברור.

ואתא איש סמוך אל שולחנא דעבודא ויאמר " וכעת לדברא אחרא, כולי אחרא". ויען העבדקן אשר עיני שוטה לו “איטס…”.

-- עירא היאירי

מעשה ברבי ירמיה שהקשה על חכמים, ו סנונית אירופאית מהי; ותפסוהו לרבי ירמיהו וישליכוהו מבית המדרש.

-- חכם יוסף

וישאל רבי טרפון “צפתית? טל העמק? גוש חלב? קוטג’? פרה ירוקה 9%?” וענה לו החובץ “לא היום, נסה שבוע הבא” ויקשה “עמק?” וענהו " גנבה שונרא"

-- עירא בן עיקש התקועי

על מה הגבינה המסריחה הזאת לנו? על שום שאבותינו, בהולכם לחנות הגבינות, גילו כי היא ריקה.

שבוע מתיש עבר על העולם, אז אני אסגור אותו במתכון מנחם של טראפלס. בהמשך השבוע אשחרר פוסט שמתבשל אצלי לגבי הצונאמי והכורים הנוזלים של מזרח יפן.

המתכון הוא מאוד פשוט, יש לו עשרות אם לא מאות גרסאות. האחד הזה מאולתר על גב מתכון מ “שבע ארוחות פיתוי” של אדוני. באינטרנט תמצאו אחרות.

200 גרם שוקולד מריר (אפשר להשקיע ב ואלרונה, אני הוצאתי תוצאות מעולות גם מהמריר המצוין של ורד הגליל) 100 מ"ל שמנת מתוקה או שמנת לבישול (עובד אפילו עם שמנת “שף לבן” 10% לשומרים דיאטה :-)) 0-4 חלמונים (לא ממש חייבים, במיוחד אם אתם לוקחים סטאטינים לפני השינה או שיש נשים בהריון בקהל) 0-2 כפיות גרידת תפוז או עדיף קלמנטינה כ-2 כפות ליקר אבקת קקאו

(הצילומים קטנים כדי להאיץ את הצגת הפוסט, לחצו על כל אחת מהתמונות כדי להקפיץ גלריה לדפדוף במסך מלא)

את הניסוי הזה עשיתי בשבוע שעבר לכבוד אחותי, שקפצה לבקר מחו"ל אחרי שנתים וחצי בגולה. מסורתית אנחנו היינו מכינים בבית רוסט ביף מסינטה, חלק שהיא מתלוננת שקשה מאוד להשיג בניו-יורק בטרם פרסו אותו לסטייקים.

אבל הפעם רציתי לשמוע מה יש לרושפלד להגיד בנושא בספר הבשר שלו. רושפלד ממליץ על נתח הפריים ריב, חתיכת בשר שידוע לרוב כאנטריקוט, לכודה בעצם. רושפלד המליץ בצדק להפריד את הבשר מהעצם לפני הצליה (כדי להקל על הפריסה אחרי) ולקשור אותם חזרה (כדי לקבל את טעם העצם בצליה). תיאורטית אם יש לכם מושג באנטומיה של הנתח אפשר לעשות את זה עם סכין פירוק בשר טוב, אבל למה להסתבך? בקשו כמוני מהקצב לעשות את זה בשבילכם, קצבים אוהבים אתגרים :-)

שרדתם את הצום? נא לזכור שמחר יום דבר-כמו-שודד-ים, לפי המסורת. אם תשרדו את מתקפת השודדים, מחרתיים ליל המדענים. שיהיה בכיף!

הזכרתי את זה בעבר, אבל אני חוזר ומדגיש כי נראה שנשארו מקומות: הערב בשעה 20:00, ספקנים בפאב בתל-אביב

בואו להמשיך את מסורת הספקנים שהתחילה בלונדון והתפשטה לרוב העולם כולם יהיו שם: ספקנים, מדענים, אוהבי אלכוהול, ושקר כלשהו שישתוקק להתגלות…

ההרצאה המרכזית של הערב: ד"ר אורלב לוי ידבר על “כיד המקרה: טעויות (מדעיות) ששינו את פני ההיסטוריה”. אורלב הוא מומחה לביולוגיה תאית ומולקולרית, בעל דוקטורט מאוניברסיטת תל-אביב. הוא רואה בחינוך לחשיבה מדעית מטרה חשובה בחייו ומשתמש בידע שצבר במהלך שנות לימודיו, בניסיונו העשיר ובכישורי ההוראה שפיתח בשנים האחרונות, להשגתה. הוא כתב מספר ספרים, ביניהם “כיד המקרה”.

בפוסט שלפני הקודם נתתי לינק ל גרסא בכותרות באנגלית של נקודת התכלת של קרל סאגן. בסופה אומר קרל (בהקלטה ללא כתוביות) ציטוט חשוב בנושא קרוב ואחר לספקנים שבקהל: “If we are not able to ask skeptical questions and interrogate those who tell us that something is true, to be skeptical of those in authority, then we’re up for grabs!” - “אם יבצר מאיתנו לשאול שאלות ספקניות ולתחקר את אלו שמורים לנו כי טענה כלשהיא היא אמת, להטיל ספק באנשי רשויות, אזי אנו חסרי הגנה מפני גנבת הדעת!”.

שוב אני חוזר לארגז הטיוטות שבנפתלין. התחלתי לכתוב טיוטא, ואז חיברתי את זה להסטוריה המשפחתית שלי, ואז הגיעה הכתבה בערוץ 2 על סבא שלי כדי לסגור קצוות, ואז קרו מלאנתלאפים דברים והטיוטא נזנחה בקצה רשימת הטיוטות. אז קיצרתי קצת את הנושא, במקור היה “דמוקרטיה, הומניזם, אתאיזם, מוסר יהודי והפוליטיקה הישראלית”. אוף, נושא כבד, אה? כמה מילים? לא לדאוג, אני כותב כאן מאמר אישי, לא מנסה להקיף את הכל. הרי אפשר על הכותרת הזו לבד להקים עוד שלושה בלוגים נפרדים. אחרי כן שוב שכב הפוסט הזה שנה שלמה בנפתלין שוב והנה אני שולף ומפבלש אותו…

בזכות תכנית הטלוויזיה הציבורית Nova Science Now עלה החוקר מארק רות’ על פריצת דרך טיפולית לבני אדם שאולי יום אחד תוביל ל יכולת האמיתית להקפיא אנשים ל"תרדמת חורף" ממושכת שלא פוגעת ברקמות ונוירונים. הרעיונות שלו מאוד מרגשים וההתלהבות של כמעט כל חוקר שעולה על הבמה ב-TED מורגשת. עוד חידה פוצחה, עוד הנחה הופרכה, עוד תאוריה הוכחה או שעוד דיעה התהפכה, אנחנו חייבים להודות שאנחנו בתקופה מקסימה של גילויים, הודות לקפיצות הדרך שכבר קרו לפנינו, והודות לתקשורת המשופרת שבין האנשים לספר על הגילויים האלו.

פוסט על התחבטות קטנה על סגנון הכתיבה שלי פה בבלוג. אם אתם רוצים להגיע ישירות לפואנטה שלי, קפצו לשני הפרגראפים האחרונים.

לפני כמה חודשים פורסמה ב"הידען" החדשה הלא-מרעישה כי אנטיוכוס לא היה רשע כמו שעושים ממנו, אני פתאום קישרתי שאולי הוא נבחר בתור הרשע הגדול (או בתור הסיר הטמבל) כי שמו דומה מספיק למושג האנטיכריסט במאגר האמונות התפלות שהנוצרים סינטזו לתוך המסורת המודרנית שלהם. ליהודים אין מסורת של מושג “צורר משיח” במובן הנוצרי עד כמה שאני יודע, אבל תוארי רשעות, דיני “מוסר” ותארי “רשע” ו"צורר" חולקו ללא מעט דמויות היסטוריות מלבד אנטיוכוס. מועדון הנבחרים כולל את היטלר, רבין, יוסי שריד וכל מה שבאמצע.

תודה לולנסיה שהכירה לי את הקטע הזה. אני שמח לגלות כל פעם עוד חומרים של מינצ’ין :-)

היוזמה האחרונה לחיבור לבבות היפי עולמי נולדה בכנס TED ונקראת “האגודה לחמלה” (הקהל מוזמן להציע תרגומים יותר טובים). המקימים הם טדסטרים שונים, הדלאי-לאמה, מנהיגי דתות וידוענים שונים. המטרה יפה, ואני שמח שבניגוד לקדימונים, הנוסח הסופי לא מתייחס רק לדתות אלא ל"מסורות אתיות ורוחניות" גם כן. אני לא יודע מה זה אומר לגב מי ששומר על אתיקה בלי שהיה לו חינוך מסורתי כלשהוא, אבל בואו נגיד שהומניזם חילוני זה מסורת :-)

ג’ון הרדגרייב, איזה איש נהדר! הבעיה העיקרית מאחורינו, השאר כבר יהיה הרבה יותר פשוט…

חשבתי שהפוסט הקודם יסכם את הנושא אבל נראה שהוא מאוד פופולארי, אז אני נותן לו במה בכל זאת (אם אני ארגיש שזה משתלט לי על הבלוג, אני אפסיק :-))

יעצו לי להקפיד לפתוח פוסטים בסיכום טענותי, אז כאן אפרוס טענותי לקורלציה בין התבגרות רגשית של בן אנוש ובין המעבר מעולם שתלוי באמונות טפלות לעולם נאור יותר (לתפיסתי). בפוסט הזה אני נוגע בכמה נקודות שאולי יהיו טיפה בוטות לאנשים מאמינים, אם יש כאלו בקהל, אתם לא חייבים להמשיך, יש פוסטים אחרים בבלוג. מי שהיה פה שותף לדיוני המטא בפיסיקה ומטא-פיסיקה, על הטבעי והעל-טבעי, יכול לדלג למטה כדי להגיע לפואנטה של הפוסט הזה.

למי שלא קורא את הדיונים בתגובות בבלוג, יש דיון עז ומתמשך. שני פוסטים כאן כבר שברו מזמן את כל שיאי התגובות בבלוג אצלי (פוסט על סכנות הרפואה האלטרנטיבית ועוד פוסט על מדע ואמונה), ובמקביל גייס חץ את קוראיו הקבועים ל דיון אצלו בפוסט תגובה, שנראה לי שובר גם אצלו שיאים במספר ואורך התגובות.

למי מקוראי שלא קורא אצל חץ, אני אביא פה את תמצית סוף הדיון שלי שם עם קורא בשם יניב, שנראה לי שאינו בקיא במיוחד במדע וטכנולוגיה מודרנית, ומנסה לשכנע אותי עד לרגעים אלו שאין המצאה שבאה אל מוחינו ללא עזרת עולם הנסתר (קריא אלוהות או מלאכים וכולי) ובעיני זו גישה שמצמצמת את גדולת המין האנושי והמוח המופלא שהתפתח לו בין האוזניים. כשניסיתי להראות לו שרגשות, דמיון ומחשבות הם ארציים ולחלוטין ואין שם שום עזרה מבחוץ. הראיה שהוא שולף לי? " הרי אם היית רק גשמיות, היית עושה צילום רנטגן ומכיר את עצמך לא?"

אז הבאתי לו צלם רנטגן…

במסגרת הדיבורים על קיימות, דיברתי כאן על החשיבות של קהילות כדי לבנות חזרה יציבות חברתית. זוהי גם אחת התפיסות המרכזיות של פרמקאלצ’ר (תרבות עד? יש למישהו תרגום יותר טוב?). למעשה אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מההצלחה ההיסטרית של רשתות חברתיות ברשת, זה שהמין האנושי מתגעגע לחיים השבטיים המסורתיים בהם התפתחו החושים והקוגניציה שלו במשך מליוני שנים. בפוסט הקודם בסדרה הזכרתי גם שוב את ההרצאה של קליי שירקי, בה הוא מתאר את השוק התרבותי שעברו האנגלים בתהליך האורבניזציה - מרוב דיכאון, הוא מספר, הם זחלו למשך שני דורות לתוך בקבוקי ג’ין. אבד להם משהו מהשבטיות והחברה אליה הם היו רגילים.

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: " לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

קפצתי הערב עם לישה ויעל (אקא קומנדו ראיונות קריקטור) לבקר אצל חברת משחקים סלולאריים קטנה בהתהוות בשם 3V Games השוכנים להם בלופט תעשייתי חביב ברחוב חור עלום שם: “חפץ חיים 8” בתל אביב. בכניסה לבנין חיפשתי את השם על תיבות הדואר אבל מצאתי משהו אחר. בין משרדי ארכיטקטים ועורכי דין היתה מדבקה טריה “החגיגה של באבט”. כבר הייתי בטוח שכהרגלם של הישראלים מישהו כבר נתקל במותג הירושלמי הותיק והחליט להיות לא מקורי, אבל הצצה שניה גילתה מתחת את שמה של נילי. הופ! מה היה הסיכוי להתקל בזה בטעות? שנים מאז שעזבתי את ירושלים, אני עוד זוכר את החור-בקיר שמימנו הנפיקה נילי שחיתויות ואפלים טעימות בקצב של שד טאסמני מצויר לפני כמעט 20 שנה, ואחרי כן את ההתרחבות הקטנה אבל ברוכה לכיכר ציון שאותה גם יעל זכרה מאוד לטובה…

גיא כתב בדיוק על מאבקי הדתיים בטיב-טעם החדש בנווה שרת, וספציפית על הפרשנות של אסף וול למצב והתייצבותו לצד הטיעונים החרדיים. לא קראתי הרבה מטוריו של מר וול והלכתי להציץ בכמה. ידידי אפי שעוקב אחרי טוריו טוען שהקו שלו הוא סכסכנות שאמורה להסוות לאומנות יהודית לפי מסורת טומי לפיד: כשכשנוח לה היא חילונית צינית, כשנוח לה היא שמרנית אפולוגטית, ולפעמים מר וול כותב סתם ב סרקאסטיות מלאת התלהבות עצמית או שפשוט יורה במקביל לכל הכיוונים עד שכבר לא ברור לי בעד או נגד איזה צד הוא. נראה לפעמים שיש בו איזו צביעות יצירתית של ביקורת בלתי בונה על כולם לצד התחמקות מהגדרה עצמית או הבעת עמדה ברורה מדי שעלולה להפריע לו יום אחד אם היא תשלף בפניו בויכוח ותסתור את המלך במעירומיו.

רציתי לכתוב פה איזה פוסט על כמה מגוחך זה לחגוג יום הולדת, אנחנו כבר לא חברה חקלאית וגם לאירוע האסטרונומי אין חשיבות יתרה, וזו רק מוסכמה חברתית, וכמה אני לא שם על זה ובלה בלה בלה, אבל תכל’ס, עם התקופה שאני עובר, כל תירוץ לקבלת צומי זה טוב :-)

יום הולדת שמח לי, אני בן 35 היום, אתם מוזמנים להגיב או לא לעובדה המצערת הזו :-)

לפני יומיים קפצתי עם גיא לקולנוע. אני אוהב הצגה יומית כי הקולנוע כמעט ריק. לצערי רק “כמעט” כי דוקא מאחורינו ישבו חבורת ילדים ולעסו פופקורן בפה פתוח (אני מעדות הגרבוזיים בכל הנוגע לפופקורן).

ראו הוזהרתם שנית: ספוילרים אחרי הסרטון הדבילי! אני מאמבד אותו מספיק גדול כדי שלא תמשיכו לקרוא בטעות אם אתם לא באמת מעוניינים…

אתם עוד איתי? ברוכים הנשארים.

מה היה לנו שם? אקשן (הרבה ולא רע, למרות שאינדי התבגר), שחקנים (בכיף, אני מת על קארן אלן ועל ג’ון הורט), מרגלים רוסיים מול קולונל ג’ונס סוכן הCIA, מרדפים בכלי רכב צבאיים אקזוטיים, ג’ונס קופץ מחליפת מורה חומה ומשעממת לתוך מרדף עם אקשן והכובע, גאגים והתייחסויות לסרטים הקודמים עם אירוניה קלה (אין ספק שלספילברג עדיין יש את זה), שימוש בכלי נשק בלתי מקובלים (חרבות ופצצות אטום), פסקול שמשחק בהצלחה עם הסרט ( אין ספק שלג’וני עדיין יש את זה), חורים בעלילה במיטב מסורת הז’אנר הפעם גדולים מתמיד (מספיק גדולים כדי להטיס דרכם את הצפלין מהסרט הקודם), חייזרים (אין ספק שללוקאס היתה יד בדבר) והפתעות משפחתיות שונות (נמצא הנרי ג’ונס השלישי וגם לו יש שם של כלב).

שלום חץ ויום הולדת שמח.

הבטחתי לעצמי שלא אבקר אצלך בבלוג כדי לא ליצור שוב ויכוחים חסרי תוחלת, אבל נכנסתי היום בעקבות הפוסט שלך ב L-IL ואני רואה שהתחלת לנסות לענות ל ספקנים/סקפטיקנים (ולא “סקפטיים”, אם כבר), נושא שבעבר העדפת לטייל מסביבו. אני עונה לך בפוסט פומבי כאן בבלוג שלי מטעמי נוחיות טכנית (עדכונים מיידיים על תגובות) וגם בגלל שבעבר נראה שפגעתי שלא בכוונה בשאר קוראיך הקבועים תוך כדי, ואני מעדיף לפתח הפעם את הנושא במגרש אחר. נקרא לזה “משחק רדיוס” :)

עכשיו חזרתי מ מסיבת “ביעור חמץ” המסורתית השנתית של מבשלת “הגמל המרקד” שבתל אביב. למי שלא מכיר, לפני כמה שנים פתח עולה צעיר אמריקני את המבשלה במסורת המיקרו-מבשלות שמציפה את ארה"ב בשני העשורים האחרונים (זוכרים את הבירה של דרו קארי בסדרה?) - והיום הטרנד החדש הוא שלצד יקבי בוטיק ומיקרו-מבשלות צצות גם מיקרו-מזקקות של ויסקי (מילא וודקה ותזקיקים אחרים, אבל ויסקי עוד צריך ליישן וזה תהליך ארוך ויקר, אז ריספקט!)

בדאנסינג השנה כמו בשנה שעברה, הקהל טעם מברזים של הבירה הרגילה של המבשלה (סטאוט, פיילאייל הודי, פיילאייל אמריקני, חיטה), אליהם נוספו שני טעמים (בייצור סדיר?) של בראון אייל ואייריש רד, ובמקביל היו ארבעה ברזים של הבירה המיוחדת שלכבוד הארוע, אתרוגים בחיטה, לימון בפייל-אייל אחד, צ’ילי חריף בשני (לא זוכר מי זה מי), ווניל (ולדעתי גם אקסטרא קפה) בסטאוט. האתרוגים היה מעניין אבל לא יותר מזה, אני חשבתי שהבירה שלהם באופן כללי השתפרה למדי בשנה הזו, למרות שסטאוט הם עדיין עושים מאוד מוזר (אבל את זה אני אומר כמעט על כל סטאוט שאינו גינס). בהמשך הערב נמזג גם “מרטיני מרור” ששנה שעברה פיספסתי, זה ליקר (כנראה על בסיס פינלנדיה) של לימון וחזרת. לא וואסאבי אלא ממש מיצוי מגניב וטעים של שורש חזרת. ולקראת 10 בערב נפתח ברז חבית “הגולם”, בירה בצבע הבראון-אייל (לא לשאול אותי סגנונות, אני לא מומחה) עם חוזק אלכוהול בערך כפול. זו הייתה כמות האלכוהול הגבוהה ביותר שצרכתי בערב אחד מזה כשנתיים או יותר, וכדי להפיג אותה טיילתי ברגל בתל אביב, אכלתי המבורגר מדמם-כביום-הרצחו וקצת פאטה כבד ((כדי להשלים את כמעט כל הדברים שהרופאים אומרים לי שאסור, במיוחד אחרי שבבוקר הייתי קצת חולה ולא יצאתי ללקוחות)) ודפקתי שלוש שעות שינה באוטו ((שאינני בטוח שמספיקות לחוק אבל יצאתי ועשיתי לעצמי בדיקת תגובות ויציבות ובחלטתי שזה “מספיק טוב” בשביל להגיע למיטה שלי)) והנה אני כאן כדי לכתוב לכם על זה. לא ברור למה אני לא במיטה.

ביום חמישי טעמנו יינות ישראליים בדרך היין, ואז ביום שישי התארגן מפגש של מועדון הפקק להרבה יותר מדי אוכל ויינות אוסטרליים וניו-זילנדים, כפי ש דווח שצל גיא וגם אצל דרינק’לה…

אני הייתי עסוק בלבשל ולהנות ולא רשמתי רשמים כמוהם (ביין אני סומך עליהם יותר מעל עצמי ממילא :-)) אז אני מצרף את התמונות שלי להשלים את הדיווח’ לחצו על שי משמאל כדי להגיע לתמונות.

הכנתי רוטב לסלט ומנת שרימפים, המתכונים להלן, ואולי שי יוסיף לנו את שלו:

הוידאו-בלוג של המלכה מעלה נוסטלגיה, 50 שנה אחרי שידור הקריסמס הראשון לטלוויזיה. המלכה פתחה לפני חודשיים ערוץ יוטיוב ובולגת להנאתכם מהמשרד. בניגוד אלי היא גם קיבלה נינטנדו מתנה לחג (א.ק.א. The Royal Wii, למי שטוב בלצון בריטי), והשמחה רבה. האמריקנים מצחיקים אותי כרגיל עם כמות הברברת על “המלחמה על קריסמס”, ואני כבר לא יודע אם זו בדיחה רצינית או סוריאליזם מגוחך.

בשבילי החג הזה נראה הרבה יותר פשוט - כמו חג ההודיה שחגגתי כשגרתי בקליפורניה, וכמו פסח-בלי-סדר אצל הרבה ישראלים חילוניים, מדובר בסה"כ בהזדמנות כיפית לבלות ערב עם חברים ולבלות. למה לסבך? יהודים משום מה מרגישים רע לחגוג אותו, למרות שבימינו הוא הפך כבר להיות חג אזרחי של כולם. פעם הייתי הולך לצלם את המיסה של חצות בירושלים, אבל בשנים האחרונות אני חוגג אותו אצל הוריו של ידידי מישל בחיפה, וכל שנה יש שם אחוז יותר גבוה של יהודים, השנה אני חושב שהיינו אפילו רוב. אם זה לא חג אזרחי, אני לא יודע מה כן :-)

גיא מכריז על עצמו בגאווה כי הוא רומני, משפט אחרי זה הוא יודה שהוא לא אוהב חצילים, דקה אחרי זה יסתבר שהצד של אימו הביא את רומניה למטבח ועוד מחקר קל יספר לכם שבעצם רק הסבתא מרומניה. אבל הסבתא זה הצד המבשל וזה העיקר…. המורשת המשפחתית שלי דילגה על אבא שלי, אבל אחותו ואחותי מבשלות (ואופות) עדיין ממטעמי המטבח של סבתא. הוריו של אבי הצבר נולדו שניהם באותו איזור (בוקובינה) כמו סבתו של גיא, רק שהם נולדו כ15 שנה קודם כשהאזור היה עדיין בשליטה אוסטרו-הונגרית ודבר גרמנית. הבישולים אותו דבר רק עם שמות אחרים, כי השלטון והשפה השתנו אולי אבל לא המצרכים במטבח. את הכרוב הממולא היה “הולישקעס” והממליגה היתה פולנטה אבל רוב המאכלים סה"כ מאוד דומים. היום אגב, אם ארצה דרכון רומני אין עם מי לדבר, כי כפרי הולדתם של סבא וגם של סבתא נמצאים מאחורי הגבול האוקראיני, ובאזור מסוכן ביותר לתיירים, גם אם הייתי רוצה לבקר שם.

הנה פוסט שמתבשל כבר שבוע וחצי… מצטער על העיכוב אבל היה לי שבוע קצת פסיכי בעבודה ותקלות עם השרת שלי :-)

בשבוע שעבר, התכנסתי עם גיא ושי לטעימת ברבנים. כדי להשאר מפוכחים פרסנו את הטעימה לאורך הערב ופיזרנו את הכוסיות בין שלושת פרקי סיום העונה של Heroes, והרבה פסטה טובה… לסדר של הביקורות כאן אין חשיבות מיוחדת. נפתח בזה ששלושתינו די בורים ב ויסקי אמריקני, ואת רוב החומר שאני מספר כאן למדתי רק עכשיו מויקיפדיה (ורק אחרי הטעימה - אולי צריך טעימה חוזרת? :-)). אנחנו חולים על סינגלים סקוטיים והטעימה הזו לא שינתה את זה. הויסקי האמריקני הוא בעל מסורת מכובדת בשנים, מזקקות החלו לפעול בסוף המאה ה18, ו ג’ורג’ וואשינגטון היה אחד המזקקים הכי גדולים. טעמיו השונים מגיעים מהגידולים שהמתיישבים בחרו לגדל , שלא היו מאוד דומים לשעורה המקורית של הויסקי של אירלנד וסקוטלנד. למעשה שעורה משחקת תפקיד קטן ביותר בויסקי האמריקני, ורובו עשוי שיפון, תירס וחיטה. לאחר 215 שנות ייצור פחות או יותר, המזקקות גאות בהיסטוריה הקטנה שהם עושים עם הזמן.

רפאל פוגל שאל אותי לפני שבוע-שבועיים מהן עשרת המסעדות ומהם עשרת היינות האהובים עלי בארץ. הבחירה היא קשה למדי ואני לא הולך לדרג או לספור שיש בדיוק 10, כי זה מגוחך :-)

מקומות שבהם אני אוהב לאכול, לא לפי שום סדר מיוחד…

\* לחם ארז בהרצליה - המסעדה המקורית שקדמה לרשת הסנדוויצ’יות. ארז קומרובסקי מלך בחיבור טעמים מפתיעים של מרכיבים טריים וטבעיים ומקומיים. מחליף כל כמה שבועות את התפריט - תמיד יש הפתעות טובות ואף פעם אין פספוס.

הפוסט הזה מחכה כבר שבוע וחצי, ליאור ביקש שאכתוב בעצמי על הטעימה, למרות שאין הרבה מה להוסיף אחרי הסקירה המצוינת של גיא.

היקב מוציא שני בקבוקים “בסיסיים” מצוינים בשם “מסע ישראלי”, אני אוהב שהם מקפידים על שמות פשוטים ובעברית. “מסע ישראלי לבן” שהוא בלנד משתנה של ויוניה, פרנץ’ קולומבאר וגוורצטרמינר. של 2005 פירותי עם חמצמצות הדרית רמוזה של אשכוליות שמגיעה מהגוורץ, ב2006 היא אפילו יותר בולטת (אחוזי גוורץ גבוהים יותר). קניתי בקבוק בשמחה רבה, ואקנה עוד שניים כשיושק ה2006.

עצוב… רגינה ספקטור, אחת הזמרות האהובות עלי ביקרה השבוע בארץ, וכמעט אף אחד לא כתב על זה ב"עתונות הרשת". לא נענע, לא טמקא, לא וואלה, בטח שלא מסן, לשימחתי נרג’ הקדישו טור. בראשון בערב זיפזפתי שלא כהרגלי ונחתתי על גיא פיפינס, הייתי בטוח ששם יגידו מילה וסבלתי דרך כל התכנית, אבל כל מה שהם בזבזו עליו את הזמן זה סיפורי פפרצי על דיקפריו והקולבית שלו, וכתבה על שון לנון שהוקדמה במשפט על זה שהוא ביקש שלא יגידו מילה על אבא שלו, ואז לאורך כל הכתבה שולבו תמונות וסרטים כדי להשוות את שון לג’ון. כמה אדיוטי לחזור על הנון-אייטם של “את אבא שלו מנעו מלהופיע אז עכשיו הוא סוגר מעגל, הופעה מאוד משמעותית לישראל”, כמה טמטום ופרובנציאליות דחוסים פה? אפילו הביקורות מודות בחצי פה שהוא אמן ממוצע מינוס שרק רוכב על שם המשפחה שלו.

אני לא בטוח מאיפה זה הגיע, ואני בטוח שזה היה יכול ללכת יותר רחוק, אבל אין ספק שזה מוצלח גם כמו שזה :-)

סושי!