השבוע בפרץ של נוסטלגיה מחד ורצון לפנק את המשפחה מאידך, החלטתי לשבור את החרם שלי על אפיה ולהכין את עוגת השוקולד של סבתא שלי. כל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהב לבשל ולאלתר במטבח, אבל עוגות מבחינתי זו כימיה, חייבים דיוק, אין מרווח אילתורים, וקל לדפוק את זה (וזה לפני שנזכיר שבמקרה של מתכון של סבתא, אז גם אם יצא טעים אבל לא בטעם של המטבח של סבתא אז תחושת ההחמצה מציקה).
ולמה מתכונים של סבתא בטי זה מיוחד? הסבתא שלי היתה מהפכנית לא קטנה, פעילה בתחומים רבים לאורך חייה (בתמונת הכותרת עם מניה שוחט) אבל בהקשר של המתכונים היא היתה בשלנית נדירה ומיוחדת. היא נולדה בערך לפני 100 שנה, בעולם בלי מיקסרים ומג'ימיקס, עם מתכונים שעוברים מדור לדור מפה לאוזן ולא בספרים. היא גם הייתה האחות הבכורה שדאגה לילדים הקטנים ולכן הייתה יותר מכולם בענייני המטבח והבית כבר מהילדות. היא גדלה בצ'רנוביץ, שהיתה אוסטרו-הונגריה כשנולדה ורומניה כשהגיעה ללמוד בבית הספר, המטבח שלה היה שילוב מנצח של מאפים אוסטריים, בישול עשיר הונגרי-רומני, עם שיטות עבודה צרפתיות וטאץ' טעמי בלקן. כמה וכמה במשפחה הצליחו לרשת חלק מהחושים והמתכונים אבל המכלול תמיד יותר גדול. עם השנים אחרי לכתה, שכל אחד הכיר בקושי חצי או פחות מהתבשילים שלה, כי כשביקרנו היא הייתה מבשלת את מה שאבא שלי אהב, אבל עשרות סלטים, תבשילים וקינוחים אחרים היו שמורים לביקורים של אחותו או בני דודים שונים – ועכשיו לך תשחזר מטעמים שלא ידעת אפילו שהיו קיימים או מה היה טעמם.
אספנו חלק קטן מהמתכונים עם השנים, תכננו לכתוב ולהפיץ ספר לכולם במשפחה אבל עוד לא הגענו לכתוב, אז החלטתי שבינתיים אטפטף לבלוג מתכונים שחשוב לי שלא יעלמו. בתור פודי אני מאוד מעריך מסורת וסלואו פוד, אני תמיד מצטער לשמוע על בשלנים ובשלניות ששומרים על מתכונים משפחתיים משל היו סודות מקצוע. אולי זה חובב התכנה החופשית שבי, ואולי הפודי שרוצה שמאכלים טובים לא יעלמו. לדוגמא לאחרונה גיליתי את החנות הקטנה של זוארץ באור יהודה, שם הוא מכין מטעמי עוגות סולת, שקדים ושאר ממתקים שלא דומים בדיוק לשום דבר אחר שטעמתי, ותיבול מיוחד, ביתי ואקזוטי בעת ובעונה אחת. בשיחות איתו אני מבין שהילדים והנכדים שלו לא מתכוונים להחזיק את המקום פתוח ואת המתכונים הוא לא מתכוון לחלוק עם אף אחד, וזה עצוב לי לשמוע. אז החלטתי שאצלי במשפחה זה לא יקרה, ואני מתכוון לפרסם פה מתכונים מדי פעם, כשאגיע לרכז ידע מאחותי והדודה ושאר יודעי דבר.
הקדמה חשובה, בדומה לזו של צ'ארלי טרוטר ז"ל בספרו "בישול גורמה להדיוטות", ושיהיה ברור לגבי כל המתכונים שיובאו פה בהמשך:
"שמנת" היא תמיד שמנת להקצפה 38% או יותר. לא תחליפים צמחיים.
"חמאה" היא לעולם חמאה בלתי מלוחה, לרוב בטמפרטורת חדר אם לא צוין אחרת.
"ביצים" הן לעולם ביצים גדולות ובטמפרטורת החדר. חשוב כי הקצפות ושאר תהליכים כימיים פשוט לא יעבדו כראוי (או בכלל) אם תשתמשו בביצים ישר מהמקרר.
המלח הוא תמיד מלח גס פשוט. לא הימלאיה ורוד, שחור או עם נצנצים.
החלב הוא תמיד חלב 3% או מלא, שום עמיד או 1% או סויה, אני לא יכול להבטיח לכם שום תוצאות עם אלתורים כאלו.
טמפרטורת התנור היא תמיד לתנור שחומם מראש.
עם ההקדמה הזו וההבהרות הצמודות, אני הולך לכתוב עכשיו את המתכון הראשון, עוגת השוקולד המפורסמת.
עם הקוראות הסליחה, אני מגן בסיסמא לשבוע-שבועיים הקרובים כדי שלא יצעקו עלי שאני מספיילר.
נו, אז צפיתם בפרק? ישבתם לשתות בירה TARDIS של „הדובים”? אני ישבתי עם חברים, כולנו בני 33-42, שלושה הוביאנים ושלושה „בתולים” שנראה לי התלהבו מספיק כדי לתת לסדרה הזו צ'אנס.
מה היה טוב: המון הומור, ביקור היסטורי של טום בייקר וכימיה היסטרית של דייויד טננט עם מאט. ציטוטות לרוב, השלמת פרטי עלילה חשובים, המון ציטוטים לעבר המפואר של הסדרה. כמובן הומור עצמי של הסדרה, הומור עצמי בריטי ומספיק רמיזות לפופ קאלצ'ר עכשיווי לשמח גם את מי שלא הכיר את הסדרה. אפקט פי.טי. בארנום אם תרצו.
מה לא טוב (הכל הרגשה אישית שלי): תפסת מרובה – לא תפסת. היה צפוי אבל בכ"ז… הכי הציקה ההרגשה שמופאט החליט שהוא רוצה לשבור את העומק של „הדוקטור הטראגי” של ראסל דייויס ולחזור למסורת של הדוקטור הטראגי־למחצה הישן (שזה יהיה חבל), עלילה עם חורים הרבה יותר גדולים אפילו מהעלילות הכי מחוררות של מופאט אי פעם (איך הגיע X לפה, מה נגמר עם Y, למה מתנהגת Z בצורה הזו, תגובות לא אמינות של דמויות למתרחש, סתירות בקו הזמן ועם הסדרה הישנה והחדשה, מה דמויות יודעות או שוכחות ועוד ועוד). מצד אחד לא ירדנו לרדידות המאכזבת של "The Five Doctors", אבל מצד שני גם שברנו את הציר המרכזי של אישיות הדוקטור של 7 העונות האחרונות.
אתנחתא לאירוניה: שבוע לפני ראיתי בקולנוע יופי של פרק דוקטור הו. אקלסטון היה שם, חייזרים פלשו ללונדון וניסו להשמיד את כדור הארץ בגלל סיפור מצוץ כלשהוא של מעבר בין מימדים שיאפשר להם להשמיד את היקום בנוחיות מגריניץ' (מכל המקומות שביקום), והדוקטור (לשם שינוי בגלגול בלונדיני ושרירי עם גלימה מפוארת כמו הדוקטור השלישי, עם סוניק סקרודרייבר שנראה כמו פטיש ענקי) מציל את היקום וכדור הארץ, והמתח המיני/רומנטי בינו לבין הקומפניון נשבר בצורה מוצלחת. קומדיה רומנטית, אקשן, הכל היה פה, כולל בבדיחות פנימיות חביבות, אבל היתה עלילה, הדמויות התנהגו בהגיון פנימי והמשכיות כלשהיא, אני בעד.
תדהמה: מופאט כאמור שובר בכוונה את הציר המרכזי של „השמדתי את הגזע שלי, אני שונא את עצמי” והפרק נגמר בהחלטה של הדוקטור לשלוף את גליפריי מהנפטלין והדוקטור מפנטז לחזור לביקור בבית. פתאום שכחנו שהוא פרסונה נון-גרטה שם, שהוא גנב את הטארדיס, נשפט, גורש, ושאדוני הזמן חבורה קצת עילאית, מתנשאת ומעצבנת. האם יהפכו אותו לגיבור שהציל את גליפריי וגזע אדוני הזמן, והאנארכיסט המלאנכולי יהפוך להיות גיבור נערץ ופופולארי? הקו שהאכיל את הסיפור בעונות האחרונות היה תמיד הצרות והמוות שרודפים את הדוקטור, והרבה מהבחירות המוסריות שלו נעשות בצל הענן האפל שבלבו. לעשות אותו פתאום הגיבור שהציל את גליפריי יהיה להפוך את באטמן לסופרמן. לא, לא, לא! מופאט! עם טייטל מפיק מגיעה אחריות כבדה למורשת ולאמינות של הסדרה! אתה לא יכול להיות JJ Abrams ולחלטר את ההמשך איך שבא לך כולל שכתוב עבר, זו תהיה קפיצת כריש שתשבור הרבה מעריצים. אני אישית לא ממש עומד בהרבה מהפרקים הישנים, הם מרגישים אינפנטיליים יחסית לתקופת טננט, ומופאט הזיז את הסדרה ממד"ב לפנטזיה/דרמה סוחטת דמעות, ולא בא לי על זה.
ניטפוקים: לצערי אקלסטון החליט להתרחק מהסדרה והמותג כמו מאש, אז הוא בחר לא להשתתף בפרק המפנה הזה. צחקו לו על האזניים הבולטות אבל זהו בערך. הפרק נתן בעצם מעט מאוד הומאז' לסדרות הישנות יחסית לעובדה שהוא מנסה פחות או יותר לבטל את 7 העונות האחרונות ולהחזיר עטרה ליושנה (לפחות כך נרמז). ביחד עם החורים שנפערו פה בסיפור ((מה קורה בסוף לזייגונז? מה הסיפור של הדוקטור עם המלכה? מתי נטשנו את Torchwood וחזרנו אל U.N.I.T. ומה הקשר/הבדל בינהם? האם ביתו של הבריגדיר תשאר כדמות קבועה? מה המשמעות בכך שלעוזרת שלה קוראים "אוזגוד"? מה היה בגלריה האסורה לפני שהושמדו הפסלים? אפשר להמשיך כך שעה…)) קיבלנו הרבה השלמות וריגושים, אבל בכל זאת נשארתי גם עם הרגשה שמטר הבדיחות הבלתי פוסק נועד לכסות על הבעיות האדירות בעלילה ולמסך בפרצי אנדורפין את המחטף העלילתי ושינוי קו הזמן. עוד אחד מהדברים שהפריעו לחברי מך, הוא שתיאורטית, בזמן מלחמת הזמן אדוני הזמן אמורים להיות בשיא כוחם ויכולותיהם, אבל הם מתייחסים לנשק יום הדין כירושה מחכמיהם העתיקים, מסתורין שאין להם תוכנות לגבי איך הוא עובד. אני אישית בשלב הזה הבנתי שאין מה לחפש הגיון בפרק הזה וזרמתי עם הניו-אייג'יות המגוכחת. רוצים עוד? קאלט-בוקס אספו רגעי מפתח, יש עוד רשימות מתרוצצות בבלוגוספירה, כמובן. אני אולי אכין רשימה אחרי צפיה שניה.
בינתיים, עלו עוד כמה תוכניות לאתרים רשמיים, ליוטיוב, לטורנטים, ספיישלים שאינני יודע אם ימכרו אי פעם ברשת (או אם שווה אפילו לשלם עליהם):
Tales from the TARDIS – ראיונות עם דוקטורים מגלגולים שונים על מאחורי הקלעים.
מסיבת ההקרנה של BBC וזו של BBC America, חלקן ביוטיוב, אחרות בטורנטים. ראיונות חיים באולפן עם שחקני הסדרה לדורותיה הארוכים, וסלבריטאים גיקיים שונים.
רשימה ארוכה של ערוצי יוטיוב בענייני גיקיזם ומדע שהקדישו את החודש או השבוע האחרון לדוקטור. הגדילו לעשות Geek Crash Course שהקדישו פרק חודשי לכל אחד מהדוקטורים לאורך השנה האחרונה, ועוד סיכמו לא מעט חומר רקע מהקאנון המורחב, כמו תסכיתי הרדיו, הקומיקס, הספרים, הסיפורים הקצרים במגזין הרשמי, וכמה פרקים מיוחדים לנושאים כמו "מה קורה בסיפורים שבהם מצטלבת פגישה בין שניים או יותר גלגולים של הדוקטור", כהכנה לפרק היובל.
עוד קטעי מאחורי הקלעים, ראיונות, גלריות ושאר ירקות באתר הרשמי של הביביסי
מה שהיה לי מעניין הוא האייטם השמיני ברשימה, הרצאת טד של אליין דה-בוטון על הרעיון של פיתוח מסורות חילוניות שייצרו קהילות. הבעיה היא שחלק מהרעיונות שלו קצת מזכירים לי מדי אינדוקטרינציות דתיות, אבל אני מתאר לעצמי שהכל תלוי באילו תכנים שאתה יוצק פנימה. שיחקתי כבר לא פעם עם הרעיון של הרכבה של "ספר הספרים החילוני", שיהיה ספר פילוסופי עליו אפשר לבסס "דרשות". בכל מקרה יש לרעיונות האלו קהל. לכן ההרצאה הזו בטד, לכן קם עמוד "רוחניות חילונית" בפייסבוק (זהירות, לינק לפייסבוק), ולכן ההרצאה הזו גם נכללה ברשימת קטעי וידאו ספקנית לכבוד יום הספקנות. הפתרון, כמו שאומר דה בוטון, הוא להציע מסגרת שכל קהילה תמלא לעצמה, פרויקט ויקי אם תרצו.
הסכנות הן כמובן שנוצג כדת חדשה, למרות שהתכנים יקדמו פלורליזם וחשיבה עצמאית. או שאנשים יבואו לחפש תשובות ויגלו שמדובר בקהילה שמנסה להתמודד עם מציאות שהיא יותר שאלות מאשר תשובות. העיקר אבל, לדעתי, היא שתיווצר קהילה. קהילות הן כלי חזק לתמיכה הדדית בזמנים קשים, היא מקור תקווה ושפיות למי שמרגיש בודד, המוח שלנו, עד כמה שלא נרצה להודות בכך, בנוי לטקסים, חזרות מסורתיות, התנהגות שבטית. כבר דנתי בעניין בבלוג לא פעם, ואת הנרטיב של הצורך בקהילה אני רואה משתלב ברעיונותיי על שיתוף פעולה רעיוני וכלכלי, בצדק חברתי, בשלטון צודק, שקוף ומאוזן, מעורבות חברתית, ואפילו בריאות נפשית משופרת של חברי הקהילה.
אולי הדבר שהכי כואב לי היום בהבדל בין אנשים החיים בקהילות ואפילו בשבטים, ובין החיים האורבניים של מיעוט קשרים קבועים או אפילו מגורים קבועים, אלו המאמרים שקראתי על הקשר שמוצאים פסיכיאטרים בהתפרצות דיכאון והפרעות נפשיות אחרות בחברות ללא קהילות. אולי זה הרעש של העיר או רמות המתח המוגבהות של החיים בה, אבל מחקרים טוענים שניתן לראות היום שהקשר הכי בולט הוא דווקא חיי הקהילה. אפילו עם אנשים שמעצבנים אותך, לפחות אתה פוגש שוב ושוב את המוכר, ובזה יש הרבה נחמה ונוחיות.
השאלה עכשיו היא איך לשלב את הצורך הזה בקביעות ושקט נפשי, והרגשת שייכות, עם הצדדים היפים של חילוניות ספקנית? הרי מדובר בתנועה שתמיד תעדיף חדש על פני ישן, אין פה סבלנות לחזרה על הרצאות, או הצמדות לרעיונות ישנים. אין הרבה סבלנות גם להכתבה ודוגמטיות. האם יש פה מקום לאסוף אנשים מסביב למוסר מוסכם ועקרונות חברתיים משותפים שעלולים לגלוש לדעות פוליטיות? בקיצור המון שאלות, שכנראה שכל קהילה שתקום תענה עליהן בעצמה. כרגע אני בשלב של חיפוש קהילות כאלו כדי לראות מה יתאים לי להצטרף אליו (כי לא חסרים בתי מדרש חילוניים שמערבבים מסורת יהודית עם אפולוגטיקה, ניואג' ושאר ירקות, ואני כספקן, בררן להם מדי).
תנועה אחת חדשה שהתחילה לקום מעבר לים (אבל בעיקר אינטרנטית) קוראת לעצמה "אתאיזם פלוס", זו עוד דרך של אנשים שמחפשים קהילה ואסופת אקטיביסטים בראש דומה להקים שבט עם מטרות "בעד" ולא רק "נגד". הצעד הזה עצבן לא מעט אתאיסטים שאינם מרוצים מחטיפת המילה (ושוכחים שאתאיזם, כמו "חילונות" בעברית, התחילו כמילת גנאי של הדתיים נגדינו), ואני מסכים אתם. העמדה של חוסר אמונה באל אינה גוררת אוטומטית אימוץ כללי מוסר משותפים של טבעונות, פמיניזם מסוג מסוים ולא אחר ושאר דברים שקורים בחודשים הספורים שהתנועה הזו קיימת.
לבסוף אני רוצה לשתף עוד נאום שצבט לי בלב היום, נאום של סופר מוערך ואיש עם ראייה מקורית ומרתקת על התרבות המודרנית ומה חסר בה, שלצערנו התמודד בחוסר הצלחה עם דיכאון כבד בשנים האחרונות ולאחרונה שם קץ לחייו. המיקרופון לדייויד וואלאס:
אז הפוסט הזה התחיל ביום הספקנות, וערבב פנימה עניינים אנושיים שאנחנו עדיין צריכים כדי להשלים את חיינו בצידם הרגשי. אם החיבור הזה נשמע לכם כמו משהו שהייתם רוצים לעבוד עליו ולשתף לגביו פעולה עם רעיונות, אני אשמח להתדיין. לשם שינוי אני מבקש לשמור כרגע את פרקליט השטן בבית. נתמודד עם ביקורת אחר כך. כרגע אני מחפש יותר תמיכה ורעיונות בעד, עם הנגד נתמודד בשלב יותר מאוחר.
עדכון: שמחתי לגלות שאני מתפרץ לדלת פתוחה. הנושא כבר הועלה ע"י ספקנים ישראליים ונדון כאן וכאן, ואולי בעוד מקומות.
(אני אשמח לכל תיקון עובדות בפוסט, כי לא היה לי ממש פנאי לעשות מחקר מסודר. הפוסט גם לא ממש ערוך, אבל נסיון העבר שלי בבלוג הוא שאנשים אוהבים שאני שופך Brain Dump, אז תהנו!)
בסופו של דבר, נראה שהשמאלנים במאבק הזה גם לא מרוצים מחוסר האכפתיות של מפלגות השמאל, הימנים גם לא אוהבים את חוסר האמפתיה של נציגי הימין, ובשתי היממות האחרונות הושמעו כמה וכמה קולות של דתיים-לאומיים נגד הנהגתם שלהם, ובראשה מועצת יש"ע. אפילו ברוך מרזל תקע יתד ברוטשילד ואישר שהמאבק הוא גם המאבק שלו. נסגרה הקשת הפוליטית מקצה לקצה, המאבק הזה הוא לא קונספירציה של הקרן החדשה כשמהימין הקיצוני עד השמאל הקיצוני עומדים כתף לכתף. העם מדבר פה חזק וברור.
כשאומרים שצריך ניו-דיל בין העם לממשלתו, לא מתכוונים לניו דיל כלכלי כמו בן-שמו האמריקני. אנשים מבקשים לחזור לקווי 48, ובזה אני מתכוון לכך שהממשלה לא צריכה לדאוג רק לביטחון ושיטור, אלא לרווחת האזרח ופתיחת הזדמנויות לקהילות ופרטים לממש את עצמם. במאה העשרים היינו צריכים לשרוד, היום אנשים צריכים גם לחיות, להיות כל מה שהם יכולים להיות, ולא במובן הציני של סיסמת הגיוס של הצבא האמריקני. אנחנו במאה הפאקינג עשרים ואחת. יש לנו את כל הטכנולוגיות לדאוג שאף ילד לא ירעב יותר או יגור ברחוב או יחלה במחלות שיש להן טיפול וחיסון, אבל אנחנו זורקים את כל היכולות האלו לפח ונכנעים לדוקטורינה של מילטון פרידמן – אם חמדנות הצליחה להביא אותנו עד לכאן, מי אנחנו שנחליט שחמדנות איננה הרעיון הנכון לדבוק בו גם הלאה?
כאן אנחנו עומדים ואומרים לממשלות ישראל של 20 השנה האחרונות – הכלכלה צריכה לשרת את החברה ולא להפך. הממשלה צריכה לשרת את העם ולא להפך.רשימת התביעות שביבי מבקש מאנשי המחאה לפרט זה עוד סיבוב על הזרת. עוד ניסיון לפרוט לפרוטות את המחאה, להגדיר את המוחים כסקטור כדי לדעת מי הם "האחרים" שמהם יקחו, אולי לגמד את הדרישות בתקשורת ואולי להקטין את ההיענות לדרישות במו"מ, ובוודאי להגיד "כן כן" ולתת שליש ממה שיובטח במרה הטוב, ולכרות בור תקציבי במקום אחר כדי לכסות על זה במקרה הרע. לדעתי אסור שהניו דיל ידחק לפרט לרשימת דרישות ספציפיות כל כך בקלות, צריך חוזה-על. הסכם חברתי של ממש, כמו ה-social contract של דביאן עם המשתמשים שלה – כך וכך אנחנו מבטיחים לעשות, מקווים אדומים אלו ואלו אנחנו לעולם לא נחרוג. השינויים במדיניות המיסים והכלכלה הם רק פועל יוצא של זה.
אבל כרגע אנחנו לא קרובים לשם. ביבי כתב לפני שנים אחדות ספר שמפרט את משנתו הכלכלית בפרוטרוט. במיטב מסורת ה- trickle-down economy של הימין האמריקני – יש להפחית דראסטית מיסים מעשירים שכן הם מייצרים מקומות תעסוקה לעם, להעביר את נטל המס למיסים עקיפים, ולהפריט-להפריט-להפריט. יש עוד המון פרטים ספציפיים, אבל זה הרעיון בגדול. ביבי פשוט אוהב עשירים עד אובדן ההגיון. חודשים ספורים לפני הפרסום המיועד קרס השוק האמריקני, וביבי עשה בשכל וגנז את הספר, אבל הדוקטורינה ממשיכה לשעוט בדרך הזו, וכמעט אין מי שיעצור אותה מתוך הכנסת. הרפורמות האנטי-סוציאליות, אנטי-עניים, אנטי שורדי שואה, אנטי חולים וקשישים ובסופו של דבר אפילו אנטי- מעמד הביניים/הבינוני/המרכזי או איך שימתגו את זה מחר, אלו רפורמות מכוונות. הכלכלנים הנאו ליבראלים מאמינים בלב שלם שהם עושים לנו טובה כשהם מגדילים את הפערים במקום לצמצם אותם. בארה"ב משלימה את כלכלת הפערים גם תרבות מסויימת. פעם בחודש לפחות נפגשת החברה הגבוהה באירוע התרמה כזה או אחר למטרות ציבוריות כמו חינוך ופיתוח, קונים מקומות ישיבה באלפי דולרים, והאנשים מתחרים ממש מי תורם יותר, הסטאטוס החברתי נקבע לפי הנדבנות. עשירים שמדירים רגליהם מהמסיבות האלו מאבדים חברים ושותפים לעסקים, לא מקבלים טפיחה על שום שכם. בארץ? עושים להם תספורות לחובות ומוכרים להם בהוזלות "שקשוקה" את נכסי הציבור, ומאפשרים להם בחוק להתעלל במשאבי ואוצרות הטבע של המדינה. (הידעתם שלמפעלי ים המלח יש רשות לא מוגבלת להתעלל ולהרוס 2.5% משטח המדינה והם אפילו חורגים מזה? האם חשבתם אי פעם על הגאווה הלאומית שמפעל הברום של ים המלח אחראי לבדו לאחוז שלם מהחור שבאוזון העולמי? כן, ישראל קטנה אבל על המפה.)
ביבי פשוט לא מבין שפה אחרת. כשאמרו לו שיוריד את מחיר הקוטג', אז הוא לא פתח את שוק החלב המקומי לתחרות (שתוריד גובה לתנובה), הוא לא בחר לפקח על רשתות השיווק (שיזיק לנוחי ודומיו), אלא הוריד את המחיר המפוקח לחלב גולמי (פעולה שגילחה 30% מהכנסת הרפתנים) ופתח את השוק ליבוא (שיעשיר את תנובה כיבואן וימוטט את שוק ייצור החלב המקומי לגמרי). מחיר הקוטג', אגב ירד טיפה, ובמקביל הגבינה הלבנה קפצה. אף אחד לא הזכיר את זה, אבל זה היה #פייל אחד גדול. אף בעל רשת סופרמרקטים לא הזיל דמעה או הפסיד שקל.
בדומה, כשביקשו דיור בר השגה, הוא התחיל להבטיח קרקע חינם ואישור מהיר של תכניות. זה יגרור בעיות תכנוניות, נזקים סביבתיים, וכנראה רווחים לקבלנים שלא יהססו לשלשל לכיסם את הרווח האדיר של קרקע בחינם. זה לא עובד ביבי, זו לא הדרך לייצר שוק הוגן וחופשי, בשיטות האלו אני בטוח שזה לא יעבוד אפילו באמריקה.
בינתיים ארה"ב, שהגדילה כל כך יפה את הפערים שבחברה שלה מאז שנות החמישים, הגיעה לפשיטת רגל, והצעקנים שבימניים, אנשי "מסיבת התה" המופרכים, התעקשו שאסור להחזיר את המיסוי על בעלי ההכנסות הגבוהות מ36% ל-39% (והנה המקבילה אצלנו). הם מתגעגעים לימי רייגן העליזים, אבל שוכחים שהוא העלה את המיסים על העשירים לכמעט כפליים. הם גם מפחדים מהרעיון של מס עזבון, לפיו מי שיורש אחוזה בשווי יותר מ-$5 מליון יצטרך חס וחלילה לחלק מהמתנה שקיבל בחינם בלי לעבוד, אולי על גבם של מאות פועליו של בעל הבית הקודם, שעבדו כל החיים ולא הצליחו לקנות דירה.
האם אפשר לסמוך על העשירים שייצרו מקומות עבודה? כן, אבל המקומות האלו והעבודה הזו הם פחות ופחות לאנשים. הכסף עובד. עוד מעט הברזלים יעבדו. לבעלי הון יש פריבילגיה, הם יכולים במאה ה-21 לקנות רובוטים לרוב סוגי הייצור, כי בינינו אנשים הם רובוטים גרועים – הם נופלים לפעמים למשכב, או מתעייפים, או לא יכולים לעבוד 24/7, דורשים אוויר, אוכל, אור ועוד כל מיני דרישות מעצבנות, ועוד רוצים שישלמו להם בסוף כל שבוע או חודש עבודה, ובמקרים קיצוניים גם מתאבדים אם לא התייחסת אליהם יפה וזה נראה רע בעיתון. מקומות העבודה לאנשים ישארו רק למקרים של "אין ברירה".
אז צריך לקחת בחשבון שכמו שהנפט הולך ונעלם מהכוכב, גם מקומות העבודה ילכו לרובוטים, לבלי חזור. האם הממשלות ידאגו שכל הכסף של המשכורות שנחסכו יועבר בכ"ז לכלכלת ורווחת האנשים שבחוץ? כי אחרי הכל, אנחנו מתקדמים לעולם שבו לאנשים אין באמת צורך לעבוד, לא לכולם, רק מי שמתחזק את המכונות. מדינה צריכה להתכונן לדברים כאלו.
"נייר הלקמוס", גרסת היוטיוב למי שמתעצל לקרוא כמה עמודים בפונט ענק:
אז הכתבים חפרו ומצאו איפה אפשר לייצר את הכסף ע"י הסטת עול המס, באו עם המלצות יסו"ד ועבודה שחורה, יצא נייר הלקמוס של דרור ישראל, ואז יצא מסמך ספיבק-וולפסון מהתוכנית לכלכלה וחברה במכון ון ליר (זהירות, פידיאפים), ואני חושב שמשנה להגיד בנק ישראל זה תואר שאמור להיות לו משקל (למרות שהוא תומך במאבק, אגב, הוא חושב שחוק הוד"לים טוב). אז ציטטנו כמה ז'בוטינסקי היה סוציאליסט, צעקנו ודרשנו, ושינינו את נושא השיחה הלאומית. לשמחתי שני המסמכים האלו גם מראים מאיפה אפשר לקחת חלק מהכסף, ושלא נשכח – עוד מעט יתחיל לזרום כסף מקידוח הגז שיכסה את זה עשרות מונים, אבל זה לא הולך רחוק מספיק. יש פטורים מוגזמים ממסים שחייבים לחסל, יש חוקי מס מחוררים כמסננת, יש הברחת רווחים לחו"ל בצורה חוקית לגמרי, למה כל זה קורה? למה זה באינטרס של ביבי?
ישבתי השבוע לצהריים עם חבר והוא נתן לי שלוש דוגמאות פשוטות, אני בטוח שיש עוד הרבה:
הראשונה היא משהו שהמון סטארטאפים כנראה עושים – הפיתוח בארץ, כאן יושבים 95% מהעובדים, ואילו החברה רשומה בארה"ב, לרוב דלאוור או איזה חור אחר עם מיסוי נוח. המכירות בחו"ל מתבצעים ע"י הצוות האמריקני, שמשלם על הרווחים מס נמוך, והחברה הישראלית מוכרת להם את המוצר/רשיונות תוכנה/מה שלא יהיה במחירי הפסד. כל הרווחים שם, המסים הקלים שם, וכאן החברה בהפסד אז לא משלמים כמעט מיסים. וזה לא רק שהם גונבים מיסים מקופת המדינה, הם גם לקחו הלוואה מהמדען הראשי, שלא יראה לעולם תשואות מההשקעה. זו תעשיית ההייטק שאנחנו כל כך גאים בה.
דוגמא שניה – קרנות והטבות. בעל אמצעים יעביר את משכורתו לקרן נאמנות – עדיף במקלט מס נוח כמו איי קיימן, איפה שהמיסים נמוכים ונוחים – והקרן מחלקת לו מדי פעם "הטבות", שלמיטב הבנתי פטורות כמעט לחלוטין ממס. מה מונע מעשרה הייטקיסטים לחבור ביחד כדי לעשות את אותו הדבר עם המשכורות שלהם? לשכור רוא"ח בתור הנאמן שיחלק להם את ההטבות האלו, פטורות ממס הכנסה, יעלה להם הרבה פחות מאשר לקבל את המשכורת פחות מיסים כחוק. הטבות זה מתנות, אבל לא הבכל העולם מתנות וירושות עולות כל כך מעט. לדוגמא הולנד – סיפר לי הידיד, שיטחו את חוקי המס מחורים ומקרים מיוחדים ומרווחי משחק. יש מס על כל אירו שעובר במשפחה – לא משנה אם קיבלת מאבא ירושה במותו או מתנה של מליון אירו עוד בחייו. מס ההכנסה הוא על הכל, כולל דיבידנדים ורווחי הון, וכמובן פרוגרסיבי-חזק עם מדרגות מס יותר גבוהות על העשירים ביותר. אין ברירה אם רוצים צדק חברתי, יש למתן את צבירת ההון בידי יחידים. כדי למנוע ריכוזיות כוח חייבים למנוע ריכוזיות הון גם כן.
דוגמא שלישית – הכנסות בשחור. מי מאיתנו לא הזעיק אינסטלטור שאמר בסוף הטיפול הדחוף "תראה, זה 400, אבל אם אתה לא צריך חשבונית זה 250" וויתר כי רצה לחסוך כסף? מי מאיתנו לא ויתר לנהג מונית על חשבונית? הערכות רשות המיסים היא שהמחזור העיסקי השחור מגיע ל-70-80% מגובה המחזור החוקי, המדווח. זה אומר 40% או יותר במספרים גסים, שלעוגת המיסים שהממשלה לא אוכפת כי קשה לה לעשות את זה בשיטה הנוכחית. ככה אנחנו לא יכולים לסמוך על המערכת שתגבה בצורה שווה מכולם את המס, ונצלנים יקפצו מנישה לנישה כל פעם שיסתמו את החור בנישה הקודמת, כי אף אחד לא נותן פתרונות כלליים, אלא רק נקודתיים.
דוגמא רביעית מידע אישי – אנשים מכריזים על פשיטות רגל ללא סיבה והרשויות מקבלות את זה. אני ראיתי אנשים עם משכורת של מנהל הייטק, בית מפואר ורכב מפואר חונה ליידו, אבל בבנק הם מוגדרים פושטי רגל. זה פוטר אותם מלהחזיר מהר חובות, מלשלם מזונות לגרושה אולי שהשאירו עם ילד, ולשים פס ארוך ומצפצף על כולנו. עדיין יש מי שיתן להם כרטיס אשראי וחשבון לא מוגבל בבנק. אין לי מושג איך הם עושים את זה, אבל כיוון שראיתי שזה קורה והמשטרה לא מזיזה אצבע, אני מציין שזה אמיתי. אחרי הכל מה עושה תשובה? אם דלק נדל"ן נופלת ולא מוכנים לקצץ לו "תספורת חובות", הוא יכריז על פשיטת רגל, יפתח חברה אחרת ושוב ילווה כספי ציבור. קרנות הפנסיה שלנו לא חייבות להסכים לזה אבל רובן מסכימות. למה אין חוק שמונע ממנו להמשיך ללוות כל פעם בשם חברה אחרת? למה זו לא עבירה פלילית? כשקרס השוק ב2008, גיליתי שהמסלול הסולידי של 15% מניות בקופת הגמל שלי מורכב גם מ-45% אג"ח קונצרני, ולמרות שהנפילה של האג"ח הקונצרני הנ"ל היו רוב הנפילה של ערך הקופה, המוכרן של חברת ההשקעות המשיך להבטיח לי שזה סיכון נמוך.
וזו עצה שנתנה לי עובדת בבנק לאומי, חוקרת בכירה של הלבנות ורמאויות שכאלו: אם אתם לא אוהבים שטייקונים פושטי-רגל-על-הנייר ממשיכים לאכול לכם את כספי הפנסיה, הסבירו את זה לקרן הפנסיה שלכם ברגליים – אם אתם יכולים לבחור מסלולי השקעה, עברו למסלול ללא אג"ח קונצרני. תזכרו גם שתשובה-הבעלים-של-פניקס הלווה את כספי הפנסיות שלכם לתשובה-דלק-נדל"ן ועכשיו מתקשה להחזיר את הכסף. "תספורת", יקראו לזה. הפחתת חוב או מה שלא. זה לא כמו קיבוץ בצרות, זה טייקון נייר שימשיך ללוות, להפסיד ולא להחזיר כי החוק לא מנסה אפילו לרדוף אותו יותר מדי. ראיתם פעם טייקון ישראלי בכלא?
אז יש לנו אל חוק ההסדרים, מדיניות מס וגביה ששוות למסננת עם יותר חורים מרשת, עקומת מס שמיועדת במיוחד להגדלת הפערים (ולא אכנס כאן למה שזה עושה ללכידות החברתית הלאומית), נשאר בעצם להתקיף שיטתית את משרד האוצר. ביבי הוא המדרבן, חברי הכנסת הם אומרי ההן, אבל את חוקי ההסדרים השנתי המקולל מוציאים נערי האוצר. הם הגוף החזק במדינה, הם מעכבים תקציבים כשבא להם, גם אם הוחלט כבר בכנסת או בממשלה לחלק אותם. מדובר בפשע הכי מאורגן תחת החוק, ואת המנגינה הזו חייבים להפסיק. גורביץ קורא לנו להלאים את משרד האוצר. תחשבו על זה רגע. לא, גם לי אין מושג איך לעשות את זה בדיוק.
מילה אחרונה על השימוש החוזר שוב ושוב במילה "סופרטאנקר". ביבי באמת אמר שהודלים הם הסופרטאנקר של מצוקת הדיור, או שכתבים שרבבו את הציטוט הזה לפיו? להזכירכם משרד האוצר עצר עאת כל הכספים לתחנות הכיבוי כי הכבאים סירבו להפוך לרשות מופרטת ולוותר על זכות ההתאגדות. בשל עצירות התקציב, כבאיות לא שופצו, מטוסי כיבוי לא נקנו, חומרי הכיבוי במחסנים אזלו, תחנות כיבוי נסגרו, ולבסוף נשרף הכרמל וחיי אדם בוזבזו. נתניהו הבטיח סופרטאנקר אחרי שהשטח כבר בער, באופן מילולי לחלוטין, ועד היום זו עדיין הבטחה שלא קוימה, אז איך לעזאזל הוא עוד שולף את המילה הזו כדי לגבות הבטחות?
אתמול בצהריים עבר חוק הוד"לים, עבר חלק למרות שללא שום וזלין (כי גופה מעולפת לא מתנגדת? אני גרפי מדי?). אולי הוא לא רע כמו שחושב ספיבק ואולי הוא אסון כמו שחושבים כל השאר, אבל הצורה שבה הועבר בדווקאיות מתוזמנת למרות הבקשה של אנשי המחאה לחכות איתו כצעד של רצון טוב לקראת המו"מ – זו היתה יריקה מאוד חצופה לפרצוף של כל מי שאכפת לו ממה שהמאבק מנסה לעשות. זה לא משנה אם בסופ"ש יצאתי עם 150,000 איש לרחובות או רק 114,000, אני מקווה שבשבת הקרובה נהיה 250,000 או אולי חצי מליון. אני לא הולך לנסות להכנס לתל אביב. הבעיות קורות גם בפריפריה ושם גם יש עוד הפגנות. אני אסע לאשדוד, או מודיעין או רחובות או שדרות מצידי, ואפגין שם. עניי עירי קודמים (אבל לא נראה לי שתהיה הפגנה בגדרה. אי פעם. על שום דבר, וזה מצער אותי מהמון סיבות אחרות).
השיטה לא אכפתית וחוסר אכפתיות היא השיטה. השיטה צריכה ללכת והאכפתיות (בין אדם וחברו, בין ממשלה לאזרחים) חייבת לבוא, או שנחדל להיות עם ונחדל להיות מדינה (ולא, דיכטר. החלפת הדמוקרטיה ביהדות לאומנית איננה הפתרון).
הערה מנהלתית: נמאס לי לערוך פוסטים וממילא ראיתי שאתם מעדיפים אותי יותר בלתי ערוך. מרוב עצבים הגעתי ל2100 מילה. הלכתי לנוח במאהל לוינסקי. להתראות.
שבוע מתיש עבר על העולם, אז אני אסגור אותו במתכון מנחם של טראפלס. בהמשך השבוע אשחרר פוסט שמתבשל אצלי לגבי הצונאמי והכורים הנוזלים של מזרח יפן.
המתכון הוא מאוד פשוט, יש לו עשרות אם לא מאות גרסאות. האחד הזה מאולתר על גב מתכון מ"שבע ארוחות פיתוי" של אדוני. באינטרנט תמצאו אחרות.
200 גרם שוקולד מריר (אפשר להשקיע בואלרונה, אני הוצאתי תוצאות מעולות גם מהמריר המצוין של ורד הגליל) 100 מ"ל שמנת מתוקה או שמנת לבישול (עובד אפילו עם שמנת "שף לבן" 10% לשומרים דיאטה :-)) 0-4 חלמונים (לא ממש חייבים, במיוחד אם אתם לוקחים סטאטינים לפני השינה או שיש נשים בהריון בקהל) 0-2 כפיות גרידת תפוז או עדיף קלמנטינה
כ-2 כפות ליקר
אבקת קקאו
מתחילים בהמסת השוקולד עם השמנת ב"באן מארי". המונח הצרפתי ("אמבט מרים") מתייחס לסיר קטן הצף במימיו החמים של סיר יותר גדול. בצורה כזו הטמפרטורה של הסיר הפנימי נשלטת בצורה יותר מדויקת ולא נשרף שוקולד בתחתית.
כשהעיסה אחידה וחלקה, מורידים מהאש ומצננים כמה דקות לפני שמוסיפים את החלמונים (שלא יתבשלו) והאלכוהול (שלא יתנדף). מסורתית שמים טיפה בראנדי או קוניאק משובח, אבל כיון שזה אני והחברים שלי, שמתי ויסקי, ובחרתי במיוחד אחד מהמעושנים של איילה. עד היום עשיתי את זה פעם אחת עם ארדבג 10 ופעם אחרת עם לגאבולין 16, בפעם הבאה טאליסקר. לדעתי אי אפשר לפספס בקומבינציה של ויסקי עם שוקולד או שאר מתוקים.
החלמונים זו לא תוספת חובה. לא עשיתי בדיקת טעימות לראות מה הם משנים במרקם או בטעם, אבל אם יש לכם כולסטרול גבוה, אתם יכולים לוותר עליהם חופשי.
גרידת התפוז (או הקלמנטינה) יכולה להיות עדינה ברקע או משתלטת, הוסיפו כמה שבא לכם או לא בכלל. כשהכנתי את הטראפלס עם לגאבולין שמתי כמות של שתי כפות (ראו תמונה) ופחדתי שקברתי את טעם הויסקי, אבל בסוף זה הסתדר בפוקס. אני ממליץ להשאר בכמויות שפויות יותר 🙂
בשלב זה קשה מאוד להתאפק מללקק את האצבעות או לקחת כוסית ויסקי, אבל אני לא אמליץ לכם אפילו לנסות. שיהיה לבריאות 🙂
מעבירים לכלי סגור ומקררים או אפילו מקפיאים לכמה שעות בפריזר אם ממהרים. לא צריך לפחד שיקפא במהרה – בזכות האלכוהול התערובת תשאר קצת רכה, אבל אל תעברו את 3 כפות האלכוהול או שתקבלו עיסה רכה מכדי שאפשר יהיה לגלגל אותה.
לפני ההגשה מוציאים מהקירור, חותכים לקוביות אם קררתם בכלי גדול ושטוח, או קורצים בכפית אם בכלי עמוק. את הכדורים/קוביות מגלגלים באבקת קקאו (או שמים בקופסא/שקית עם אבקה והופכים) ומגישים.
לשמור בקירור, אם נשאר בכלל משהו…
בפוסט הזה השתמשתי לראשונה בפיצ'ר הגלריה של וורדפרס במקום להוסיף תמונה-תמונה. בפוסטי המתכונים הקודמים ניסיתי תמונות גדולות וקטנות משולבות בשלבי ההכנה. אם יש לכם הערות, ספרו לי.
