תגית: למידה

פורסם ב

תלמידים מדודים

באתר "שיתוף" מייסודו של מיקי איתן העבירו הילוך ופתחו אותו היום לציבור (ובכך גם הושק האתר הראשון על כלים חופשיים בתהיל"×”: דרופל+LAMP כמו בספרים). הדיונים בינתיים בסגנון בלוג ולא משהו משוכלל כמו "אקלי", אבל אתם יכולים לראות איך ×–×” מתנהל (לצערי כרגע טיפה ברדק) בנושא "העולם נגד פרופ' בלר" הלא הוא חוק ראמ"×”. הפרופסור מציגה את עמדתה – "הנתונים חשובים אחרת איך נדע איך לעזור למי" ושולפת מחקר מ-1965 כדי להצדיק את הענין.

בלר כותבת (הציטוט המלא בלינק):

ג'יימס קולמן נחשב לאלברט איינשטיין של חקר החינוך. עד מחקרו פורץ הדרך ב-1965 הניחו כולם שהישגים בחינוך הם תוצאה ישירה ובלעדית של תקצוב בית-הספר: יש מימון, יש תוצאות. קולמן הוכיח שכולם טועים.

לראשונה בתולדות מדע החינוך, אסף קולמן בשיטתיות מידע על 150 אלף תלמידים בארה"ב: רקע אישי, מקום מגורים מדויק, השכלת הורים, הכנסה משפחתית, היסטוריית ציונים, ועוד. הוא מיין אוקיינוס של פרטים אישיים, שעד אותו מחקר נחשבו לרכילות אישית, דיסקרטית. לאחר שניתח את מאגר המידע, התברר שהישגים כלל אינם תוצאה ישירה של תקצוב, אלא יותר של רקע סוציו- אקונומי של התלמידים, אקלים בית ספרי, עמדות מורים, מיומנות מורים, ציפיות שלהם מתלמידים ועוד. התובנה של קולמן – שהיום אולי נשמעת מובנת מאליה, אך בשנות ה-60 נחשבה לסנסציה – היא תוצאה של מחקר שיטתי, כמותי, מדעי.

[…]

עניתי:

פרופ' בלר היקרה,

המחקר של קולמן בן כמעט 50 שנה, ומאז השתנו דבר או שניים ביעילות של כריית מידע, ונאסף לא מעט ידע ופותחו הבנות לגבי הסכנות של ריכוז מידע אישי רב מדי.

אם היית פוצחת היום במחקר שכזה (שלא לדבר על היקף כזה), היית צריכה לקבל אישורים מפורטים מכל הורה על שחרור סודיות על מידע על קטין והיית צריכה לעמוד בהרבה תקנים מחמירים ולהשמיד את המידע המזהה מיד עם תום דגימתו והעברתו דרך אגרגטור סטטיסטי כזה או אחר.

אך כאן את מבקשת לבנות מאגר קבע, מתעדכן, פרטני, אישי, עוקף אישורים ותקני פרטיות, לא בתקנה ולא בצורת פרויקט פנימי של משרד החינוך אלא כחוק מדינה.

לא רק זאת אלא שאת מבקשת לחוקק אותו רטרואקטיבית, משמע שאת מאשרת שעד היום נעשה הדבר מחוץ ואולי בניגוד לחוק, וזו חוצפה שאין לה כפרה. אני מאוד בעד מידע ציבורי ובעד מחקר מדעי, אבל יש קווים אדומים שנחצו כאן, ואת הצעת החוק שאמורה להזיז את הרווים לנוחיות מאן דהוא אינני רואה כמשפרת את המצב.

כבר היום דולפים שמות וכתובות תלמידים ממועצות מקומיות ואולי ממשרד החינוך, מאות אלפי תלמידים מקבלים הביתה דואר זבל, פרסומים לקייטנות ולשאר שירותים פרטיים לפי מאגרי נתונים שנמכרו עבור בצע כסף לידיים פרטיות. הפנימיה למחוננים בירושלים יוצרת קשר עם הורי תלמידים לפי תוצאות שדלפו של מבחני "הדסה". לפעמים זה לטובה ולפעמים לרעה, אבל בידי הגופם האלו אני לא מוכן להפקיד מאגר נתונים מזוהים מפורט עוד יותר של תלמידים ומשפחתם. יש עשרות דרכים אחרות לחקור בעזרת אגרגציה ברמה בית-ספרית או מחוזית ולא הזדקק למאגר נתונים מטריד כמו זה שאת בונה.

אשמח מאוד אם ימשכו חזרה כל סעיפי איסוף ואגירת המידע המזוהה מהצעת החוק מלבד ציוני המבחנים האוביקטיביים הדרושים.

עוד דבר שחוזר על עצמו ככל שאני קורא את המחקרים של כנס צ'ייס השנתי ומאמרים שונים על חינוך טכנולוגי, לתקוע ילדים מול מחשבים זה כלי נהדר לקבל פידבק מיידי וכמותי על יכולותיהם והצלחתם לאורך ציר הזמן, אבל זו לא שיטה טובה ללימוד או לחינוך. כמו שאומרת דר' ג'יל בולט טיילור ומחקרים רבים לאורך ורוחב ארה"ב, חצי הכדור המערבי נמצא יותר מדי בחצי המוח השמאלי ושכח את הימני. אני זוכר מחקר בשיקגו שצוטט ב-Freakonomics החוקרים הראו שילדים שנבחרו באקראי לעבור לבית ספר יותר "נחשב" לא שינו את ההישגים הלימודיים הטיפוסיים שהיו להם (ובהתאמה למקור הסוציואקונומי של סביבתם), אבל כן השתפרו הרבה כשעברו לבתי ספר טכניים. אני יכול להעיד רק על עצמי, אבל מצבי הלימודי והחברתי השתפר פלאים כשהצלחתי לברוח מחטיבת הביניים הכותשת שלי לתיכון אורט למגמת אלקטרוניקה, אבל זו לא דוגמא. השכל הישר שלי אומר שילדים צריכים אינטראקציה חברתית מול ילדים ומורים, צריכים אינטראקציה עם העולם הפיסי, להלחים, לקדוח, להרכיב, לכופף ולהתעסק בדברים כדי לפתח את האינטלקט.

באחת מהרצאות טד, טען המרצה שנאסא לא לוקחת יותר מהנדסים, אפילו לא מהנדסי תוכנה, שלא היה להם מעולם רקע של עבודה בידיים. המחקרים היום מראים בלי צל ספק שכל התעסקות עם דברים מכאניים ופיסיים בונה יכולות קוגניטיביות משופרות גם בפתרון בעיות לוגיות-אבסטראקטיות כמו כתיבת תוכנה. הושבת ילדים מול מסך ומקלדת לא עושה את העבודה. לכן אני כל כך מעריך אנשים כמו לארי רוזנסטוק, המורה לנגרות שהקים את רשת "בית ספר הייטק" שמקיפה היום לא רק תיכונים אלא מתחילה כבר מהגן. התלמידים לומדים פרומטאלית רק 10% מהזמן, השאר מוקדש ללמידה שמוגדרת Project Oriented, אמנות, מדעים, הסטוריה וחברה משולבים זה בזה. ההגדרות של "זמן לימוד", "זמן עבודה", ו- "זמן כיף" אינן קיימות, כי לא נכון ומיותר להבדיל ביניהן. אני חושב שמערכת כזו אולי לא נותנת לפרופסורים כמו בלר את הנתונים האובייקטיביים שהיא אוהבת כל כך, אבל העובדות מדברות ברור באחוזי המסיימים, בהצלחתם בבחינות לאומיות כמו SAT ובאחוז הממשיכים ללימודים גבוהים. המקום עושה לי חשק לחזור לתיכון:

(וזה אולי יזכיר לחובבי טד גם את ההרצאות של גבר טאלי).

אבל אני לא חושב שהמדידות של ראמ"ה יעזרו למדוד סקרנות ושיתוף פעולה, או יעודדו חינוך יותר טוב באיזו צורה. אני חושב שבשביל זה צריך אנשים טובים במערכת החינוך, שיתוגמלו כראוי ויוכלו להשקיע בתלמידים שלהם, ילמדו אותם סקרנות, נתינה, קבלה ולפלוראליזם, או כמו שאומר את זה מורי ורבי פרופסור שמעון שוקן, ללמד אותם להעריך מורכבות. לגמרי במקרה גיליתי שההרצאות מטדחוץ תל אביב עלו סוף סוף לטיוב לפני שבוע, והנה ההרצאה של שוקן. כשהוא לא ממציא כלים לשיעורי מחשב מבריקים, הוא מטפח תחביבים לא שגרתיים:

למי שחיכה לראות את שאר ההרצאות מהכנס, אני ממליץ גם על ההרצאות של שטיינברג, ברזין, שפירו והולמן.

אז לסיכום, פרופסור בלר. לא רק שהמאגר שלך בעייתי מבחינת פרטיות, הוא גם לא מקדם את החינוך לאיפה שצריך לקחת אותו, ולכן לא מביא את התלמידים לאיפה שהם צריכים להגיע. אני מקווה שהמאמצים והתקציבים יופנו לאפיקים הנכונים.

פורסם ב

סקירת דה-מרקר לקראת ישיבת ההקמה של הקנטינה

כתבתי על זה ולינקקתי, היום גם יצא גם אייטם מאת גיא גרימלנד בדה-מרקר/ת'ה-מארקר/הטוש. עיצבן אותי שבכל האייטם דופק המונח "קוד פתוח" כמו נקר, אבל אין מילה אחת על תכנה חופשית, חופש התוכנה, DRM, תקנים, סודיות. במקות זה יש שם כמה רפליקות שיכולות להוציא אותי מאיזון:

קוד פתוח הוא לא רק תיאור למקבץ שורות קוד ללא זכויות יוצרים.

פעמיים טעות. על קוד פתוח יש זכויות יוצרים, קוד פתוח הוא כלי משפטי שמגן על הזכויות האלו.

סביב המושג התפתחה קהילה שלמה של מפתחים עצמאיים, שרובם עובדים ללא שכר והם בעלי מטרות שונות. חלקם כמובן רוצים להתעשר, אך חלק נוסף עושה זאת כאידיאולוגיה נגד חברות התוכנה הגדולות

טעות נוספת: הקוד הפתוח איננו קהילה, הוא מסמך משפטי. הקהילה היא קהילת התוכנה החופשית.

עוד טעות – עובדים ללא שכר. נסה אולי "עובדים במודל עסקי של שירות ולא של מוצרים" או "מרוויחים מהפיתוח באופן עקיף ולא ישיר".

"אידאולוגיה נגד החברות הגדולות" – טוב, אולי יש כמה, אולי באחוזים גבוהים במיוחד בארץ. אבל הרבה מאוד לא עושים את ×–×” ×›×™ הם בעד הנגד, יש אנשים שעושים את ×–×” מסיבות חיוביות של תקנים, עזרה הדדית, הפצת ידע, שיתוף פעולה, השוואת פערים וראייה חברתית רחבה. מה לעשות שהמודל הכלכלי של מיקרוסופט ואפל שונה? המלחמה שלי היא לא מול מורשתו של גייטס ספציפית, אלא מול גישה שעוצרת למידה ועזרה הדדית באשר היא, ולא משנה אם יש לה סימן בנסד"ק או פרלמנט.

המיקוד של הקנטינה הוא קוד פתוח וטכנולוגיה בלבד. "אנחנו מאמינים שבאמצעות שימוש בכלי קוד פתוח יש לך השפעה חיובית על הקהילה והחברה"

אז כן קהילה או לא קהילה? כן חברתי או לא חברתי? אני חושב שגרימלנד לא הבין בעצמו. ראיתי דווקא כתבות אוהדות של גרימלנד בעבר, אבל בכתבה הזו נראה שאינו מבין את הקשר בין חופש התוכנה לחופש ביטוי, חופש מידע וזכויות אזרח אחרות. יש לנו כקהילה בעית הסברה ככל הנראה. ככל שעוברות השנים אני מרגיש שהמונח "קוד פתוח" דפק לנו את הסברה יותר מאשר סייע לה.

פורסם ב

חשבונפש קצרצר

×”×™×” לי סופ"ש נעים ושמח עם חברים, לקחנו שני זאטוטים למוזיאון המדע בחיפה. בנין הטכניון הישן נראה באופן מוזר קצת כמו כנסיה עתיקה למרות שהוא עוד לא בן 100, אבל מדע ולמידה שוכנים בו לבטח. יופי של דרך להתחיל שבוע! היום אנחנו חוגגים 400 שנה לפרסום "סידראוס נונציוס", הלא הוא הספר המהפכני של גליליאו ("ואף על פי כן נוע תנוע!") שעלה לו בזמן יקר בכלא. ×–×” גם יום Ï€ הבינלאומי ויום הולדתו של אלברט איינשטיין. עם או בלי קשר גם גוגל השיקה היום כלי נוסף לדיפדוף בחדשות ולהעמיק דעת…

אבל אז אני חוזר הביתה, פותח טוויטר וחושכות עיני כאילו הינו ב-1610. אני חש מוכרח לעשות פה פרפראזה על שיר ידוע כדי להעביר לכם את תחושת הקבס שהדבר מעלה בי.

קודם האחים רצינגר השתיקו התעללויות בנערי כנסיה, אבל שתקתי כי לא הייתי אבא לנער כנסיה.
אחר כך הם השתמשו בילדים כמגן חי ואני שתקתי, כי לא הייתי פלאסטיני.
ואז הם דרכו על זכויות עובדים אבל אני שתקתי כי ממילא הייתי די מובטל.
ואז הם התחילו למלמל על הפרדת החילונים מהיהדים ומבתי הקברות, אבל אני שתקתי כי אני שם פס על שלטונות הדת ואת גופתי הורשתי להשתלות, למדע ולאמנות (וכי אני עוד לא מת).
ואז הם התחילו להשתיק עיתונאים ולהעלים אותם אבל אני לא הגבתי כי לא הייתי עיתונאי (וחוץ מזה יש צו איסור פרסום אז אתם לא אמורים לדעת את כל זה).
אבל אז הם התחילו להשתיק בלוגרים, ואני תוהה אם גם אנשים כמוני עלולים להפגע ולא ×™×”×™×” מי שיציל…

(עדכון – מסתבר שקראתי פרשנות לא נכונה, מי שביקש את הורדת הפוסט בנענע ×”×™×” מקורב אישי, זו לא היתה דרישה של השב"×› או המשטרה)

למרות שיש עדיין אופטימיים בבראנז'ה, אני מבקש מאנשי השלטון והבטחון שלנו לזכור את דבריו האלמותיים של פולי מהגשש "אתה שמש מציל, לא שמש מטביע!" ולהחזיר את הדמוקרטיה והשפיות על כנם. יש לנו בעיות יותר מעניינות לדבר עליהן.

The Colbert Report Mon – Thurs 11:30pm / 10:30c
Sean Carroll
www.colbertnation.com
Colbert Report Full Episodes Political Humor Health Care reform
פורסם ב

זרמים בראש

אני מנסה בכל מאודי לארגן דברים לצורה של סדר יום והגעה למטרות אבל ×–×” לא עובד. איש נחמד אחד משדר לי ממקום מושבו את אוניברסיטת הסינגולריטי בזמן אמת, מספר לי על מכונות להדפסת איברים חלופיים שמופיעות בשוק, ואני חייב לשאול – האם עוד 10-20 שנה ידפיסו אנשים? יצורים שלמים? חיות מחמד שמועתקות מהעולם האמיתי או אולי כאלו שיתוכננו במיוחד? ואם בכר תכנון תבוני, מה לגבי אברי חילוף טובים יותר מהמקור? עורקים שלא נסתמים בפלאק, פרוסטטה שלא מפסיקה לעבוד? מה לגבי סחוס שלא נשחק, עצמות שנשברות פחות, וכמובן איברים משופרים למיניהם שהטבע לא השכיל ליצור עדיין בצורה אופטימלית?

בינתיים קלינגר שולח בקשה להשתתפות בסקר מעניין על כיבוד זכויות קנין רוחני, כמה שעות אחרי שראיתי את קורי דוקטורוב נותן הרצאה מעודכנת ומוצלחת על DRM (אין חדשות למי שמבין את הנושא ובעיותיו אבל משום מה קורי עונד iPod לאורך כל ההרצאה כמעיין פרסומת סמויה לאחד מהמכשירים ×”×›×™ מושמצים ×¢"×™ תעשיית ×”-DRM, מה הדפק?!). בטוויטים אחרים הוא שולח אותנו לניתוח שלו לבעיות הגלומות ב-ACTA, ולשיחה איתו בנושא, שם גיליתי שבקשת חופש מידע בנושא הוגשה ונחסמה ×¢"×™ ממשל אובמה על בסיס "בטחון לאומי". אם תעשיית ההקלטות וההפקות הצליחה לחדור ×›"×› עמוק למסדרונות השלטון ×–×” מצב מדאיג…

ובלי קשר מחייב לפוליטיקה של חדרים חשוכים, אם מישהו תהה למה חושך מוציא רוע ופחדים ואור מפיג אותם קצת, הנה מחקר מענין שיצא בנושא.

אבל עשיתי טעותי ולא כיביתי את הטוויטי. בינתיים מיה שולחת אותי להרצאה המעניינת של טמפל גרנדין על הקשת האוטיסטית, ADD ובעלי חיים, שהתקשרה בצורה מעניינת להרצאה המרתקת של הנרי מרקהאם על "בלו-בריין" ונגעה בנושאים דומים, שראיתי סוף-סוף אתמול אחרי שחיכתה הרבה זמן בתור בסבלנות. אגב עוד קוריוז מוח, השבוע הודיעו שניסויים ראשונים בהשתלת מוח עוברים בהצלחה. אני מקווה שאפשר יהיה לעשות גיבוי בקרוב, כי אחרת יאכלו אותנו חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה.

אח"כ הגעתי לאתר "מסבירים", תשובה מבריקה לעליבות קמפיין מסבירים של משרד האיומים של דני וליברמן שבילבלה אפילו את כתבי רויטרז. עדכון: האתר הביא ליולי אדלשטיין את הסעיף, ומתוקף סמכותו במדינה טוטאליטארית שלא מאפשרת ביטוי, ביקורת וסאטירה הוא מחפש להעיף את האתר מהרשת. ווינט ורוני סופר מסייעים לו כשהם מכנים את האתר השמאלני "אנטי ישראלי". אני את רוני סופר מחקתי. חורימבה חופר באתר של אדלשטיין וטוען (כנראה בצדק, לא טרחתי) שכולו גללי גמלים.

בין לבין כותבת רויטל על מחיקת לינקים ישנים בדלישס. אני שואל למה לעזאזל? אין יותר זנב ארוך של אנשים שיגלו תגליות? זה כמו לזרוק ספרים מהספריה כשאין לך בעיה של מקום על המדפים. זה גם לוותר על חלק הפרסונה המקוונת שלך! לפני 10 שנים טען דבורק בטור על ספרים אלקטרוניים, שאחת הסיבות לכך שספרים ישארו על המדפים היא שאנשים אוהבים שנכנסים אליהם הביתה ומסתכלים מה יש להם על המדף, זה מעין עקרון הכבדה כזה של לתת תאנשים למדוד אותך לפי מה שאתה יודע או מתיימר לדעת. אבל אנשים המירו את סמלי הסטאטוס האלו בסמלי סטאטוס מקוונים (הלינק הוא להרצאה מעניינת על זה נתנה לפני שנה ג'ודי דונאת' בכנס צ'ייס). רויטל, תחשבי איך משפיעה על תדמיתך העובדה שbash.org ימצא ע"י מבקרים אקראיים בענן סימניות הדלישס שלך. מה אולי תפסידי אם הם לא ימצאו אותו שם?

וכל זה בתוך זרם של הסחות מעניינות אחרות, הרצאות, חדשות על תערוכות שקורות עכשיו או בעתיד, וסרט אחד שבלי סיבה מוסברת גרם לי לצחוק עד חנק כמו שלא צחקתי שנים.

וכל זה ועוד מציף אותי מכיוון מיילים מהחברים ומהטוויטר הארור, אני כבר לא מדבר על זה שיותר מחודשיים כמעט ולא פתחתי את הגוגל רידר שלי. אני חושב שיש לי בעיה. יש מכון גמילה למכורי חשיבה ולמידה?

פורסם ב

Choice of learning style

This post is in English for several reasons. Mostly it's because it was originally posted in English on "Metacognition: Learning to Learn" on Linked-in and I care not retype the whole thing, much less translate it (most of it was pasted without editing). For more about English posts in my predominantly Hebrew blog see my new page about this.

I'm a beginner in the field of education, but I want to become a better teacher. Here's one of the issues that bugs me the most – Is there a widely agreed-upon taxonomy of teaching/learning styles, accompanied by tools to figure out which approach is needed by each student?

Quoting from Debra Franciosi on another thread in that forum:

This worked in my classroom, and now I incorporate it into my adult training activities:

Provide learners with opportunities to learn in different modes — so they can work from their strengths, shore up weaker areas, and possibly discover new areas of strength. Once they have had this introduction, if you clearly identify your learning goals, then give the learners a menu of choices — how they get there CAN be up to them — as long as they get there. In K-12 classroom situations, it can take a while (months) to train them in the different options. I found that they were much more willing to try things when they understood the master plan — they would get to choose the best methods for their learning styles once everyone tried everything.

So there it is. One student gets confused or shut off if you show them the target before you embark on the journey. Others need to know that goal, so it's easier for them to put the stepping stones in place (putting the information available in context, if you will, to build it into knowledge at their own pace). Another class of learners can't grasp new ideas if you don't keep relating it to a subject they already know – throwing the burdain of finding parables for every unit of the subject. Other students will find it key to figure out those connections themselves and not have them spoon-fed.

The problem is that many of these approaches might contradict, most learners use more than one technique to handle different types of knowledge buildings (One example of the difference was given in the "Metacognition" forum by JM Ivler: "Math: Hierarchy ; Science: Helix ; Languages: Immersion"). I suggest that we try Franciosi's suggestion at some age (10-13, depending on the learner's levels of "self awareness", if you could suggest a test for evaluating that). At that point, somewhere at the upper two classes of elementary, we tell the kids – "these are the 6 common learning styles we see, there are also these other 4 ((I'm not sure if there's an official taxonomy of 4 or 6 or 10 learning styles, this is just an uneducated guess)). Do you recognize yourself in 2 or more of these categories? maybe try to think about this during classes and see which is your style in terms of liking/comfort or efficiency of understanding the information. Can you recognize the different teaching styles and be able to figure out if you prefer subjects because the teachers that teach them are conforming with the ways you are most likely to learn better or be more engaged? do you think you'd like lit/math/history/whatnot better if it was taught in a style more like that of that teacher or another?

Someone asked how is metacognition related to "learning to learn", so there's metacognition in the learning process for you. Sadly nobody ever approached me to give me this choice. In highschool we were grouped for certain subjects like math and physics based on our grades, which determined whether we would be taking 3, 4 or 5 unit matriculation tests come senior year.

I'm thinking: If a certain teacher simply can't give all the students what they need in a specific class, maybe it's time for students to pick the teacher by style and not have the school pick one for them by grades? How much better of a student could I be if at the 5th or 6th grade I was given to the tools to figure out what learning styles are better or worse for me and allow me to try the adjustments and be able to give feedback on what's not working right. rather than just thinking I hate the subject or the teacher or both without having the vocabulary to explain why.

A moment of metacognition then: As any of you can read from this post, I'm the kind of person who needs to understand the goal, try to break down its meaning to the needed secondary goals, and then attempt to plot the shortest "route" of stepping stones to reach them all with efficiency. not sure it's a good strategy, pretty sure most students don't try to get down this kind of a road at all, and most teachers thought I was a pain in the #$%, which in turn caused my school years to seem mostly as an attempt to pull the breaks rather than try to keep up with the teacher. I hope to start a project where learners of all ages and styles could find their path to learning even when sharing the same environment. More on that in a different post.