רוחניות חילונית וספקנות

מסתבר שהיום הוא יום הספקנות הבינלאומי, אחד הערוצים החביבים עלי הכין פלייליסט מצוין של ספקנות כתרבות וקהילה, כתנועה ואידאולוגיה, ולא רק צורת חשיבה:

מה שהיה לי מעניין הוא האייטם השמיני ברשימה, הרצאת טד של אליין דה-בוטון על הרעיון של פיתוח מסורות חילוניות שייצרו קהילות. הבעיה היא שחלק מהרעיונות שלו קצת מזכירים לי מדי אינדוקטרינציות דתיות, אבל אני מתאר לעצמי שהכל תלוי באילו תכנים שאתה יוצק פנימה. שיחקתי כבר לא פעם עם הרעיון של הרכבה של "ספר הספרים החילוני", שיהיה ספר פילוסופי עליו אפשר לבסס "דרשות". בכל מקרה יש לרעיונות האלו קהל. לכן ההרצאה הזו בטד, לכן קם עמוד "רוחניות חילונית" בפייסבוק (זהירות, לינק לפייסבוק), ולכן ההרצאה הזו גם נכללה ברשימת קטעי וידאו ספקנית לכבוד יום הספקנות. הפתרון, כמו שאומר דה בוטון, הוא להציע מסגרת שכל קהילה תמלא לעצמה, פרויקט ויקי אם תרצו.

הסכנות הן כמובן שנוצג כדת חדשה, למרות שהתכנים יקדמו פלורליזם וחשיבה עצמאית. או שאנשים יבואו לחפש תשובות ויגלו שמדובר בקהילה שמנסה להתמודד עם מציאות שהיא יותר שאלות מאשר תשובות. העיקר אבל, לדעתי, היא שתיווצר קהילה. קהילות הן כלי חזק לתמיכה הדדית בזמנים קשים, היא מקור תקווה ושפיות למי שמרגיש בודד, המוח שלנו, עד כמה שלא נרצה להודות בכך, בנוי לטקסים, חזרות מסורתיות, התנהגות שבטית. כבר דנתי בעניין בבלוג לא פעם, ואת הנרטיב של הצורך בקהילה אני רואה משתלב ברעיונותיי על שיתוף פעולה רעיוני וכלכלי, בצדק חברתי, בשלטון צודק, שקוף ומאוזן, מעורבות חברתית, ואפילו בריאות נפשית משופרת של חברי הקהילה.

אולי הדבר שהכי כואב לי היום בהבדל בין אנשים החיים בקהילות ואפילו בשבטים, ובין החיים האורבניים של מיעוט קשרים קבועים או אפילו מגורים קבועים, אלו המאמרים שקראתי על הקשר שמוצאים פסיכיאטרים בהתפרצות דיכאון והפרעות נפשיות אחרות בחברות ללא קהילות. אולי זה הרעש של העיר או רמות המתח המוגבהות של החיים בה, אבל מחקרים טוענים שניתן לראות היום שהקשר הכי בולט הוא דווקא חיי הקהילה. אפילו עם אנשים שמעצבנים אותך, לפחות אתה פוגש שוב ושוב את המוכר, ובזה יש הרבה נחמה ונוחיות.

השאלה עכשיו היא איך לשלב את הצורך הזה בקביעות ושקט נפשי, והרגשת שייכות, עם הצדדים היפים של חילוניות ספקנית? הרי מדובר בתנועה שתמיד תעדיף חדש על פני ישן, אין פה סבלנות לחזרה על הרצאות, או הצמדות לרעיונות ישנים. אין הרבה סבלנות גם להכתבה ודוגמטיות. האם יש פה מקום לאסוף אנשים מסביב למוסר מוסכם ועקרונות חברתיים משותפים שעלולים לגלוש לדעות פוליטיות? בקיצור המון שאלות, שכנראה שכל קהילה שתקום תענה עליהן בעצמה. כרגע אני בשלב של חיפוש קהילות כאלו כדי לראות מה יתאים לי להצטרף אליו (כי לא חסרים בתי מדרש חילוניים שמערבבים מסורת יהודית עם אפולוגטיקה, ניואג' ושאר ירקות, ואני כספקן, בררן להם מדי).

תנועה אחת חדשה שהתחילה לקום מעבר לים (אבל בעיקר אינטרנטית) קוראת לעצמה "אתאיזם פלוס", זו עוד דרך של אנשים שמחפשים קהילה ואסופת אקטיביסטים בראש דומה להקים שבט עם מטרות "בעד" ולא רק "נגד". הצעד הזה עצבן לא מעט אתאיסטים שאינם מרוצים מחטיפת המילה (ושוכחים שאתאיזם, כמו "חילונות" בעברית, התחילו כמילת גנאי של הדתיים נגדינו), ואני מסכים אתם. העמדה של חוסר אמונה באל אינה גוררת אוטומטית אימוץ כללי מוסר משותפים של טבעונות, פמיניזם מסוג מסוים ולא אחר ושאר דברים שקורים בחודשים הספורים שהתנועה הזו קיימת.

לבסוף אני רוצה לשתף עוד נאום שצבט לי בלב היום, נאום של סופר מוערך ואיש עם ראייה מקורית ומרתקת על התרבות המודרנית ומה חסר בה, שלצערנו התמודד בחוסר הצלחה עם דיכאון כבד בשנים האחרונות ולאחרונה שם קץ לחייו. המיקרופון לדייויד וואלאס:

אז הפוסט הזה התחיל ביום הספקנות, וערבב פנימה עניינים אנושיים שאנחנו עדיין צריכים כדי להשלים את חיינו בצידם הרגשי. אם החיבור הזה נשמע לכם כמו משהו שהייתם רוצים לעבוד עליו ולשתף לגביו פעולה עם רעיונות, אני אשמח להתדיין. לשם שינוי אני מבקש לשמור כרגע את פרקליט השטן בבית. נתמודד עם ביקורת אחר כך. כרגע אני מחפש יותר תמיכה ורעיונות בעד, עם הנגד נתמודד בשלב יותר מאוחר.

עדכון: שמחתי לגלות שאני מתפרץ לדלת פתוחה. הנושא כבר הועלה ע"י ספקנים ישראליים ונדון כאן וכאן, ואולי בעוד מקומות.

מה בין ספקנות מדעית לאידאולוגיה פוליטית

הנושא הטעון של רפורמה בגישה הכלכלית של המדינה זרם גם לרשימת התפוצה של קהילת הספקנים. אבל החלטתי שזה אוף-טופיק, ואני שופך כאן את משנתי בקצרה ככל האפשר.

אמר ניר להב (פוסט רלוונטי):

בתור קהילה שמודעת לכוח החינוך וששמה על דגלה להגביר את המודעות הציבורית לספקנות, נראה לי שאמור להיות לנו ברור שחלק מהפתרון הוא להעלות את מודעות הציבור לבעיות. גם כאן צריך להגביר מודעות למצב הרע של החינוך בישראל, ולפתוח דיונים עם כלל הציבור בנושא. לא הכל סובב רק סביב כלכלה, אחרת לא היה מקום לקהילה כמו זו.
אני מציע לעשות דף פייסבוק בו "המדענים" מעלים את הבעיות שנראות חשובות בחינוך בישראל וגם פתרונות אפשריים.
למשל בעיית הרמה הנמוכה של המורים שקשורה מאד לשכר הנמוך של המורים. למשל הבעיה שיש מוסדות חינוך שלא מחוייבים ללמד את ליבת המדעים\ מתמטיקה (שלא לדבר על חינוך לספקנות) כמו המגזר החרדי.
למשל העדר החינוך לערכים ליברליים ולפיתוח חשיבה ספקנית\רציונלית.
אתם לא חושבים שכדאי להפיץ את הדברים האלו בכמה שיותר דרכים?

עונה לו עמית בן בסט:

זה רעיון מאוד גרוע להציג עמדה "שלנו" בשאלת "מדינת רווחה" מול "שוק חופשי". זה לא בתחום השיפוט שלנו כתנועה. אנחנו קיימים כדי למחות נגד בולשיט ובעד חשיבה מדעית, ולא לטובת מדיניות כלכלית כזו או אחרת. ספקן יכול להיות ליבטריאן (כמו מייקל שרמר) או איש שמאל (כמו פי-זי מיירס). לספקנים שונים יש פתרונות שונים והפוכים לבעיית איכות המורים. את הדעות שלכם אני ממליץ שתביעו בבלוגים שלכם כמו שאני עשיתי, וארגון מחאות תעשו בבקשה בלי לקשר לתנועה. אנחנו לא צריכים ליצור קרע עם חצי מהמפה האידאולוגית.

אכן, ליברטריאנים עד כדי אנרכו-קפיטליסטים (פן וטלר ועוד רבים בקהילה) הולכים בדרכיה המאוד הגיוניות-קרות של איין ראנד, אבל האובייקטיביזם די מתעלם משאלות של אושר ובטחון אנושי, כי זה פסיכולוגיה וזה "לא מדעי".

אני באתי מהבית ברגל שמאל, אבל גם אם אני מנסה לקחת את כל מה שאני יודע ממחקרים פסיכולוגיים, התנהגותיים ועוד ומבין שלקפיטליזם "קר" אין פתרונות טובים (ראו את המחקרים של דן אריאלי, האחים בראפמן וחוקרי כלכלה התנהגותית אחרים). לכן הגעתי לקרוא על ראייה סוציאל-דמוקרטית, לראייה של כלכלה חברתית, כלכלה אקולוגית ועוד גישות והבנתי ששם הדברים הרבה יותר משתלבים עם עתיד בר קיימא למין האנושי – כלכלית, מוסרית, סביבתית ולכן גם התפתחותית-הישרדותית.

זו אולי הסיבה שהעתיד האידאלי של התנועה ההומניסטית-חילונית מצטייר בכיוון של כלכלה בלתי מוניטארית. תחשבו שוב על העולם ההומניסטי העתידי שצייר רודנברי לסטאר-טרק: אין כסף, אנשים עובדים כי בא להם, מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכו. החלטות על ניצול וחלוקת משאבים עובדות ממקום דטרמיניסטי של מחשבי ניהול שיכולים להחליט את ההחלטות הכי טובות כי רק להם יש את כל הידע הדרוש, וכולי.

מי שרוצה קורס מזורז עם הרעיונות האלו, מוזמן להציץ בשליש האחרון של סרטון האוריינטציה של צייטגייסט. זהירות! הוא אוטופי, בלתי עדכני מדעית וטכנולוגית, קופץ קפיצות לוגיות שמכאיבות למוח של ספקן מדעי, אבל זורע רעיונות שאי אפשר להתעלם מהם בקלות, ומשחרר אותנו לחשוב שיש פתרונות יותר הגיוניים מכלכלת שוק, אם רק אפשר היה להתחיל למשוך לשם:
חלק 6, על כלכלת משאבים מקיימת בקווים גסים, ולמה קפיטליזם לא יכול להוביל לשם
חלק 7, על העברת מנגונוני החלטות לאוטומציה
חלק 8 והלאה, ציור גס של חברה מריטוקרטית עתידית אפשרית

להגיע לעתיד אידאלי שכזה, צריך שוויון הזדמנויות לחינוך טוב וצדק חברתי – שני קונסטראקטים שמפנים לפרטים להתפתח ולא יכולים להגיע כתוצא של קפיטליזם חזירי. בוודאי שעוד לא ראינו מערכת יציבה ואמינה של trickle-down economy שהיא חלומו הרטוב של ביבי ואנשי "מסיבת התה". זה אולי הלך בתקופות מסוימות עם החינוך לנדבנות של עשירי טקסס, אבל לא עם תרבות ה"מגיע לי" הישראלית.

לסיכום, מה שאני אומר זה שאפשר לצאת מראיית העולם של ספקנות מדעית ולהגיע למסקנות אידאולוגיות-פוליטיות, אבל לא כולם ילכו באותו המסלול הלוגי ולא יגיעו לאותה המסקנה. המוח האנושי הוא דבר מופלא, והוא בוחר לו את העובדות כדי להגיע למסקנות שבחר. אולי המסקנות שלי מוטעות גם בנושא הזה, אם מישהו מכם רוצה להראות לי איך לבנות טיעון לוגי שמגיע לאוביקטיביזם וקפיטליזם כמסקנה מהעובדות המדעיות, אני אהיה מאוד שמח להקשיב 🙂

אם תקום תנועה רצינית של הומניזם חילוני אני אצטרף בשמחה. יש לזה חפיפה עם ספקנות מדעית, אבל אני לא חושב שזה צריך להיות בטווח הפעילות של הקהילה הספקנית שלנו.

(באמירה צדדית, ההומניזם החילוני תואם להפליא את זרם ההומניזם היהודי שלצערי אין לו הרבה תומכים בין הדתיים בארץ מלבד הרב מלכיאור ואנשי "מימד". לכן כל כך שמחתי לראות אותם חוברים לתנועה הירוקה בבחירות הקודמות לרשימה אחת, והרצתי אותם בגשם ובשמש)

דת, פוליטיקה ישראלית והגיון

טוענים המבינים שהשלטון בישראל כבר מזמן איננו ביד העם. משחקים בו הלוביסטים, מפותלים בו בעלי ממון, ואפילו החלטות שנראות כדתיות מנוגדות לדעותיהם של הרבה אנשי דת. עד כמה שניסו מרימי הקמפיין הקטן לעצור את השעון, הוא נכשל מסיבות טובות ורעות כאחד. אני חושב שבעיקר הרעיון של התחלת המאבק הזה פחות משבועיים לפני המעבר היה חסר סיכוי. למעבר כזה יש השלכות היום על כל כך הרבה שינויים במחשבים של הבנקים, הבורסות, מערכות הדרכים וסתם שרתי הווב, שזה ברור שהברדק יחגוג אם אנשים ינסו באמת להעביר בכוח את כל המערכות לאזורי זמן סותרים, שלא נדבר על פרקטיקה פשוטה, כך שהורים לא יכולים להביא את הילדים לבית הספר בשעון החורף ועדיין להופיע במשרד לפי שעון הקיץ.

אבל אני חושב שהיתה כאן נקודת נצחון רטורית קטנה אחת. יזמי המרד עשו יד אחת עם רבנים כדי להראות שאין במאבק כוונה אנטי-דתית דווקא, ומכאן חשפו את ערוות טיעוניו של אלי ישי שחזר בלופ על הטענה שמתקיפים פה את הדתיים. הצום הולך לפי השמש, ולכן 25 שעות הן 25 שעות, ולא משנה השם שבו תקרא להן. אם ל-10% מהעם מציק ללכת לעבודה שעתיים במקום שעה אחרי הסליחות, אז שיפתחו להם את מקומות העבודה יותר מוקדם, או יקחו ימי חופש וגשרים. הרעיון שהקדמת שעון החורף הוא לנוחיות הדתים והקלת הצום הוא עלבון לדתיים וחרדים באשר הם, הוא עלבון לדמוקרטיה, הוא פגיעה מדידה בכלכלה, הוא פגיעה בדת (מי שם את ש"ס להקל על הצום? האם יש הלכה שצריך או בכלל מותר להקל עליו? ואם כבר להקל, למה הזזת השעון ולא למשל התרת שתית מים בשל גל החום או משהו?). כל המהלך הזה לא מסריח מכפיה דתית יותר, אלא מלהראות בפרינציפ מי מסובב את הקואליציה על האצבע הקטנה. כשהרב רוטנברג מפרט את כל הסיבות לכך שהזזה מוקדמת של השעון פוגעת גם ואולי יותר בדתיים, אני חושב שאין מנוס מלהכיר בעובדה שההתעקשות היא יריה מיותרת ברגל.

העלות, אגב, לפי הערכות אלי ישי, היא 26 מליון דולר מסכנים לשוק. הערכות אחרות מדברות על מאות מליונים. מעט מדי מדברים על כך שאנשים יבלו פחות שעות אור עם המשפחה ותושבי שטחים (אבל בעצם כל מי שגר רחוק מהעבודה) נאלצים לחזור בכבישים חשוכים ויותר מסוכנים מהעבודה. ראוי לציין, אגב, שלפי לפחות מחקר אחד, בעולם של בתים, משרדים ורכבים ממוזגים אין יותר ממש בטענות של חסכון בחשמל, אבל כן נראה שקפיצות השעון מובילות לעליה במספר התאונות במקומות העבודה.

בקיצור אני מאחל לנו שעד השנה הבאה, יוכו חברי הכנסת ובעיקר החולשים בועדות במכת הגיון ויתאמו את השעון לאירופאים, או ישקלו לבטל את הזזת השעון לגמרי וישאירו את ישראל כל השנה ב- UTC+3, כי יפה שעה אחת קודם.

ועוד מילותיים על ביבי שציטט את BG

ביבי היום יצא ביציאה מוזרה לעיתונות, ובה הוא רומז כאילו בן גוריון רצה בית לאומני ולא בית לאומי. אם רק היה מעקם אותו בלי לצטט מילא, אבל הציטוט שהוא מביא לא נשמע בכלל כמו דרישה למדינה חד-לאומית. בהמשך הוא אומר "ברור שכוונתו הייתה שבמדינת הלאום היהודית יהיה שוויון זכויות מלא אזרחי ללא-יהודים, כפי שאכן מתקיים במדינת ישראל" וזה כבר נופל למגירת "לעג לרש" לכל הדעות. אני הייתי מנסח את זה טיפה אחרת אבל מילא – ראוי למדינת ישראל להיות מדינה דמוקרטית בעלת תרבות ומוסר יהודיים, אבל לא עם העדפה כל כך גורפת לאנשים לפי תם ומוצאם. אני הייתי מציע הומניזם חילוני כחוק והומניזם יהודי לסמלים, חגים ומוסר מנחה. ביבי יכול ללכת עם זה רחוק אפילו ולוותר על כל החוקים המפלים בין האוכלוסיות, כמו ביטול חוק השבות בתור החלטה הגיונית מבחינה דיפלומטית וראייה עתידית של תכנון משאבים כאחד. אני חושש שאנחנו יכולים לחלום. אני חושב שאין עוד ליכודניק אחד שחושב שאפשר להזיז עוד אוכלוסיה ערבית מהשטחים או מתוך הארץ. טרנספר לא יהיה. המשך החזקה ויישוב של השטחים ייצרו מדינה דו-לאומית דה-פאקטו, ובמיוחד אם הימין רוצה רוב יהודי ושקט בשטחים, חייבים כבר לקדם את הדיונים להסדר קבע. כל הבתים החדשים בהתנחלויות לא יוכלו להשאר בידינו, מיושבים ע"י יהודים. מצב המיסוי לעומת השירותים שמקבלים אזרחי ישראל בגלל סיבסוד המגורים של כמעט חצי מליון מתנחלים הוא בלתי סביר ובלתי סביל יותר. המזרח התיכון עכשיו מתמלא בעוד ועוד מדינות שרוצות גרעין, וישראל צריכה להשקיט כבר את המצב. אין לנו יותר כל הגיון או יכולת לעכב את הבלתי נמנע בלי להזיק לעצמנו. (אז שוב, יפה שנה אחת קודם, וגו').

לבסוף אם מישהו עוד מאמין שמדינה שנשלטת ע"י שיקולי דת ולאומנות (שזה מעין דת) זה דבר טוב, היום התפרסם המאמר הזה בגארדיאן.

מוסר הומניסטי, מוסר יהודי וספקנות

שוב אני חוזר לארגז הטיוטות שבנפתלין. התחלתי לכתוב טיוטא, ואז חיברתי את זה להסטוריה המשפחתית שלי, ואז הגיעה הכתבה בערוץ 2 על סבא שלי כדי לסגור קצוות, ואז קרו מלאנתלאפים דברים והטיוטא נזנחה בקצה רשימת הטיוטות. אז קיצרתי קצת את הנושא, במקור היה "דמוקרטיה, הומניזם, אתאיזם, מוסר יהודי והפוליטיקה הישראלית". אוף, נושא כבד, אה? כמה מילים? לא לדאוג, אני כותב כאן מאמר אישי, לא מנסה להקיף את הכל. הרי אפשר על הכותרת הזו לבד להקים עוד שלושה בלוגים נפרדים. אחרי כן שוב שכב הפוסט הזה שנה שלמה בנפתלין שוב והנה אני שולף ומפבלש אותו…

אז הציצו רגע בכתבתו של יואב אבן ששודרה לפני כשנה בערוץ 2 על יום ההולדת של סבא שלי וחזרו לכאן, ואז אני אסביר גם איך הכל מתקשר.

חזרתם? ובכן לפני חודש חגגנו לסבא משה 104, הפוסט הזה הוא חצי-המשך לפוסט מלפני שנתיים על יום ההולדת ה-102 שלו. שם זרקתי כמה פרטים קטנים על המשפחה של סבי. בן ציון הקצב (אביו של סבא) היה איש מאוד סובלני (לא ששמעו אז כל כך על כפיה דתית, ובקושי היו חילונים ממילא), שנולד וגדל בעיר העתיקה ויצא למאה שערים ועדיין חי בתוך קהילה שמרנית וצפופה. הוא היה פתוח לדיעות וחדשות מהעולם. בביתו גרה לאיזו תקופה בת דודה סטודנטית שלמדה בסמינר למורות ((שמה היה ציפורה גולדברג, סבא טוען שהיא אמה של עדי רבן מקול ישראל אבל אני לא אחתום על זה)), והביאה איתה מאזור השפלה משבים רעננים של סיפורי מהפכות אזרחיות ברוסיה. לפעמים היתה נפגשת חבורת אקטיביסטים בסלון, ובן ציון נשבה ברעיונות הסוציאליזם, עד כדי שיום אחד קם ונסע במיוחד לועידת ההקמה של ההסתדרות. בגלל שהאירוע היה בעל אופי חילוני למדי הוא רק הקפיד לא להצטלם בתמונה הקבוצתית המפורסמת של הכנס, שמא יגלו את הדבר מי מלקוחותיו. אז הנה הניצנים של מוסר חברתי חילוני, סבא שלי כבר "התפקר" לחלוטין, מכר טריפה במרכז העיר ושונא את החרדים.

מצידה השני של המשפחה, אבא שלי גדל בחיפה בית חילוני למדי אבל עם סבא שהיה רב. לא היתה לו שום בעיה, והרבה רספקט ליהדות; אבל אחרי 40 שנה כירושלמי, הוא שונא כמובן את כל מה שקשור לכפיה דתית. אצלי זה כבר היה מתורגם לתגובה אוטומטית שלילית לכל דבר שקשור בדת. בגיל 13 דעותי היו מספיק מגובשות והחלטתי לא לעלות לתורה, אבא שלי צחק שהוא היה מאוד רוצה לדקלם את "ברוך שפטרני מעונשו של זה" ולא נתתי לו את ההזדמנות… ברבות השנים אני התקצנתי עוד יותר, והצד הזה שלי עדיין צץ כשמדובר בדיונים על מדיניות ציבורית, אבל ה"זבנג" לראש הגיע כאשר הבנתי שאני הפכתי לקנאי מדי בכל נושאי האתאיזם גם בתחומים האחרים.

אז למה מוסר יהודי? הנושא עלה כאן לפני שנה, בעקבות פעילותי למען הירוקה-מימד. את החשיפה למצע והרעיונות יכולתי לקבל לפני שנים, הרי מימד לא קיימת מאתמול, אז מה פתאום "גיליתי את אלוהים" רק עכשיו? Yup!ניסיתי להסביר את זה לפני שנה. מגיל 18 התפתחה אצלי ציניות שליוותה יאוש מסוים מהרעיון הציוני כפי שאני ורבים מבינים אותו (כתבתי כאן פעם על הסימולאקרום הישראלי והגעגועים למשהו שמעולם לא היה באמת). הצבעותי האוטומטיות היו כל השנים למפ"ם מתוך אהבת המצע ולא מבדיקת הפעילות, וכבר מזמן בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות מפעפעים בי סימני שאלה, האם מרצ מספקת לי את הסחורה. יצאתי ל"שופינג" כמו שהגדירו זאת שרונג ועוד כמה בלוגרים; נראה לכם שחיפשתי את מימד? מי זכר אותם! אה כן, בעצם היה איזה עב"מ שכזה בשנות ה90, לא? טוב, אני ידעתי שמלכיאור עושה דברים חיוביים בכנסת אבל לא זכרתי מה בדיוק, ושמעתי על האיחוד עם התנועה הירוקה, אבל לא הייתי מגיע לחוג הבית ב31 לדצמבר אם אלון דוד לא היה יוצר איתי קשר. את השיחה המחוממת שהיתה שם צילמה כרמל וייסמן, לשימחתי את החלקים המחוממים היא חתכה החוצה ונשאר העיקר: הרב מלכיאור בעד הביטול של חוקי דת, הוא בעד תחבורה ציבורית ירוקה בשבת, הוא אדם פרקטי ופרגמטי, והכי חשוב – הוא מבין שכפיה דתית מייצרת אויבים וסקטוריאליות.

אני יצאתי מאותה פגישה חשדן, בגלל שהמילים "הפרדת דת ממדינה" אינן על הפרק. בגלל שהוצאת לימודי הדת מהחינוך הממלכתי אינה על הפרק (להפך, דיברנו שם בהרחבה על תוכניתו לאחד את הפלגים לזרם חינוך ממלכתי אחד), ויצאתי בהרגשה שעוד לא תם החיפוש, זה נשמע חיובי אבל זה לא מושלם. בדרך החוצה טרחתי בכל זאת לפלס דרכי בין האנשים כדי ללחוץ את ידו ולאחל לרשימה הצלחה בבחירות. הרב מלכיאור תקע בי מבט עייף ושאל אם אני סתם נימוסי, עניתי לו שאין לי כרגע הרגשה שאצביע בשבילם, אבל אני רוצה רשימה שכזו בכנסת בלי קשר. הלכתי הביתה בהרגשה שאני צריך לחפש הלאה, אבל דבריו המשיכו להדהד לי בראש. הקליק בא אחרי שיתופי פעולה נוספים בזכות שוקי גלילי, בזכות פגישה נוספת עם ערן בן ימיני, בזכות קריאת המצע, בזכות מה שקראתי ושמעתי הלאה על הרב מלכיאור, על יונינה (מס' 4 ברשימה) ומה ששמעתי מהם הלאה בכנס התנועה בגני התערוכה (שחבל לי שלא הועלה במלואו ליוטיוב).

היום כשאני מסתכל על ריצ'ארד דוקינס או ירון ידען מדברים עם דתיים או על דת ונגעל מהסגנון הדפוק של חשיבה סגורה. אני לא מדבר על חשיבה סגורה כניגוד ל"השארת פתח לאפשרות של אלוהים" אלא חשיבה סגורה כחוסר התחשבות בסולם הערכים של האחר, מוטעה ביסודותיו ככל שיהיה בעיני. המוזר הוא, שדווקא מומרים כמו ידען ודוקינס מסוגלים להיות פוגעניים כל כך, איפה שאני, שנולדתי בבית לא מאמין, מסוגל לתת קצת יותר מרחב סבלני לשיחה, אף אם לא סובלני. העובדה שאני מכבד אמונות של אחרים אינה סותרת את העובד שאלחם בחלק מהן בעזוז אם הן עומדות להפוך למדיניות ציבורית.

[audio:http://media.yoism.org/FSM-PieSaucusDomine.mp3]


FLYING SPAGHETTI MONSTER!
(מפלץ ספגטי מעופף)
PIE SAUCUS DOMINE
(ריבונו של רוטב העגבניות)
RAMEN
(אמן)

החיבור והגשר מגיע מתקופת בית הספר. אז לא התנגדתי לשיעורי תנ"ך או תושב"ע. לא אהבתי אותם – אני מודה – אבל לא סבלתי מהם בצורה שונה מאשר שיעורי ספרות או הסטוריה. משהו מהם חילחל; אני מוצא שאני מדבר עם חברים, גם חילונים וגם יותר מסורתיים, ואני רואה שאני בהחלט יותר בקיא מהאדם הממוצע גם בלי שפתחתי תנ"ך כבר שנים, שלא נדבר על דפי תלמוד וגמרא מימי חטיבת הביניים והבגרות בתנ"ך. מצאתי ברבות הימים שאהבתי יותר את המוסר הזה של היהדות הישנה מספרי התושב"ע, אותם הדברים ההגיוניים שהיוו קרקע מוסרית משותפת בדיעותיו של הרב מלכיאור, מאשר הפונדמנטליזם המודרני שמייצגת רוב העדה החרדית ובקצה הקיצוני שלה נטורי קרתא ופסיכים אחרים.

(הסיפור האחרון הוא כמובן ליצמן, השר-שאסור-לו-להיות-שר-במדינה-חילונית-אז-הוא-רק-סגן-שר הבריאות, שבשם הvoodoo שלו רוצה כ-140 מליון ש"ח לשפוך על העברת חדר מיון בגלל כמה קברים. אני לא חותם על עצומות, אבל אני מסכים שזה טמטום אם יסתבר שכל הכסף הזה ילך רק על שינוע הבנין ולא על ציוד ופונקציונליות. האיש לא שמע על פיקוח נפש? כיוסוי מצוין תמצאו עוד אצל אילן ואחותנו ואן-דר-גרף)

מה שאני בעצם מנסה להגיד כסיכום לפוסט הארוך הזה, הוא שבעוד שאני מתנגד לדוגמות דתיות וממסד דתי, אין לי בעיה עם מאמינים שמבינים שהומניזם צריך להיות התשתית המוסרית ולא הלכות שלופות מאיזה ספר עתיק. מאתר היואיזם אני חותם בקלות על הרבה אמירות שנתקבצו שם, אולי במיוחד על זו של צ'רלס צ'פלין וזו של הוומבאט שמסכמות את זה יפה, או זו של קרל סאגן, ב"נקודת תכלת":

ולמי שצריך גרסא עם כתוביות במקום קולו הדרמטי של קרל, נסו את הגרסא הזו.

רציתי לסיים באקורד היותר מבודח של "רקדו, קופים, רקדו!" אבל לכבוד חודש השואה השנתי שמתחיל בימים אלו, חשבתי שמן הראוי להיות יותר רציני בנושא…

מקבץ לינקים לסיכום היומיים האחרונים

אני עדיין מנסה לסכם לעצמי מחשבות לגבי "מה הלאה", אז עוד אין לי סיכום. בינתיים מקבץ לינקים "קטן" ממה שנשפך ברשת:

הטור האישי של דורון אביגד "הדרך לגהינום רצופה אלי ישי", נוטש את הטיעונים הקרים ובועט לרגש כמו אחרון "הבלוגריסטים" (כך קוראים לנו הטוקבקיסטים…). מפליא לראות ניסוחים כאלו בעיתון עסקים עם פוזה וחשיבות עצמית:

לעולם אל תקלו ראש בחוסר הביטחון הממשלי, ברגעים נטולי הנחת שבהם מרגישים הפקידים שהעניינים יצאו איכשהו משליטתם. "מי יצטרף מרצונו למאגר היפהפה אך הכה-בתולי שלנו?", שאלו את עצמם אנשיו של ישי – והתשובה לא איחרה לבוא: רק מטומטמים שקונים הבטחות של פקידי ממשל, שמבינים בטכנולוגיה ובשמירה על מאגרי ידע כפי שהומר סימפסון מבין באירופה.

ואסגור בינתיים בציטוט חסר בושה של פוסט שלם של שוקי שהקדים אותי בגרסה קולעת לשיר המתבקש פה:

בהתחלה לקחו את הקיצבאות –
ואני לא אמרתי שום דבר, כי אני לא נכה או ניצול שואה.

אחר-כך לקחו את הפליטים –
ואני לא אמרתי שום דבר כי שכחתי שפעם גם אני הייתי פליט.

אחר-כך לקחו לי טביעת אצבע –
ואני לא אמרתי כלום, כי אני אידיוט.

בסוף באו לקחת אותי –
אמרתי: תקחו, בין כה וכה נשבר הזין מלהיות חופשי בארצנו.

בואו למצעד זכויות האדם בשישי.

מצעד האיוולת הפרטי שלנו

כה אמר חורחה סנטאניה, "אלו שאינם זוכרים את העבר נידונים לחזור עליו". הציטוט זכה לאלפי גרסאות אבל למעט מאוד מפנימים, והשאר (כמו שאומרים) הסטוריה.

ארה"ב לא למדה מתקופת הפיכות "רפובליקות הבננות", וחזרה על השיטות עם לוחמים ווהאבים ואפגניים, התוצאה היא כמובן אל-קעידה. ישראל גידלה כך את החמאס, והיום המחיר הוא שאנחנו גם מעלים את המחיר של החלפות שבויים בכל משא ומתן. לא רק שאנחנו מחזקים כך את גישת החטיפות של אויבינו, אנחנו בדרך מאבדים גם את השפיות, והמוסר שאנחנו כל כך גאים בו מתמוסס ומחליף רציפות לוגית בשיקולי תדמית תקשורתית ודעת קהל.

אז ברצף של פתרונות "פצצת אטום כדי להרוג פיל", היום הכנסת עומדת להצביע על חוק הזוי ומסוכן, ואם לא תהיה שוב דחיה אני מפחד שביבי יפעיל משמעת קואליציונית והחוק יעבור. שטרית והמאגר הביומטרי שלו עוד לא עלו בחיי אדם (שאנחנו יודעים עליהם) ואולי עוד לא סייעו למעקבים, קנוניה כזו או אחרת של 1984 ו-"האח הגדול", אבל יש סיכוי טוב שזו נקודת האל חזור שעוד נתגעגע אליה. למישהו יש תרגום עברי טוב לtipping point? אני יוצא כאן בקריאת רייגן נרגשת:
"Mr. Netanyahu! Tear up that law!" (ובהזדמנות גם Tear down that wall, טוב? חבל על הבטון היקר…)

המצגת הזו מסתובבת במיילים. אין לנו מושג מי חיבר, אנחנו מניחים שהוא שחרר את זה לרשות הכלל ללא תנאי רשיון:

אתם מוזמנים לתת אליה לינק או להוריד אותה אליכם ב-PDF (בערך 1.1MB). המקור לעריכה בפאואר פוינט ובאופן-אופיס אימפרס (כ-3.5MB כל אחד).

אבל אני בשעות ישיבת הכנסת לא אשב מול ערוץ 99. אני מתכוון לשמוח בחתונה של גיא, אם הגב יתיר לי אני אפילו ארקוד. אני מקווה שלא יקחו לי את החשק והסיבות לרקוד עוד בחיים 🙂