שבוע מתיש עבר על העולם, אז אני אסגור אותו במתכון מנחם של טראפלס. בהמשך השבוע אשחרר פוסט שמתבשל אצלי לגבי הצונאמי והכורים הנוזלים של מזרח יפן.
המתכון הוא מאוד פשוט, יש לו עשרות אם לא מאות גרסאות. האחד הזה מאולתר על גב מתכון מ"שבע ארוחות פיתוי" של אדוני. באינטרנט תמצאו אחרות.
200 גרם שוקולד מריר (אפשר להשקיע בואלרונה, אני הוצאתי תוצאות מעולות גם מהמריר המצוין של ורד הגליל) 100 מ"ל שמנת מתוקה או שמנת לבישול (עובד אפילו עם שמנת "שף לבן" 10% לשומרים דיאטה :-)) 0-4 חלמונים (לא ממש חייבים, במיוחד אם אתם לוקחים סטאטינים לפני השינה או שיש נשים בהריון בקהל) 0-2 כפיות גרידת תפוז או עדיף קלמנטינה
כ-2 כפות ליקר
אבקת קקאו
מתחילים בהמסת השוקולד עם השמנת ב"באן מארי". המונח הצרפתי ("אמבט מרים") מתייחס לסיר קטן הצף במימיו החמים של סיר יותר גדול. בצורה כזו הטמפרטורה של הסיר הפנימי נשלטת בצורה יותר מדויקת ולא נשרף שוקולד בתחתית.
כשהעיסה אחידה וחלקה, מורידים מהאש ומצננים כמה דקות לפני שמוסיפים את החלמונים (שלא יתבשלו) והאלכוהול (שלא יתנדף). מסורתית שמים טיפה בראנדי או קוניאק משובח, אבל כיון שזה אני והחברים שלי, שמתי ויסקי, ובחרתי במיוחד אחד מהמעושנים של איילה. עד היום עשיתי את זה פעם אחת עם ארדבג 10 ופעם אחרת עם לגאבולין 16, בפעם הבאה טאליסקר. לדעתי אי אפשר לפספס בקומבינציה של ויסקי עם שוקולד או שאר מתוקים.
החלמונים זו לא תוספת חובה. לא עשיתי בדיקת טעימות לראות מה הם משנים במרקם או בטעם, אבל אם יש לכם כולסטרול גבוה, אתם יכולים לוותר עליהם חופשי.
גרידת התפוז (או הקלמנטינה) יכולה להיות עדינה ברקע או משתלטת, הוסיפו כמה שבא לכם או לא בכלל. כשהכנתי את הטראפלס עם לגאבולין שמתי כמות של שתי כפות (ראו תמונה) ופחדתי שקברתי את טעם הויסקי, אבל בסוף זה הסתדר בפוקס. אני ממליץ להשאר בכמויות שפויות יותר 🙂
בשלב זה קשה מאוד להתאפק מללקק את האצבעות או לקחת כוסית ויסקי, אבל אני לא אמליץ לכם אפילו לנסות. שיהיה לבריאות 🙂
מעבירים לכלי סגור ומקררים או אפילו מקפיאים לכמה שעות בפריזר אם ממהרים. לא צריך לפחד שיקפא במהרה – בזכות האלכוהול התערובת תשאר קצת רכה, אבל אל תעברו את 3 כפות האלכוהול או שתקבלו עיסה רכה מכדי שאפשר יהיה לגלגל אותה.
לפני ההגשה מוציאים מהקירור, חותכים לקוביות אם קררתם בכלי גדול ושטוח, או קורצים בכפית אם בכלי עמוק. את הכדורים/קוביות מגלגלים באבקת קקאו (או שמים בקופסא/שקית עם אבקה והופכים) ומגישים.
לשמור בקירור, אם נשאר בכלל משהו…
בפוסט הזה השתמשתי לראשונה בפיצ'ר הגלריה של וורדפרס במקום להוסיף תמונה-תמונה. בפוסטי המתכונים הקודמים ניסיתי תמונות גדולות וקטנות משולבות בשלבי ההכנה. אם יש לכם הערות, ספרו לי.
המוסד למדעי הטיל שבבית יהושע שמח לדווח כי נתקבל שם הזוכה בפרס דארווין לשנת 2007. הטקסני החביב היה חובב אלכוהול. ההבדל הקטן הוא שהוא אהב לצרוך אותו הפוך. מהרקטום. אבל עם הקפדה על יין איכותי, כי מה שגמר אותו היה זוג בקבוקי שרי. טוב שלא איזה סינגל-מאלט בחוזק חבית.
מדעני המוסד נהנו השבוע משפע סינגל מאלטים בחתונת אחד מחברי המוסד. שניים. זה המון לחתונה. אחרי ארדבג 10 ולגבולין 12 מצוינים הגיע תורו של בלנד מוזר בשם ג'וני בלו. המוזר היה שלמרות הדם הכחול הזורם בעורקיו (ליבו הוא רויאל לוכנגאר) נטען כי הטעם היה פשוט רע ומיותר. מר וחמצמץ ולא מעניין. כותב שורות אלו השאיר אותו בכוס, ואילו מדען אורח מניו זילנד בחן את האפשרות לשימושים אלטרנטיביים בנוזל העכור – "Maybe I should try to drop my pants and stick my d*ck in the glass because it sucks so hard".
כותב שורות אלו ניסה להסתכן אל מעבר לתחום המוכר. בירושלים נפתח לפני חודשים ארוכים "בר עץ – הפעמון". טוב לא באמת. יש תמונה של פעמון החירות, מתחתיה כתוב BELL (למי שלא זיהה) וכותרת המשנה היא Wood Bar. כלומר יש ביסטרו-בר, בר-מסעדה, פאב-אירי ועכשיו בר-עץ, החידוש החדש. יש לו כ10 ברזי בירה טובים (ברבר כהה וגם בהירה כל השנה!) ואוסף משתפר והולך של ויסקי (ספרתי ולצערי לא רשמתי לפחות 10 בקבוקים ממזקקות שלא הכרתי, ואני מכיר לא מעט). טעמתי Smokehead, שמסומן "Islay single malt" אבל לא מצוין הגיל או המזקקה. אמרה לי Islay שמדובר בסינגל ששומרים על מקורותיו בסוד. אבל לפני שמתחילים להתעמק בדראם הקטן (33 ש"ח לצ'ייסר), הווליום המוגזם-גם-ככה עלה ועלה עד שאוזני חישבו להתפקע מכאב (בחתונה של יום האתמול על רחבת הריקודים לא היה עד כדי כך נורא!). אחרי שתי בקשות להורדת הווליום(("מצטערת, ככה זה כאן בסופי שבוע". פה!)) נאלצתי פשוט לזרוק שטר על השולחן ולברוח החוצה מול עיניהם המשתאות של חברי, אחת מהן הצטרפה אלי לקור של חצות-וחצי בחורף הירושלמי וחיכינו כמה דקות שגם שאר החברה יסיימו את הצלחת וישלמו. זו היתה הגזמה חסרת תקדים ורבת דציבלים ודעותי כרגע על הבר הזה חלוקות 🙁 אני לא אטרח לספר לכם גם על עשן הסיגריות שזרם חופשי ישירות ממאחורי הדלת לתוך שטח הפאב.
לגבי הסמוקהאד: ריחו המצוין מזכיר משהו גם מארדבג וגם מלאפרואייג. טעמו הזכיר לי בעיקר קצת מהעדינות הצעירה והמתקתקה של ארדבג 8 ((שיש לי בחוזק חבית בבית – כאן מדובר על 43 אחוזים רגילים)) אבל היה בו רמז לעשן הייחודי של לאפרואייג, עם הדגשה יתרה על כמות העישון. אם הייתי יכול להתפרע עם הימור משוגע הייתי אומר שמדובר באמת בשיתוף פעולה חריג ומוזר שכזה – ארדבג צעיר (8) עם המים והזיקוק של ארדבג אבל עם "שחקני חיזוק" במאש בצורת שעורה מהעישון המקומי של לפרואייג. אחרים באינטרנט מוצאים בו את טעם התה לפסאנג סושונג העדין של לגאבולין. בכל מקרה התוצאה בעלת טעם נעים לחובבי העישון החזק – אבל כל כך מעושן שממש יוצא לגמרי מהאיזון. לא רע, אבל כנראה מיועד לשתיה עם קרח או בקוקטייל ולכן חוסר האיזון המכוון. ג'ים מארי אהב אותו מאוד ונתן לו ציון די גבוה של 92, ומסתבר שיש לו גם גרסת פרמיום עכשיו.
בפעם הבאה אבוא בשעה נורמאלית, לא בסופ"ש (חמישי?) ואנסה כמה דברים אחרים שלא הכרתי מהבר המדובר, ומקווה שלא יגרשו אותי בצווחות מערכת הסאונד שלהם.
יום שני, 17 בספטמבר: טוב… מי שעקב עד עכשיו (במיוחד מי שקורא אצל גיא את הפרק שלפעמים מקדים אותי) יודע שזהו יום המזקקות הגדול. איילה כונתה לא אחת The Whiskiest island ולא בכדי. בויקיפדיה האנגלית יש לויסקי של איילה ערך, ובלי הרבה קשר אליו כתבתי אחד גם בויקיפדיה העברית, והם משלימים אחד את השני כרגע (כולכם מוזמנים לעשות שיפורים והשלמות), ומי שלא מתעניינת בויסקי שתדלג לפוסט הבא, שיוקדש לטבע ונופים (למרות שיש גם כאן כמה תמונות שהן לא של ויסקי 🙂 )
קמנו שאננים ומאוחרים, פיספסנו סיור בלגאבולין אז הלכנו "לשרוף זמן" בטיול בלפרואייג. בנקודה זו ראוי להזכיר שלא כל המזקקות נותנות סיורים כמו באיילה, אבל אני שמח להגיד שלקחנו ארבעה סיורים בטיול, ותמיד למדנו עוד משהו חדש או שניים…
איילה מפורסמת בתור אי שמייצר ויסקי מעושן ובעל ניחוחות ים, אבל זה לא מדויק. רק שלוש מזקקות מייצרות ויסקי מעושן "מטורף" (לגאבולין, לפרואייג וארדבג של דרום האי), שתיים מייצרות אותו מעושן למחצה כמו מאלטים אחדים של ספיי וההיילנדז (בואומור ויותר ממנה קילכומן, ובקרוב פורט שארלוט) ושלוש מזקקות מייצרות דראם עדין יחסית (בונאהבן, קול-אילה וברוכלאדי). אם סופרים את השכנה מג'ורה, היא מצטרפת לקבוצה הבינונית בקושי. הטעם של איילה גם מפורסם כבעל ניחוחות של ים והמסורת אומרת כי זה בשל העובדה שהמחסנים קרובים לחוף. האמת היא שמלבד חביות ספורות שבאמת מאוחסנות קרוב לחוף ונשטפות במי ים מלוחים בעת סערות, רוב החביות היום מאוחסנות הרחק במעמקי היבשת אחרי הזיקוק, כי מדובר במליוני פאונד של סחורה ועם זה לא לוקחים צ'אנסים – מפזרים את הסיכונים בין הרבה מחסנים רחוקים זה מזה. טעם הים המפורסם מגיע מטעם הכבול שמכיל מלח ים ואצות בגלל הסופות שפוקדות את האי. סיפרו לי שישנם שדות כבול שאפשר להריח בהם את הים בחודשי החורף גם מאות מטרים לתוך היבשה.
אז הרסתי לכם רומנטיקה? המזקקות כבר לא מאחסנות ליד הים את החביות, וגם הליתות לא נעשה יותר במקום. ליתות מצריך כוח אדם, סבלנות והמון שטח, ותהליך העישון גם הוא עדין וארוך ולעיתים מסוכן (למזקקת קילכומן כבר קרתה פאשלה). כל מזקקות האי היום קונות את הלתת ממפעל מרכזי של תאגיד דיאג'ו, שמעשן להן את השעורה בדיוק נמרץ לפי הכמות שהן דורשות, עד ל60ppm ((שזה אומר 60 חלקים מתוך מליון פנולים. מה זה פנולים? זה החלקיקים המסרטנים והטעימים בויסקי 🙂 )). המזקקות ה"רגועות" כמו בונאהבאן, מזמינות רק 2ppm, לגאבולין מזמינה 35ppm ומזקקת לאט לאט (דוד של 10.5 קוב בערך לאורך 10 שעות, פי שתיים מרוב המתחרות ואולי הזיקוק האיטי בסקוטלנד) בדוד עם צוואר שיורד מיד ושומר על מקסימום טעם עדין ומתוחכם. ארדבג מתחילים משעורה מעושנת ביותר (57ppm נדמה לי) אבל מאבדים חלק מהטעם בגלל זיקוק יותר מהיר (לטענת המדריכה שלנו בלגאבולין!) ואילו לפרואייג שהוא המאלט המעושן ביותר, לא מסתפקים ב-45-50 שמספקים דיאג'ו, ומוסיפים 20% ליתות משלהם, מעושן בעשן כבול מהמרבץ הספיציפי שלהם ל60ppm משוגעים או יותר, ובכך הם אחת מ8-9 המזקקות הבודדות בסקוטלנד שעוד מעשנות בעצמן. קילכומן השניה על האי (ושמעתי שגם בואומור, אבל לא מצאתי לכך סימוכין). עישון לרמות כאלו מצריך כמעט יממה של עישון, ובכמויות קטנות בכל פעם, ואין לכל המזקקות את כוח האדם לזה, ולכן מוותרים על הכבול ה"פרטי" של המזקקה וקונים מהמפעל המרכזי של דיאג'ו שמעשן את כולם באותו כבול אחיד. מייקל ג'אקסון טען למשל שהמעבר בשנות השבעים של ארדבג מליתות פרטי למלתתת דיאג'ו שינה את טעם המאלט לפחות שמנוני וחומצי, והוא מייחל שיחזרו לטעם של הזיקוקים שיצאו משם לפני 76 (לי יש 1977 בבית שלא היה יקר, ואילו בקבוק 1975 עלה במזקקה 400 פאונד(!) – אפילו שמדובר בסינגל קאסק 30-32 שנה, זה יקר בטירוף)
מה בכ"ז משנה את טעם הכבול בין המזקקות? כמובן שתהליך הזיקוק משנה מאוד- קצב וחום וצורת הדוודים, אבל הרבה מטעם הכבול של הויסקי מגיע מהמים ולאו דווקא מהלתת. מתאר את זה מייקל ג'קסון יפה בספרו "סקוטלנד והויסקים שלה" שלצערי אזל לפני שנים מהחנויות – הוא מטייל למקורות המים ורואה בעיניו את הסיבה. ארדבג לוקחת את המים גבוה מאגם אוגידייל כמה מאות מטרים מהמזקקה (הוא זוכר שבאחד מביקוריו שם הוא הציל כבשה מטביעה באגם ומאז טעמו האסוציאטיבי מוצא צמר במאלט שלהם 🙂 ) ואילו לגאבולין מקבלים את מי הנחל שלהם אחרי ששצפו כמה קילומטרים ו"ליחכו" כבול מקירות הנחל, ולכן יש בו מגוון טעמים אחר לגמרי (בתמונות תוכלו לראות כמה כהים המים של הנחל בלגאבולין ובקילכומן), ואילו הנחל של לפרואייג יותר רגוע אבל הכבול שדרכו הוא חורץ הוא סיבי יותר ומכיל צמחים אחרים. המים האלו שנראים לנו "מלוכלכים" משמשים בתור המים למאש שמתחיל את תהליך ייצור הויסקי, והטעמים נשארים בהחלט גם אחרי הזיקוק.
ואחרי הרבה הקדמה "טכנית" , הטיול: התחלנו במזקקת לפרואייג, שם אני חבר במועדון, ולכן הגיעה לי כוס משקה. לקחנו את הסיור והספקנו לטעום שעורה לפני ואחרי העישון (מאוד מומלץ) וגם לצלם עישון בזמן אמיתי בתוך ה"קילן", אבל ברחנו לפני שקיבלתי תעודה ודראם, כי רצינו להספיק גם לסיור בלגאבולין וגם קפצנו לחנות המזכרות של ארדבג. את כל הפרטים תמצאו אצל גיא, כולל הידיעה המרעישה על לגאבולין 21 שנה שמופיע בקרוב על המדפים ותיאורים של קריסטן אהובתו. זה היום שבו צילמתי הכי הרבה, והמיון קשה. אני אתן לתמונות לדבר:
בשלב זה החלטנו שעד כמה שמזקקות האי מגניבות, בא לנו טבע. טיילנו קצת (מרוכז בפוסט הבא) וסיימנו בצפון מערב האי בערב מהוואי האי בחנות המזכרות של מזקקת קילכומן. לראות את המזקקה כבר היה מאוחר (אפילו אור בחצר המשק אין להם, והיה לילה בלי ירח… חוכמולוגים!) אבל קיבלנו הרצאה עניפה על שמורת הטבע שבצפון האי, על המגוון הענק של ציפורים גרינלנדיות שבאות לחרוף באיילה בדיוק של שעון ב15 לאוקטובר, על החווה של הרשות לשימור ציפורים שמחזיקה באי עדר של 200 ראשי בקר משובחים שגידולם עוזר בתחזוקת בית הגידול לציפורים הנדירות יותר והנדירות פחות, ומכירתם ממנת סובסידיות לחקלאים כדי שיקצרו את השדות בשיטות יותר יקרות ואיטיות אך כאלו שיצילו ציפורים מקננות קרקע ממוות, בינהן נדירות ביותר. בהמשך הערב שרו לנו באנגלית ובגאלית על לוך אינדאל ואיילה, וקיבלנו רסיטלים לגיטרה וכינור וקצת ריקודים מסורתיים. בין השאר קניתי לי עוד כוסות גלנקיירן למזכרת ובקבוקון "רוח חדשה"/"זיקוק חדש" שיושן רק 3 שבועות בחבית. רשמית אסור לקרוא לזה ויסקי, אבל ביננו יש לזה טעם של משהו שהולך להיות פנטאסטי. הנה טעימה צילומית קצרה, שימו לב לצבע המים הנכנסים למאש. זכרו אגב שהכבול הוא לא מה שנותן את הצבע לויסקי, הוא יוצא מזוקק שקוף ומקבל את הצבע אך ורק מהחביות.
קילכומן החמודה היתה ראויה לביקור יותר מושקע. האי מאוד גאה במפעל הקטן, המשפחתי והמסורתי הזה שבא כולו ממימון עצמי לפי השמועות. המזקקה לבד מגדלת את השעורה, מלתתת במקום, מזקקת, ממלאה חביות ומתכננת אפילו לבקבק במקום, שכל זה מאוד נדיר. בין השאר הם גם בחרו בשביל הטעם המיוחד לזקק בדוד של 2070 ליטר בלבד ((גלגלו ל2/3 הדרך בעמוד הזה כדי להבין את גודל הענין, גם משמורת התזקיקים שלהם פצפונת וחמודה)). זיקוק בדוד קטן משמעו הרבה יותר הוצאות על אנרגיה אבל שליטה הרבה יותר טובה בתוצר. למעשה הדודים שלהם (לעניות דעתי) קטנים יותר מאשר אלו של אדרדאואר, מה שהופך אותם ביחד עם גודל חצר החווה הקטן להיות המזקקה הקטנה ביותר בסקוטלנד ((וכדי שתרגישו חווה אמיתית מגיעים בכביש לא סלול הכי גרוע שיש)). לא השמעתי את זה באדרדאואר כי שם כבר חטפתי מבט עצבני כשהעליתי את השם קילכומן בהקשר אחר, ואדרדאואר מאוד גאים בתואר הקטן הנוכחי שלהם. מעוד כתבה על המזקקה למדתי שהליתות המקומי שלהם הוא ל25-30ppm שמפיק 40% מתוצר הויסקי שלהם ויסומן על הבקבוקים "קילכומן 100% איילה" ו60% מהזיקוקים נעשים עם לתת 50ppm פנולים מפורט אלן מאלטינגס והבקבוקים יסומנו רק "קילכומן" (ומזה טעמתי ואהבתי). וכך הם מצטרפים לעוד מועדון קטנטן של אולי 3 מזקקות שמפיקות מאלטים בשתי רמות עישון שונות.
איפה עוד בעולם מבעירים דברים קדושים? אני לא מדבר על קטורת בכנסיות, אני מדבר על המקבילה של להעלות את ספר הסידור או תהילים באש בגלל שהוא קדוש. אולי זה קורה בוויקה או במסורות של הלוויות ויקינגיות, אבל כאן באיילה חומר הבערה הקדוש (לחובבי ויסקי) הוא האדמה עליה אנחנו דורכים. הכבול הגמיש הזה הוא לא בוץ מת, אלא אלפי שנים של צמחים נרקבים דחוסים בשכבות. יש לו ריח אחר מהבוץ שאתם מכירים מהמילואים, יש לו טקסטורה אחרת מהבוץ של החורף במושבים. תחשבו יותר דומה לאדמת הכבול באיזור אגמון החולה, רק שכאן הכבול מכיל אצות שנשטפות לחוף, תפרחות של heather שאני לא סגור מה שמה בעברית, וצמחים מקומיים אחרים, שמעניקים טעם עשן שונה ומעניין, יוד מהאצות, מלח מהים, ושנים (אלפי שנים!) של דה-קומפוזיציה ורה-קומפוזיציה, ואלוהים יודעת מה…
כששורות אלו נכתבות ביום רביעי, אני יכול רק לדמיין. כשהן מתפרסמות ביום ראשון של שבוע אחרי אנחנו בערך יממה אחרי שנחתנו על אדמת איילה, ואולי הספקנו לתפוס הופעת ג'אז ובוודאי כבר ביקרנו לפחות בשתיים משלושת המזקקות של דרום האי, הנחשבות אולי למעושנות בעולם (עד שתיפתח פורט שארלוט שכתבתי עליה בעבר). לגוולין הוא האריסטוקראטי שבמאלטים, לפרואייג כנראה המעושן והפרוע בינהם כמו קומזיץ על החוף, וארדבג גם הוא פשרה מצוינת בין השניים. כמה מהבקבוקים שמיוצרים כאן באופן סדרתי מגיעים פעם אחר פעם לראש רשימת מצעד המאלטים של כל הזמנים. הנה העשיריה הפותחת, לפי דירוג ויסקי מגאזין:
10 Longmorn 25 year old 45%
9 The Macallan 30 Year Old 43%
8 The Macallan 50 Year Old Millennium 43%
7 Lagavulin 16 Year Old 43%
6 Macallan Gran Reserva 18 Year Old 43%
5 Ardbeg Provenance 55.8%
4 Highland Park 18 year old 40%
3 Springbank 35 year old 46%
2 Talisker 20 year old 58.8%
1 The Macallan 18 year old 43%
את הלגאוולין יש לי כמובן בבית, ומשאר הרשימה ננסה כמובן לטעום או להשיג 🙂
גם יצא לנו לבקר ברב המזקקות ברשימה הנ"ל. רשמים כשנחזור! 🙂
ג'ים מקיואן לקח בידיים את ברוכלדי שעמדה סגורה כ6 שנים, הרים השקעות של מליונים, למד את נבכי הסודות של השיטות השונות של הזיקוק, ועכשיו מתחילים לצאת ניצוצות. כל מה שברוכלדי מוכרת עד היום בשוק זה עדיין מהסטוקים הישנים שבחביות (עכשיו יצא לראשונה 18 שנה לפי הכתבה), אבל המזקקה נסגרה ב1996 ומקיואן פתח אותה מחדש רק ב2001, עכשיו התחילו לצאת הבקבוקים החדשים שזוקקו ע"י מקיואן בדודים משופצרים, בעיבוי יצירתי ובחביות מאוסטרליה. האמונה והאגו מתחילים לפרוע צ'קים – ברוכלדי "פורט שארלוט" הצוציק בן חמש שנים (זהירות PDF), בוקבק עכשיו בחוזק חבית ומרשים בתחרויות את ותיקי השוק. רבותי וגבירותי – המזקקה הזו ראויה למעקב צמוד, נראה לי שאני וגיא מאוד נהנה בביקור שם 🙂
למי שלא רוצה להתאמץ עם כל האנגלית, להלן תוצאות טעימה שערך המאלט אדבוקייט בגליונו האחרון:
מקום ראשון: ספרינגבאנק 35 שנה
מקום שני: גלנפידיך 34 שנה
מקום שלישי: מורטלאך 36 שנה וברוכלדי 5 שנים
מקום רביעי: בונהאבן 27 שנה, שגם זה כבוד לא קטן.
לא מצאתי מה היו הקריטריונים או הפרמטרים למיקום, אבל זו רשימה משוגעת למדי להיות מצורף אליה. אני לא מוצא גם הרבה תיעוד על הבקבוקים האלו, יכול להיות שמדובר ברשימה ספיציפית של "בקבוקים חוזק חבית ששוחררו השנה לראשונה" או משהו כזה מאוד ספיציפי, אבל עדיין יפה להם. "פורט שארלוט" חמש שנים, הידוע בכל הפרסומים שלהם בתור PC5 נקרא על שם מזקקת פורט שארלוט שסגורה מאז 1929, ועליה כתבתי לפני שבוע בבלוג. השעורה לותתה לפי 40ppm פנולים, שזה ריכוז עשן וכבול שמזכיר את השילוש המעושן הדרומי של ארדבג, לגאוולין ולפרואייג. הדראם הרגיל של ברוכלאדי הוא 5ppm עדין בלבד, אני מקבל את ההרפתקאה הזו בזרועות פתוחות 🙂 מת לטעום אותו כבר… לצערי בקבוקים למכירה כנראה שכבר אין.
כמו שכתבתי בעבר, כשעוד לא ידעתי מספיק על סינגל מאלטים, ההמלצות של אנשי המכירות של ג'יימס ריצ'ארדסון בדרך כלל קלעו. כך הרווחתי בחסד את הגלנמוראנג'י טראדישיונל (קאסק) ואת הארדבג 1977 (שמסתבר שהוא כנראה "רק" 13 שנה ולא 25 לפי איילה). הפעם שתאכזבתי משהו. הסלר ת'ירטין לא מימש את ההבטחות של ריחות ים וטעמים מלוחים, הוא הסתבר דווקא כמאוד פירותי ואפילו טיפה מתקתק. חייה מוזרה – לא רעה בכלל אבל יותר פירותית מה שאני מצפה מסינגל בכלל ומגלנמוראנג'י בפרט. אז אני מכין רשימת קניות לחברי הנוסעים מדי פעם לחו"ל כדי לעבות את האוסף. אתם מוזמנים להציע תיקונים והמלצות, ותודה רבה מראש להמשיך לקרוא מחסן 13, מה הלאה?
