מחממים קנה – הכנסת חוזרת עוד רגע מהפגרה

אתם מריחים את זה באוויר? הריח הזה של אותו היום הקסום של "אחרי החגים", מתי שהכל יסתדר ויפתח ויסגר לפי מעמד הפקידים… אותו "אחרי החגים" מסמן גם את חזרתה של הכנסת מפגרה, וחזרתם של מאבקים בחקיקה לכותרות. רק כדי לתת לנו זריקת עידוד, התפרסם היום שמרשם התושבים (ההוא שדולף) צריך יישום מחדש, וכיוון שהיום הוא יושב עדיין על מערכות VMS של דיגיטל… כלומר קומפאק… 'סתומרת HP, אז הם ימשיכו לפי אותו פטור ממכרזים ישן ורע לתחזק את הישן ולבנות את החדש תמורת 24 מליון ש"ח צנועים מכספינו. צפו בקרוב לאגרון בשם חדש, עם תמונות ממשרד הרישוי ופיצ'רים מגניבים של WEB2.0, יהיה חם ומגניב. זוכרים ששטרית אמר שמאגר ביומטרי עם אבטחה עילית זה רק 10 מליון בשנה? הנה איך מוציאים פי 2.5 מזה על מאגר קיים ולא שמור…

פתיתים אחרים מהשבוע החולף: תעודות פטירה עם מידע רפואי פרטי מתגלגלות ברחוב, משרד הבטחון התברר כפשלן בשמירת סודיות פרטיהם של נכי צה"ל.

אז קיבלנו את זריקת העידוד, במטה פועלים שבסופ"ש זה או הבא תהיה עוד הפגנה (הודעה סופית בהמשך), הפעם אנחנו מקווים של קצת יותר מ-250-300 איש של ההפגנה הקודמת, אבל אנחנו צריכים עוד מתנדבים לארגון והפצת החדשות. אנחנו מקווים שיהיה בה ייצוג של כל הסקאלות – הפוליטית והחילונית-דתית. אנחנו נדבר שם על פרטיות אזרח מול השלטון ככלל ולא רק על בעיות המאגר בפרט. הנה איך אתם יכולים לעזור:

  1. אנו רוצים לגייס דעת קהל גם אצל ציבורים שאנשי המטה – בעוונותיהם – אינם מקושרים בו. אנשי ימין, מתנחלים, חרדים, יוצאי יחידות קרביות – להמון פלחי אוכלוסיה יש המון מה להפסיד מאובדן פרטיות וסודיות. לא מעט קצינים היום נרדפים בחו"ל כשהם מנסים לצאת ללימודים בזהות בדויה, לחרדים אולי יש סודות משלהם לשמור עליהם, אנחנו באמת לא יודעים על אילו "כפתורים" נכון וכדאי "ללחוץ" כדי שעוד אנשים יבינו שזה נוגע לכולם.
  2. בהקשר זה: מובטלים? עובדים קשה מדי? סטודנטים? לא שמחים לסחוב את עצמותיכם עד לתל אביב? אולי תרצו לקחת מגבר ואישור מהמשטרה ולארגן הפגנה מקומית בירושלים, אילת או חיפה? בשמחה! אני חושב שמספר הפגנות יראו אפילו יותר מרשימות מאחת מרכזית בתל אביב, שגם ככה תפורש מידית כ"שמאלנית ואנארכיסטית". אין צורך לתאם עם המטה, אבל אנחנו נעזור לכם להפיץ את דבר קיום ההפגנה באתר המרכזי שלנו. מצידנו שתהיה הפגנה אחת חרדית, אחת ימנית, אחת ערבית, וכן הלאה. אין אזרח בארץ שלא בפוטנציאל להפגע מהחוק הזה, ואם לא מתאים להם להפגין בתל אביב, אדרבא, שישמיעו קולם בסגנונם האישי, אבל פרטיות היא דבר שחייב להיות בסיסי ומרכזי במסר, כי הוא חשוב לכל אדם.
  3. סטודנטים – עשו שימוש בועד הסטודנטים בקמפוס שלכם! השבוע אולי מאוחר מדי, אבל גם בסופ"ש הבא אפשר להפגין בנושא! בואו השבוע להפגנה שנו ואנחנו נבוא להפגנה שלכם בשבוע הבא!
  4. אנחנו אוספים חתימות למכתב שני של פרופסורים ודוקטורים שישים דגש על פרטיות מול משבר האמון בין אזרח ומדינת מעקב שמייצגת החקיקה של חוק זה ושכמותו. אנחנו צריכים את עזרתכם בגיוס אנשים בולטים מעולם המשפט, החברה והאקדמיה בכלל לחתום עליו. אנא צרו קשר עם מארגני המכתב לפרטים נוספים בכתובת המטה bioxright+professors בג'מיל.
  5. מכתב דומה מתארגן מטעם מקצועני אבטחת מידע. אם אתם מכירים אנשים מובילים בתעשיה או באקדמיה שעוסקים בנושא, במיוחד קציני אבטחה וראשי ארגונים הנסמכים על פרטיות (בנקים, שירותי בריאות), או ראשי חברות אבטחה ותוכנה (גיל שווייד! בוא תחתום!) – אנא הפנו אותם אל דורון אופק (דורון(ב)אופק.ביז).
  6. עדיין לא מאוחר לשלוח לנו רעיונות לסיסמאות ועיצובים של מדבקות, אני מקווה שיהיה לנו משהו יותר חזק להפגנה במוצ"ש, אתם מוזמנים לשלוח לג'מיל של המטה בכתובת bioxright+stickers.
  7. אם למישהו יש מכרים בעולם הבידור, במיוחד זמרים או כותבי שירים שיש בהם צד אקטיביסטי, תנו להם צלצול. הייתי שמח אם מישהו היה משחרר איזה שיר מחאה לרדיו או יוצר ספלאש תקשורתי פופולארי מסוג דומה. לצערי את קולות המחאה של גפן, ניני, אלברשטיין ואנשים חושבים אחרים אנחנו שומעים בהקשרים של שלום מדיני, כולם מדברים על שלום, אחד שר על הצדק, אבל אף אחד לא מתייחס לכלל חירות הפרט של אזרחים במדינתינו. אולי אפילו איזה ראפר שיעיר את הרחובות עם וריאציה על "להיות עם חופשי בארצנו"?
  8. האם אתם חברים בתנועת נוער או מקושרים אליה? נשמח אם תראו בערך הפרטיות בדמוקרטיה משהו שחשוב להלחם עליו, ולא אכפת לי אם אתם מהשומר הצעיר או מבני עקיבא.
  9. תקשורת והעברת הודעות – אני מזמין אתכם להרשם לרשימות תפוצה, ראו את הפוסט הבא.
  10. המטה מנסה לארגן מתנדבים ללובי זמני בכנסת בשבועות הקרובים, עד שנצליח להפיל את החוק במתכונתו הנוכחית (נוציא ממנו את ענין המאגר). במקביל פועלים בתיאום עם חברי כנסת להקמת שדולת פרטיות בכנסת. לנושא הזה צוות הלובי זקוק נואשות למתנדבים רציניים ואחראיים, אנא פנו לbioxright+privacylobby בג'מיל או ישירות ליהונתן קלינגר.
  11. הגענו לשלב שבו לחלק מהפעולות אנחנו צריכים לגייס כסף, אבל אין לנו עמותה שתגבה אותנו ללא תנאי. יתכן שנמצא מי שיאמץ אותנו (למי יש רעיונות?) אבל כרגע מסתמן שנאלץ לפתוח חשבון משותף ולהתחיל לשקול הקמה של עמותה להגנת הפרטיות או איזה שהוא דמוי EFF ישראלי. אם מענין אתכם להשתתף בהקמה או ריכוז פעילות כזו, צרו איתנו קשר.

ולבסוף פתיתים מטרידים מהעולם: באוגוסט סיפרו לנו בלונדון כי מצלמות מעקב מסייעות או "משמשות בחקירה" של המון פשעים, אבל עדיין לא ברור אם ההוצאות האדירות של כספי הציבור מצדיקות את התוצאות. הרשויות מיהרו להודיע שהמצלמות גם יעזרו לחזות התקפות מראש, אם רק יתנו להם לאסוף מספיק הסטוריה אישית של נוסעים בעייתיים, כוח מחשוב לזהות שפת גוף בעייתית וכולי – משטרת מחשבות FTW… בינתיים ניסוי זיהוי הפרצופים הגדול של קוריאה נראה מוצלח להפחיד בעיני – מצלמה שקולטת נהר אדם בתחנות רכבת מצליחה לזהות פרצופים בדיוק של בערך 90%. כלומר אם יש לך מספיק מצלמות שקלטו את אותו אדם בכמה מקטעים ברחובות שונים, אכן יש סיכוי גבוה יותר שיהיה לך זיהוי יותר מדויק וגם מעקב אחרי המסלול בו הוא הולך, וזה בלי לעקוב אחרי הסלולארי שלו…

קיימות מול קנאות – בחברה, בניהול יחסי חוץ ובדמוקרטיה

כשיודעים שמגיע אסון אבל לא מונעים אותו, ככל שמחכים, כך גדל המחיר של ההתכוננות אליו. זה אנחנו מכירים מהחיים האישיים, את זה אנחנו גם יודעים היום לחשב כלכלית.

new pictures and reports of multiple deaths in Tehran #iranelectionכשמדובר על אסונות חברתיים, אנחנו לא נוטים לעשות את החישוב הזה. הרבה במדינה שלנו חושבים משום מה שאם נחכה, העניינים ירגעו. עם הדוסים (החייזרים בשחור שיורקים על חילוניות ברחובות מסוימים, מרביצים לנהגי טקסי ערביים, מולקים עמלקים ושורפים פחים) וגם עם החמאס (סוג אחר של קנאה דתית-לאומנית), ההתדרדרות מאוד ברורה. כמו שאומר אחד מהמרחיבים את חוק מרפי: אם נניח לדברים, הם יתדרדרו מרע ליותר גרוע (מן הפח אל הפחת?) אבל אף אחד לא טורח להפנים את זה. אם היו עושים שלום מסודר עם ירדן ונותנים עצמאות לפלסטינים בשנות ה-70, אולי לא היינו צריכים לדבר על חלוקת ירושלים ופינוי התנחלויות. אם היו מגלים יותר קשיחות ועקביות לגבי החברה בישראל (כן לפלוראליזם ולא לליברליזם רב-תרבותי מוגזם) לא היו לנו שסעים עמוקים כאלו בחברה הישראלית ובהגדרות סותרות של יהדות וישראליות.

אתמול בשיחה הזכרתי שדמוקרטיה היא מערכת שלטון מאוד לא יציבה, אבל בגלל כל יתרונותיה על שאר הזבל שבחוץ כאלטרנטיבה, חייבים להלחם עליה כל הזמן כדי להשאיר אותה במקום, זה משחק שיווי משקל עדין ומתמשך בין אדם לשלטון, ולצערי הוא אינו מתקיים אם עוזבים אותו לנפשו, הוא מצליח רק אם משקיעים רצון ומשאבים לשמור אותו מאוזן. קראתם אותי נכון – דמוקרטיה איננה שיטת שלטון בת קיימא, היא דורשת המון אנרגיה. אבל כמו שאמר צ'רצ'יל, זה הכי טוב שניסו בינתיים.

רוצים להשתתף בניסוי? אני בהחלט מרגיש חייב, אבל אין לי מספיק פנאי לעשות את זה כל הזמן. אני מרגיש שאוזל לנו הדם מהקמפיין נגד המאגר הביומטרי, ויש עוד חוקים מסוכנים בדרך. אנחנו צריכים אנשים, גימיקים, ג'ינגלים, סיסמאות, סטיקרים, טורי דיעה ומאמרים שיעוררו את העם נגד החוק, כי המחיר של שקט בדעת הקהל יהיה מאוד יקר כשנגיע לסוף הפגרה והחוק יעבור. אני פונה כאן שוב לקהל הרחב ולחברים שלהם, אם יש לכם קצת פנאי לאורך השבוע ובא לכם להצטרף למאבק על מעט אופיה הדמוקרטי של המדינה שלנו, יש את מטה המאבק בחוק הביומטרי (ועוד מטרות נהדרות בעד הדמוקרטיה), ואני קורא לכם להזכר שדמוקרטיה צריכה להיות ערך תרבות ולא רק זריקת פתק לקלפי פעם ב3 שנים בממוצע.

בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה :( אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.

שואה כיסודות של בית לאומי

זה לא נושא חדש, אין לי מושג מתי התחילו אנשים לבוא ולהגיד את זה בגלוי, אבל למרות שהשואה היתה ההצדקה העיקרית והצדקה לא רעה להקמת המדינה, קשה לראות בה באמת הצדקה להמשך קיומה, ואולי אפילו מסוכן לעשות את זה. זה עלה לי שוב אחרי ויכוח לא נעים שהיה לי עם חבר טוב של המשפחה בפסח, בעקבות קריאה בהגדה הקיבוצית קטע של ביאליק שאומר באיזה מקום לבני ישראל המטיילים במדבר שיניחו לנופלים ויתנו לגופותיהם להאסף אל חולות המדבר, כי יש משהו יותר חשוב לעשות. ביאליק נפטר ב1935 אז הוא לא דיבר על השואה, אבל הכיוון והכוונה לא היו שונים, כי ביאליק בכל זאת ראה גם הוא את הזוועות האלו קורות לפני כן ברוסיה ומקומות אחרים (ראו ערך "עיר ההריגה"). אחרי טיפה חיפוש מצאתי כתבה של מיכל קפרא על שואה וסאטירה (חלק ראשון ושני) ומשם הגעתי לפוסט הזה, ואז ראיתי שעוד שתיים מחברותי (רוני ובצורה כזו או אחרת כרמל) מרגישות דומה. הגדיר את זה יפה ד"ר תאבת אבו-ראס לפני חודש (ואני בטוח שהוא לא הראשון), שמרכיב חשוב ובעייתי במחסום שבין היהודים (או אולי ספציפית אלו שהם דור ראשון/שני לשואה) לבין ערביי הארץ, היא ההרגשה הקולקטיבית של הרוב במדינה כמיעוט נרדף (וזה מונצח ב"אלא שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו"), ואילו המיעוט (שלעיתים נרדף) של ערבים בארץ מרגישים בכל זאת במעין שגעון גדלות, כאילו הם עדיין חלק מ"האומה הערבית" ואנחנו הפשפשים הפולשים.

האמת היא הרי לא לכאן ולא לכאן. יש לנו מדינה עצמאית שהיתה מתפקדת מצוין ולא מפחד אם רק היינו שמים בצד את הרגשת הקורבן ה"מיוחדת" שלנו, מבינים שגם לנכבה יש מקום שאפשר להפוך אותו למשותף במקום לסיבה להמשך החשדנות והחיכוכים. להגיד "הרביצו לנו אז אנחנו מרביצים הלאה", זו אותה השפה שיודע להתבטא בה בריון השכונה שמרביץ לחלשים כי הרביצו לו בבית. אסור לנו להמשיך בזה. הבריון הזה יוצר לו אויבים כבר שלושה דורות במקום להתבגר ולהשלים.

אבל לא רק צעירים חושבים ככה, ולא רק קומיקאים, ולא רק ערבים אקדמאיים חושבים. השבוע שמעתי את אותו הרעיון בדיוק מפיה של לאה שקדיאל, ואני בטוח שכיוון שאמרתי את זה כאן יבואו העונים ויתנו לינקים לעוד רבים וידועים שיסכימו איתנו שהגיע הזמן להפסיק להדגיש את ה"למה לא" ולהתחיל להבין ולהבנות את ה"למה כן". אנחנו אמורים להיות "אור לגויים" ו"מטרופולין לכל הארצות" או משהו, לא? למה מציון לא יוצאת תורה של צדק וחמלה? של שמירה על אדמה (שלא לומר אדמה שאמורה להיות קודש), של יצירת חברה יותר קהילתית ומשתפת? אני אצטרף לדבר כזה בשמחה…

אז לפני שאני מנסח לי בראש ולמקלדת מה אני חושב שצריך להיות המסר של ישראל לעולם, אתם מוזמנים להגיד גם בכמה מילים מה הוא המסר שהייתם רוצים שיהיה המותג החדש שלנו (או שמא אתם מתנגדים בחריפות לרעיון שלי להצנעת מותג "מדינת פליטי השואה")

מחשבות על דמוקרטיה 1: הסימולאקרום הישראלי

עדכון 7.4.2009: נראה שהשפה שבחרתי פה עברה את הגבול אז מיתנתי אותה קצת. לעוד פרטים קפצו לפה אם זה מעניין לכם, אבל חזרו לפה אם אתם חייבים להגיב (אתם לא, לדעתי הדיון הגיע למיצוי). במיוחד אני לא רוצה להמשיך שם את הדיון, אין לי איך לעקוב אחריו כמו שצריך.
עדכון 12.5.2009: כינוי האיש שאת התנהלותו ביקרתי שונה כדי שהדגש יהיה על ההתנהגות ולא לגבי האיש לכשיחפשו את שם המשתמש שלו בגוגל. עם הקוראים הסליחה, אבל האיש הגדיש היום את הסאה והעביר את הויכוח לפסים אישיים, אז אני חייב לנקוט משנה זהירות ולהחזיר אותה לפסים ענייניים.
עדכון 13.5 עוד יותר ענייני – אני מעיף את כל הכינויים המוגזמים שבהם השתמשתי כדי למנוע כל אפשרות לפירוש שגוי של כוונותי.

במסגרת התעסקותי בפעילות למען שקיפות ונגישות ממשל יצא לי להתחכך במספר פעילי דמוקרטיה ישירה שחולקים איתי מטרות בתחום. הפגישה בינינו היא כמעט תמיד על קו התפר שבין האידאולוגיה (האוטופית לעיתים) לבין הריאליזם של היישום בשטח ברמה טכנית, טכנולוגית ואנושית. למרות שאני פועל בכיוון, אני למעשה מאמין קטן מאוד ביכולת של מישהו לחנך בזמן את עם ישראל לחשוב ולהתנהג בצורה דמוקרטית – הפחד שלי הוא שהמדינה הזו תתיבש, תחרב, תפשוט רגל, תהפך לדיקטטורה או משהו בדומה לפני שנספיק לעצור את השטפון.

הישראלים הרי גדלו על ברכי ה"רק לא כצאן לטבח", ובנו לעצמם אתוס לאומי חילוני חדש כדי להקים פה מדינה. הציונים הראשונים מתוך התנגדות לצורת החשיבה של היהודי האנדרדוג הגלותי, אחריהם באו גלי העליה הסוציאליסטית מתוך התנגדות למשטרים ריכוזיים וחשיבה דתית צרה, אחריהם קמו התנועות הרוויזיוניסטיות, הכנענים (שהתנגדו בכלל להשאר מחוברים לעם שמפוזר בגולה), וכולי. הפצלנות והפלגנות לא הומצאו על ידי הציונות החילונית על פלגיה, הרי יהודים תמיד אהבו לשמור על בדלנות בכל קהילה שבה חיו כמעט – הלבוש השונה, הזקנים, השפה, המאון להתערב משפחתית, וסביר הרי שאלו גם קטליזטורים לפוגרומים בהיסטוריה. ומה קורה כשיוצאים מעבדות לחרות? מבקשים עגל, וניסים, ואחרי כמה שופטים דורשים גם מלך, נותנים לו את כל הכוח ביד ואז מתלוננים על חזרה לאנדרדוגיות. גם בישראל המודרנית מתוך הדמוקרטיה שלנו כבר היו לא מעט קריאות להמליך מלכים ("אריק מלך ישראל" לא היה הראשון), ואנחנו ממהרים לתת כוח ביד השלטון ולא מבקשים אותו חזרה. כידוע לכל מקיווליסט מתחיל – כוח משוחרר לא יוחזר, והוא משחית אבסולוטית. והרי על אנשים כאלו אנחנו גם מבססים את האתוס הישראלי, אחרי הכל.

צורת החשיבה הזו מביאה למצבים שהיו מצחיקים אם הם לא היו מחליטים על חיינו. עם ישראל לא רוצה להיות אנדרדוג ובורח מאירופה. עם ישראל לא רוצה להיות מיעוט מאוים אז הוא מגרש את יושבי הארץ. עם ישראל לא רוצה להיות דיקטטורת שייחים כמקובל במזה"ת אז הוא מכריז על דמוקרטיה, אבל מסתבר שמאוד מתאים לראשי ממשלה ושריה לשמור על מושבה הכפול של הרשות המבצעת גם עם לחי שניה של עכוזה הדשן ברשות המחוקקת (ולנסות להשתלט על הרשות השופטת כדי לא להיות מוסחים על ידי ההתנגדות המציקה). והרי לנו סימולאקרום מעניין: מדינת ישראל מתנהגת כצבא כובש בקולוניה של אימפריה דמיונית (הלובי היהודי בוושינגטון?), אבל אין לה באמת אימפריה שתגבה את כמות השטויות המסוכנות שאנחנו עושים פה. מה נשתמר לנו ומה למדנו ממאבק העצמאות הזה? מעם שנאבק לא להיות יותר פראייר של אף ממשל גזעני, הפכנו למדינת אפרטהייד שיוצרת את אויביה במו ידיה, ועם שהתפרק לו האתוס הלאומי של "עם לא פראייר" נשאר רק ההד הנבוב של "רק שאני לא אצא פראייר" האישי, האגוצנטרי והמפורר, הטועה לחשוב עצמו כ"אינדיבידואליסט" כשהוא דורס את האחרים בסביבתו.

אלו הישראלים שחותכים בתור, ברמזור, בקידום בעבודה. אלו אפילו הישראלים הנחמדים והמנומסים שלעולם לא יעשו זאת בתור בבנק אבל שולחים לי דפי עצות איך לחתוך תורים של מענה קולי במחלקות שירות לקוחות של ספק האינטרנט 1. אולי בגלל שבטלפון ובאינטרנט אף אחד לא רואה אותך או יכול לעלות עליך, אז אנשים מרשים לעצמם לתת ללשונם דרור, ולאגו שלהם להשתלט ולהשתפך. איפה דמוקרטיה ואיזו ישירה? אני מתקשה לראות איך ים של טוקבקיסטים "מטעם-" וסתם טוקבקיסטים סרי טעם יאפשרו לקולות שפויים לצוף ולהתבטא. למרות כל זאת אנחנו מחפשים דרכים לממש את האופציות.

מאיפה כל זה עלה לי פתאום? שניים ממכרי אנשי הדמוקרטיה הישירה, הוסיפו לערך בוויקיפדיה, אחד מסדרה של ערכים הנוגעים למנגנוני ממשל מודרניים למען העם. לאחר כמה גרסאות שפורסמו ונערכו (והערך אינו סופי), ביקר בו ויקיפד, חורת אות קלון בראש המאמר ובו הוא דורש את שכתובו כי אינו משתמש בטרמינולוגיה נכונה. הויכוח שנוצר בדף השיחה של הערך מגלה שהנ"ל הוסיף את ההודעה ללא התראה, ובעודו מוחה על השימוש במילים הלא נכונות, מסרב להסכים "לגלות" מה היא הטרמינולוגיה הנכונה למרות שכל המובאות מצביעות על כך שאין למונח תרגום לשפת עֶבֶר, לא דה-פקטו ולא דה-יורה 2. למעשה עם הזמן, האיש הודה כי הוא מוחה שכותבים את הערך אנשים עם ענין אידאולוגי ולא אלטרואיזם קדוש ונקי כלשהוא.

זו הנקודה שבה רובנו נפער עיניים משתאות. וכי מי יכתוב בויקיפדיה על נושא אם לא אנשים שמעוניינים בתחום ורוצים להביא את ההבנה בו לציבור? ומי מתנהג כך בויקיפדיה באנגלית, שיש בה עשרות אם לא מאות אלפי ערכים על שחקניות פורנו ועל כל פרק של סימפסונס, לוסט, הירוז וסיינפלד? האנציקלופדיה שמכילה יותר ערכים על שחקניות פורנו והסרטים בהם שיחקו, מאשר הויקיפדיה בשפות אחרות מכילה ערכים לגיטימיים. גם כך הויקיפדיה העברית מכילה שלל חסמים של נגישות, למה לו לאלמ|ג להתערב בעקשנות חודש ימים בערך שלא הוא יזם, שלא הוא תרם לו, ולתת בו אות קין ללא פתיחה של דיון לפני כן? הבעיה היא שמדובר בתופעה ידועה, מוכרת וחוזרת. בני קליקת הויקפדים הותיקים הזו מקפדים מאמרים ואת רצונם הטוב של התורמים ידע. במקום לתקן שתי מילים הם ישפכו 400-500 מילה כדי לחנך אחרים דרך השפלה וביקורת לא בונה. ספציפית אותו "אלמ|ג" יורד לאד-הומינם בויכוחיו, מאשים את הכותבים בחוסר ידע או הטייתו המכוונת ומכביר מילים במקום להשלים את מה שחסר בשליש מכמות ההשקעה של הויכוח (אני נדיב). כמה מהויקפדים הישראליים שכחו אולי שמדובר פה באנציקלופדיה פתוחה. עדיף שתכתוב חומר מוטה ותשאיר לאחרים לנקות ולארגן מאשר שלא תתרום ידע בכלל, ונראה ש"אלמ|ג" מעדיף שאנשים שלא עומדים בתקנים הנעלים שלו פשוט לא יכנסו לתרום זמן וידע לפרויקט. אני חושב שהוא חוטא לרעיון המרכזי של הויקיפדיה ויורה לפרויקט ברגל, כי את מעשיו והתבטאותו הוא מגבה בחוקים נעלים של ארגון כלל עולמי שמתחולל רק במוחו (שוב, הסימולאקרום אבל הפעם במיקרו) – אבל במציאות אין לו שולחים ואין חוקים שכאלו שיגבו את התנהגותו המכוערת והדורסנית.

תוספת מאוחרת 13.5.2009: אני חוזר ומדגיש בנקודה זו למי שמפרש לא נכון: אני ממשיך להניח שכוונותיו של אלמ|ג כנות וטובות וכל רצונו הוא שמירה על איכותה של הויקיפדיה, אני קובל רק על הדרך הפוגענית וההתקפות האישיות שבהן הוא נוקט. זו אינה דרך שבה ניתן לקדם דיאלוג, ללמד, לבקר או לקבל ביקורת, ובוודאי איננה דרך לשפר את מצב הויקיפדיה ולגייס לה כותבים, ובפסקה הבאה אני מנמק:

אלמ|ג היקר, זכור נא כי הויקיפדיה קוראת לאנשים לערוך בעזוז, ואילו אתה כויקיפד אמור לפטרל בין מאמרים חדשים, לעזור עם חיוך ובצורה תרבותית ולא לנשוך את השכנים 3, לא להניח כוונות זדון, לשמור על "ניטרליות" אבל להפנים שיש יותר מדרך אחת להבין את המונח ולעזור בדוגמא אישית במקום להקים מהומה, להתקיף אישית, להכביר בהוראות או לפתוח במלחמת עריכות.

ולידידי כותבי המאמר, אני מחזק את ידיכם (הלוואי והיה לי מספיק ידע לעזור במאמרים כאלו בעצמי), זכרו לא להתרגש מההתקפה כי כדי להגיע למשהו טוב, מותר להפעיל את הראש ולשבור חוקים אם זה מה נדרש 4.

הערה אחרונה לגבי תרומות לויקיפדיה מטעמים אידאולוגיים – אני לא חושב שאפשר לבוא בכלל בתלונות לאנשים שתורמים מרצונם וזמנם החופשי לפרויקט כזה, או להציב להם יותר מדי תנאים. כמה פרטי סטטיסטיקה מעניינים:
לויקיפדיה העברית יש 90K ערכים, לשפה 5 מליון דוברים (לדעתי יותר אבל נגיד)
לויקיפדיה באספרנטו יש 113K ערכים, שפה עם 2 מליון דוברים בלבד, אבל עם תרבות בעלת אינטרס בהפצת ידע ושיתוף ולכן סלחנות יתרה על מאמרים לא גמורים. האם צריך לפסול להם את כל הויקיפדיה?
ומה עם שפות "אינטרסנטיות" אחרות?
עדכון – הדוגמא גרועה, אדון בטיעונים מוצלחים יותר במקום אחר.

אז נשים בצד את איך שמתנהגים פרטים אינטילגנטיים ונחזור להמון (הנבער יותר או פחות). נשאלת השאלה: האם עם שמצביע לכיוון מוטה ימין, שנתן יותר מ10% מקולותיו לשר חוץ שרמז (או אולי הבטיח) לשלול אזרחות של ישראלים שלא תואמים את ראית עולמו, האם העם הזה בכלל מבין מה היא דמוקרטיה, והאם הוא מסוגל לקבל על עצמו את העול של הפיכתה ליותר פתוחה? על זה בפוסטים הבאים בסדרה של שלשולי מוח. אני אשתדל לא לשעמם :-)


1 זה בסדר לחתוך בתור כשלא רואים אותך? ואם זה בכלל עובד, אז את מי "דפקת"? את השיטה? את הספק? לא… דפקת את הלקוחות האחרים שמעוצבנים כמוך

2 סיבוב אחרון: לאחר התייעצות עם האקדמיה ללשון, מצדדת היום ד"ר קרן דובנוב עם כותבי הערך ולא עם הויקפד

3 על זה לא כותבים בויקיפדיה העברית

4 חוק שבירת חוקים זה אחד מחמשת עקרונות היסוד, עוד עמוד שמשום מה לא קיים בעברית

הפגנות יהודים+ערבים נגד אלימות

יהודים וערבים הולכים יחדיו בת"א-יפו, ואדי ערה ובאר שבע. פרטים מלאים

תקציר:

יום שישי: הליכה שקטה -בצל המלחמה בדרום
תכנית ההליכה:
– נתכנס בשעה 10:00 ב"במת מיצג" בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב
– נערוך פעילות שתכין אותנו להליכה ולהעברת מסר בשתיקה ברחובות העיר
– נצא להליכה דרך נווה צדק והטיילת עד לגן השניים ביפו
– נערוך מעגלי שיתוף והקשבה – סיום משוער בשעה 15:00

יום שבת: התכנסות שקטה של יהודים וערבים בואדי ערה
נעמוד בשרשרת אנושית, יד ביד, אחים ואחיות לארץ ולגורל משותף החיים כאן יחד.
נעמוד בשתיקה למשך שעה: 13:30 –12:30
נוכחות שקטה, עוצמתית של התנגדות לא אלימה.

שני ושלישי: התארגנות יהודית-ערבית בבאר שבע והדרום
. במהלך יום שני נקיים משמרות מחאה בבאר שבע ובשדרות
. ביום שלישי נקיים שתי משמרות מחאה שקטות- בנות עד 50 א/נשים- מפאת איסור ההתקהלות. אחת מול הפיקוד, והשנייה מול בית המשפט.