פולי איננו. כשנה וקצת אחרי שאיבדנו את בנאי, שכתב וביים לא מעט מהטובים שבמערכוני הגשש, ואני אפילו לא ראיתי אותם אף פעם מופיעים על הבמה, לא כשלישיה ולצערי בינתיים גם עוד לא כשחקנים. הולך ופוחת לו דור, ועצוב לי קצת היום.
פייר? סופר אכזבה.
נו באמת. כמה פאתוס וחורים בעלילה אפשר לסבול? כמה יכול הקהל לשבת באולם ולחטוף סתירות וסטירות? אני הרגשתי את האינטיליגנציה שלי נעלבת ונעלבת, אורך הרוח שלי התקצר והסוף בכל זאת הצליח להפתיע אותי בדליחותו. אפילו כריסטופר ריב (סיינטולוג ושחקן סוג ד') נתן יותר חיים לדמות הזאת. ואולי אני פשוט רואה את הפלאסטיק ההוליוודי ומחפש את החיספוס של ג'ין הקמן ומרגוט קידר.
הסיפור מוגזם, צפוי, מלא סתירות, וחסר עומק… למעשה כל מה שכיף או מצחיק בסרט תומצת כל כך טוב בקדימון שלא צריך ללכת לראות את כולו. חסכתי לכם 🙂