מוסר הומניסטי, מוסר יהודי וספקנות

שוב אני חוזר לארגז הטיוטות שבנפתלין. התחלתי לכתוב טיוטא, ואז חיברתי את זה להסטוריה המשפחתית שלי, ואז הגיעה הכתבה בערוץ 2 על סבא שלי כדי לסגור קצוות, ואז קרו מלאנתלאפים דברים והטיוטא נזנחה בקצה רשימת הטיוטות. אז קיצרתי קצת את הנושא, במקור היה "דמוקרטיה, הומניזם, אתאיזם, מוסר יהודי והפוליטיקה הישראלית". אוף, נושא כבד, אה? כמה מילים? לא לדאוג, אני כותב כאן מאמר אישי, לא מנסה להקיף את הכל. הרי אפשר על הכותרת הזו לבד להקים עוד שלושה בלוגים נפרדים. אחרי כן שוב שכב הפוסט הזה שנה שלמה בנפתלין שוב והנה אני שולף ומפבלש אותו…

אז הציצו רגע בכתבתו של יואב אבן ששודרה לפני כשנה בערוץ 2 על יום ההולדת של סבא שלי וחזרו לכאן, ואז אני אסביר גם איך הכל מתקשר.

חזרתם? ובכן לפני חודש חגגנו לסבא משה 104, הפוסט הזה הוא חצי-המשך לפוסט מלפני שנתיים על יום ההולדת ה-102 שלו. שם זרקתי כמה פרטים קטנים על המשפחה של סבי. בן ציון הקצב (אביו של סבא) היה איש מאוד סובלני (לא ששמעו אז כל כך על כפיה דתית, ובקושי היו חילונים ממילא), שנולד וגדל בעיר העתיקה ויצא למאה שערים ועדיין חי בתוך קהילה שמרנית וצפופה. הוא היה פתוח לדיעות וחדשות מהעולם. בביתו גרה לאיזו תקופה בת דודה סטודנטית שלמדה בסמינר למורות1, והביאה איתה מאזור השפלה משבים רעננים של סיפורי מהפכות אזרחיות ברוסיה. לפעמים היתה נפגשת חבורת אקטיביסטים בסלון, ובן ציון נשבה ברעיונות הסוציאליזם, עד כדי שיום אחד קם ונסע במיוחד לועידת ההקמה של ההסתדרות. בגלל שהאירוע היה בעל אופי חילוני למדי הוא רק הקפיד לא להצטלם בתמונה הקבוצתית המפורסמת של הכנס, שמא יגלו את הדבר מי מלקוחותיו. אז הנה הניצנים של מוסר חברתי חילוני, סבא שלי כבר "התפקר" לחלוטין, מכר טריפה במרכז העיר ושונא את החרדים.

מצידה השני של המשפחה, אבא שלי גדל בחיפה בית חילוני למדי אבל עם סבא שהיה רב. לא היתה לו שום בעיה, והרבה רספקט ליהדות; אבל אחרי 40 שנה כירושלמי, הוא שונא כמובן את כל מה שקשור לכפיה דתית. אצלי זה כבר היה מתורגם לתגובה אוטומטית שלילית לכל דבר שקשור בדת. בגיל 13 דעותי היו מספיק מגובשות והחלטתי לא לעלות לתורה, אבא שלי צחק שהוא היה מאוד רוצה לדקלם את "ברוך שפטרני מעונשו של זה" ולא נתתי לו את ההזדמנות… ברבות השנים אני התקצנתי עוד יותר, והצד הזה שלי עדיין צץ כשמדובר בדיונים על מדיניות ציבורית, אבל ה"זבנג" לראש הגיע כאשר הבנתי שאני הפכתי לקנאי מדי בכל נושאי האתאיזם גם בתחומים האחרים.

אז למה מוסר יהודי? הנושא עלה כאן לפני שנה, בעקבות פעילותי למען הירוקה-מימד. את החשיפה למצע והרעיונות יכולתי לקבל לפני שנים, הרי מימד לא קיימת מאתמול, אז מה פתאום "גיליתי את אלוהים" רק עכשיו? Yup!ניסיתי להסביר את זה לפני שנה. מגיל 18 התפתחה אצלי ציניות שליוותה יאוש מסוים מהרעיון הציוני כפי שאני ורבים מבינים אותו (כתבתי כאן פעם על הסימולאקרום הישראלי והגעגועים למשהו שמעולם לא היה באמת). הצבעותי האוטומטיות היו כל השנים למפ"ם מתוך אהבת המצע ולא מבדיקת הפעילות, וכבר מזמן בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות מפעפעים בי סימני שאלה, האם מרצ מספקת לי את הסחורה. יצאתי ל"שופינג" כמו שהגדירו זאת שרונג ועוד כמה בלוגרים; נראה לכם שחיפשתי את מימד? מי זכר אותם! אה כן, בעצם היה איזה עב"מ שכזה בשנות ה90, לא? טוב, אני ידעתי שמלכיאור עושה דברים חיוביים בכנסת אבל לא זכרתי מה בדיוק, ושמעתי על האיחוד עם התנועה הירוקה, אבל לא הייתי מגיע לחוג הבית ב31 לדצמבר אם אלון דוד לא היה יוצר איתי קשר. את השיחה המחוממת שהיתה שם צילמה כרמל וייסמן, לשימחתי את החלקים המחוממים היא חתכה החוצה ונשאר העיקר: הרב מלכיאור בעד הביטול של חוקי דת, הוא בעד תחבורה ציבורית ירוקה בשבת, הוא אדם פרקטי ופרגמטי, והכי חשוב – הוא מבין שכפיה דתית מייצרת אויבים וסקטוריאליות.

אני יצאתי מאותה פגישה חשדן, בגלל שהמילים "הפרדת דת ממדינה" אינן על הפרק. בגלל שהוצאת לימודי הדת מהחינוך הממלכתי אינה על הפרק (להפך, דיברנו שם בהרחבה על תוכניתו לאחד את הפלגים לזרם חינוך ממלכתי אחד), ויצאתי בהרגשה שעוד לא תם החיפוש, זה נשמע חיובי אבל זה לא מושלם. בדרך החוצה טרחתי בכל זאת לפלס דרכי בין האנשים כדי ללחוץ את ידו ולאחל לרשימה הצלחה בבחירות. הרב מלכיאור תקע בי מבט עייף ושאל אם אני סתם נימוסי, עניתי לו שאין לי כרגע הרגשה שאצביע בשבילם, אבל אני רוצה רשימה שכזו בכנסת בלי קשר. הלכתי הביתה בהרגשה שאני צריך לחפש הלאה, אבל דבריו המשיכו להדהד לי בראש. הקליק בא אחרי שיתופי פעולה נוספים בזכות שוקי גלילי, בזכות פגישה נוספת עם ערן בן ימיני, בזכות קריאת המצע, בזכות מה שקראתי ושמעתי הלאה על הרב מלכיאור, על יונינה (מס' 4 ברשימה) ומה ששמעתי מהם הלאה בכנס התנועה בגני התערוכה (שחבל לי שלא הועלה במלואו ליוטיוב).

היום כשאני מסתכל על ריצ'ארד דוקינס או ירון ידען מדברים עם דתיים או על דת ונגעל מהסגנון הדפוק של חשיבה סגורה. אני לא מדבר על חשיבה סגורה כניגוד ל"השארת פתח לאפשרות של אלוהים" אלא חשיבה סגורה כחוסר התחשבות בסולם הערכים של האחר, מוטעה ביסודותיו ככל שיהיה בעיני. המוזר הוא, שדווקא מומרים כמו ידען ודוקינס מסוגלים להיות פוגעניים כל כך, איפה שאני, שנולדתי בבית לא מאמין, מסוגל לתת קצת יותר מרחב סבלני לשיחה, אף אם לא סובלני. העובדה שאני מכבד אמונות של אחרים אינה סותרת את העובד שאלחם בחלק מהן בעזוז אם הן עומדות להפוך למדיניות ציבורית.

[audio:http://media.yoism.org/FSM-PieSaucusDomine.mp3]


FLYING SPAGHETTI MONSTER!
(מפלץ ספגטי מעופף)
PIE SAUCUS DOMINE
(ריבונו של רוטב העגבניות)
RAMEN
(אמן)

החיבור והגשר מגיע מתקופת בית הספר. אז לא התנגדתי לשיעורי תנ"ך או תושב"ע. לא אהבתי אותם – אני מודה – אבל לא סבלתי מהם בצורה שונה מאשר שיעורי ספרות או הסטוריה. משהו מהם חילחל; אני מוצא שאני מדבר עם חברים, גם חילונים וגם יותר מסורתיים, ואני רואה שאני בהחלט יותר בקיא מהאדם הממוצע גם בלי שפתחתי תנ"ך כבר שנים, שלא נדבר על דפי תלמוד וגמרא מימי חטיבת הביניים והבגרות בתנ"ך. מצאתי ברבות הימים שאהבתי יותר את המוסר הזה של היהדות הישנה מספרי התושב"ע, אותם הדברים ההגיוניים שהיוו קרקע מוסרית משותפת בדיעותיו של הרב מלכיאור, מאשר הפונדמנטליזם המודרני שמייצגת רוב העדה החרדית ובקצה הקיצוני שלה נטורי קרתא ופסיכים אחרים.

(הסיפור האחרון הוא כמובן ליצמן, השר-שאסור-לו-להיות-שר-במדינה-חילונית-אז-הוא-רק-סגן-שר הבריאות, שבשם הvoodoo שלו רוצה כ-140 מליון ש"ח לשפוך על העברת חדר מיון בגלל כמה קברים. אני לא חותם על עצומות, אבל אני מסכים שזה טמטום אם יסתבר שכל הכסף הזה ילך רק על שינוע הבנין ולא על ציוד ופונקציונליות. האיש לא שמע על פיקוח נפש? כיוסוי מצוין תמצאו עוד אצל אילן ואחותנו ואן-דר-גרף)

מה שאני בעצם מנסה להגיד כסיכום לפוסט הארוך הזה, הוא שבעוד שאני מתנגד לדוגמות דתיות וממסד דתי, אין לי בעיה עם מאמינים שמבינים שהומניזם צריך להיות התשתית המוסרית ולא הלכות שלופות מאיזה ספר עתיק. מאתר היואיזם אני חותם בקלות על הרבה אמירות שנתקבצו שם, אולי במיוחד על זו של צ'רלס צ'פלין וזו של הוומבאט שמסכמות את זה יפה, או זו של קרל סאגן, ב"נקודת תכלת":

ולמי שצריך גרסא עם כתוביות במקום קולו הדרמטי של קרל, נסו את הגרסא הזו.

רציתי לסיים באקורד היותר מבודח של "רקדו, קופים, רקדו!" אבל לכבוד חודש השואה השנתי שמתחיל בימים אלו, חשבתי שמן הראוי להיות יותר רציני בנושא…

-------
  1. שמה היה ציפורה גולדברג, סבא טוען שהיא אמה של עדי רבן מקול ישראל אבל אני לא אחתום על זה[^]

סליחה גודווין, סליחה אלי ויזל (אבל תודה לשטרית)

דורון אופק כתב על פורום השולחן העגול במכון לדמוקרטיה והזכיר את ענין השואה והמספרים על היד. לבד מקטע קטן ופופולארי לא שלפנו את השואה יותר מדי בקמפיין הזה, ואולי לא מספיק.

כשהצעתי לאמץ את "יד ושם" בתור סלוגן למדבקה, אמרו לי שהגזמתי, אבל אם אזהרות של הצד שלנו לא עובדות, מסרים אחרים אולי יעזרו, אם נביא דברים בשם אומרם:

משרד הפנים: "אף אזרח לא יסכים מרצונו הטוב, להפוך חלק מהמאגר הביומטרי". איזו בחירה יפה של מילים! לא "להתנדב" או "להרשם למאגר", אלא "להפוך לחלק". תחשבו על זה לרגע.

שטרית: "יש פראות מוחלטת בשמירה על מאגרי מידע והדבר היחידי שהולך להיות באמת מוגן הכי חזק דווקא עליו יש התקפה. כל היתר, כל מאגרי המידע הקיימים היום שהוקמו בלי חוק, בלי אישור, בלי הגנה, בלי כלום, כולל אגב טביעת אצבעות, איש לא מפקח עליהם." (תודה לדורון על המציאה)

שטרית: "המאגר יכול להפרץ" (גם כאן)

אם ההולנדים יכולים להשתמש בסמלי שואה כמו קעקועים, למה אנחנו לא? כל שליפה של הקעקועים משק האסוציאציות היהודי1 הופכת אוטומטית את הטיעון שלנו לבטל בשישים, צעקני ונלעג. אתמול בשולחן העגול היו אלו דווקא אנשי משרד הפנים ש"עשו גודווין". אז הנה דעתי הצנועה בענין: אם היה מאגר במקום כמו קנדה או ארה"ב, האינטרנט כולו כבר היה מתהפך מזעם, כרגע המאגרים היחידים של "אין ברירה" שיש, הם רק רשות הרישוי שלנו, לשכת התעסוקה שלנו, ולאחרונה הדרכונים ההולנדיים, ומתחילות מחאות נגד זה גם מכיוון הפרלמנט האירופי וגם מכיוון האזרחים.

ראיתם את הקמפיין שעשו ההולנדים? הדפיסו ברושורים כאילו-ממשלתיים, שהציעו לאזרחים להפטר מהדאגות של סחיבת דרכון ותעודות זהות ופשוט לבוא לקעקע את מספקי הזיהוי שלהם, איזה בר-קוד קטן על האמה וממשלת הולנד לא תבקש מהם יותר לחדש שום תעודה. ההקבלה למספרים הכחולים היתה ברורה יותר ויותר לאורך הברושור.

וכשאני חושב על זה, אני מעדיף קעקוע על מאגר ביומטרי. למי שלא יודע: המספרים הכחולים על ידיהם של היהודים במחנות היו המספר הסידורי של הכרטיס המנוקב שריכז את המידע עליהם, במאגר שעזרה חברת IBM בזמנו להקים כפרויקט לטובת ממשלת הרייך השלישי. זה מאוד הגיוני – הממשלה חילקה לך מספר, ומסמנת אותו עליך. למעשה לא נלקח ממך דבר, זה בדיוק כמו תעודת זהות שאתה חייב להסתובב איתה כל הזמן, ואם זה מקועקע במקום שנוח להסתיר אותו מתחת לשרוול, זה אפילו פראקטי.

מצד שני, מאגר פרצופים זה משהו שהמדינה לוקחת ולא נותנת, ואי אפשר להסתיר בשרוול…

אני מציע אם כך קמפיין מעניין, להציע לשטרית עוד אופציה חלופית למאגר וולונטארי – מי שלא רוצה להכנס למאגר יקעקע את מספר הזהות שלו עם בארקוד במקום שיוסכם, ויעזבו אותו בשקט חד-חד ערכי. מה אתם אומרים? חברים חשבו שאני צוחק ושאני יכול ללכת הלאה לכיוון של השתלת RFID תחת העור כמו לכלבים2, אבל אני רציני. אני תיארתי מערכת שבה שני הצדדים מוותרים כדי להגיע לעמק השווה – המדינה מוותרת על הביומטריה שלי, ואני מוותר על 3 סמ"ר מהעור. RFID מושתל זה גרוע כמו מאגר פנים, כי אפשר לזהות אותי מרחוק ומזה אני מנסה להמנע. קעקוע מתחת ליד זה משהו פיסי שלא נקלט מרחוק ברדיו ומצלמות, כששוטר יבקש לזהות אתכם לפי ברקוד מתחת לבית השחי פשוט תרימו את יד ימין (מתוחה אם אתם רוצים למחות על זה) ויוודא שאתם מי שאתם אומרים.

אני מדגיש שאני מציע את הרעיון בלי להשוות לנאצים ושום דבר, פשוט מסביר לכם למה טכנית זה פתרון ששומר על הפרטיות של האזרחים בצורה יותר טובה. אם נשארים צמודים לעובדות זה די מובן. מי שיתחיל להצמיח לזה ענפים של השוואה למלה"ע השניה הוא בבעיה, מבחינתי הוא זה שהפסיד בויכוח (לפי גודווין, כמובן).

אבל הנה שאלה טובה בשבילכם: אם הבחירה היא בין קעקוע קטן (נגיד ליד בית השחי) ובין להכנס למאגר פרצופים, מה הייתם מעדיפים? אני אומר לכם עם הרבה כאב ובשיא הרצינות שאני הייתי מעדיף את הקעקוע, עד כמה שזה לא ישמע לכם מגעיל ולא פוליטיקלי קורקט. אתמול נאלצתי לשקול מאגר מול אי-רשיון, והבחירה מטרידה. קעקוע קטן מוסתר היה יכול להיות ויתור יותר קל מאשר הויתור על רשיון הנהיגה. לצערי לא ניתנה לי האופציה, ואכן צולמתי לבסוף.

shroomsהפואנטה היא בעצם ביומטריה שאיננה הפנים שלי וטביעות האצבע שלי, שאת שניהם אני משאיר בכל מקום שאני עובר, תודות למצלמות "עיר בלי אלימות" שיציפו אותנו עוד מעט. למה לא מכשור שקורא את נימי הדם או מבנה עצמות כף היד, מכשירים כמו המערכת שנתב"ג עכשיו זרקו. מישהו שלא אעליב בציון שמו הציע טביעת כף רגל. אבל מה יותר גרוע – לעמוד בתור בבנק/דואר/משרד ממשלתי כלשהו באמצע אוגוסט ישראלי כאשר כל אזרח מגיע אל הפקיד(ה) ובמועל יד מגיש לה את בית השחי לסריקת ברקוד לרגע של ריח זיעה חמוצה, או לעמוד באותו התור כשאתה וכולם איתך חלוצי נעל ימין ובידם גם הגרב איתה הלכו כל היום, והם בהיכון לדרוך על סורק כפות הרגליים, שמעביר בשימחה את אישור משרד הפנים לפקיד ואת פטריות כף הרגל של הלקוח הקודם אליך? הממ… יאממי, פטריות…

-------
  1. זה שתומך בארון הספרים היהודי מלהתמוטט כי אף אחד לא חוזר אליו לאחרונה לקרוא קצת בעניני מוסר[^]
  2. למרות שמסתבר מאז שזה כנראה מסרטן[^]

מחר ההצבעה, בחרתם לוקיישן?

השר משה בוגי יעלון: מתנגד למאגר הביומטרי.

התנועה לזכויות דיגיטליות יוצאת לדרך.

מאיר שטרית הוא המאגר הביומטרי מרכז פרופגנדה מוצלחת, אלי ישי לא טומן ידיו בצלחת אף הוא.

איגוד האינטרנט פנה ישירות לחברי הכנסת לבקש שיתנגדו למאגר.

כתבה מהיום בעיתון המודפס של ידיעות (עמ' 2-3 [1] [2] [3]) צופה כי החוק יעבור ברוב בכנסת, ומציינת שזה אחד מהחוקים הכי שנויים במחלוקת בתולדות המדינה.

מתנדבים ליצירת קשרים מול חברי הכנסת (טלפונים, SMS ופאקסים) יפגשו מחר בחמ"ל המאולתר של המטה לנסות לתת עוד דחיפה אחרונה. צרו איתם קשר באתר NO2BIO אם אתם רוצים לנסות להזיז משהו!

מחר אחה"צ ההצבעה, נותרו בערך 24 שעות לנסות לשכנע מישהו, והכי חשובים הם הליכוד, ישראל ביתינו וש"ס. מי שיודע על אילו כפתורים אפשר ללחוץ לחברי כנסת כלשהם כדי שיבינו שהמאגר רע לכולנו, הזמן זה עכשיו.

הצעות ללוקיישנים, כדי שיהיה לכם מה לענות כשישאלו אתכם איפה הייתם כשחוק המאגר עבר: כיכר רבין, הכנסת, מטה המאבק בחוק, עם הידיים בקערת חומצה, בתור המסומן "פליטים המבקשים מקלט מדיני" במעבר הגבול ל< מדינה רחוקה כלשהיא>, בהפגנה, בהימלאיה.

על אירנה סנדלר וסוף העולם

גם אתם קיבלתם את מכתב השרשרת על אירנה סנדלר? המכתב מגולל את סיפורה של אישה שהצילה תוך סיכון רב את חייהם של 2500 יהודים. הוא אפילו לא מספר אם היא יהודיה או אם כגויה היתה ראויה לתואר המפוקפק של "חסידת אומות עולם", המכתב רק חותם בזה שהיא היתה מועמדת לנובל אבל אל גור "חטף לה" בזכות זה שהוא הכין מצגת שקפים פעם.

אז יש לי להגיד כאן כמה דברים, מלבד ה"הפסיקו לשלוח לי מכתבי שרשרת, נודניקים!" הצפוי :-)

  1. לתת לגור פרס נובל על פעולותיו זו הגזמה (למרות שהוא עושה באמת, ויותר מאשר מצגות סרטים)
  2. היו עוד חסידי אומות עולם, ישראל לא ממש התייחסה אליהם יפה, למה שועדת הנובל תתייחס יותר טוב?
  3. מי שיציץ ברשימות הארוכות של אנשים שהיו מועמדים לנובל אבל הגיעו למקום 2-5 ימצא המון אנשים נהדרים, וחלקם אולי הצילו הרבה יותר אלפי אנשים ממוות ומחלות.
  4. אבל שינוי אקלים עולמי גם איננו בדיחה מצד שני. אם סרט או אקטיביזם יגרמו לאנשים לעצור, לחשוב ולשנות קצת את מה שהם עושים ואיך שהם עושים ביומיום, אולי תמנע קטסטרופה שאחרת תשמיד עשרות מליוני חיי אדם אם לא יותר.

שואה כיסודות של בית לאומי

זה לא נושא חדש, אין לי מושג מתי התחילו אנשים לבוא ולהגיד את זה בגלוי, אבל למרות שהשואה היתה ההצדקה העיקרית והצדקה לא רעה להקמת המדינה, קשה לראות בה באמת הצדקה להמשך קיומה, ואולי אפילו מסוכן לעשות את זה. זה עלה לי שוב אחרי ויכוח לא נעים שהיה לי עם חבר טוב של המשפחה בפסח, בעקבות קריאה בהגדה הקיבוצית קטע של ביאליק שאומר באיזה מקום לבני ישראל המטיילים במדבר שיניחו לנופלים ויתנו לגופותיהם להאסף אל חולות המדבר, כי יש משהו יותר חשוב לעשות. ביאליק נפטר ב1935 אז הוא לא דיבר על השואה, אבל הכיוון והכוונה לא היו שונים, כי ביאליק בכל זאת ראה גם הוא את הזוועות האלו קורות לפני כן ברוסיה ומקומות אחרים (ראו ערך "עיר ההריגה"). אחרי טיפה חיפוש מצאתי כתבה של מיכל קפרא על שואה וסאטירה (חלק ראשון ושני) ומשם הגעתי לפוסט הזה, ואז ראיתי שעוד שתיים מחברותי (רוני ובצורה כזו או אחרת כרמל) מרגישות דומה. הגדיר את זה יפה ד"ר תאבת אבו-ראס לפני חודש (ואני בטוח שהוא לא הראשון), שמרכיב חשוב ובעייתי במחסום שבין היהודים (או אולי ספציפית אלו שהם דור ראשון/שני לשואה) לבין ערביי הארץ, היא ההרגשה הקולקטיבית של הרוב במדינה כמיעוט נרדף (וזה מונצח ב"אלא שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו"), ואילו המיעוט (שלעיתים נרדף) של ערבים בארץ מרגישים בכל זאת במעין שגעון גדלות, כאילו הם עדיין חלק מ"האומה הערבית" ואנחנו הפשפשים הפולשים.

האמת היא הרי לא לכאן ולא לכאן. יש לנו מדינה עצמאית שהיתה מתפקדת מצוין ולא מפחד אם רק היינו שמים בצד את הרגשת הקורבן ה"מיוחדת" שלנו, מבינים שגם לנכבה יש מקום שאפשר להפוך אותו למשותף במקום לסיבה להמשך החשדנות והחיכוכים. להגיד "הרביצו לנו אז אנחנו מרביצים הלאה", זו אותה השפה שיודע להתבטא בה בריון השכונה שמרביץ לחלשים כי הרביצו לו בבית. אסור לנו להמשיך בזה. הבריון הזה יוצר לו אויבים כבר שלושה דורות במקום להתבגר ולהשלים.

אבל לא רק צעירים חושבים ככה, ולא רק קומיקאים, ולא רק ערבים אקדמאיים חושבים. השבוע שמעתי את אותו הרעיון בדיוק מפיה של לאה שקדיאל, ואני בטוח שכיוון שאמרתי את זה כאן יבואו העונים ויתנו לינקים לעוד רבים וידועים שיסכימו איתנו שהגיע הזמן להפסיק להדגיש את ה"למה לא" ולהתחיל להבין ולהבנות את ה"למה כן". אנחנו אמורים להיות "אור לגויים" ו"מטרופולין לכל הארצות" או משהו, לא? למה מציון לא יוצאת תורה של צדק וחמלה? של שמירה על אדמה (שלא לומר אדמה שאמורה להיות קודש), של יצירת חברה יותר קהילתית ומשתפת? אני אצטרף לדבר כזה בשמחה…

אז לפני שאני מנסח לי בראש ולמקלדת מה אני חושב שצריך להיות המסר של ישראל לעולם, אתם מוזמנים להגיד גם בכמה מילים מה הוא המסר שהייתם רוצים שיהיה המותג החדש שלנו (או שמא אתם מתנגדים בחריפות לרעיון שלי להצנעת מותג "מדינת פליטי השואה")