היכונו למבול הבולשיט

חנן טיווט שהוא יוצא לחופשה קצרה שעלולה להפוך את לא רלוונטי ללא רלוונטי. אם היה מדובר בעוד אגרגטור שבאמת מרכז את הdebunkers מכל הבלוגוספירה אז מילא, אבל עכשיו אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בלי עדכונים למסד הנתונים שלו. חבל, דווקא אילפתי את אמא שלי יפה ללכת לבדוק אצלו כל פעם שהיא מקבלת מכתב שרשרת… אני מקווה שלפי בקשתו אנשים אכן ישלחו לשם ניתוחים של שרשראות עם נימוקים. זה בהחלט פרויקט שראוי לו לפעול במתכונת crowd-sourcing, ואני מקווה שזה יצליח לשרוד. תנוח טוב, חנן, נתגעגע :)

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לו על שיחה שהיתה לי איתו לפני כחודשיים-שלושה. בשיחה דחף אותי חנן קונספירציה-כהן להעיז ולפרסם את עצמי קצת בבלוג הזה. לא, לא מיתוג מחושב, את זה אני עושה ממילא דרך תכני הפוסטים אם ארצה במודע ואם לא. אני פשוט מעיז לעשות מאז ניצול ציני ולשים את הבקשה המסחרית האגואיסטית לעבודות כאן מימין בפס הווידג'טים, כולל לינק לקורות החיים שלי. הרי בבלוג המקצועי שלי לא נגעתי מיום הקמתו למרות כל התכנונים; "למה לפצל?" שאל אותי חנן, ונתן את הדוגמאות של חנית ושרון גפן.

יש צדק בדבריו – כל הדברים האלו הם אני, ומי שלא ישכור אותי הרי יודע שהוא מקבל את כל החבילה, כי לי לא יהיה כיף לעבוד אצל מי שלא יהיה מוכן לקבל את החבילה בשלמותה. אז מי יתן וגם אני אהיה יום אחד לא רלוונטי ממש כמו חנן.

התאפקתי לא לשאול אותו אם כך מה דעתו על שוקי "הבלוגניסט" גלילי אם ככה (שמחזיק יותר בלוגים ממה שיש לו אותיות בשמו, אני חושב) או על גדי שמשון? אני מניח שלאנשי תקשורת מותר להתפזר :-)

מעניין שמאז גם חנית וגם שרון פתחו אתר מקצועי נפרד. הממ…

על המשקיעים הסודיים של יאהו והפינגים לספרינט

למי שתהה איך יאהו עוד חיה, מסתבר שממשלת ארה"ב משלמת טוב על מידע פרטי על אנשים ובמיוחד מרשתות חברתיות. למעשה בגלל כל מיני ברדקים שמאחורי הקלעים שם, ה-EFF מריץ תביעות עכשיו לפרסום המידע הזה ע"י ממשלת ארה"ב.

כמה גרוע המצב שם? רק בשביל סדרי גודל וסיבור האוזן, לפני כחודש התרעמנו פה איך הועברו מהמשטרה 9000 בקשות מידע תחת חוק נתוני תקשורת, אבל לפני יומיים נחשף שהמפעילה הסלולארית "ספרינט" לבדה קיבלה לא פחות משמונה מליון בקשות למיקומי GPS של לקוחות (לא ברור אם זה מאה בקשות איכון ללקוח על 80K לקוחות או איך זה מתחלק, אבל זה מאוד מרשים, תודו). שיהיה ברור, זה לא כולל את הבקשות לרשימות שיחות, להאזנות, וכמובן לא כולל את הפניות שקיבלו המתחרות AT&T ואחרות.

עשו אחד ועוד אחד (או מליונים ועוד מליונים) וזה אומר, אני מתאר לי, שהסיכוי מאוד גבוה שלביון האמריקני, ואולי לישראלי, יש היסטוריה נאה של "מפת שוטטות" די מפורטת של פלח נאה ממחזיקי הטלפונים הסלולאריים. מה שיותר מדאיג, נראה שניתן בהחלט להניח שיש להם גם את המאגרים הביומטריים של פייס.קום, האנשים שחושבים שפרטיות זה מצחיק.

את זה אני רק מציין כתשובה לכל האנשים שאומרים לי שאין בזה כלום, ושאת סוכניות הביון מענינים דגים גדולים יותר ממה שמקושקש לכם על ה"קיר" בפייסשמוק. אז ככה – תקשורת ואחסון זה זול, כריית מידע זה זול. אם יחליטו שההתנהגות המקוונת שלכם מקפיצה להם את העין כחשודה, ואתם עלולים למצוא את עצמכם במעצר בגלל שסטטיסטית, איזה AI מטומטם החליט באינטואיציה ההיוריסטית שלו שאתם ראויים למעצר בגלל איפה שאתם מסתובבים, אם אתם מסתובבים שם בצורה חשודה, או איך ששפת הגוף שלכם נראית לו. במורד הדרך גם לפושעים יהיו כלים דומים לחפש אנשים שלפי שפת הגוף ברור להם שהם טרף קל. ברוכים הבאים למאה ה-21…

כיצד תייצר לך מאבק חברתי?

תמיד מענין לראות איך נראים צרות ופתרונות של אחרים כדי לקבל פרופורציות על הבעיות שלך או השראה מדרכי ההתמודדות אל אחרים איתן. השבוע קראתי בבלוג של ידידה שעוסקת כמיילדת באוסטרליה, על העובדה שחוקים חדשים באים לבטל לה את מקור ההכנסה בצורה מאוד ברוטאלית ומוזרה. לא החלטה של שר בריאות מקומי אלא חוק פדראלי שרוצה "לעשות סדר" ובעצם לבטל את הזכות ללדת בבית. מילות החוק לא דורשות בעצם לבטל ממש, אבל מתנות את זה בבירוקרטיה ואישורים שכנראה לא יונפקו כמעט בשום מקרה. מצד אחד, נכון שזכויות האישה על גופה, פעילותה המינית ובחירתה בהריון שמורות לה בלעדית לפי חוקי מדינות דמוקרטיות ואמנות זכויות אדם בינלאומיות, אבל אני מניח שהמחוקקים יטענו שיש כאן גם את שיקול בריאות וזכויות התינוק שנולד. מדובר בחתיכת תיק משפטי כיוון ששוב נדרש המחוקק בכל מדינה להחליט במקרה כזה מאיזו נקודה התינוק מפסיק להיות חלק מהגוף של אימו, והופך ליצור עצמאי שמוגן במגוון חוקים (זה למשל בולט בויכוחים על הנקודה שבה הפלה הופכת לרצח). לכן יכול להיות שלמיילדות העצמאיות באוסטרליה יהיה מאבק קשה ואולי חסר סיכוי.

בקיצור, נתתי לה כמה עצות ממה שלמדתי במאבק נגד המאגר הביומטרי בארץ, אני מתרגם חזרה לעברית ומוסיף:

  • קודם כל שיעורי בית. לחפור ברשת מי מציע את החוק, באיזה שלב הוא נמצא בתהליך החקיקה, מי עלול לתמוך בו, ואם אפשר לברר, מי הלוביסטים שיושבים להם על הזנב. בארה"ב יש את האתרים של קרן אור השמש, באוסטרליה בדיוק נפתח אתר אופן-אוסטרליה, בארץ יום אחד אינשאללה יהיה לנו "אופן כנסת". (עדכון ב2012 – יש כנסת פתוחה מזה כמעט שנתיים, קולולולו!)
  • מה המניעים של דוחפי החוק? בטחון? כוח פוליטי? שוחד? אג'נדה נסתרת כלשהיא? למשל בנושא הלידות באוסטרליה, אחד הדברים שבולטים בהרבה מדינות קומונוולת' הוא שאין תעודות זהות. אחד החשדות של מתנגדי החוק היא שזו הדרך העקיפה של המחוקקים לפקח על הילודה, כי הגבלת הלידות לבתי חולים מונעת לידות ביתיות בלתי מדווחות. לדעת חלק מהמתנגדים, הפחד כאן הוא מחזרה לגישה הגזענית של מדיניות אוסטרליה לבנה שרשמית בוטלה אבל גזענים הרי ימשיכו לנסות להעביר חוקים. יש לבדוק אם המטרות האמיתיות של המחוקקים מכוונות בעצם נגד מהגרים, אנשים ממוצאים אתניים שונים וכולי.
  • לקרוא טוב טוב את לשון החוק ולחפש פאשלות שחושפות את כוונותיהם האמיתיות של יוזמי החוק. למשל בארץ, לחוק חייב להיות פרק הכרזת מטרה לפני הפרקים בהם שמפורטים הסעיפים המנחים הנוספים בחוק. במהלך המאבק דורון ואחרים שמו לב לנוסח הבעייתי של החוק וציינו כי אם יעודו הוא לתעודות חכמות ובטוחות, המאגר אינו חלק הכרחי ממנו, אלא רק פתרון אחד מרבים, אך מתברר שהמאגר עצמו הוכרז כאחת ממטרות החוק. מציאות כאלו אפשר להתקיף בכמה דרכים, חלקן פיתולים משפטיים שצריך לעלות עליהן בעל מקצוע, אבל הנה כמה דוגמאות ברורות מחוקים שדובר בהם פה לאחרונה:
    • האם מטרות החוק סבירות ולא סותרות חוקי יסוד וחירויות אדם ואזרח? על זה נפל חוק הפרטת בתי הסוהר בבג"צ.
    • האם מימוש החוק כולל דברים מוזרים שלא קשורים למטרותיו?
    •  האם יש סעיפים ששומרים את אחריותיות מפעיליו? למשל האם נקבעה ענישה על שימוש לרעה או הדלפה של מידע, האם יש מנגנון אוטומטי שיידע את האזרח כשפרטיותו נפלשת לצורך חקירה גם אם לא היה בפרטים שימוש בסופו של דבר? חוק נתוני תקשורת מנוצל בצורה נלהבת אבל לא ברור אם יש ביקורת שתגלה ניצולים לרעה. בדוגמא אחרת, משטרת ישראל לוקחת המון טביעות אצבע, DNA ופרטים אחרים בכל מי שבא לה אם תחפוץ תחת התירוץ של "נחשד אבל שוחרר". הפרטים ישמרו במאגריה גם אם לא נפתח לך לבסוף תיק. מהידיעה הזו על המאגרים של משטרת בריטניה ואירלנד למדתי כי הנוהג הזה הוכרז כבלתי חוקי ע"י מערכת המשפט של האיחוד האירופי. בריטניה מתעלמת מהפסיקה, ובישראל המצב עוד הרבה פחות שקוף וברור.
  • נסו ליצור קשר עם אגודות לזכויות, עם גופים שנלחמים בחוקים דומים בארצות אחרות, עם כתבים שאוהדים את הצד שלכם או שטובים בלחפש קשרי שחיתות.
  • חפשו אנשים אכפתיים ברשת. גייסו דרך פייסבוק, בלוגים, טוויטר וכל דרך אחרת. אנשים שמביעים את דעתם בגלוי אולי מכירים עוד אנשים שלא מאוד מקוונים, וצריך למצוא דרכים לעורר אותם לפעילות.
  • בהתאם לקהל היעד שעלול להיות מעונין ולהרתם, חשבו אם רוצים לנהל מאבק גלוי או מחתרתי או קומבינציה. מצד שני צפו שיתכן שיווצר מאבק מבוזר וללא דיעה אחת נכונה על איך להאבק אותו. הנה כתבה שקצת חשפה את המטה ה"מסתורי" וה"אנרכיסטי" שלנו, וקצת ניפחה לתוכו שושואיזם מגוחך שלא היה. מצחיק לקרוא, למי שמצוי בפרטים :)
  • פרסמו טורי דיעה בעיתונות, הפציצו פוסטים בבלוגים, נסו להפיק סרטים ויראליים, נסו לגייס תחקירני צהובונים אם יש להם במה לנעוץ שיניים.
  • פניה לסלבריטאים, אישי ציבור, אמנים או אקדמאים לא תזיק, בתלות בתוכן החוק ועמדות המתנגדים לו כמובן.
  • אם הבירה היא במרחק שעה נסיעה, כדאי שאנשים שמומחים לנושאים שבחוק יגויסו להופיע בישיבות הפתוחות (לא בכל דמוקרטיה קיימת האפשרות, למזלנו אצלנו זה אפשרי). דברו עם הנבחרים שלכם בפרלמנט או בית הנציגים התואם, שיעשו בעצמם רעש בוועדות האלו אם אינכם יכולים. לשמחתינו במאבק בארץ התגייסו מספר חברי כנסת, הבולטים היו חנין, איתן והורביץ.
  • אם הישיבות מתנהלות במחטפים וחיתוכי פינות, גזרו פנינים חשובות מהפרוטוקולים ושקלו גם הגשת תלונה ליו"ר הפרלמנט אם יש להן בסיס. במקרה שלנו, רובי ריבלין אכן לא אהב את התנהלות שטרית, אבל לא יצא גם מגידרו לעצור בגלל זה את התהליך החקיקה הבעייתי.
  • מתי ראוי להגזים במסרים? אם החוק פוגע בזכויות יסודיות (למשל הדבר הערטילאי הזה שנקרא פרטיות), לא כולם רואים את זה מיד, לצערי הרב צריך לפעמים לנפח את המסר כדי שיקלט, אז חפשו איפה אפשר להראות מקבילות לטוטאליטריות מפחידה. חוק גודווין מזהיר שמי שירים ראשון טיעון עם צלב קרס מתנפנף מזנבו, יפסיד אוטומטית את הויכוח. ההולנדים לא שמעו על חוק גודווין. קלינגר יזם מבצע ספרותי יותר, אבל יש אולי חברי כנסת שלא שמעו על אורוול ומלחמותיו במכבסות המילים.
  • אם המאמצים נושאים פרי ויש התנגדות בפרלמנט, צפו לפשרות כואבות במקום ביטול. הקפידו להתריע אם מסתבר שהפשרות המושגות אינן אלא מכבסת מילים.
  • ובכלל, בכל יום בשנה, כדאי לעודד שוב ושוב את הנבחרים לקרוא חוקים ולהבין אותם לפני שהם מצביעים עליהם. אתם חייבים להבין שמוגשים עשרות חוקים בשבוע, ורבים מהם מסתירים מוקשים ענקיים. הנבחרים לא יכולים גם לעקוב אחרי שלל הגרסאות המשתנות, שרובן אפילו לא מתפרסמות בזמן ובצורה מסודרת, ומתנפחות כל פעם שלוביסטים שמים את רגלם בדלת. חברי קמפיין Read the Bill (שאני קורא לו בעברית "תקרא, דביל!") המחישו את הזוועה במסכת קטנה בסגנון "בלייר וויטץ'" לכבוד האלווין בחודש שעבר:

בהצלחה!

עוד מחשבות על בלוגיות חופשיות בישראל

אחרי הפוסט הקודם על הזעזועים ברשימות, וקריאה חוזרת של התגובות להודעת הצוות על פיזור המשתמשים, או דיונים שהתפתחו מסביב כמו האחד הזה אצל רוני, ובהתחשב בעובדה שמחסור בתקציב ו/או כוח אדם פורר את "שקוף" ומעמיד בסימן שאלה את עתידה של בלוגלי, לא נותר לי אלא להצטער שחופש הביטוי באמת חשוב רק לבני המעמד הבינוני והמעוך בישראל. אנשים שקרועים בין הצורך לתחזק את הפלטפורמות והשופרות החשובים האלו ובין הצורך פשוט להתפרנס.

החוקים בארץ לא מעודדים עוסקים עצמאיים לצערי. את זה אני יודע ממצוקה אישית. אין זכויות בביטוח לאומי (למרות שאני משלם להם אחוזים יותר גבוהים מאשר שכיר), אין יותר מדי גב לגביית חובות, אי אפשר להקים בקלות "תיבת תרומות" כמו פרויקטים פרטיים קטנים ברשת בלי שמס הכנסה יבוא יום אחד וינקנק אותך. לאתרים כמו בלוגלי וכמו רשימות לא נותר אלא למכור את האתר (ולקוות שהקונה לא יבגוד במשתמשים), או לקחת כסף מהמשתמשים על פיצ'רים מיוחדים שיסבסדו שכירת תחזוקה לכולם, או להכניס פרסומות… וגם אז לא ברור שכמות העבודה מצדיקה את זה בשוק הישראלי הקטן, זה לא שמדובר במאות אלפי המשתמשים של wordpress.com ומצד שני, הבלוגיות האלו בחו"ל כל כך גדולות, שלא ממש משתלם להן להשקיע בהתגמשות לטובת משתמשים בשפות משונות שכותבות הפוך. לכן בארץ קיימות רק בלוגיות של מתנדבים, בלוגיות ממוסחרות (יש שיאמרו "עד זרא") שמתנות ומגבילות תכנים או חונקות בפרסומות, או בלוגיות מפסידות שמשמשות לציד צרכנים מסוג כלשהוא.

הסיבות לכך שקמו הבלוגיות החופשיות בניהול מתנדבים, היו אכזבה ממשהו. הפלטפורמות האחרות היו בעיקר המוניות מדי או ממושטרות מדי. מהתרשמתי התדמית הרווחת היא ש"רשימות" מנסה לרכז קהל יוצרים והוגים איכותיים (וכבר קראו להם אליטיסטיים לא פעם), ושבלוגלי בא לתת מענה להגנה על אנונימיות וחופש הדיבור (וקצת אולי גם חופש מפקאצות ותופעות אחרות). הפחד שלי שאם אחד מהם מתפרק (ורשימות פחות או יותר באמת מתפרק) אז ילך משהו חשוב לאיבוד. יהיו אנשים שהאכזבה או היאוש יגרמו להם לוותר על הכתיבה מהסוג הזה, תכנים מעניינים אולי לא יועברו למקום אחר ויאבדו, אנשים שיעברו לבלוג אחר יאבדו את הראנקינג בגוגל ובעיקר את הלינקים הנכנסים וזה יכול לדלל את מספר המבקרים שיגלו את הבלוג שלהם, אולי ממש ישתיק את זרם התגובות והפעילות.

יש גם את ענין האופי של הבלוג שמושפע מסביבתו וסוג הקהל. פעם קצת זלזלתי בזה, אבל היום ברור לי לגמרי, שיש אנשים שלא יגיעו לבלוג שלך אם אתה לא חלק מבלוגיה. בלי שיש לי סטטיסטיקות על כמות ואופי התגובות הממוצעת שמקבל בלוג בקפה דה-מרקר או רשימות בניגוד לבלוגים עצמאיים, אני מתרשם שיש אנשים שזה משפיע להם על הדחף לכתוב ועל אופי התכנים, לטוב ולרע. בקיצור, יש סיבות להכריז על שמורות טבע, ויש סיבה להכריז כאן, לדעתי, על שמורות תוכן, או שמורות קהילה, תלוי איך תרצו להסתכל על זה.

איכשהוא בארה"ב לערכים יש עדיין מקום על המפה. ארגונים ועמותות שמאפשרות חופש דיבור ושיח דמוקרטי, מצליחים לגייס תרומות נאות במליוני דולרים (אני יכול לחשוב למשל על קרן ויקימדיה וקרן אור השמש בתור שתיים שקופצות לי אוטומטית לראש). חלק מהמימון הגדול מגיע גם מגורמים מסחריים ולא תמורת פרסום בולט או משהו (כמובן שאם יש לך סטאטוס מתאים בארץ, תרומות כאלו היו אפילו משתלמות מבחינת מסים). האם אין אף מממן שיקח ויאמץ את בלוגלי ורשימות בלי לדרוש להרוויח ישירות? אין לי מושג לאילו ספונסורים פנו עד היום מפעילי רשימות, אבל הנה רעיונות:

* איגוד האינטרנט – אני יודע שכרגע ענין איגוד האינטרנט נמצא בנקודה רגישה אצל רבים, אבל אני רואה את זה בדיוק בתור אחד התפקידים של הגוף הזה: לדאוג שחופש הדיבור והשימוש באינטרנט בארץ ישמר, ואני אישית הייתי שמח לראות אותם תורמים את הברזל, ההוסטינג ואולי שעות האדם כדי לדאוג שבלוגלי ו"רשימות" יוכלו להשאר מעל המים ולשגשג גם בעיתות משבר. זו גם תשובתי לכל מי שביקר את עתודות המזומנים של האיגוד או את מחירי הדומיינים. זה המחיר של יצירת גוף עמיד לזעזועים מסחריים שיוכל להחזיק פרויקטים חברתיים חשובים שאסור להם להעלם בגלל שהשוק איטי בשנה מסוימת או שמתנדבים נאלצים לחפש הכנסה פתאום.

* עמותת ניהול שתקבל מימון ותרומות מחברות כמו גוגל ישראל, מיקרוסופט ישראל, משרד התרבות, מי שלא יהיה, אבל העיקר שישאר נאמן לנייטרליות. הבעיה היא למצוא אנשי עסקים ישראליים שיהיו מוכנים לזה וצוות שמוכן להכנס לכאב הראש של הקמה וניהול של עמותה. לא רואה את זה קורה לצערי.

* נדבן כלשהוא שמוכן לממן מכיסו את התחזוקה כדי שחופש הדיבור וכתיבה איכותית בארץ יישמרו.

* חברה כלשהיא שיכולה להתפרנס מפיתוח שירותים ומוצרי תשתית משלימים, וכמו אוטומטטיק לממן את הבלוגיה ללא פרסות ותנאים, בתור פלאטפורמת הניסוי והלמידה שלה, אולי אפילו בשיתוף עם אוטומאטטיק, באותה הצורה שמפתחי דרופל בישראל שמחו לממן ולהקים לו את האתר המקומי הקהילתי החופשי במקביל לזה העולמי. זה טוב לפרויקט התוכנה החופשית, זה טוב ליחסי הציבור וקידום המכירות של הספונסר, זה טוב לנפש המנהלים, זה טוב לקהילה שנהנית מזה ואני באמת ובתמים חושב שזה גם חשוב לשיח הפוליטי והתרבות הישראלית שזה ימשיך להתקיים. אני הייתי מת להיות במקום הזה שאוכל לאמץ ככה פרויקט כזה, אבל אין לי תכנונים להכנס לעסק מהסוג הזה, וגם לא תקציב.

אם מישהו יכול להעלות על דעתו פתרונות, אולי פתרון או מודל שלא חשבו עליו ברשימות או בבלוגלי, אני פותח כאן את הענין לדיון. כמובן אם יש לכם רעיון למישהו שיש לו את האמצעים והאינטרס לאמץ אותם, אולי אפשר לקשר…

אתר הכנסת: נגישות טכנולוגית, תוכנית וניסוחית

נגישות

שבוע טוב! קפצתי להציץ באג'נדה השבועית של הכנסת לראות אם השבוע יעלה המאגר או דברים מעצבנים אחרים להצבעה. העמוד הזה לא יראה כך בשבוע הבא אז אני אצטט כאן את הקטעים הרלוונטיים. ראשית, האייטם הראשון ברשימה גרם לי לשפשף עיני ולקרוא פעמיים וחצי לפני שהבנתי אותו:

1.הצעות סיעות, קדימה, חד"ש-רע"מ-תע"ל ובל"ד בנושאים:
א. נתניהו מוביל למפולת מדינית של ישראל (קדימה) (המועמדת להרכיב את הממשלה הינה חברת-הכנסת ציפי לבני)
ב. הפעלת יחידת מסתערבים סודית חדשה בקרב אזרחי המדינה הערבים (חד"ש-רע"מ-תע"ל ובל"ד) (המועמד להרכיב את הממשלה הינו חבר-הכנסת מוחמד ברכה)

ניחשתם? נראה שבקצרנות רבה, מתכוונים פה ב"הצעות" במובן "הצעות להבעת אי-אמון בממשלה" או משהו. אחרת אפשר היה לקרוא פה כאילו חד"ש-רע"מ-תע"ל ובל"ד מציעות להפעיל מסתערבים בין אזרחי המדינה ושמוחמד ברכה יעמוד בראש הקרקס הפוסט-דמוקרטי הנ"ל. אתר כנסת יקר: נוסח ברור בעברית זה גם סוג של נגישות. העם אמור להבין מה הולך בבית המחוקקים!

{הכנס כאן טור זועם ומיואש על כך שמדינת ישראל ה"דמוקרטית" מפעילה יחידות מסתערבים בין אזרחיה}

בהמשך העמוד:

15. בקשת הוועדה המשותפת לוועדת הכנסת ולוועדת החוקה, חוק ומשפט להחיל דין רציפות על הצעת חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל) (תיקון – התקנת תקנות), התשס"ז-2007 – הצבעה -הצעות חוק כ/238

מי שהיה קורא את הקיצור הזה של שורה אחת היה יכול לחשוב שוועדות הכנסת והחוקה מציעות לבטל את שלטון החוק, אבל כרגיל אין גם כאן לינק להצעה. אתר כנסת יקר: לינק להצעות החוק שבסדר היום וידע מקושר זו נגישות חשובה לדמוקרטיה! העם אמור להבין מה הולך בבית המחוקקים!

למעשה (ניתן להגיע אל נוסח ההצעה ב-PDF רק אחרי ניווט באקספלורר, כמובן). אתר כנסת יקר: טקסט זמין בפורמט פתוח! תאימות לתקנים ולא למיקרוסופט! העם צריך להגיע למידע על מה שקורה בבית המחוקקים!

ח"כים, עצרתם לקרוא את הספגטי?

אם תקראו את ההצעה תוצפו בבליל שפה משפטית, שאני הבנתי ככה: אם הממשלה מחליטה להעביר שליטה על שטחי מדינה והכנסת אישרה ברוב של 80 ח"כים, אז לא צריך לצאת למשאל עם. אם אושר ברוב קטן יותר, אפשר לצאת למשאל עם עוד לפני שיש חוק יסוד שמסדיר את זה. יש עוד פרטים קטנים (מה קורה אם מופלת הממשלה קצת אחרי ההחלטה למרות זאת ועוד כהנה בלגנים) אבל זהו בגדול. אולי טעיתי בהבנת הנקרא (נוסח!) אין לי מושג איך אפשר להבין את כל זה מהכותרת שלא קשורה לכלום (נוסח!), ואין לה לינק להסבר כלשהוא (מבנה וקישור!).

אבל זה רק העמוד השלישי מתוך שמונה… המשכתי לגלגל הלאה וגיליתי כי הצ"ח 238 מורכבת בעצם משתיים (WTF?!) – האחת דלעיל והשניה של ועדת החינוך לגבי הקמת מערכת "חינוך ממלכתי משלב" עם תגבור יהדות בנוסף לחינוך הדתי והממלכתי הרגילים, ובקיצור סירוס הצעתו של הרב מלכיאור לאחד את המערכות לאחת רב-תרבותית שוויונית ובמקום זה לפתוח אחת שלישית "יהודית מתוגברת אבל כאילו-חילונית". על כך נאמר "יופי נחמה" :-( בהמשך מפורט מה יעשו הורים אם הוחלט כי המוסד שבו לומדים ילדיהם יעבור למערכת החדשה והם אינם רוצים להשאר בו, מדובר שתוקם עוד מנהלת חינוך שלישית, ובקיצור נראה שבמצבה הנוכחי הצעת החוק הזו עושה את החיים יותר יקרים למשלם המיסים ויותר מסובכים להורים שאולי לא יהיו מרוצים מהחלטות להעביר את בי"ס לשיטה אחרת, ובסופו של דבר התלמידים והמדינה העתידית בהכרח יהיו אלו שעליהם יפול משקל ההחלטה הזו :-( על ההצעה חתומים גם מלכיאור, רן כהן ואחרים שאני מניח שלא באמת היו מרוצים מהנוסח הסופי של ההצעה שעומדת פה להצבעה…

{הכניסי פה פסקה על הבעיטות בגופתה של מערכת החינוך ושימוש כושל בכספי ציבור}

אבל אחזור שוב לענין הקושי של מציאת הנוסחים, תאימויות וכולי, זה המצב כרגע באתרי הממשלה, והוא זז לאט. התלוננתי פה בעבר על האתרים של הכנסת ושל ממשל זמין, ולאיפה נשפכו 50 מליון ש"ח על פרויקט ממשל זמין ב2005-2006 (מתוך הפרוטוקול הזה) וידכא אותי לחפש מה התקציב השנתי של התחזוקה של ערימת האתרים המביכים האלו. האחראי שיושב בראש הפירמידה הוא אדם בשם בועז דולב, אדם שטיפס לכיסא הזה בשנים האחרונות ומחזיק בידיו את המושכות והתקציבים להובלת המערכת. הוא הקים הרבה מערכות שאף אחד לפניו לא טרח לממש, אבל גם ספג לא מעט ביקורת על כך שכל דבר שנעשה בממשל זמין נעשה בצורה איטית, יקרה ולרוב לא מספקת.

בועז דולף

בשנה-שנתיים האחרונות בועז פיתח גם נוכחות מקוונת בולטת, שולח טוויטים כנים, עונה בבלוגים, פעם מקדם את תרומותיו לאופן אופיס ופעם מתלהב מהאייפון שלו – כך גיליתי שלמערכת ממשל זמין אין DRP, שהדרך שלו להתייחס למאגרים דולפים היא ש"גם לאמריקנים זה קורה", שאין לו בעיות לעזור לאנשים לחפש פאקים במערכות שלו עצמו, שהוא מטייל המון ואוהב להתלוצץ עם מעריציו ולעשות רה-טוויט למבקריו. בכלל נראה שהיה לו המון זמן פנוי לעסוק ביחסי ציבור, בכנס איגוד האינטרנט הוא אף התגאה שקמפיין המודעות לאתר "עוז לנגב המערבי" היה רעיון וביצוע שלו. וכך במפתיע יותר או פחות בועז דולב הודיע ביום שישי שהוא מתפטר. אבל אל תעצרו בגוף הידיעה! אם תקראו את התגובות לידיעה, ולידיעה בYנט, נראה שחצי מהאנשים מספידים או מלקקים לו בדרכו החוצה, אבל החצי השני טורח לציין שיש לא מעט רמזים שכעובד קבלן ללא מכרז או חוזה מזה 18 שנה, הוא בעצם מפוטר, ולא סתם אלא אחרי כמה שערוריות שקשורות למנהל תקין וכספים. מגיב נוסף רמז גם לבעיות אבטחה באתרים. אחר העריך שהאיש מפחד שיפול על ראשו המאגר הביומטרי, והכשלון הקטאסטרופלי לשמור עליו שבהכרח יבוא בהמשך, עוד עלול להפוך להיות אחריותו ואשמתו. לפחות אני חייב להגיד שזו סיבה מוצדקת, גם אני הייתי בורח מאחריות שכזו אל מעבר להררי החושך.

אני מקווה שימצא הויוק קונדרה הישראלי שיחליף אותו סופסוף, אבל לצערי מהיכרותי עם מערכת השלטון שלנו, אין מניעה שימונה שם מישהו עוד פחות מוצלח.

פרדוקס הפרטיות

האם אנשים שמים לב כשהפרטיות שלהם נלקחת או שהם מאפשרים זאת בשמחה בלי להבין על מה הם מוותרים? הבעיה היא לרוב שאנשים מגלים שהנושא בעיתי רק כשזה פוגע בהם אישית. המושג כל כך אמורפי, ובמיוחד בעולם של מידע אישי ממוחשב, שלפעמים קל לי יותר להסביר מכניקת קוונטום (שזה נושא שאני מבין עוד פחות).

כבר ציטטתי פעם את הירשאוגה במאמר מדה-מרקר: "מדוע אם כן אותם ישראלים שמזדרזים לשתף את ציבור הגולשים במעלליהם האינטימיים ביותר בטוויטר ובפייסבוק חוששים מהקמתו של מאגר ביומטרי?", והשאלה באמת מטרידה אותי. האם אנשים באמת חרדים לפרטיותם, או שהם סתם רוכבים על גל ה-slacktivism כי בפרופיל זה נראה קוּל שיש לך דעה על משהו? מי הם אותם אלפי פייסבוקאים חברי הקבוצות נגד החוק הביומטרי שלא נענו לקריאתי/קריאתינו להרשם לקבלת עדכונים מחוץ לפייסבוק, שהוא בעיני אולי אסון הפרטיות המטריד ביותר ברשת אי פעם? עד לכתיבת שורות אלו נרשמו ששה אנשים.

בפוסט הקודם בסדרה הצגתי את מאמציו של ד"ר דניאל סולוב לנסח תאורית פרטיות שאפשר יהיה לבנות עליה חקיקה ושיח במשפחת מושגים מוסכמת יותר ואולי חוצת תרבויות. בפוסט הזה אני שואל אם יש פואנטה. סולוב מדבר על הבעיתיות בספרו הקודם "עתיד המוניטין: רכילות, שמועות ופרטיות ברשת", שדן בסתירה של פרדוקס הפרטיות והרשתות החברתיות. למידע נוסף הנה הרצאה שלו על הגנת פרטיות בעולם מקוון, עם התייחסות לאיזון מול חוקי קופירייט וחופש הביטוי (לא מפליא אתכם בוודאי שבארה"ב הקופירייט יותר חזק מהגנת הפרטיות וחופש הביטוי גם יחד…) והנה עוד ראיון מוקלט איתו על הספר.

האם אנשים בכלל רוצים בפרטיות? בספר הוא מנסה להדגים עד כמה דיכוטומיים האנשים בגישה שלהם לפרטיות, הם אומרים שאכפת להם מהפרטיות שלהם אבל הם לא מתנהגים בהתאם. כמו שאמרתי – רוב האנשים לא יודעים שאכפת להם מפרטיות עד שהם חוטפים את הנשיכה הראשונה. אין לנו כלים תרבותיים לטפל ברכילות כל כך ציבורית וגלובלית, וברור שרוב המין האנושי פשוט עוד לא "עיכל" את המדיום, לא פיתח את המנגנונים הרגשיים להבין אותו. סולוב מדגים בספרו:

Some teenagers have contradictory ambitions for their posts. One teenager interviewed for a story in the New York Times Magazine explained that "he wanted his posts to be read, and feared that people would read them, and hoped that people would read them, and didn't care if people read them"

Although at first blush the teenager's statement doesn't make much sense, its self-contradictions actually capture the ambivalent attitudes of many bloggers. Writing blog posts is exciting in many ways. It can be cathartic. It can be fun to express oneself openly. People enjoy venturing their deepest secrets, hoping for a sense of acceptance or understanding or even just a bit of attention. One blogger wrote: "Maintaining a blog with no one visiting or commenting would be [as] sad as a clown doing a show with no one watching"

סולוב ממשיך ואומר שבאיזשהוא מקום זה כבר זולג לפסיכולוגיה ומפנה לעבודותיהם של דיינה בוייד וג'ודית' דונאת' (שהתארחה השנה באוניברסיטה הפתוחה). והסיכום? בגדול סולוב אומר "חינוך! חינוך! חינוך!" ושפתרונות יבואו כשרשתות חברתיות ואתרים יציעו יותר ויותר אפשרויות להגבלת מעגל התפוצה והנגישות של המידע, כשתבוא הדרישה מהקהל. הוא מודה שלא את הכל אפשר לעצור בעזרת חוקים, אבל גם טוען שבשל כך צריך חוקי עונשין עוד יותר מאיימים כדי שאנשים לא ימהרו לעשות לינצ'ים רשתיים ורצח אופי גלובאלי. אני חושש שקשה לי להסכים שזה יעזור במשהו, וממעבר לא יסודי על הספר נראה שהוא מתחמק לחלוטין מלדון בחבות החוקית של האתר המארח לגבי דליפות מכוונות או לא מכוונות של מידע של המשתמשים. כמו שאומר סטולמן – פשוט אל תשימו את המידע בעננים אם אתם רוצים לשמור עליו בשליטתכם.

יותר אקוטי לענין העכשוי שלי: אני עדיין לא מצאתי אצלו פתרונות לגבי שאלת חוקים למגבלות ופיקוח על מאגרי מידע ממשלתיים. אני ממשיך לחפור בעוד ספרים ואתרים. בשבוע הבא עוד פוסטים בסדרה זו.

חג שמח!