תגית: רשיון שימוש

פורסם ב

התדמית של עולם התכנה החופשית על פרשת דרכים

תוכנה חופשית היא דבר נפלא. אני מאוהב ברעיון כבר כ־28 שנה מאז גרקתי אותו לראשונה. ארגנתי קהילות ואירועים להפצת ידע על ואודות חופש התוכנה, ואי אפשר לזרוק היום אבן באף ענף כלכלי בלי להתקל בתוכנה חופשית רצה איפשהוא על שרת, עמדת חיוב כרטיסים בסופר וכמובן שכל האינטרנט וכל כיס מריצים תוכנות חופשיות למכביר. אין סטארטאפ שמתחיל היום בשוק וממציא לבד את כל הגלגלים, אם זה בתוכנה, ביולוגיה או כל תחום הנדסי, אתה תלוי בתוכנה, אם זה באסטרונומיה או מכונות CNC, תוכנה חופשית היא לפעמים החנות היחידה לשאוב ממנה את הכלים הדרושים למקצוע. מצד אחד אין להתעלם, ומהצד השני אין מנוס מלהשתמש. ההתנחלות הזו בלבבות וברשימות התלות של תוכנות היא חרב פיפיות, ובחודשים האחרונים אנחנו רואים כמה צרות שמאיימות על עתיד הקהילה.

אולי המכה הכי גדולה למוצר תוכנה היא נטישה שתוביל ל"רקבון ביטים". תוכנה שלא מתעדכנת לא מקבלת תכונות חדשות אבל גם לא נסתמות בה פרצות שמתגלות. אם יש לה עדיין משתמשים אז דברים ישברו, ובכל פעם שמשהו בעולם התוכנה החופשית נשבר ומשפיע על production של חברות מסחריות, התדמית נפגעת. לאחרונה אני רואה כמה ארועים שבאו ברצף:

  • חזרתו של RMS להנהלת המוסד לתוכנה החופשית הבאישה את המוסד בעיני רבים, והחלה נטישה מדודה אבל מורגשת של תורמים (אני בינהם) ופרויקטים בולטים, חלקם עמודי תווך של פרויקט GNU.
  • מוצרים כמו טראוויס ו־Docker שפתאום אינם בחינם יותר לפרויקטים רבים של תוכנה חופשית בשל שינוי מדיניול – מצב זה שובר הפצה של תוכנה חופשית קיימת, ועלול לגרום לאותם מוצרים לאבד משתמשים ותדמית. במקרה של טראוויס זה אומר שהרבה פרויקטים של תוכנה חופשית יאלצו לעשות בדיקות שכבר היתה להם אוטומציה בצורה ידנית או להתחיל לשכתב מחדש תהליכים כדי לעבוד מול כלי אחר, או להנטש ולהפוך לעוד גופה ללא עדכונים.
  • מפתחים כמו מארק סקוויירז שהחליטו על "שברו את הכלים ולא משחקים" בצורה שיורה לעצמו ולכל הקהילה ברגל ומערערת מאוד את בטחון המשתמשים. היו עוד לפניו אבל הספריות שלו הן מרכזיות ובולטות.
  • חורים אדירים שהתגלו בשנים האחרונות בכלים מרכזיים ונפוצים, כגון Log4Shell, Heartbleed, Shellshock ואחרים.
  • יש פרויקטים שנטשו או השאירו בבלגן פרויקטים ישנים אצל גיטהאב כשמיקרוסופט קנתה אותה, אבל זה כנראה מיעוט.

תזוזה קטנה ועוד אחת, מתי נענועי הסירה יהפכו אותה? הפחד שלי היא לולאת משוב ענקית שבה פתאום חברות יפחדו להשתמש במוצרים חופשיים או לתרום להם, מה שיגרום לאיבוד רוח מהמפרשים של מפתחים מתנדבים. בנקודות כאלו כדאי לזכור שהמתנדבים לא ממש מקבלים הרבה גב, חלקם אפילו לא יודעים איך לשווק את הפרויקט או לקבל תרומות גם אם ירגישו שנכון להם לבקש. המקרים של מפתחים כמו מארק סקוויירס מדאיגים אותי מאוד: בוקר אחד קם אדם ואומר לעצמו שלא משלמים לו מספיק אז הוא יתקע לכולם מקל בגלגלים (אני אפילו לא יודע אם הייתה דרך למישהו לשלם לו לפני שהתחיל להשתולל). בתגובה לא בלתי מוצדקת נחסמו לו חשבונות אצל גיטהאב ו־pypi. יש לי כמה דברים לומר למפתחים שהחליטו לפרסם קוד ברישיון פתוח – ראשית ציינו בצורה ברורה מה תנאי הרשיון (אי ציון רישיון ברור מטילה עליכם את האחריות אם למשתמשים נדפק משהו, וברירת המחדל איננה "נחלת הכלל"), ושנית היו מוכנים שיהיו לכם הרבה משתמשים מסחריים. אם לא מקובל עליכם, אל תירו לעצמכם ברגל, פצלו את הפרויקט לגרסא פתוחה ואחת סגורה בתשלום או כל דרך אחרת. לדחוף קוד ששובר את הספריה שלכם מבטיח גם נטישה של משתמשים וגם איבוד האמון בכם לעתיד, וכמובן פותח פחת לתביעות משפטיות אם הרישיון שלכם לא מצוין נכון.

ורק כדי להיות ברור: יש המון חדשות טובות בקהילה הזו, הפחד שלי הוא מהתדמית בעיני משתמשים מסחריים, שהפכו לחשובים מאוד בתהליך הפיתוח של כלים קטנים לפעמים. הקרנל של לינוקס ופרוייקטים מסביבו עדיין חיים ותוססים ושיפורים קורים השכם והערב.

ומה הפתרון? אין לי תשובה. גם ככה הרשת שלנו הפכה בעשורים האחרונים לריכוזית מדי. כל הקוד העדכני בגיטהאב. כל הידע הטכני בסטאק אוברפלו. הרשת החופשית שהתאהבתי בה כמעט כבר לא קיימת, כשכל הידע והתקשורת קורים בין הכתלים של 10 חברות (אני נדיב) ולא בעשרות אלפי אתרים מבוזרים. אם מחר גיטהאב משנה תנאי רשיון, או סטאק אוברפלו פושטת רגל זו מכה רצינית מאוד לקהילת המשתמשים. אני למשל מחזיק בבית תלתפסת שכל הידע של קהילת המשתמשים שלה היה בגוגל פלוס, ויום אחד פשוט הוסר בלי יכולת לגבותו כראוי, ורק אחוז קטן ממנו שוחזר אח"כ לאתר עצמאי אחר.

מוזמנים לתת את דעתכם ופתרונותיכם פה בתגובות, רק אל תתחילו למכור לי בלוקצ'יין. דברים ישימים בלבד :)

פורסם ב

שאלת רשיון השימוש בטקסט של ספר החוקים של ישראל

לפני כשנה כתבתי בבלוג על השאלה של רשיון השימוש בטקסט של ספר החוקים בישראל, פרוטוקולים של ישיבות ממשל וממשל מקומי, בתי משפט וכולי. מסתבר שבצורה עמומה כלשהו מתקיים על כל אחד מהם איזה רשיון שימוש מוזר. הצעות חוק הן תחת זכויות היוצרים של הכנסת (שאיננה העם, היא מורמת ממנו), פרוטוקולי בתי המשפט אינם מפורסמים באתריו, לרוב תמצאו רק ניר מלוכלך סרוק שזו גזר הדין בשני משפטים אבל תכנים מלאים של פסקי דין קשה למצוא. על ספר החוקים לא מצוינים תנאי זכויות היוצרים וגם אין חוק חקיקה במדינה (מעניין, נכון?), במקום זה יש סעיף בחוק זכויות היוצרים שאומר שהוא לא חל על חוקי המדינה. מה כן חל עליהם? חוק העזבון? חוק מקרקעי ישראל? לא ברור. אולי חוקי המדינה הם בבעלותה הפרטית מתוקף חוק אחר, ואולי הם בבחינת רשות הכלל. אין לי שמץ של מושג. אני רק יודע לחבר את הפרטים הבאים:

1. בארה"ב כל פרסום פדראלי (כולל ספר החוקים אבל לא רק), הוא ברשות הציבור. נחלת הכלל. אין צורך לתת קרדיט, אין צורך לצטט במדויק. לצערי זה אומר שגם אפשר בקלות לסלף את לשון החוק וזה אולי מוגן תחת זכות הביטוי. אין לי מושג איך הם מתגברים על זה.

2. בארץ קשה למצוא את הנוסח האחיד של החוק באתרי הממשלה, אתם תמצאו על כל חוק עוד מספר תיקונים מפוזרים, ומדי כמה שנים יוציאו "נוסח משולב" רשמי. כל תכתניתן יכול לדמין מה זה אומר לעבוד חודשים ארוכים בצוות פיתוח בלי לעשות merge לקוד המשותף – יום אחד מגלים הפתעות לא נעימות. היחידים שעושים את ה-merge הזה ידנית (ואני מקווה שבהתאם לכוונות המחוקקים והשופטים) הן חברות כמו פדאור ותקדין, אבל את המוצר שלהן אי אפשר לצרוך בצורה חופשיית.

3. לפני כשבועיים פורסם RFI למאגר חקיקה ציבורי, הכל יפהפה, קישורים דו-כיווניים בחוקים שמתייחסים האחד לשני, רעיונות מכאן ועד לירח, אבל שימו לב לסעיף המבוא המעניין שדורש שהצעות הקהל ליישום המאגר תאפשר לציבור "שימוש חופשי בנוסח החוקים, תוך שמירת זכויותיו, ככל שאפשר, של‬ הסקטור הפרטי שפיתח שירותי ערך מוסף על בסיס נוסח החקיקה".

ואני שואל את מר דן לנדאו מנכ"ל הכנסת: למה שהכנסת לא תחפש בבקשה דרך לאפשר לסקטור הפרטי להשתמש בתכנים, תוך שמירת זכויות האזרחים, ככל האפשר, לשם שינוי?

פורסם ב

אמנת ACTA נחשפת כהרחבה בינלאומית של חוקי קופירייט

אם למישהו עוד היה ספק עד כמה רחוק יגיעו זרועותיו של ההון להשפיע על השילטון: דלף אתמול בבלוג של מייקל גייסט שבאמנה בינלאומית נגד זיוף הוכנסו כמה וכמה סעיפים דרקוניים להחריד למניעת עבירות העתקה. הנה הפרשנות מבוינגבוינג:

  • ספקי שירות יחויבו לנטר כל חומר שיועלה ע"י משתמשים כדי לוודא אם יש בו משום עבירה על חוקי הקופירייט – זה אומר ששירותים כמו פליקר, יוטיוב, ובלוגיות כמו בלוגלי, ישרא וכולי יסגרו מהר מאוד כשיתברר שזה לא רווחי להחזיק צבא עורכי דין כדי לוודא את האכיפה.
  • ספק אינטרנט שנמסר לו שמשתמש שלו עובר על החוק מחויב לנתק אותו מיד, מה שאומר שאותו אדם וכל משפחתו יהיו מנועים מלגשת למידע חיוני לחינוך, בריאות ושירותים בסיסיים אחרים, ללא משפט ובירור.
  • כל העולם צריך לאמץ את המדיניות האמריקנית של "הודעה והורדה" ללא בירור ומשפט, מה שאומר למעשה צנזורה קלה ע"י לחיצה קלה על כפתור "עבירת קופירייט"
  • חובה על כל המדינות החתומות לאכוף DRM – אסור לנסות לפצח אותו ולהעתיק את החומר המוגן אפילו אם אתה היוצר שלו! זה אומר גם שאסור לתרגם את החומר לפורמט אחר כדי לעזור לאנשים עם מוגבלויות וכולי.

בוינגבוינג מפוחדים או שבחרו בכוונה בטון מוגזם, אבל אני לא חושב שהמצב עד כדי כך גרוע, כי לא ברור שכל המדינות יהיו מוכנות לחתום על ההסכם, ולא ברור שהוא יהיה חוקי או בר יישום בכלל. הבעיה היא שאין לי מושג באמת עד כמה מחייבות אמנות עם סעיפים כאלו, והאם ישראל מחויבת לזה וכולי. מה שבטוח הוא שזה צעד בכיוון מאוד גרוע מבחינת זכויות המשתמשים וגם זכויות היוצרים, וזה הופך את זכויות המפיצים למשהו שדורס כבר זכויות פרט (כולל פרטיות וחופש הדיבור) ברמות חדשות של עוצמה. מפחיד ומטריד מאוד.

דעות חמורות נוספות מפרסם ה-EFF ומקביליו באוסטרליה וניו-זילנד, הנה סקירה של IDG, האפינגטון ואחרים. בוודאי יצוצו עוד בשעות והימים הקרובים. תודה לקשבינו שי שהביא את הידיעה לשולחן המערכת :-)

כאמור, ההדלפה הראשונה על הענין הגיעה ממייקל גייסט, פרופסור למשפטים בקנדה שהנהיג שם את המאבק בחוק הDMCA הבעייתי. אפשר למצוא בערוץ בליפ.טיוי שלו המון חומר מעניין כדי להבין למה קופירייט זה דבר חשוב מחד אבל מסוכן מאידך וחשוב לשמור על האיזון בחוק, אני מציע לכל המעוניינים את הסרט "למה קופירייט", אם יש לכם 55 דקות פנויות.

פורסם ב

ההבדל בין קוד פתוח לתכנה חופשית, ההקבלה בין חופש תוכנה לחופש האזרח

פוסט זה ממשיך את הפוסט הקודם על חופש התוכנה. היה שם ויכוח ורציתי להדגיש שההבדל אינו רק סמנטי. הסברתי על זה בקצרה בהרצאה באוגוסט פנגווין, אבל זה ראוי לעלות באופן מסודר על הכתב:

לענין קוד פתוח מול תוכנה חופשית, מתגובות בפוסטים קודמים אני מבין שאולי כמה אנשים פיספסו את הנקודה. אני חושב שאני צריך לחזור פה קצת אחורה ולהסביר את הרעיון של Copyleft, שהוא שמירה על זכויות המשתמשים, לאו דווקא על זכויות היוצרים. אני מצטט את הגדרת חופש התוכנה מהתרגום של ויקיפדיה עם הדגשות שלי:

ניתן להגדיר תוכנה חופשית כתוכנה המעניקה למשתמש בה מספר חרויות בסיסיות:

  • החופש להשתמש בתוכנה לכל מטרה (חירות 0).
  • החופש ללמוד את דרכי פעולת התוכנה ולהתאים אותה לצרכיו (חירות 1). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.
  • החופש להפיץ מחדש עותקים של התוכנה לאנשים אחרים כדי לסייע להם (חירות 2).
  • החופש לשפר את התוכנה ולשחרר את השיפורים לציבור כדי שכל הקהילה תרוויח מכך (חירות 3). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.

בשונה מקוד פתוח, תוכנה חופשית מתייחסת למובן המהותי של החופש, קרי – לא הפרקטיקה של הפיתוח כפי שהיא מתבטאת במאמרים כמו "הקתדרלה והבזאר" (PDF) אלא למובן האידאולוגי-סוציאלי. קוד פתוח מחויב מעצם קיומה של תוכנה כחופשית. היותה של תוכנה פתוחת-קוד אינו מחייב את היותה של התוכנה חופשית.

(חיפשתי לכם לינק לקתדרלה והבזאר (למרות שכמאמר הוא קצת ארוך ומשמים) ונזכרתי פתאום בספר באותו השם, שדן למעשה בחרויות הנ"ל ואפילו תורגם לעברית והוספו לו מאמרים. יכול להיות שהייתי חוסך לעצמי כמה פוסטים בבלוג אם הייתי נזכר בו קודם, נו טוף, לפחות היה לי כיף לנסח את דעותי לתוך הבלוג)

ברור לכולם שחירויות 1-3 אינן פיצ'רים נפוצים של תוכנה קניינית, אבל רק שתבינו כמה רחוק מוכנים מיקרוסופט ללכת, אפילו חירות 0 איננה מובנה מאליה בעניהם. היה ניסיון, נדמה לי ברשיון אופיס 2003, לאסור על קונים להשתמש בfrontpage לשם ייצור אתרי פארודיה או שנאה נגד מיקרוסופט. הענין נפל כמובן מיידית בבית משפט על התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אבל אי אפשר שלא להאשים אותם בנסיון.

הכלי שבחר סטולמן כדי לוודא שתשמרנה זכויות המשתמשים הוא רשיון שימוש מפורסם בשם GPL, וב-1997 נבחר התאור "קוד פתוח" לסוג הרשיונות האלו, אבל הרשיון הזה מבטיח את החרויות האלו ברמה הטכנוקרטית/משפטית, הוא לא נלחם עליהן בשמך בפרלמנט, הוא רק כלי אחד מתוך כמה להגשמת חזון חופש התוכנה. האמירה שיש זהות בין הכלי לבין החזון כמוה כאמירה שתכלית הדמוקרטיה מגולמת בהצבעה לכנסת. כאילו ששקיפות שלטונית, חופש הדיבור, חופש התנועה, הזכויות על קנין וכל מני כלי חירות נוספים אינם עוד חלקים מהחזון של חברה חופשית או דמוקרטיה על צורותיה.

באותה צורה, תוכנה חופשית איננה רק קוד פתוח, היא ההתנגדות לפטנטים על תוכנה, היא ההקפדה על זמינות ותיעוד לכל משתמש, הקפדה על תקנים פתוחים, יצירת אקוסיסטמות ותרבות שיתוף כמו github, sourceforge ואחרים, הקפדה על ניידות מידע ועוד ועוד.

ולכן בהרצאה עשיתי הקבלה לחרויות שניתנות לי בדמוקרטיה:

  • חירות 0 – מקבילה לחופש הפעולה והדיבור
  • חירות 1 – סיפוק הסקרנות האישית – שמידע לא יוסתר מהאזרחים, יצונזר או יסולף. הלוואי שבישראל זה היה מובן ופועל כראוי…
  • חירות 2 – החופש לעזור לאחרים, זכות שבמדינות מסוימות לא רואים בעין יפה, במיוחד אם מדובר בעזרה למיעוטים חלשים. גם בזה ישראל לא מקבלת ציון 10.
  • חירות 3 – הכוח לשנות ולהקים קהילות, התארגנויות, ועדי שכונה, עמותות ותנועות לעזרה הדדית, צמצום פערים- זכות שלא כולם משתמשים בה לצערי. בנוסף, אם יש צורך, יש להן את הכח לבקר את המשטר ואת נציגיו ולפעול למען שינוי וקידום רעיונות (למשל להקים מפלגה ולרוץ למועצה או לכנסת)

אני מקווה אם כך שהענין הובהר, כי זה מתקשר לפוסט הבא :-)

פורסם ב

מחשבות על דמוקרטיה 4: אז איפה המידע הציבורי בישראל?

בהמשך לשני הפוסטים הקודמים בסדרה: הזכרתי את ענין זכויות השימוש של מידע ציבורי/ממשלתי בישראל. לצערי הענינים פה אכן עקומים. המצב די לא ברור ואפילו סותר, אם תשימו לב שמצד אחד יש את סעיף 6 לחוק זכויות היוצרים שאומר שהחוק אינו תקף לגבי חוקי המדינה. לא ברור מה כן חל עליהם אם כך! אי הגנת זכויות יוצרים לא אומר שאין הגנות אחרות. מצד אחד אפשר להניח שהם למעשה נחלת הכלל (אק"א רשות הציבור או קנין ציבורי כמו מידע ממשלתי פדרלי בארה"ב), ומצד שני על כל שאר החומרים יש סט חוקים כבד (ולפעמים סותר). כמו כן, הצעות חוק שעוד לא הפכו לתזכיר או חוק הן בהגנת זכויות היוצרים של הכנסת, חומרים אחרים הם בהגנת זכויות היוצרים של הממשלה או משרד כזה או אחר, ואלוהים יודעת מה בדיוק הסטאטוס של חומרים בגנזך המדינה.

אם צפיתם בראיון שלי עם דב ויינר בפוסט הקודם, מדובר שם שפרויקט מינרבה יספוג לתוכו את כלל החומרים של הגנזך, גופים ומוזיאונים שונים, ויוצג (אני מקווה) ברשיון חופשי לציבור. בינתיים יש לנו ברשות הציבור את הפרסומים הרשמיים, שהם לפי החוק: "חוקים, תקנות, דברי הכנסת והחלטות שיפוטיות של בית משפט או של כל רשות שלטונית המפעילה סמכות שפיטה על פי דין" – אז יאללה אודרוב, לא? אהה… צ'כחו מזה, במיוחד תמונות. אולי אם תבקשו יפה ותחתמו על הרבה טפסים. רוצים data.gov? יום אחד יהיה פה פורטל פרלמנטרי אבל עוד לא בינתיים. (אגב, מי מצליח להגיד פורטל פרלמנטרי 7 פעמים רצוף בלי להתבלבל?)

אז בעוד העולם המערבי דן בדרכים לרתום את רעיונות הקוד הפתוח לממשל אנחנו תלויים (בינתים) בחסדי חוקים סותרים ובקצב הפעולה של גוף "ממשל זמין" של משרד האוצר. מה נעשה בארץ כדי לפרסם מידע ממשלתי בכלל ומקוון בפרט? "ממשל זמין" חושף הרבה ואפילו מנסה למשוך אנשים להשתתפות בתהליך הדמוקרטי, אבל מה מכל זה באמת קורה?

יש בלוגיה שלא מתעדכנת, טפסים ממשלתיים (חלקם אפילו עובדים גם בדפדפנים תקניים ולא רק באקספלונטר), יש אפילו שירות טפסים מקוון שמאפשר לכם לחתום על טופס עם תוסף פיירפוקס לחלונות ולינוקס! (אבל לא למאק). כבר כמעט חשבתי להוריד ולנסות איך זה עובד אבל אז קראתי הלאה – איפה הקטצ'? "כדי לחתום על טופס מקוון יש להשתמש בכרטיס חכם. בעתיד יחולקו כרטיסים חכמים לכל אזרחי ישראל, והם יאפשרו חתימה דיגיטלית על טפסים." – עוד על חתימות דיגיטליות וכרטיסים חכמים בפוסט אחר. אפשר לשלם מיסים (אם משתמשים באקספלודר) ויש הרבה מידע אחר מרשם העמותות, רשם החברות, רשות המיסים… חלקו אפילו אפקטיבי ויעיל, אם הצלחת למצוא אותו. מצאת? תשכח מלשמור לינק, רוב הזמן משתמשים בPOST ולא בGET. בקיצור נראה שממשל זמין מאוד שמח להציע דרכים חדשות למלא טפסים ולשלם מיסים. Booooring!!!

אוקי, אז נחזור ונתמקד במה אנחנו יכולים לקבל מהממשלה כמידע ולא כשירות. בהרצאתו של בועז דולב בכנס איגוד האינטרנט האחרון 1 הוא הזכיר כי רשימת הפטורים ממכרזים נמצאת מקוונת. הלכתי לחפש אותה דרך תפריטי הפורטל, דרך אתר משרד המשפטים, ולבסוף התייאשתי וחיפשתי בגוגל "פטורים ממכרז ממשלתי" ו-"פטור ממכרז התקשרות משרדי ממשלה" והעליתי חרס (ראיתי טפסי בקשות אבל לא את הרשימה הקבועה). לבסוף פתחתי את המצגת של דולב מהכנס, לפי השקופית גיגלתי "ועדות פטור" והופ! מצאתי את הURL פה.

אז באותה הזדמנות, חשבתי לי, מה עוד מהרצאתו אוכל למצוא בקלות או שלא בקלות?

בקשר ללינק האחרון, בועז דולב סיפר שהתכנית הייתה פתוחה להערות הקהל, שיעזור לעצב את מדיניות הרווחה לחמש השנים הבאות, אבל אף אחד לא בא להגיב. 300K ש"ח או איזה סכום שערורייתי אחר נזרק על הפרסום שהקהל יכול להגיב לטענתו (מישהו ראה או שמע קמפיין כזה?). כדוגמת נגד הוא נתן את קמפיין "עוז לנגב" שנתן מענה מהיר לשאלות תושבי הנגב בזמן עופרת יצוקה עם קמפיין שכיכב בו קובי אוז. חצי בבדיחה (אני מקווה?) הוא השוויץ שהקמפיין הצליח כי הוא הגה והריץ אותו (אני שמעתי שהרעיון של שימוש בגידי גוב לאתר הממשלה ואח"כ אוז לאתר עוז היה של התוכניתנים של נטווייז שעובדים אצלו). האם איש המחשוב של משרד האוצר צריך להתעסק בשיווק? אני מעדיף שיעשה את המקסימום לשפר את הדמוקרטיה המקוונת עליה הופקד, למרות ניגוד האינטרסים הבולט מול משרד האוצר. אם הוא רוצה שנעזור לו עם מדיניות, ונראה השתתפות בדמוקרטיה, אני מציע שישים לינק יותר בולט בכניסה לאתר – e-democracy now! ask me how! – עם הפניות לכל המשאבים המפוזרים האלו. אני מקווה שהפוסט הזה יעזור.

באותו הנאום הוא הזכיר שתכנית העבודה של "ממשל זמין" לשלוש השנים הקרובות פתוחה לפידבק מאת הקהל, אני מקווה להיות שם ולעזור בכמה רעיונות.

לבסוף, רגע של בידור: להדגמה עד כמה חוסר ההבנה במידע מושרש עמוק בראשם של אנשי הממשל ונסמכיו, ראו את הפוסט של איל לוין, על עמוד הכותרת של מאמר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

בפוסט הבא בסדרה: על חוק חופש המידע הישראלי – האם הוא טוב, האם הוא מיושם והאם יש למישהו צל של ספק שהוא נחקק אחרי צפיה ב"כן אדוני השר"?

1 שווה לצפות ולו בשביל הקטע המקסים שבו מתחיל ויכוח עם איש מל"ם שישב בקהל.

פורסם ב

מחשבות על דמוקרטיה 3: חופש מידע – בידיים של מי?

בפוסט הקודם התרכזתי בארצות הברית, שם כל מסמך פדרלי מפורסם ללא זכויות יוצרים (public Domain). ספציפית ספר החוקים חופשי להעתקה על ידי כל המעונין, ולכן אין שום בעיה לבנות אתר אלטרנטיבי שמאפשר להקהל הרחב לעיין, להאיר ולהעיר על כל פסקה ולגלות מה מחוקק לו בית המחוקקים. אובמה באמת משתדל, אבל כמובן שזה לא קורה מהיום למחר, אבל האמצעים משתפרים – כמו שהצגתי בפוסט הקודם, התקנים יהיו פתוחים ומתועדים עד כמה שאפשר.

ומה בארץ? בארץ החוקים מפוזרים בקבצי PDF, DOC וסתם HTML בקידודי עברית שונים בין אתרי הממשלה השונים – חלקם באתרי המשרדים הרלוונטיים, חלקם באתר הכנסת או משרד המשפטים המקוון1, ולא רק זאת, אלא כשמתפרסם תיקון לנוסח החוק, לא יוצאת גרסא מלאה של החוק המתוקן אלא מסמך המודיע שצריך "לשנות את 'או' ל-'וגם' בסעיף 13" – קובץ diff בשפת התוכניתנים. פעם בכמה שנים יקובצו כל השינויים ויפורסם חוק ב"נוסח משולב", מה שכל מי שאי פעם קימפל לבד תוכנה בפיתוח מתמיד כמו הקרנל ויודע איזה סיוט זה לפתור התנגשויות בין patch אחד לשני, ובסוף אתה מרים ידיים והולך להשתמש בגרסא שמישהוא אחר כבר דאג לעידכונה, למשל גרסא מפוצ'פצ'ת רשמית של רד האט או דביאן ושלום על ישראל. במקרה של ספר חוקי המדינה אנחנו מדברים על חברות כמו פדאור ותקדין שמשאירות אותך עם חצי תאוותך בידך וגם זה רק אם תשלם את המחיר. (האם דמוקרטיה נגישה צריכה לעלות כסף? על זה אפילו קפיטליסט חזירי במיוחד יאלץ לענות בשלילה). תסכימו איתי בוודאי שחייב להיות גם לזה פתרון תקני וחופשי, שגם יפעל אוטומטית לפי הצורך. עדכון ידני של לשון החוק במאמרים בויקיטקסט הוא אפקטיבי לאחוזים בודדים של החוקים המעניינים, אבל לא לכמות החוקים והצעות החוק שמתרוצצות במסדרונות הממשלה.

אם הצצתם בלינק שנתתי למעלה לאופן קונגרס, תראו אתר שבאמת מספק יותר אפשרויות השתתפות ונותן חווית משתמש טובה יותר מאשר האתר הרשמי, ואכן אין ספק שגוף ממשלתי מחויב להרבה יותר בדיקות תוכנה לפני שיפרסם חומרים, ולפני שיאפשר תגובה של כל מבקר על כל סעיף. אתר חיצוני יוכל לממש את זה הרבה יותר טוב ויותר מהר, וכמובן שביתר גמישות יוכל לטפל בבעיות נגישות ומנשק משתמש, וזו היתה המטרה של קרן אור שמש כשיצרה את האתר ואת אחיו המשלימים. השאלה היא האם כל התוכן הציבורי (יענו תוכן גולשים) ששם יעיל? מסונן? האם מישהוא דואג שכל הידע שנתרם מתגבש (באגרגציה) להיות חומר נגיש למי שרוצה ליזום הצעות חוק? ואם יקומו 20 אתרים האוספים חומר ומשקיפים את השילטון, אבל אף אחד מהם אינו רשמי יותר מהאחר או יציב יותר מהאחר (מבחינת גיבוי השרתים והחומר, מימון הפרויקטים) ובוודאי שאי אפשר לסמוך על אף אחד מהם שאינו מסלף את החומר (על החומר הזה, שהוא להזכירכם public domain – קנין ציבורי, אין בית המשפט יכול להגן בזכויות יוצרים, וגם אין כאן כרגע ארגונים עם אינטרס כלכלי להיות כלבי שמירה).

אפשרות: האתרים יפתחו את כל חומר המשתמשים בXML מוסכם ויציעו את כל התכנים בצורתם הבלתי מעובדת, בדיוק כמו אתרי הממשלה.

אפשרות פחות טובה: גוגל וחברות אחרות יקחו יוזמה ויריצו את האתרים, אבל מי ישמור על השומרים?

אפשרות נוספת: האתר הראשון שיכבוש את לב האנשים (כי הוא יהיה הכי שמיש ועשיר במידע), פשוט יהפוך להיות התקן דה-פקטו, ולכן חשוב שאתר כזה יקום מהר, בקוד פתוח, בניהול קהילתי שקוף (בקיצור, ויקיפדיה-סטייל) ואז נגמרו החששות. אני מכיר אדם שעובד על כזה אתר כרגע בשביל ישראל, מישהו רוצה להצטרף לצוות שלו?

נקודת מחשבה א: האם מותר לאתר כזה לקצור מידע מאתרי הממשלה שלנו, והאם המידע שהוא ימצא שם מספק? מה מותר ואסור לעשות עם המידע הזה? (על כך הפוסט הבא)

נקודת מחשבה ב: האם פרסומי מדינה רשמיים חייבים להיות קנין ציבורי או שמא עדיף לשים אותם תחת רשיון דומה ל- CC-nd המתיר לחתוך אותם לקטעים לצורך דיונים פרטניים אך לא לסלף את תוכנם ע"י השמטה של חלקים בפרסום מלא, וכולי?

שאלה כמעט ברורה מאליה: למה בעצם אתר נפרד, למה שלא תהיה כל האינטראקטיביות הפתוחה הזו באתר הממשלתי? התשובה ברורה למדי – האינטראקטיביות פירושה כאב ראש של בטיחות מערכת, הפעלת מודרטורים, צנזור תכנים בעייתי וקצב שדרוג תוכנה שאין למערכת ממשל זמין תקציבים וכח אדם בשבילו. אתר מתנדבים פרטי יוכל לאפשר פעילויות שלא יאושרו בחיים ע"י גוף ממשלתי על שירותי מחשוב רשמיים, כמו משחקים של "מה אם", חופש ביטוי לא מוגבל, חשיפת מידע שמביך אנשי ממשל וכולי.

אני מצרף פה כמה ראיונות (חלקם ערכתי אני, במסגרת קריקטור). הם ישמשו כהקדמה לחלק הבא, והם מתייחסים לענייני שקיפות מידע, חומרים שברשות הכלל ומה ממשלתנו בדיוק עושה בנידון. מה הסכנה שבלתת את המידע לטיפולה של חברה פרטית כמו גוגל. בהמשך יופיעו בערוץ הזה עוד מציאות מגוגל שיש להן הקשר לנושא:

-------

  1. E-צדק נקודה גוב נקודה איי אל היה תפוס?[^]