שאלת רשיון השימוש בטקסט של ספר החוקים של ישראל

לפני כשנה כתבתי בבלוג על השאלה של רשיון השימוש בטקסט של ספר החוקים בישראל, פרוטוקולים של ישיבות ממשל וממשל מקומי, בתי משפט וכולי. מסתבר שבצורה עמומה כלשהו מתקיים על כל אחד מהם איזה רשיון שימוש מוזר. הצעות חוק הן תחת זכויות היוצרים של הכנסת (שאיננה העם, היא מורמת ממנו), פרוטוקולי בתי המשפט אינם מפורסמים באתריו, לרוב תמצאו רק ניר מלוכלך סרוק שזו גזר הדין בשני משפטים אבל תכנים מלאים של פסקי דין קשה למצוא. על ספר החוקים לא מצוינים תנאי זכויות היוצרים וגם אין חוק חקיקה במדינה (מעניין, נכון?), במקום זה יש סעיף בחוק זכויות היוצרים שאומר שהוא לא חל על חוקי המדינה. מה כן חל עליהם? חוק העזבון? חוק מקרקעי ישראל? לא ברור. אולי חוקי המדינה הם בבעלותה הפרטית מתוקף חוק אחר, ואולי הם בבחינת רשות הכלל. אין לי שמץ של מושג. אני רק יודע לחבר את הפרטים הבאים:

1. בארה"ב כל פרסום פדראלי (כולל ספר החוקים אבל לא רק), הוא ברשות הציבור. נחלת הכלל. אין צורך לתת קרדיט, אין צורך לצטט במדויק. לצערי זה אומר שגם אפשר בקלות לסלף את לשון החוק וזה אולי מוגן תחת זכות הביטוי. אין לי מושג איך הם מתגברים על זה.

2. בארץ קשה למצוא את הנוסח האחיד של החוק באתרי הממשלה, אתם תמצאו על כל חוק עוד מספר תיקונים מפוזרים, ומדי כמה שנים יוציאו "נוסח משולב" רשמי. כל תכתניתן יכול לדמין מה זה אומר לעבוד חודשים ארוכים בצוות פיתוח בלי לעשות merge לקוד המשותף – יום אחד מגלים הפתעות לא נעימות. היחידים שעושים את ה-merge הזה ידנית (ואני מקווה שבהתאם לכוונות המחוקקים והשופטים) הן חברות כמו פדאור ותקדין, אבל את המוצר שלהן אי אפשר לצרוך בצורה חופשיית.

3. לפני כשבועיים פורסם RFI למאגר חקיקה ציבורי, הכל יפהפה, קישורים דו-כיווניים בחוקים שמתייחסים האחד לשני, רעיונות מכאן ועד לירח, אבל שימו לב לסעיף המבוא המעניין שדורש שהצעות הקהל ליישום המאגר תאפשר לציבור "שימוש חופשי בנוסח החוקים, תוך שמירת זכויותיו, ככל שאפשר, של‬ הסקטור הפרטי שפיתח שירותי ערך מוסף על בסיס נוסח החקיקה".

ואני שואל את מר דן לנדאו מנכ"ל הכנסת: למה שהכנסת לא תחפש בבקשה דרך לאפשר לסקטור הפרטי להשתמש בתכנים, תוך שמירת זכויות האזרחים, ככל האפשר, לשם שינוי?

אמנת ACTA נחשפת כהרחבה בינלאומית של חוקי קופירייט

אם למישהו עוד היה ספק עד כמה רחוק יגיעו זרועותיו של ההון להשפיע על השילטון: דלף אתמול בבלוג של מייקל גייסט שבאמנה בינלאומית נגד זיוף הוכנסו כמה וכמה סעיפים דרקוניים להחריד למניעת עבירות העתקה. הנה הפרשנות מבוינגבוינג:

  • ספקי שירות יחויבו לנטר כל חומר שיועלה ע"י משתמשים כדי לוודא אם יש בו משום עבירה על חוקי הקופירייט – זה אומר ששירותים כמו פליקר, יוטיוב, ובלוגיות כמו בלוגלי, ישרא וכולי יסגרו מהר מאוד כשיתברר שזה לא רווחי להחזיק צבא עורכי דין כדי לוודא את האכיפה.
  • ספק אינטרנט שנמסר לו שמשתמש שלו עובר על החוק מחויב לנתק אותו מיד, מה שאומר שאותו אדם וכל משפחתו יהיו מנועים מלגשת למידע חיוני לחינוך, בריאות ושירותים בסיסיים אחרים, ללא משפט ובירור.
  • כל העולם צריך לאמץ את המדיניות האמריקנית של "הודעה והורדה" ללא בירור ומשפט, מה שאומר למעשה צנזורה קלה ע"י לחיצה קלה על כפתור "עבירת קופירייט"
  • חובה על כל המדינות החתומות לאכוף DRM – אסור לנסות לפצח אותו ולהעתיק את החומר המוגן אפילו אם אתה היוצר שלו! זה אומר גם שאסור לתרגם את החומר לפורמט אחר כדי לעזור לאנשים עם מוגבלויות וכולי.

בוינגבוינג מפוחדים או שבחרו בכוונה בטון מוגזם, אבל אני לא חושב שהמצב עד כדי כך גרוע, כי לא ברור שכל המדינות יהיו מוכנות לחתום על ההסכם, ולא ברור שהוא יהיה חוקי או בר יישום בכלל. הבעיה היא שאין לי מושג באמת עד כמה מחייבות אמנות עם סעיפים כאלו, והאם ישראל מחויבת לזה וכולי. מה שבטוח הוא שזה צעד בכיוון מאוד גרוע מבחינת זכויות המשתמשים וגם זכויות היוצרים, וזה הופך את זכויות המפיצים למשהו שדורס כבר זכויות פרט (כולל פרטיות וחופש הדיבור) ברמות חדשות של עוצמה. מפחיד ומטריד מאוד.

דעות חמורות נוספות מפרסם ה-EFF ומקביליו באוסטרליה וניו-זילנד, הנה סקירה של IDG, האפינגטון ואחרים. בוודאי יצוצו עוד בשעות והימים הקרובים. תודה לקשבינו שי שהביא את הידיעה לשולחן המערכת :-)

כאמור, ההדלפה הראשונה על הענין הגיעה ממייקל גייסט, פרופסור למשפטים בקנדה שהנהיג שם את המאבק בחוק הDMCA הבעייתי. אפשר למצוא בערוץ בליפ.טיוי שלו המון חומר מעניין כדי להבין למה קופירייט זה דבר חשוב מחד אבל מסוכן מאידך וחשוב לשמור על האיזון בחוק, אני מציע לכל המעוניינים את הסרט "למה קופירייט", אם יש לכם 55 דקות פנויות.

ההבדל בין קוד פתוח לתכנה חופשית, ההקבלה בין חופש תוכנה לחופש האזרח

פוסט זה ממשיך את הפוסט הקודם על חופש התוכנה. היה שם ויכוח ורציתי להדגיש שההבדל אינו רק סמנטי. הסברתי על זה בקצרה בהרצאה באוגוסט פנגווין, אבל זה ראוי לעלות באופן מסודר על הכתב:

לענין קוד פתוח מול תוכנה חופשית, מתגובות בפוסטים קודמים אני מבין שאולי כמה אנשים פיספסו את הנקודה. אני חושב שאני צריך לחזור פה קצת אחורה ולהסביר את הרעיון של Copyleft, שהוא שמירה על זכויות המשתמשים, לאו דווקא על זכויות היוצרים. אני מצטט את הגדרת חופש התוכנה מהתרגום של ויקיפדיה עם הדגשות שלי:

ניתן להגדיר תוכנה חופשית כתוכנה המעניקה למשתמש בה מספר חרויות בסיסיות:

  • החופש להשתמש בתוכנה לכל מטרה (חירות 0).
  • החופש ללמוד את דרכי פעולת התוכנה ולהתאים אותה לצרכיו (חירות 1). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.
  • החופש להפיץ מחדש עותקים של התוכנה לאנשים אחרים כדי לסייע להם (חירות 2).
  • החופש לשפר את התוכנה ולשחרר את השיפורים לציבור כדי שכל הקהילה תרוויח מכך (חירות 3). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.

בשונה מקוד פתוח, תוכנה חופשית מתייחסת למובן המהותי של החופש, קרי – לא הפרקטיקה של הפיתוח כפי שהיא מתבטאת במאמרים כמו "הקתדרלה והבזאר" (PDF) אלא למובן האידאולוגי-סוציאלי. קוד פתוח מחויב מעצם קיומה של תוכנה כחופשית. היותה של תוכנה פתוחת-קוד אינו מחייב את היותה של התוכנה חופשית.

(חיפשתי לכם לינק לקתדרלה והבזאר (למרות שכמאמר הוא קצת ארוך ומשמים) ונזכרתי פתאום בספר באותו השם, שדן למעשה בחרויות הנ"ל ואפילו תורגם לעברית והוספו לו מאמרים. יכול להיות שהייתי חוסך לעצמי כמה פוסטים בבלוג אם הייתי נזכר בו קודם, נו טוף, לפחות היה לי כיף לנסח את דעותי לתוך הבלוג)

ברור לכולם שחירויות 1-3 אינן פיצ'רים נפוצים של תוכנה קניינית, אבל רק שתבינו כמה רחוק מוכנים מיקרוסופט ללכת, אפילו חירות 0 איננה מובנה מאליה בעניהם. היה ניסיון, נדמה לי ברשיון אופיס 2003, לאסור על קונים להשתמש בfrontpage לשם ייצור אתרי פארודיה או שנאה נגד מיקרוסופט. הענין נפל כמובן מיידית בבית משפט על התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אבל אי אפשר שלא להאשים אותם בנסיון.

הכלי שבחר סטולמן כדי לוודא שתשמרנה זכויות המשתמשים הוא רשיון שימוש מפורסם בשם GPL, וב-1997 נבחר התאור "קוד פתוח" לסוג הרשיונות האלו, אבל הרשיון הזה מבטיח את החרויות האלו ברמה הטכנוקרטית/משפטית, הוא לא נלחם עליהן בשמך בפרלמנט, הוא רק כלי אחד מתוך כמה להגשמת חזון חופש התוכנה. האמירה שיש זהות בין הכלי לבין החזון כמוה כאמירה שתכלית הדמוקרטיה מגולמת בהצבעה לכנסת. כאילו ששקיפות שלטונית, חופש הדיבור, חופש התנועה, הזכויות על קנין וכל מני כלי חירות נוספים אינם עוד חלקים מהחזון של חברה חופשית או דמוקרטיה על צורותיה.

באותה צורה, תוכנה חופשית איננה רק קוד פתוח, היא ההתנגדות לפטנטים על תוכנה, היא ההקפדה על זמינות ותיעוד לכל משתמש, הקפדה על תקנים פתוחים, יצירת אקוסיסטמות ותרבות שיתוף כמו github, sourceforge ואחרים, הקפדה על ניידות מידע ועוד ועוד.

ולכן בהרצאה עשיתי הקבלה לחרויות שניתנות לי בדמוקרטיה:

  • חירות 0 – מקבילה לחופש הפעולה והדיבור
  • חירות 1 – סיפוק הסקרנות האישית – שמידע לא יוסתר מהאזרחים, יצונזר או יסולף. הלוואי שבישראל זה היה מובן ופועל כראוי…
  • חירות 2 – החופש לעזור לאחרים, זכות שבמדינות מסוימות לא רואים בעין יפה, במיוחד אם מדובר בעזרה למיעוטים חלשים. גם בזה ישראל לא מקבלת ציון 10.
  • חירות 3 – הכוח לשנות ולהקים קהילות, התארגנויות, ועדי שכונה, עמותות ותנועות לעזרה הדדית, צמצום פערים- זכות שלא כולם משתמשים בה לצערי. בנוסף, אם יש צורך, יש להן את הכח לבקר את המשטר ואת נציגיו ולפעול למען שינוי וקידום רעיונות (למשל להקים מפלגה ולרוץ למועצה או לכנסת)

אני מקווה אם כך שהענין הובהר, כי זה מתקשר לפוסט הבא :-)

מחשבות על דמוקרטיה 4: אז איפה המידע הציבורי בישראל?

בהמשך לשני הפוסטים הקודמים בסדרה: הזכרתי את ענין זכויות השימוש של מידע ציבורי/ממשלתי בישראל. לצערי הענינים פה אכן עקומים. המצב די לא ברור ואפילו סותר, אם תשימו לב שמצד אחד יש את סעיף 6 לחוק זכויות היוצרים שאומר שהחוק אינו תקף לגבי חוקי המדינה. לא ברור מה כן חל עליהם אם כך! אי הגנת זכויות יוצרים לא אומר שאין הגנות אחרות. מצד אחד אפשר להניח שהם למעשה נחלת הכלל (אק"א רשות הציבור או קנין ציבורי כמו מידע ממשלתי פדרלי בארה"ב), ומצד שני על כל שאר החומרים יש סט חוקים כבד (ולפעמים סותר). כמו כן, הצעות חוק שעוד לא הפכו לתזכיר או חוק הן בהגנת זכויות היוצרים של הכנסת, חומרים אחרים הם בהגנת זכויות היוצרים של הממשלה או משרד כזה או אחר, ואלוהים יודעת מה בדיוק הסטאטוס של חומרים בגנזך המדינה.

אם צפיתם בראיון שלי עם דב ויינר בפוסט הקודם, מדובר שם שפרויקט מינרבה יספוג לתוכו את כלל החומרים של הגנזך, גופים ומוזיאונים שונים, ויוצג (אני מקווה) ברשיון חופשי לציבור. בינתיים יש לנו ברשות הציבור את הפרסומים הרשמיים, שהם לפי החוק: "חוקים, תקנות, דברי הכנסת והחלטות שיפוטיות של בית משפט או של כל רשות שלטונית המפעילה סמכות שפיטה על פי דין" – אז יאללה אודרוב, לא? אהה… צ'כחו מזה, במיוחד תמונות. אולי אם תבקשו יפה ותחתמו על הרבה טפסים. רוצים data.gov? יום אחד יהיה פה פורטל פרלמנטרי אבל עוד לא בינתיים. (אגב, מי מצליח להגיד פורטל פרלמנטרי 7 פעמים רצוף בלי להתבלבל?)

אז בעוד העולם המערבי דן בדרכים לרתום את רעיונות הקוד הפתוח לממשל אנחנו תלויים (בינתים) בחסדי חוקים סותרים ובקצב הפעולה של גוף "ממשל זמין" של משרד האוצר. מה נעשה בארץ כדי לפרסם מידע ממשלתי בכלל ומקוון בפרט? "ממשל זמין" חושף הרבה ואפילו מנסה למשוך אנשים להשתתפות בתהליך הדמוקרטי, אבל מה מכל זה באמת קורה?

יש בלוגיה שלא מתעדכנת, טפסים ממשלתיים (חלקם אפילו עובדים גם בדפדפנים תקניים ולא רק באקספלונטר), יש אפילו שירות טפסים מקוון שמאפשר לכם לחתום על טופס עם תוסף פיירפוקס לחלונות ולינוקס! (אבל לא למאק). כבר כמעט חשבתי להוריד ולנסות איך זה עובד אבל אז קראתי הלאה – איפה הקטצ'? "כדי לחתום על טופס מקוון יש להשתמש בכרטיס חכם. בעתיד יחולקו כרטיסים חכמים לכל אזרחי ישראל, והם יאפשרו חתימה דיגיטלית על טפסים." – עוד על חתימות דיגיטליות וכרטיסים חכמים בפוסט אחר. אפשר לשלם מיסים (אם משתמשים באקספלודר) ויש הרבה מידע אחר מרשם העמותות, רשם החברות, רשות המיסים… חלקו אפילו אפקטיבי ויעיל, אם הצלחת למצוא אותו. מצאת? תשכח מלשמור לינק, רוב הזמן משתמשים בPOST ולא בGET. בקיצור נראה שממשל זמין מאוד שמח להציע דרכים חדשות למלא טפסים ולשלם מיסים. Booooring!!!

אוקי, אז נחזור ונתמקד במה אנחנו יכולים לקבל מהממשלה כמידע ולא כשירות. בהרצאתו של בועז דולב בכנס איגוד האינטרנט האחרון 1 הוא הזכיר כי רשימת הפטורים ממכרזים נמצאת מקוונת. הלכתי לחפש אותה דרך תפריטי הפורטל, דרך אתר משרד המשפטים, ולבסוף התייאשתי וחיפשתי בגוגל "פטורים ממכרז ממשלתי" ו-"פטור ממכרז התקשרות משרדי ממשלה" והעליתי חרס (ראיתי טפסי בקשות אבל לא את הרשימה הקבועה). לבסוף פתחתי את המצגת של דולב מהכנס, לפי השקופית גיגלתי "ועדות פטור" והופ! מצאתי את הURL פה.

אז באותה הזדמנות, חשבתי לי, מה עוד מהרצאתו אוכל למצוא בקלות או שלא בקלות?

בקשר ללינק האחרון, בועז דולב סיפר שהתכנית הייתה פתוחה להערות הקהל, שיעזור לעצב את מדיניות הרווחה לחמש השנים הבאות, אבל אף אחד לא בא להגיב. 300K ש"ח או איזה סכום שערורייתי אחר נזרק על הפרסום שהקהל יכול להגיב לטענתו (מישהו ראה או שמע קמפיין כזה?). כדוגמת נגד הוא נתן את קמפיין "עוז לנגב" שנתן מענה מהיר לשאלות תושבי הנגב בזמן עופרת יצוקה עם קמפיין שכיכב בו קובי אוז. חצי בבדיחה (אני מקווה?) הוא השוויץ שהקמפיין הצליח כי הוא הגה והריץ אותו (אני שמעתי שהרעיון של שימוש בגידי גוב לאתר הממשלה ואח"כ אוז לאתר עוז היה של התוכניתנים של נטווייז שעובדים אצלו). האם איש המחשוב של משרד האוצר צריך להתעסק בשיווק? אני מעדיף שיעשה את המקסימום לשפר את הדמוקרטיה המקוונת עליה הופקד, למרות ניגוד האינטרסים הבולט מול משרד האוצר. אם הוא רוצה שנעזור לו עם מדיניות, ונראה השתתפות בדמוקרטיה, אני מציע שישים לינק יותר בולט בכניסה לאתר – e-democracy now! ask me how! – עם הפניות לכל המשאבים המפוזרים האלו. אני מקווה שהפוסט הזה יעזור.

באותו הנאום הוא הזכיר שתכנית העבודה של "ממשל זמין" לשלוש השנים הקרובות פתוחה לפידבק מאת הקהל, אני מקווה להיות שם ולעזור בכמה רעיונות.

לבסוף, רגע של בידור: להדגמה עד כמה חוסר ההבנה במידע מושרש עמוק בראשם של אנשי הממשל ונסמכיו, ראו את הפוסט של איל לוין, על עמוד הכותרת של מאמר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

בפוסט הבא בסדרה: על חוק חופש המידע הישראלי – האם הוא טוב, האם הוא מיושם והאם יש למישהו צל של ספק שהוא נחקק אחרי צפיה ב"כן אדוני השר"?


1 שווה לצפות ולו בשביל הקטע המקסים שבו מתחיל ויכוח עם איש מל"ם שישב בקהל.

מחשבות על דמוקרטיה 3: חופש מידע – בידיים של מי?

בפוסט הקודם התרכזתי בארצות הברית, שם כל מסמך פדרלי מפורסם ללא זכויות יוצרים (public Domain). ספציפית ספר החוקים חופשי להעתקה על ידי כל המעונין, ולכן אין שום בעיה לבנות אתר אלטרנטיבי שמאפשר להקהל הרחב לעיין, להאיר ולהעיר על כל פסקה ולגלות מה מחוקק לו בית המחוקקים. אובמה באמת משתדל, אבל כמובן שזה לא קורה מהיום למחר, אבל האמצעים משתפרים – כמו שהצגתי בפוסט הקודם, התקנים יהיו פתוחים ומתועדים עד כמה שאפשר.

ומה בארץ? בארץ החוקים מפוזרים בקבצי PDF, DOC וסתם HTML בקידודי עברית שונים בין אתרי הממשלה השונים – חלקם באתרי המשרדים הרלוונטיים, חלקם באתר הכנסת או משרד המשפטים המקוון1, ולא רק זאת, אלא כשמתפרסם תיקון לנוסח החוק, לא יוצאת גרסא מלאה של החוק המתוקן אלא מסמך המודיע שצריך "לשנות את 'או' ל-'וגם' בסעיף 13" – קובץ diff בשפת התוכניתנים. פעם בכמה שנים יקובצו כל השינויים ויפורסם חוק ב"נוסח משולב", מה שכל מי שאי פעם קימפל לבד תוכנה בפיתוח מתמיד כמו הקרנל ויודע איזה סיוט זה לפתור התנגשויות בין patch אחד לשני, ובסוף אתה מרים ידיים והולך להשתמש בגרסא שמישהוא אחר כבר דאג לעידכונה, למשל גרסא מפוצ'פצ'ת רשמית של רד האט או דביאן ושלום על ישראל. במקרה של ספר חוקי המדינה אנחנו מדברים על חברות כמו פדאור ותקדין שמשאירות אותך עם חצי תאוותך בידך וגם זה רק אם תשלם את המחיר. (האם דמוקרטיה נגישה צריכה לעלות כסף? על זה אפילו קפיטליסט חזירי במיוחד יאלץ לענות בשלילה). תסכימו איתי בוודאי שחייב להיות גם לזה פתרון תקני וחופשי, שגם יפעל אוטומטית לפי הצורך. עדכון ידני של לשון החוק במאמרים בויקיטקסט הוא אפקטיבי לאחוזים בודדים של החוקים המעניינים, אבל לא לכמות החוקים והצעות החוק שמתרוצצות במסדרונות הממשלה.

אם הצצתם בלינק שנתתי למעלה לאופן קונגרס, תראו אתר שבאמת מספק יותר אפשרויות השתתפות ונותן חווית משתמש טובה יותר מאשר האתר הרשמי, ואכן אין ספק שגוף ממשלתי מחויב להרבה יותר בדיקות תוכנה לפני שיפרסם חומרים, ולפני שיאפשר תגובה של כל מבקר על כל סעיף. אתר חיצוני יוכל לממש את זה הרבה יותר טוב ויותר מהר, וכמובן שביתר גמישות יוכל לטפל בבעיות נגישות ומנשק משתמש, וזו היתה המטרה של קרן אור שמש כשיצרה את האתר ואת אחיו המשלימים. השאלה היא האם כל התוכן הציבורי (יענו תוכן גולשים) ששם יעיל? מסונן? האם מישהוא דואג שכל הידע שנתרם מתגבש (באגרגציה) להיות חומר נגיש למי שרוצה ליזום הצעות חוק? ואם יקומו 20 אתרים האוספים חומר ומשקיפים את השילטון, אבל אף אחד מהם אינו רשמי יותר מהאחר או יציב יותר מהאחר (מבחינת גיבוי השרתים והחומר, מימון הפרויקטים) ובוודאי שאי אפשר לסמוך על אף אחד מהם שאינו מסלף את החומר (על החומר הזה, שהוא להזכירכם public domain – קנין ציבורי, אין בית המשפט יכול להגן בזכויות יוצרים, וגם אין כאן כרגע ארגונים עם אינטרס כלכלי להיות כלבי שמירה).

אפשרות: האתרים יפתחו את כל חומר המשתמשים בXML מוסכם ויציעו את כל התכנים בצורתם הבלתי מעובדת, בדיוק כמו אתרי הממשלה.

אפשרות פחות טובה: גוגל וחברות אחרות יקחו יוזמה ויריצו את האתרים, אבל מי ישמור על השומרים?

אפשרות נוספת: האתר הראשון שיכבוש את לב האנשים (כי הוא יהיה הכי שמיש ועשיר במידע), פשוט יהפוך להיות התקן דה-פקטו, ולכן חשוב שאתר כזה יקום מהר, בקוד פתוח, בניהול קהילתי שקוף (בקיצור, ויקיפדיה-סטייל) ואז נגמרו החששות. אני מכיר אדם שעובד על כזה אתר כרגע בשביל ישראל, מישהו רוצה להצטרף לצוות שלו?

נקודת מחשבה א: האם מותר לאתר כזה לקצור מידע מאתרי הממשלה שלנו, והאם המידע שהוא ימצא שם מספק? מה מותר ואסור לעשות עם המידע הזה? (על כך הפוסט הבא)

נקודת מחשבה ב: האם פרסומי מדינה רשמיים חייבים להיות קנין ציבורי או שמא עדיף לשים אותם תחת רשיון דומה ל- CC-nd המתיר לחתוך אותם לקטעים לצורך דיונים פרטניים אך לא לסלף את תוכנם ע"י השמטה של חלקים בפרסום מלא, וכולי?

שאלה כמעט ברורה מאליה: למה בעצם אתר נפרד, למה שלא תהיה כל האינטראקטיביות הפתוחה הזו באתר הממשלתי? התשובה ברורה למדי – האינטראקטיביות פירושה כאב ראש של בטיחות מערכת, הפעלת מודרטורים, צנזור תכנים בעייתי וקצב שדרוג תוכנה שאין למערכת ממשל זמין תקציבים וכח אדם בשבילו. אתר מתנדבים פרטי יוכל לאפשר פעילויות שלא יאושרו בחיים ע"י גוף ממשלתי על שירותי מחשוב רשמיים, כמו משחקים של "מה אם", חופש ביטוי לא מוגבל, חשיפת מידע שמביך אנשי ממשל וכולי.

אני מצרף פה כמה ראיונות (חלקם ערכתי אני, במסגרת קריקטור). הם ישמשו כהקדמה לחלק הבא, והם מתייחסים לענייני שקיפות מידע, חומרים שברשות הכלל ומה ממשלתנו בדיוק עושה בנידון. מה הסכנה שבלתת את המידע לטיפולה של חברה פרטית כמו גוגל. בהמשך יופיעו בערוץ הזה עוד מציאות מגוגל שיש להן הקשר לנושא:

-------
  1. E-צדק נקודה גוב נקודה איי אל היה תפוס?[^]

מחשבות על דמוקרטיה 2: Data.Gov

(הפוסט הזה יושב חודש בקנה, סוף סוף אני מגיע אליו)

“There is a lot of data the federal government has and we need to make sure that all the data that is not private, or restricted for national security reasons, can be made public”
— Vivek Kundra, The USA’s New Chief Information Officer

"אתה לא חושב ברצינות", אמר לי שי. "אף אחד לא ישחרר את הכל, השכל של האנשים פשוט לא מסוגל לחשוב ככה". שי קרא את מסמך החזון האוטופי שלי לתשתית IT ממשלתית. הוא התחיל מרעיונות למצע טכנולוגי של מפלגת החלומות שלי בכנסת והפך מאז לטיוטא לאי-אילו עשר הצעות חוק שאני מקווה שיהפכו יום אחד להצעות אמיתיות. כותרת הפוסט הזה אגב איננה בדיחה, קצין המידע הראשי לארה"ב ויווק קונדרה אכן הכריז שתוכנות חופשיות, שיטות מיחשוב ענן ושאר כלים "מהמדף" ישמשו בסוף לפתוח במאי את המידע הממשלתי לקהל בשקיפות רדיקלית (כלומר לציבור תהיה גישה ישירה לdata sets לפי API תקני, פחות או יותר). את זאת ליוותה ההודעה הבאה לעיתונות, כחודש אחרי, מהתובע הפדראלי הכללי, בקרוב אצלנו?

"…the Department of Justice will defend a denial of a FOIA request only if (1) the agency reasonably foresees that disclosure would harm an interested protected by one of the statutory exemptions, or (2) the disclosure is prohibited by law."
New FOIA Guidelines Issued by U.S. Attorney General Eric Holder

אני חייב לספר לכם שהחיוך שלי כאב מרוב רוחב כששמעתי מה מתוכנן שם בארה"ב (אח"כ נמחק החיוך, קראו בסוף הפוסט), ולקרוא את כל הדיבורים על חשיבות היותו של המידע, הפורמט, ומערכת ההצגה שלהם פתוחות.

לפני שאדבר על מה פתוח וסגור בארץ (זה יצא בפוסט הרביעי בערך), אני חייב לצטט פה תשובה אחת למאמר בלינק האחרון, בנושא הכואב של GIS ממשלתי:

When the U.K. Govt. showed a GIS application (pre Google Earth) that could report the soil type, nearest drain, and regional rainfall for every mile of road, they could almost predict where the potholes would be and what drains were going to stop up. So smart people got together here to create the Data Interchange for Geotechnical and Geoenvironmental Specialists (URL from back in the day that Modeling Language was the moniker)

If we don't run out of money, we too may get those potholes filled faster.

–Hank

למה נושא כואב? כי בכל העולם המתוקן פורחת תעשיה ותרבות שלמה סביב מערכות GIS ממשלתיות (הציצו בפרויקט הGIS של דביאן כדי לקבל טעימה), אבל המדינה שלנו לא פתחה מעולם את מסד הנתונים של הGIS בחינם לתושבים כמו במדינות אחרות. המידע זמין מרשות המיפוי אבל תמורת בצע הרבה כסף, ואין אלטרנטיבה חופשית (יש את freemap שאיננו חופשי באמת, ויש API פתוח של גוגל-מפות אבל גם שם המידע אינו חופשי, רק הגישה אליו במקום שבתו, ושניהם רק מפות דרכים ומידע בסיסי, לא מידע GIS מלא). למה בדיוק נדרש האזרח לשלם על מידע שהופק ממילא מכספי המיסים שלו? האם לא הגיוני שהמידע הזה כבר שלו? הרי המדינה יצרה את ריכוז המידע הזה בשבילו ובכספו, והממשלה היא הרי גוף מטעם העם שמופקד על שמירת האינטרסים שלו ובמימונו. מה קורה פה לעזאזל?

מדינת ישראל שומרת על זכויות יוצרים וזכויות ההפצה של חומר ממשלתי מאוד קרוב לחזה. ועל כך הפוסט הרביעי בסדרה. בינתים, הנה קטע מתוך הצעת חוק שחשבתי להריץ:

  • דרושה רפורמה מוחלטת בחוק חופש המידע, במיוחד בהתייחס לנגישות הנתונים, ועל כן:
    • כל המידע הציבורי, יפורסם במאגר מרכז במימון המדינה (בניהולה או בידי ספקים בשוק).
    • הכנסת והממשלה חייבות להכיר כי בקצב ההתפתחות הטכנולוגית וכמות המידע אין כל דרך לצפות את כל השימושים המועילים שהציבור יפיק מהמידע הזה, ולכן יש לאפשר לתוכנות חיצוניות להפיק מידע אגרגטיבי מהמאגר מעבר למה שתוכנן בו מראש.
    • על כן המידע יוצע בתצורה שיעיל להפיק ממנה את המירב בקלות, לפחות בעזרת חיפוש טקסטואלי והקשרי באתר, ובנוסף פתיחה מלאה לאפשרויות כריית מידע והצלבת מקורות, אם מתוך המערכת המציגה אותו ואם על ידי מערכות צד ג' (ובז'ארגון: לאפשר harvest, mash-up וכולי).
    • כל מידע חסר שיבוקש פרטנית, יעודכן גם במאגר הציבורי, ואיתו שאר המידע הרלוונטי הדומה שיתברר כחסר בתהליך הגילוי.
  • שמירה על תקנים חופשיים, זמינות ונגישות. כיום אתרי הממשלה עדיין סטאטיים בחלקם, מידע חשוב אינו זמין, ותקני אינטרנט בסיסיים אינם נשמרים. החוקים קיימים אבל לא מתבצעת אכיפה.
    • תוכן שיופק במימון ציבורי – יופק עם הנגשה לפי הצורך (תיאור מילולי של תוכן קטעי וידאו עבור לקויי ראיה, כיתוביות עבור לקויי שמיעה, הפקת טקסט גם בכתב ברייל והקלטות עבור עוורים).
    • אתרי Web ומאגרי המידע הציבוריים שהוקמו בכספי ציבור ו/או של מוסדות הנהנים מתקציבים ציבוריים יעמדו בתקני W3C לתאימות לדפדפנים, ויעמדו גם בתקני הנגישות המתאימים.
    • פיתוח מנגנוני התשתית של המאגר הנ"ל ואתרי הממשלה יעשו בשקיפות, בריכוז מאמצים, ותוך מתן משקל לביקורת של אנשי מקצוע מכלל הציבור על איכות התכנון והיישום.
    • יש לדאוג שגופי ממשלה וגופים פרטיים יקבלו תמריצים כלכליים או אחרים כדי לאחד תקנים ושיטות עבודה לפי המקובלים היום ברשתות המידע הציבוריות – פורמט פתוח, קידוד יוניקוד אחיד, מטא-מידע מובנה כXML וכהנה שיטות.

    הרגשתי גיבור כשכתבתי את זה לראשונה, איך לא חשבו על זה קודם? כמובן שחיפוש קצר מצא לא מעט מאמרים קיימים בנושא והנפיחות בחזה ירדה. החיוך נמחק לגמרי כשראיתי שכל זה ועוד כבר הומלץ לממשלה בסוף 1996. אאוץ'.