פרדוקס הפרטיות

האם אנשים שמים לב כשהפרטיות שלהם נלקחת או שהם מאפשרים זאת בשמחה בלי להבין על מה הם מוותרים? הבעיה היא לרוב שאנשים מגלים שהנושא בעיתי רק כשזה פוגע בהם אישית. המושג כל כך אמורפי, ובמיוחד בעולם של מידע אישי ממוחשב, שלפעמים קל לי יותר להסביר מכניקת קוונטום (שזה נושא שאני מבין עוד פחות).

כבר ציטטתי פעם את הירשאוגה במאמר מדה-מרקר: "מדוע אם כן אותם ישראלים שמזדרזים לשתף את ציבור הגולשים במעלליהם האינטימיים ביותר בטוויטר ובפייסבוק חוששים מהקמתו של מאגר ביומטרי?", והשאלה באמת מטרידה אותי. האם אנשים באמת חרדים לפרטיותם, או שהם סתם רוכבים על גל ה-slacktivism כי בפרופיל זה נראה קוּל שיש לך דעה על משהו? מי הם אותם אלפי פייסבוקאים חברי הקבוצות נגד החוק הביומטרי שלא נענו לקריאתי/קריאתינו להרשם לקבלת עדכונים מחוץ לפייסבוק, שהוא בעיני אולי אסון הפרטיות המטריד ביותר ברשת אי פעם? עד לכתיבת שורות אלו נרשמו ששה אנשים.

בפוסט הקודם בסדרה הצגתי את מאמציו של ד"ר דניאל סולוב לנסח תאורית פרטיות שאפשר יהיה לבנות עליה חקיקה ושיח במשפחת מושגים מוסכמת יותר ואולי חוצת תרבויות. בפוסט הזה אני שואל אם יש פואנטה. סולוב מדבר על הבעיתיות בספרו הקודם "עתיד המוניטין: רכילות, שמועות ופרטיות ברשת", שדן בסתירה של פרדוקס הפרטיות והרשתות החברתיות. למידע נוסף הנה הרצאה שלו על הגנת פרטיות בעולם מקוון, עם התייחסות לאיזון מול חוקי קופירייט וחופש הביטוי (לא מפליא אתכם בוודאי שבארה"ב הקופירייט יותר חזק מהגנת הפרטיות וחופש הביטוי גם יחד…) והנה עוד ראיון מוקלט איתו על הספר.

האם אנשים בכלל רוצים בפרטיות? בספר הוא מנסה להדגים עד כמה דיכוטומיים האנשים בגישה שלהם לפרטיות, הם אומרים שאכפת להם מהפרטיות שלהם אבל הם לא מתנהגים בהתאם. כמו שאמרתי – רוב האנשים לא יודעים שאכפת להם מפרטיות עד שהם חוטפים את הנשיכה הראשונה. אין לנו כלים תרבותיים לטפל ברכילות כל כך ציבורית וגלובלית, וברור שרוב המין האנושי פשוט עוד לא "עיכל" את המדיום, לא פיתח את המנגנונים הרגשיים להבין אותו. סולוב מדגים בספרו:

Some teenagers have contradictory ambitions for their posts. One teenager interviewed for a story in the New York Times Magazine explained that "he wanted his posts to be read, and feared that people would read them, and hoped that people would read them, and didn't care if people read them"

Although at first blush the teenager's statement doesn't make much sense, its self-contradictions actually capture the ambivalent attitudes of many bloggers. Writing blog posts is exciting in many ways. It can be cathartic. It can be fun to express oneself openly. People enjoy venturing their deepest secrets, hoping for a sense of acceptance or understanding or even just a bit of attention. One blogger wrote: "Maintaining a blog with no one visiting or commenting would be [as] sad as a clown doing a show with no one watching"

סולוב ממשיך ואומר שבאיזשהוא מקום זה כבר זולג לפסיכולוגיה ומפנה לעבודותיהם של דיינה בוייד וג'ודית' דונאת' (שהתארחה השנה באוניברסיטה הפתוחה). והסיכום? בגדול סולוב אומר "חינוך! חינוך! חינוך!" ושפתרונות יבואו כשרשתות חברתיות ואתרים יציעו יותר ויותר אפשרויות להגבלת מעגל התפוצה והנגישות של המידע, כשתבוא הדרישה מהקהל. הוא מודה שלא את הכל אפשר לעצור בעזרת חוקים, אבל גם טוען שבשל כך צריך חוקי עונשין עוד יותר מאיימים כדי שאנשים לא ימהרו לעשות לינצ'ים רשתיים ורצח אופי גלובאלי. אני חושש שקשה לי להסכים שזה יעזור במשהו, וממעבר לא יסודי על הספר נראה שהוא מתחמק לחלוטין מלדון בחבות החוקית של האתר המארח לגבי דליפות מכוונות או לא מכוונות של מידע של המשתמשים. כמו שאומר סטולמן – פשוט אל תשימו את המידע בעננים אם אתם רוצים לשמור עליו בשליטתכם.

יותר אקוטי לענין העכשוי שלי: אני עדיין לא מצאתי אצלו פתרונות לגבי שאלת חוקים למגבלות ופיקוח על מאגרי מידע ממשלתיים. אני ממשיך לחפור בעוד ספרים ואתרים. בשבוע הבא עוד פוסטים בסדרה זו.

חג שמח!

לא תודה, אנדרסון

שני "פושרים של סמים" נחתו לי בתיבת הדואר השבוע. חבר גילה לי שמיקרוסופט מחלקת שרתים וכלי פיתוח "חינם לשלוש שנים" (רק $100 אחרי כן) כדי להתמודד עם בריחת מוחות ל-LAMP, ושלשום קיבלתי מכתב מקרוס-אובר אופיס, שרצו להזכיר לי שלפני שנה הם חילקו "תוכנות בשווי $45 מליון!" אבל עכשיו עברה שנה והם מציעים לי מאוד לקנות תמיכה ב"מחיר מוזל!!!1". למה אני מרגיש שמזלזלים באינטיליגנציה שלי? הרי המוצר הזה מורכב מ98% תוכנה חופשית, 1% קניינית ו1% EULA. גם מיקרוסופט ירוויחו עליכם מהנעילה לפלאטפורמה יותר ממה שהם מנסים לגרום לכם לחשוב שהרווחתם.

אולי עשרה חברים כבר כתבו לי ושיתפו אותי בחודשים האחרונים לגבי ספרו החדש של כריס אנדרסון. מדובר באותו עורך של WIRED (לא כריס אנדרסון אוצר TED), שהמציא את "הזנב הארוך" ובינתיים חזר בו. הוא גם התפדח לאחרונה כשחשף שציטט בספר החדש מויקיפדיה וגלגל את האשמה על אי מתן הייחוס לעורכים שלו. "יתוקן בגרסא הבאה" הוא אומר, אבל כיון שהספר גם זמין אלקטרונית, הוא היה יכול לתקן בגרסא האלקטרונית בלי לחכות, לא? מוזר…

הפואנטה כאן, כמו שכתבתי בעבר – אנדרסון רואה עולם שבו המחיר לא מגולם בקניה ישירה אלא (בעיקר?) דרך מוצרים משלימים, פרסומות והגבלות DRM. יש עוד מודלים כלכליים אבל נשמע שהוא לא ממש מתייחס אליהם ביותר מרפרוף. אבל loss leading על ידי מוצר משלים זו לא חדשה מרעישה – אתם מוזמנים לקרוא את המאמר הזה שפעם תרגמתי ליואל, השיטה הפרסומית מאבדת גובה במהירות, והDRM לא מוסרית ופוגעת בזכויות הקנין של הצרכן וגם לפעמים של היוצר. רבות הסיבות לכך שלא אסכים עם רוב הספר ואכן לא אקנה אותו, אבל הורדתי אותו באודיו (מחולק חינם כמו הספר, אלא מה), לשמוע פעם בנסיעה (כי הוא בא ב-MP3 ללא DRM), שיהיה. לקרוא את הטקסט המקורי יכולים האמריקנים לקרוא חינם, אבל לישראלים אין גישה למסמך מהכתובות שלנו. ההבדל בין פתוח ל"חינם" מוסבר בפשטות…

אנדרסון מתייחס לעולם הראשון, האמיד, שבו חוקי הקופירייט לא משתנים ולא משתפרים, רק המודלים העסקיים משתנים, וממה שקראתי עד עכשיו הוא לא מתייחס ברצינות לעולם הרשיונות החופשיים ככוח שיעשה שינוי בשוק. בקיצור פופוליזם קפיטליסטי מנותק. הלוקשים שהוא מנסה למכור לנו לא עובדים בעולם העני ובמדינות המתפתחות, לפחות לא באותה הצורה, שם אנשים נותנים יום עד שבוע של משכורת בשביל שעת גלישה בודדת. המקום היחידי שהוא מטיף לחומר חופשי זה בספרי לימוד. אין לי צל של ויכוח, ראוי שכל ספרי הלימוד יהיו חופשיים, ביג דיל! את זה אומרים גם הארגונים הכי קפיטליסטיים. אבל למה לא כלל ספרי העיון, המדעים, ולמה לא גם בתחום הסיפורת? אני חושב ש5 שנים (אליבא דה מפלגת הפיראטים) זה אולי קצר, אבל למה שיצירה ספרותית תוחזק מחוץ לרשות הכלל יותר מ15-20 שנה? אם היא מוצלחת וחשובה במיוחד, אפילו פחות במקרים מסוימים. יש כאן מה לדסקס, אבל נראה שהגישה של אנדרסון לא רדיקאלית מספיק בעיני. הזמן יגיד מי צדק…

אבל אנדרסון הרי לא מתרכז בתכנים ותוכנות שהעתקתם באמת לא עולה יותר משברי סנט לגיגה, אלא הוא מדבר על כלכלת חינם גם בעולם הטובין, הדברים האלו שעשויים מאטומים. הגישה שלו מבוססת על העולם של "השתמש וזרוק", ועל "מכור להם את המקל בהפסד והם יקנו את הסכינים במחיר שיכסה אותו" של ג'ילט. הוא גם ממש לא עונה לטענות נגד תרבות היבוא-צריכה-זריקה שעוברת כל גבול במדינה שלו ופוגעת בכל שאר העולם, וזו גישה שהוכרזה כאנאכרוניסטית. לפחות מהכתבות על הספר לא נראה לי שהוא מדבר על זה כדי לבקר את זה אלא כדי להלל את זה ולהסביר שזה העתיד. אם זה העתיד, אז אני מבקש לעצור את כדור הארץ, אני רוצה לרדת.

זכויות זרעים

מי שעוקב אחרי סדרות הפוסטים אצלי בבלוג מבין כבר שהנושאים משתלבים במעין צמה עם הזמן. הנושא הנוכחי למעשה מאחד נושאי פוליטיקה, קיימות וניצול לרעה של פטנטים וחוקי קנין רוחני.

אפשר להגיד שהפוסט הזה הוא פרק קרוס-אובר. אני מרגיש כל כך ג'וס ווידון כרגע… :)

אז כאמור, תוכנה חופשית נוצרה כדי להגן על המשתמשים וזכויותיהם מאי צדק: אי-נגישות למשאב מידע או לאוטומציה שתטפל במידע שהם מייצרים או מקבלים, כדי שיוכלו לעזור לעצמם. מיקרוסופט משיבים בקריאות גנאי נגד "הפיראטים שהורסים כל סיכוי ליצירתיות, מקוריות ופיתוח".

דמיון פרוע (או "שודדי הזרעים")

עכשיו דמיינו עולם שבו אסורה הגישה לDNA מסוים, או אסור השימוש במשאב טבעי. נגיד זרעים של חיטה. אני יודע שרובכם לא חקלאים, אבל נסו…

אם תדמיינו שיש לכם שדה חיטה, אתם קוצרים אותו, משאירים כמות שתספיק כדי לזרוע את היבול הבא ואת השאר מוכרים או טוחנים בשביל קמח למשפחתיכם, עד כאן אתם איתי?

עכשיו נדמיין שיוצא נגדכם תאגיד ייצור זרעים וקורא לכם "שודדי זרעים", ודוחף חוק ממשלתי שמכריח אתכם לקנות רק את זני הזרעים של התאגיד ואוסר עליכם לזרוע מיבול הזרעים של העונה הקודמת. ונגיד שהממשלה החליטה שרק זרעים של אותו התאגיד (שכמובן מהונדסים גנטית להניב יותר יבול) הם חוקיים לגידול, ונגיד שהם גם ממילא עקרים או שתכונת ההשבחה של היבול מחזיקה רק דור אחד כך שלפי חוק כל עונה תצטרכו לקנות את הזרעים מהתאגיד מחדש ולשלם כסף לא קטן על כך, למרות שאולי היתה בצורת ואין לכם כסף לשלם השנה על עוד כמות זרעים עקרים שאולי הבצורת הבאה תאיין גם אותם…

הבנתם למה אני מכוון? זרעים קנייניים, והממשלה אוסרת עליכם על פי חוק להשתמש ב"אחרים", האורגניים. בשלב הראשון אסור לכם למכור תוצרת אורגנית לאחרים ובשלב השני אסור לכם גם לגדל אותם לעצמכם. למעשה עציץ הפטרוזיליה שלכם מתחיל להיות חוקי כמו עציץ הקאנביס של השכנה.

עכשיו נפסיק להגיד "נגיד" כי זה כבר קורה.

מציאות פרועה (או "שודדי הDNA")

כמה עובדות לחימום הקנה…

חקלאות בת קיימא - 'מפות מוח' מאת ננסי ווייטראשית אני חייב להקדים ולהגיד שהממשלה האמריקנית לא תמיד היתה נגד גידול ביתי, זה שגעון מאוד מוזר של העת החדשה. בהרצאה של כריס קרלסון (תחתית פוסט זה) הוא מציין (29:00) שממשלות אפילו עודדו גידול בייתי במלחמת העולם הראשונה, ועוד כמות כפולה של חקלאות בייתית התקיימה במלה"ע השניה, וכך מאות מליוני דולרים של מסחר ישיר הורידו לחץ מהמדינה, ודאגו שלכל האזרחים תהיה הספקה שוטפת של תזונה וויטמינים, גם אם ינותקו קשרים בין ערים בגלל הפצצה, למשל. בסאן פרנסיסקו עצמה היו 70,000 גינות חקלאות אורבנית בסוף שנות הארבעים (בדירות, בגינות בבתים פרטיים, בגנים ציבוריים ואפילו בפינות ירוקות במרכז שדרות ואיי תנועה), למעשה בסוף מלה"ע השניה 40% מהגידולים שעלו לשולחנם של אמריקנים הגיעו מחקלאות אורבנית. אפילו בימינו, עיר מודרנית, מלוכלכת ו"לא ירוקה" כמו שנגחאי צורכת 80% מהגידולים (ירקות, פירות וכולי) מגידולים אורבניים(!). בשנות השישים התחילה תנועת הגידול האורגני ושוב היתה עליה בחקלאות אורבנית אבל הפעם בתור התנגדות לריסוסים המוגזמים – וכאן יש כבר התנגשות מול בעלי ענין וכסף עם לובי חזק בוושינגטון ובכמה ערי בירה אחרות בעולם.

בשנות התשעים ראש העיר ג'וליאני, תוך כדי ניקוי ניו-יורק מפשע, גם התעצבן לגלות "איי קומוניזם" בצורת כמה גינות מאכל אורבניות משותפות, חלקן אפילו מאוד מטופחות, שנשתלו במגרשים נתושים וטופלו לפעמים במשך שנים ארוכות. בחלק מהמקומות התושבים אפילו הרימו לוחות בטון ואפלט ומילאו אדמה טריה. אחרי מלחמות ארוכות חלק מהחלקות ניצלו וחלק נדרסו ע"י בולדוזרים. פוליטיקאים וסוכני נדל"ן חכמים קפצו בסוף לעזור כי הבינו שמדובר באטרקציה טרנדית חברתית שכדאי לשמר, אבל המגדלים המקוריים לא זוכים להכרה או הוקרה והתחשבות, כי הרי הגינות לא שלהם מרגע שבעל הרכוש הנטוש "עלה על המציאה" (חוקי הבעלות על נדל"ן העותמניים שלנו כבר יותר הוגנים כלפי הבעלים הנוטשים מהבחינה הזו, רק לא ברור אם זה מה שהעולם צריך).

Injustice is happening now; suffering is happening now. We have choices to make now. To insist on absolute certainty before starting to apply ethics to life decisions is a way of choosing to be amoral.

תעשה טוב – יהיה טוב

הרעיון של הסטיקר "תחשוב טוב – יהיה טוב" נכון, אבל אין לשכוח את השלב האמצעי והמאוד חשוב שמשמיטים פה – "תעשה טוב". ללחוץ "שלח" על טופס עצומה לא מספיק, לדעת שאנשים אחרים עושים ואתה לא זה גם לפעמים לא מספיק. כשהמשבר של של המים והחקלאות יגיע עד אלינו הביתה

לסיום, אם יש לכם שעה פנויה למשהו חיובי ומתקן, הנה מפגש של גוגלאים עם קריס קרלסון, המדבר על "פיראטים" של חקלאות אורבנית, פרמקלצ'ר, כתיבת תוכנה ורכיבת אופניים (האיש הוא ממקימי "מסה קריטית", פרויקט אופניים עולמי עם ייצוג גם בישראל)

אז קחו את האופניים, והחלו לזרוע! אני לא יודע אם המחקר והכתיבה של הפוסט הזה שכנע אותי שמחר אהפוך לחקלאי אורבני (איזה אורבני, אני שוכר במושב…) או שהבית שלי יהפוך לחווה אוטרקית או "בית אכיל", אבל אני מאחל לכולנו לעבור יום אחד לגור בבתים משותפים כאלו, בערים סולאריות כאלו או על איים כאלו.

אני רוצה כזה!