המטבח של סבתא בטי

Betty Abramov and Mania Shokhat, late 1950s

השבוע בפרץ של נוסטלגיה מחד ורצון לפנק את המשפחה מאידך, החלטתי לשבור את החרם שלי על אפיה ולהכין את עוגת השוקולד של סבתא שלי. כל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהב לבשל ולאלתר במטבח, אבל עוגות מבחינתי זו כימיה, חייבים דיוק, אין מרווח אילתורים, וקל לדפוק את זה (וזה לפני שנזכיר שבמקרה של מתכון של סבתא, אז גם אם יצא טעים אבל לא בטעם של המטבח של סבתא אז תחושת ההחמצה מציקה).

ולמה מתכונים של סבתא בטי זה מיוחד? הסבתא שלי היתה מהפכנית לא קטנה, פעילה בתחומים רבים לאורך חייה (בתמונת הכותרת עם מניה שוחט) אבל בהקשר של המתכונים היא היתה בשלנית נדירה ומיוחדת. היא נולדה בערך לפני 100 שנה, בעולם בלי מיקסרים ומג'ימיקס, עם מתכונים שעוברים מדור לדור מפה לאוזן ולא בספרים. היא גם הייתה האחות הבכורה שדאגה לילדים הקטנים ולכן הייתה יותר מכולם בענייני המטבח והבית כבר מהילדות. היא גדלה בצ'רנוביץ, שהיתה אוסטרו-הונגריה כשנולדה ורומניה כשהגיעה ללמוד בבית הספר, המטבח שלה היה שילוב מנצח של מאפים  אוסטריים, בישול עשיר הונגרי-רומני, עם שיטות עבודה צרפתיות וטאץ' טעמי בלקן. כמה וכמה במשפחה הצליחו לרשת חלק מהחושים והמתכונים אבל המכלול תמיד יותר גדול. עם השנים אחרי לכתה, שכל אחד הכיר בקושי חצי או פחות מהתבשילים שלה, כי כשביקרנו היא הייתה מבשלת את מה שאבא שלי אהב, אבל עשרות סלטים, תבשילים וקינוחים אחרים היו שמורים לביקורים של אחותו או בני דודים שונים – ועכשיו לך תשחזר מטעמים שלא ידעת אפילו שהיו קיימים או מה היה טעמם.

אספנו חלק קטן מהמתכונים עם השנים, תכננו לכתוב ולהפיץ ספר לכולם במשפחה אבל עוד לא הגענו לכתוב, אז החלטתי שבינתיים אטפטף לבלוג מתכונים שחשוב לי שלא יעלמו. בתור פודי אני מאוד מעריך מסורת וסלואו פוד, אני תמיד מצטער לשמוע על בשלנים ובשלניות ששומרים על מתכונים משפחתיים משל היו סודות מקצוע. אולי זה חובב התכנה החופשית שבי, ואולי הפודי שרוצה שמאכלים טובים לא יעלמו. לדוגמא לאחרונה גיליתי את החנות הקטנה של זוארץ באור יהודה, שם הוא מכין מטעמי עוגות סולת, שקדים ושאר ממתקים שלא דומים בדיוק לשום דבר אחר שטעמתי, ותיבול מיוחד, ביתי ואקזוטי בעת ובעונה אחת. בשיחות איתו אני מבין שהילדים והנכדים שלו לא מתכוונים להחזיק את המקום פתוח ואת המתכונים הוא לא מתכוון לחלוק עם אף אחד, וזה עצוב לי לשמוע. אז החלטתי שאצלי במשפחה זה לא יקרה, ואני מתכוון לפרסם פה מתכונים מדי פעם, כשאגיע לרכז ידע מאחותי והדודה ושאר יודעי דבר.

הקדמה חשובה, בדומה לזו של צ'ארלי טרוטר ז"ל בספרו "בישול גורמה להדיוטות", ושיהיה ברור לגבי כל המתכונים שיובאו פה בהמשך:

  • "שמנת" היא תמיד שמנת להקצפה 38% או יותר. לא תחליפים צמחיים.
  • "חמאה" היא לעולם חמאה בלתי מלוחה, לרוב בטמפרטורת חדר אם לא צוין אחרת.
  • "ביצים" הן לעולם ביצים גדולות ובטמפרטורת החדר. חשוב כי הקצפות ושאר תהליכים כימיים פשוט לא יעבדו כראוי (או בכלל) אם תשתמשו בביצים ישר מהמקרר.
  • המלח הוא תמיד מלח גס פשוט. לא הימלאיה ורוד, שחור או עם נצנצים.
  • החלב הוא תמיד חלב 3% או מלא, שום עמיד או 1% או סויה, אני לא יכול להבטיח לכם שום תוצאות עם אלתורים כאלו.
  • טמפרטורת התנור היא תמיד לתנור שחומם מראש.

עם ההקדמה הזו וההבהרות הצמודות, אני הולך לכתוב עכשיו את המתכון הראשון, עוגת השוקולד המפורסמת.

הברית החברתית – תרגיל מחשבה

אחד הדברים שהכי קשה לי לראות זה הפיצול וההתפוררות של השמאל בארץ. מערכות החדשות מנסות לייצר כרגע ספקולציות חסרות שחר של יחימוביץ'+אולמרט+לבני+לפיד ושאר המצאות מוזרות כדי לראות איך הסקרים מצביעים בשבילם.

אני תוהה למה לא מכריזים פשוט על מצע קואליציוני מראש, על בסיס המלצות ספיבק/יונה, ומתאחדים לרשימה מסביב לזה, שתכלול את העבודה, הירוקה, מר"צ, החדשה, חד"ש וכל מי שרק אפשר. תחשבו על המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. יש בה המון קולות והם כולם רצים ביחד. זה לא יאפשר ליצור גוש הרבה יותר רציני? זה לא מקל על הקמת גוש שיאיים על הימין הלא חברתי ששוב ושוב בורח לשיח בטחוני כדי להתחמק מהבעיות הכי בוערות פה?

אמן ואמן שינהלו פה מערכת בחירות עם יושרה ובלי בריחה ל"שקט יורים", אלא מלחמה אמיתית על הנושאים החברתיים לשם שינוי.

קצת מריר וקצת מצחיק

לפני כמה ימים ניסיתי לעורר ויכוח קטן בלינקד-אין, בקבוצת דיון של עולים חדשים ועולים לעתיד שמחפשים עבודה. שאלתי אנשים למה הם בעצם באים לכאן, למדינה גזענית, שלא מנסה להגיע לשלום או איזושהיא התנהלות מקיימת מול השכנים והסביבה האקולוגית, ואפילו מתעללת בגמלאים, שורדי שואה, תושבי פרברים, עצמאים, חילונים ושאר קבוצות מיעוט מוחלשות. (כן, חילונים מתקרבים לשם אני מאמין, היום סתם להיות סמולני זה כבר חצי פשע). הטיעונים שלי טוטאו מהר הצידה בלי לעצור לחשוב מה המשמעויות, ונשלפו זכות אבות ו"תראה איזה יופי של מדינה בנינו". אני לא חושב שאפשר להסתכל על מפעל החיים של הציונים הישנים ולתת עליו קרדיט ל"ציונים" החדשים. רק אחת מהרשימה ענתה לי בהודעה פרטית שאני צודק, דיברנו אתמול בטלפון וניסינו לעודד אבל יצאנו שנינו מיואשים. אחרי שראיתי כמה מעט אנשים הגיעו למצעד חרויות האדם והפגנות אחרות לאחרונה, אני באמת מתחיל להרים ידיים. אני בכל כך הרבה קבוצות מיעוט שזה כואב. הבוקר עלה בטוויטר הסרטון הזה, שאם לא היה קולע, היה אולי מצחיק. זהירות, היטלר.

(הגיע אלי דרך רם און, שקיבל מעידוק, שקיבל מצביקה בשור, שקיבל מיו גונן)

כדי לאזן, הנה מערכון חמוד שהגיע אלי מחבר אחר, חלק מכם יזהו אולי את רוני קורבט, חצי מזוג הרונים ששרד יותר טוב מהשותף שלו, במערכון מודרני על סלט הפירות של הטכנולוגיה. הלוואי עלי להסתפק בתיסכולים הקטנים של הבריטים…

מתי אוכל להגדיר את עצמי כמיעוט נרדף?

שנים חייתי באשליה שהרב המוחלט בארץ אינו מאמין, ורק 40-48% מהעם באמת דתיים או מאמינים, כאשר 20% מצביעים למפלגות שמעקמות לקואליציות את הידיים. בראש השנה פרסם הלמ"ס כי העם מתחזק, וכי רק 42% מגדירים את עצמם "חילונים" (ואני מניח שעדיין חלקם מאמינים באלוהים, רוחות, או שאר מאמבו-ג'אמבו). סביר אם כך שאניח שרק 30%-35% מהעם שבו אני חי אינו מאמין בעל טבעי, חברים דמיוניים והומאופתיה (טוב, אולי אני אופטימיסט. 25%?). אני חייב לציין שהמחשבה הזו מדכאת ומפחידה.

?Thank you sir! May I have another

הנהגים מכוסים במאגר הרשיונות. חסרי הרשיון מכוסים אט-אט ע"י מאגר רב-קו. ומה עם הנוער? מה יהיה עם הנוער? זה שלא נוסע באוטובוסים? אה, אין בעיה, מאגר עכשיו גם לכל התלמידים. לראשונה כשיאיימו עליך שמשהו נכנס לתיק האישי, זה באמת נכנס לתיק אישי שלא ילך לאיבוד במעבר בין בתי ספר. העובדה שבאת משכונה דפוקה או שנתפסת שותה בירה בגיל 13 ותויקת כצורך סמים צעיר כבר תלווה אותך לשארית חייך, תקבע לך את מסלול הצבא ואולי עוד דברים.

בהזדמנות זאת, אני רוצה לשוב ולהמליץ על "אח קטן" של קורי דוקטורוב שיצא בעברית לפני חודש וחצי בהוצאת גרף תחת השם "האח הקטן".

עדכון: ציטוט מפעיל מטה המאבק במאגר שמכיר את המערכת יותר מקרוב. ההדגשות שלי:

גם אם החוק אוסר על איסוף מידע על קטינים, פרקטית התפיסה של המערכת היא הפוכה: כל המערכות הפורמליות המעורבות בחייו של הקטין צריכות לקחת חלק בהשגחה על בריאותו ותפקודו, ובאיתור של בעיות וסכנות – כולל כאלה שמקורן בתא המשפחתי. מכאן נגזר שאיסוף מידע הוא לפעמים רע הכרחי (זו התפיסה במערכת).

נכון להיום יש בבתי ספר "תיקים אישיים" לתלמידים. אני לא יודע איך הדברים הללו מוגדרים בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, אבל ממה שהתרשמתי יש די הרבה חופש בניהול התיקים הללו. הכוונה היא שביה"ס יכול להחליט שהוא לא אוסף מידע על התלמידים. לעומת זאת במקרה של תלמידים עם בעיות, ביה"ס בהחלט עשוי לתייק מידע – הן כדי "להפטר" מהילד (דרך ועדה פדגוגית או משהו דומה), והן כדי לפעול באופן אמיתי לסיוע לילד.

אני חושב שיש כאן בכל מקרה, טעות פרשנית. המאגר הוא לכאורה מאגר מידע על התלמידים. אבל ממה שאני מבין, בפועל הוא מאגר מידע על משפחות, הכולל – לפחות בחלק מן המקרים – סקירה פסיכו-סוציאלית מלאה. מן הסתם חלק מהמידע יהיה כמותי, אבל החלק המעניין כאן באמת הוא מידע איכותי ותיאורי (רקע משפחתי? בעיות פסיכולוגיות?). וכאן קבור הכלב: אין שום דרך לבצע הערכה יישומית (של ביה"ס) על בסיס מידע כזה. ולכן אין קשר בין איסוף המידע הזה, לבין המטרה המוצהרת של הקמת המאגר.