אז מה עושים עם ההרגשה שעוקבים אחריך?

גורביץ הטוויט הרגע את הידיעה בנרג' על כך שמל"ט עקב זמן ארוך לפני ואחרי הטבח של זאדה בשפרעם, ולא ברור למה. וליכטש נותן ציטוט מעתון מודפס "צביקה קנפר, המשרד לבטחון פנים: ״המטרה היא לצור הרתעה, להגביר את תחושת הביטחון״ ~ על רישות הערים במצלמות מעקב, ידיעות עמ׳ 8" – כלומר בדיוק מה שאומרים לנו כל הזמן בבריטניה, זה אמור ליצור תחושת ביטחון, אבל לא בטחון אמיתי. בנוסף לינק שהטוויט אתמול קורי דוקטורוב, על איך ש'בטחון נסתר' גורם לבתי הספר להרגיש לילדים ככלא.

צה"ל, בדוגמא מקומית טריה מהלילה, סוגר את בילעין לישראלים בימי שישי. השלב הבא לצלם מי כן נכנס, לזהותו רטרואקטיבית ולהכניסו לכלא? הרי זו הסיבה שהמשטרה מצלמת הפגנות במרכז תל אביב, גם אני אצלם בכמה סרטים, (עם הזקן הישן והמכוער שלי לצערי). אני תוהה כמה מהעוצר ההפוך הזה על בילעין הוא בשביל להדוף מפגינים וכמה הוא בשביל להבחין בין תושבי פנים ותומכי חוץ (אני כבר לא מדבר פה על שלל עבירות זכויות היסוד הדמוקרטיות שקורות פה).

אז מעבר לשאלת הפרטיות ברשת, והפרטיות בהפקות מדיה הזויות, יותר ויותר מאמרים מתייחסים לאחרונה לשאלת רגשות הציבור שאחריו עוקבים. לפני כמה שבועות הזכרתי את הסיפור של אם בריטית שהיתה מטרה למעקב ממושך ויקר ללא סיבה מוצלחת. היא תבעה (קצת בצדק) על עוגמת נפש, וזאת למרות שהחוק הבריטי התיר את כל הפעולות שננקטו כלפיה (ללא צווי שופט!) עוד הרבה לפני שמצלמות המעקב החלו להתחרות במספר התמרורים בבריטניה. מעקב אלקטרוני אחרי פעולות בירוקרטיות ובנקאיות, למי שמודע למה שאפשר להפיק ממנו, מטריד עוד יותר, אבל גם מידע "נטול זיהוי" שחברות פרסמו לצרכי מחקר יכול להיות יותר מדי חושפני.

המאמר בלינק האחרון מציע שתוסיפו אם כך שני משפטי מפתח ל"מידע רוצה להיות חופשי". ראשית סוויני, ראש המרכז לחקר חישובים וחברה בהארוורד: "מידע נוטה לזרום לכאן ולשם ולהצטלב עם מידע אחר" בתגובה על חוקי ההפלות הבעייתיים של אוקלהומה. שנית פול אוהם, פרופסור למשפטים שאומר: "מידע יכול להיות יעיל או אנונימי לחלוטין, אבל לא שניהם".

אבל הפתרון לא יכול להיות זניחת מחקרים, כי זה כמובן לא פותר את הבעיה, רק מניח לה לקרות בשאר המקומות הבעייתיים (כריית מידע עסקי של החברה בתוך עצמה תמיד יהיה). נצטרך להחליט מה היא גישתינו למצב שבו זה יקרה בהצטלבות בין פרטיות לבין הרצון או הצורך לשפר טיפול או ידע רפואי, לשפר שירות מסחרי, להגדיל מכירות או לייעל את שרשרת האספקה וכולי. אנחנו יכולים להחליט שאין יותר מה לעשות כדי למנוע את זה, אבל איך נגיע לשם בלי לאבד צלם אנוש? כמו שאמרתי בעבר, קשה לי להאמין שויתור על פרטיות המידע הזה כמו שמעודד דייויד ברין יכולה לעבוד בחברה המערבית בצורה שלא תשנה את אופי החברה לרעה, תשתק חופש ביטוי ותהפוך את רובנו לפרנואידים.

פרידמן חי

כמו שרמזתי בפוסט קודם בסדרה, כותב ידוע אחר שהתייחס לנושא הוא דייויד "הבן של מילטון" פרידמן, כלכלן ותיק מהצד האנארכו-קפיטליסטי של המפה. כחובב מדע בדיוני, כותב פנטאסיה וגיימר לא קטן (אומרים שהוא "כבד" ב-WOW. מה הסוד שלך, סבא?) הוא מכיר את כל טיעוני הדיסטופיה. בספרו "עתיד לא מושלם" הוא נוגע בהמון תחומים מעניינים (ממותו של הקופירייט ועד טכנולוגיות שיעשירו או ישמידו אותנו) והוא מגיע כמובן לפרטיות בעתיד דיגיטלי. הוא לא מודאג, כי הוא טוען שהמין האנושי יתרגל לכל שינוי טכנולוגי כמו שתמיד היה. הזחיחות הזו מתעלמת מהעובדה שהשינויים הטכנולוגיים עוקפים בקצב מתגבר את יכולת האנשים להבין את ההשלכות הפסיכולוגיות והתרבותיות, הוא כותב:

New technologies change what we can do. Sometimes they make what we want to do easier. After writing a book with a word processor, one wonders how it was ever done without one. Sometimes they make what someone else is doing easier – and make it harder for us to prevent him from doing it. Enforcing copyright law became more difficult when photo typesetting made the cost of producing a pirated edition lower than the cost of the authorized edition it competed with, and more difficult again when inexpensive copying put the tools of piracy in the hands of any college professor in search of reading material for his students. As microphones and video cameras become smaller and cheaper, preventing other people from spying on me becomes harder.

The obvious response is to try to keep doing what we have been doing. If that is easier, good. If it is harder, too bad. The world must go on, the law must be enforced. Let justice be done, though the sky fall.

Obvious – and wrong. The laws we have, the ways we do things, are not handed down from heaven on tablets of stone. They are human contrivances, solutions to particular problems, ways of accomplishing particular ends. If technological change makes a law hard to enforce, the best solution is sometimes to stop enforcing it. There may be other ways of accomplishing the same end – including some enabled by the same technological change. The question is not how to continue to do what we have been doing but how best to achieve our objectives under new circumstances.

בהמשך, בסתירה, הוא גם כותב שהוא בעד ה-DMCA וש-DRM מגובה בחוקים זה יופי של פתרון – וזה מאדם שטוען במקביל שהוא בעד קוד פתוח, מידע חופשי וקפיטליזם אנארכי? מבחינתי הוא קצת לא מפוקס בכיוון, אבל המשכתי לדפדף בספר שסוקר (לצערי קצת בשטחיות) קצת משלל הסתירות החוקיות שמביאה הטכנולוגיה. הוא מראה שכבר עכשיו יוצרים מצבים של תרומות ביציות, פונדקאות, קרייוגניקה של מתים בכוונה להחזירם לחיים וכולי. לרובם אין לו פתרונות להציע.

בקיצור ספר מעניין, אבל חזרה לעניינינו, פרידמן מגדיר כך את הפרטיות: היכולת של אדם לשלוט בגישה של אחרים למידע אודותיו. כמו שרמזתי אתמול, רעלה היא פתרון גרוע כי היא תדרדר יחסי אנוש, מה שאומר שלהסתגר בבית זה רע ולצאת לרחוב בפנים רעולות זה רע, ולהצטלם בכל מקום ע"י המשטרה זה רע מצורה אחרת אבל בלתי נמנע, וכך גם לגבי מצלמות פרטיות עם כוונות טובות יותר וטובות פחות. בקיצור לצערי אני נשאר עם סימני שאלה ביד. אולי כמו שפרידמן אומר, אנחנו צריכים באמת לשנות גישה ולקבל שזה העולם החדש, ולהתאים את עצמינו חברתית? כי ברור שמי שלא יתאים את עצמו, יפול לתוך עתיד מאוד לא נעים בלי אפשרות אמיתית לטפס ממנו חזרה.

זרמים בראש

אני מנסה בכל מאודי לארגן דברים לצורה של סדר יום והגעה למטרות אבל זה לא עובד. איש נחמד אחד משדר לי ממקום מושבו את אוניברסיטת הסינגולריטי בזמן אמת, מספר לי על מכונות להדפסת איברים חלופיים שמופיעות בשוק, ואני חייב לשאול – האם עוד 10-20 שנה ידפיסו אנשים? יצורים שלמים? חיות מחמד שמועתקות מהעולם האמיתי או אולי כאלו שיתוכננו במיוחד? ואם בכר תכנון תבוני, מה לגבי אברי חילוף טובים יותר מהמקור? עורקים שלא נסתמים בפלאק, פרוסטטה שלא מפסיקה לעבוד? מה לגבי סחוס שלא נשחק, עצמות שנשברות פחות, וכמובן איברים משופרים למיניהם שהטבע לא השכיל ליצור עדיין בצורה אופטימלית?

בינתיים קלינגר שולח בקשה להשתתפות בסקר מעניין על כיבוד זכויות קנין רוחני, כמה שעות אחרי שראיתי את קורי דוקטורוב נותן הרצאה מעודכנת ומוצלחת על DRM (אין חדשות למי שמבין את הנושא ובעיותיו אבל משום מה קורי עונד iPod לאורך כל ההרצאה כמעיין פרסומת סמויה לאחד מהמכשירים הכי מושמצים ע"י תעשיית ה-DRM, מה הדפק?!). בטוויטים אחרים הוא שולח אותנו לניתוח שלו לבעיות הגלומות ב-ACTA, ולשיחה איתו בנושא, שם גיליתי שבקשת חופש מידע בנושא הוגשה ונחסמה ע"י ממשל אובמה על בסיס "בטחון לאומי". אם תעשיית ההקלטות וההפקות הצליחה לחדור כ"כ עמוק למסדרונות השלטון זה מצב מדאיג…

ובלי קשר מחייב לפוליטיקה של חדרים חשוכים, אם מישהו תהה למה חושך מוציא רוע ופחדים ואור מפיג אותם קצת, הנה מחקר מענין שיצא בנושא.

אבל עשיתי טעותי ולא כיביתי את הטוויטי. בינתיים מיה שולחת אותי להרצאה המעניינת של טמפל גרנדין על הקשת האוטיסטית, ADD ובעלי חיים, שהתקשרה בצורה מעניינת להרצאה המרתקת של הנרי מרקהאם על "בלו-בריין" ונגעה בנושאים דומים, שראיתי סוף-סוף אתמול אחרי שחיכתה הרבה זמן בתור בסבלנות. אגב עוד קוריוז מוח, השבוע הודיעו שניסויים ראשונים בהשתלת מוח עוברים בהצלחה. אני מקווה שאפשר יהיה לעשות גיבוי בקרוב, כי אחרת יאכלו אותנו חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה.

אח"כ הגעתי לאתר "מסבירים", תשובה מבריקה לעליבות קמפיין מסבירים של משרד האיומים של דני וליברמן שבילבלה אפילו את כתבי רויטרז. עדכון: האתר הביא ליולי אדלשטיין את הסעיף, ומתוקף סמכותו במדינה טוטאליטארית שלא מאפשרת ביטוי, ביקורת וסאטירה הוא מחפש להעיף את האתר מהרשת. ווינט ורוני סופר מסייעים לו כשהם מכנים את האתר השמאלני "אנטי ישראלי". אני את רוני סופר מחקתי. חורימבה חופר באתר של אדלשטיין וטוען (כנראה בצדק, לא טרחתי) שכולו גללי גמלים.

בין לבין כותבת רויטל על מחיקת לינקים ישנים בדלישס. אני שואל למה לעזאזל? אין יותר זנב ארוך של אנשים שיגלו תגליות? זה כמו לזרוק ספרים מהספריה כשאין לך בעיה של מקום על המדפים. זה גם לוותר על חלק הפרסונה המקוונת שלך! לפני 10 שנים טען דבורק בטור על ספרים אלקטרוניים, שאחת הסיבות לכך שספרים ישארו על המדפים היא שאנשים אוהבים שנכנסים אליהם הביתה ומסתכלים מה יש להם על המדף, זה מעין עקרון הכבדה כזה של לתת תאנשים למדוד אותך לפי מה שאתה יודע או מתיימר לדעת. אבל אנשים המירו את סמלי הסטאטוס האלו בסמלי סטאטוס מקוונים (הלינק הוא להרצאה מעניינת על זה נתנה לפני שנה ג'ודי דונאת' בכנס צ'ייס). רויטל, תחשבי איך משפיעה על תדמיתך העובדה שbash.org ימצא ע"י מבקרים אקראיים בענן סימניות הדלישס שלך. מה אולי תפסידי אם הם לא ימצאו אותו שם?

וכל זה בתוך זרם של הסחות מעניינות אחרות, הרצאות, חדשות על תערוכות שקורות עכשיו או בעתיד, וסרט אחד שבלי סיבה מוסברת גרם לי לצחוק עד חנק כמו שלא צחקתי שנים.

וכל זה ועוד מציף אותי מכיוון מיילים מהחברים ומהטוויטר הארור, אני כבר לא מדבר על זה שיותר מחודשיים כמעט ולא פתחתי את הגוגל רידר שלי. אני חושב שיש לי בעיה. יש מכון גמילה למכורי חשיבה ולמידה?

המפיצים בלחץ

עוד אני יושב לנסות לצפות בהכרזה של כרום-OS, דפדפן ההפעלה החדש של גוגל, אולי לצקצק ולרטון על שהוא מעביר את כל המידע שלכן לענן ולא משאיר אתכן בשליטה, והנה באה ידיעה מרתקת מבוינגבוינג:

ממשלת הוד מלכותה מצאה בעבר הרחוק דרך מצוינת להתגונן מפני ספינות פיראטים, וזאת על ידי שהיא לקחה כמה מהם תחת חסותה כדי שיתקפו רק את הספרדים וישלמו לה פרוטקשן על שיתוף הפעולה. קורי דוקטורוב מספר שבטוויסט מוזר, הממלכה המאוחדת המודרנית מנסה בשושו להעביר חוק שיתן כוח נכבד למדי בידי "שר מלחמה בפיראטים", פקיד שאינו מנבחרי העם, שבידיו יהיה כוח במעט בלתי מוגבל להעביר חוקים בצורה עוקפת פרלמנט, לגייס מיליציות ולהלחם – במי? במשתמשי הטורנט המתועבים, כמובן! לקרוא ולא להאמין… חוק הקופירייט (הגנת זכויות ההעתקה וההפצה) מקבל כאן העלאה בדרגה חסרת תקדים בדמוקרטיות מודרניות, כוח בלתי מוגבל ולא חייב בדיווח ושקיפות, וכל זה לא כדי להגן על האזרחים, או על סודות מדינה, או על עתודות מזון… אלא רק על הרווחים היקרים של תעשיית המפיצים של הבידור התעשייתי.

אני חייב להוריד את הכובע, זה יותר משוגע אפילו מאמנת ACTA הפסיכית עליה הודלף בשבוע שעבר(בינתיים ה-EFF פרסם את התרשמותו ממנה). אני חושב שאין הוכחה יותר ניצחת שכסף גורם לאנשים לאבד הגיון ומוסר, גם למנהלי החברות וגם לנבחרי הפרלמנט. אני תוהה אם ככה מה יקרה כשתעשייני האנרגיה יתחילו להפגע מרגולציות על שימוש בדלקי מאובנים? הפיכות צבאיות?

עדכון: קריאה שניה באייטם הקפיצה לי פרט ששכחתי לחפור בו קצת יותר. מגיש הצעת החוק אינו חבר פרלמנט אלא מזכיר המדינה פיטר מנדלסון, והחוק נותן את הכוחות המוגזמים האלו ל… מזכיר המדינה. "מנדלסון זה שם יהודי, לא?" חשבתי לעצמי, כי מוזר לי שמישהו עם מורשת תרבותית של רדיפה והוצאה מחוץ לחוק צריך להיות קצת יותר רגיש לנושאי חוק. אז זהו, שלא רק שהוא יהודי, דף הויקיפדיה שלו גם מציין שהיה בליפ לא קטן בחדשות לפני כמה שנים כשיצא מהארון. אז אנחנו מדברים כאן על יהודי, הומוסקסואל, שר בכיר במדינה שסבלה קשות מהפצצות הנאצים, שיוזם חוק שנותן לו לעלות מעל החוק ולהפוך אזרחים לאזרחים סוג ב' במקרה ה"טוב" (לשלול בלי משפט את החיבור של כל בני הבית לרשת), ולשלוח אותם לכלא במקרה הרע.

עכשיו תכפילו את כל זה ותוסיפו מע"ם. כמה כסף היתה צריכה תעשיית הבידור לשלם לאדם כדי שיבגוד בכל כך הרבה רבדים במורשת והאתיקה שהוא אמור להיות מופקד עליהם? אני חושב ששטרית צריך להוריד את הכובע.

יום הבלוגים, יום איגוד האינטרנט, סוגרים את הסמסטר וקצת על ביומטריה ופרטיות

רימון לוי שלח תגובה לטענות שפירסמו טל גלילי וחברים, אני בטוח שעוד לא נגמרו הסיפורים, אני מקווה שהחברים ידעו לשמור עלל הגיון ונימוס, איגוד האינטרנט איננו ראוי לכל הטרארם שהם מנסים להפעיל פה. אולי יש אי יעילות, אבל אין פה מעילות או ניצול לרעה של הכסף, עד כמה שאני יודע. מעריב כבר ניסו לפני שנתיים לעשות מזה צהוב, אני מקווה שלא יגרם הפעם נזק בלתי ניתן לתיקון :-( מה שבטוח, הכל ישתנה אם יוסי ורדי האמיתי יחקה את המזויף.

עדכון: ע"ש העלו אייטם, גם הוא מצהיב את הסיפור שלא לצורך :-(

במקביל, חנן כהם הזכיר שהיום בלוגדיי, מי זוכר את הדבר הזה ולמה זה חשוב? נו שוין… אז אם לתת כמה לינקים לבלוגים מומלצים, אז יש את החדש של מכנס שבניתי לאחרונה, את הישן של גיל שגיליתי לאחרונה, את הועדה המסדרת שנפלתי עליו לפני שעה, את בלוגו של גיא(סופט) שהגיע הזמן שתכירו (יש לו כמה, אגב), ואת הנוודים המוזרים, שמפיקים דברים מגניבים בצורה מעניינת.

ואם הזכרתי את שי, אתמול נסגר המחזור הראשון של אוניברסיטת הסינגולאריטי, המקווה לעזור למליארד איש תוך 10 שנים, עוד דיווחים כאןw כאן, כאן ובהרבה אחרים. חברה מסחרית אחת לפחות כבר עומדת לקום מהפרויקט, ההצעה היתה כל כך מוצלחת שכבר יש VC ששם כסף על הרעיון.

לבסוף, מזמן לא זרעתי פה לינקים בנושאי ביומטריה, מעקב ופרטיות: עידו גנדל בפוסט אינטיליגנטי ומתקיף על אופי המאבק במאגר, ובפוסט המשך שעונה למבקריו. במקביל קורי דוקטורוב מציג לנו אוטובוס לונדוני עמוס בלא פחות מ16 מצלמות אבטחה, מחר ביבי יציג את תוכניתו למרבד מצלמות על ערי ישראל ואני מפחד שלא יהיה שום רועץ כנגדו, המשטרה האלקטרונית מחפשת שדרוג מקוון למאגר הפרטי שלה, ולסיום מילה וחצי על האבטחה האיומה של SitOnMyFaceBook (כך קורא להם סטיבן פריי), שהיא בוודאי אחת הדרכים שדרכם גילו כוחות הבטחון את הקשרים של המתעמל החרוץ עם החיזבאללה.

Copyfight 4: "המתרגמים בעם" ועוד כמה מילים על ספרות חופשית, חינם ועדיין רווחית בעידן האלקטרוני

ידידתי גילי כתבה על הבעיה בתרגומים "פיראטיים", ולא בפעם הראשונה, שהרי התופעה בארץ פרצה בגדול עם תרגומים "פיראטיים" של הארי פוטר, רב המכר שהקפיץ את שמה למודעות הקהל הרחב. המגוחך הוא שלא רק המעריצים הצעירים לא מבינים את הקונספט של זכויות מתרגמים, גם אולפני קולנוע ומפיצים לא מבינים אותם (פוסט המשך למתעניינים) למעשה רוב תעשייה לא שמה על מתרגמים, והדבר נכון גם בתוכנה לצערי (אני נמנע מלהזכיר שמות של מעסיקים ומועסקים ספציפיים). למרות הבעיות של העוסקים בתחום, אם אתם מתעניינים, גילי די פתוחה לדסקס נושאים של תרגום, ניסוח ותהליך העבודה.

למי שלא רוצה לנבור לעומק הפוסטים הנ"ל, אני אסכם את זה בקצרה: זה מסובך.

יותר באריכות, הנה תשובתה החיובית ב2007 בפוסט שאלות נפוצות:

12. מה דעתך על תרגום החובבים שהתפרסם ברשת?

המשתתפים נהנים, סביר להניח שהם לומדים מזה הרבה, גם על הארי פוטר וגם על תרגום באופן כללי. אולי אחרי התנסות כזאת לאחדים מהם גם יש הערכה מחודשת לעבודה שלי. יש לחובבים עוד לא מעט ללמוד, אבל הדרך הכי טובה ללמוד היא לעשות בדיוק מה שהם עושים: לנסות את ידם בתרגום. תוכלו לקרוא את תגובתי לתרגום "הארי פוטר והנסיך-חצוי הדם" בכתבה של רותי קרני, שהתפרסמה לפני שנתיים באתר NRG.

לא נראה לי שתרגום החובבים הוא מתחרה רציני למהדורה הרשמית שתצא, וגם אם כן זאת בעיה של הוצאת הספרים ולא שלי. מבחינתי האישית, בגדול, שיהיה למתרגמים בכיף.

מבחינה חוקית, ייתכן שפנים מסויימים של הפעילות הזאת אינם חוקיים, אבל אני לא צד בעניין.

לעומת זאת בפוסט על התרגום לסטפאני מאייר מיוני 2009 היא מודה שיש לה כבר ספקות בענין. היא מסכימה עם דעת "מחנה דוקטורוב" שזו מתנה ליחס"צ, והיא גם מסכימה שאין מנוס מכך שזו עברה על החוק, ובכל זאת היא חושבת שזו טעות של בית ההוצאה לתבוע את המעריצים. מסובך, כאמור.

המכה שלכאורה סוגרת את הגולל על טיעוני הפוסט היא הההחלטה האישית והקיצונית של מאייר. אחרי שהודלפה בזדון טיוטא של הספר לרשת היא הודיעה שפשוט איננה מתכוונת לסיים ולפרסם את הספר. במקום זה היא בחרה לפרסם את טיוטת הספר האחרונה רשמית אצלה באתר, אבל בכל זאת לא להביאה לדפוס, עם התירוץ המורמוני שהקוראים שרוצים לקרוא בכ"ז את הספר-שלא-יפורסם "לא רגישו שהם מוותרים על משהו בגלל שהם רוצים להשאר ישרים". חינוכי? מֶה… אפקטיבי? לדעתי לא. סתם פאסיבי-אגרסיבי, ויש מי שיאמר "פולני", כי לי זה נשמע כמו "שיהיה לכם לתרופות".

הצעד הזה לא לגמרי ברור לי. כנראה שהיא עושה מספיק כסף משאר הסדרה ומתמלוגים על הסרט, שהיא יכולה להחליט שהיא קוברת את המשך העבודה על הספר (והסדרה כולה?) במקום להוציא אותו אפילו במהדורה קטנה ואולי להיות מאוד מופתעת לטובה. אבל הרי עוד בטרם דלף הספר, לא היתה לה בעיה לפרסם את הפרק הראשון אצלה באתר כקידום המכירות. כאן השאלה שעוברת כחוט דק, וקשה מאוד עד בלתי אפשרי לתת לה תשובה אובייקטיבית, או לבחון אותה אמפירית. האמונה של מו"לים ואולפני סרטים היא שמותר לשחרר טיזרים, אבל האם פרסום הספר או הסרט במלואו (אלקטרונית ובחינם) תורם או מפריע למכירות?

על כל פנים, מאייר לא הפסיקה לכתוב לחלוטין, חס וחלילה… היא עברה לכתוב מד"ב למבוגרים (קריא – יש סקס בספר). זה מחבר אותי חזרה לקורי דוקטורוב ולשאלת ההפצה – קורי טוען בלהט שהוא וכל חבריו לענף כתיבת המדע הבדיוני מאוד הרוויחו ממעבר לפרסום ברשיון החצי-פתוח של CC-by-nc-sa ודומיו. הוא טוען שלפחות בתחום הצר של מד"ב, הסכנה הגדולה ביותר לסופר היא לא שיעתיקו את ספריו אלא שלא ידעו עליהם, או שלא יכתבו עליהם סיפורי סלאש ופאנפיק. הוא ממש מרגיש שהוא יותר שלם עם עצמו מוסרית כשהוא מפרסם את ספריו ברשיון פתוח (אולי עזרה העובדה שהוא התחיל את חייו כאיש סיסטם של מערכות תוכנה חופשית, וכתב את סיפור הפאנפיק הראשון בחייו בגיל בר מצווה).

שאלה קשה לחובבי התיקון הראשון לחוקה האמריקנית אם ככה, האם זכות הביטוי וזכויות היוצרים בתחרות? גם ככה אנחנו יודעים כמה קשה ליצור פארודיה חוקית וכמה קל להוריד אותה, אפילו אם כתבו עליה בהערכה בניו-יורק טיימז. כמה מאמץ וכסף משקיעים המפיצים ובעלי האינטרסים לתבוע ולהוקיע את מעריצי היצירות? הרי לא מדובר כאן בדוכני הקסטות והדיסקים הבלתי חוקיים שבתחנות המרכזיות ושוק עכו. כולנו שמענו את סיפור נאפסטר ומטאליקה עשרות פעמים, ורוב הקוראים כאן מכירים את האלבומים החופשיים שהפיק, הפיץ וגם הרוויח עליהם טרנט רנזור מNIN.

כמו שרמזתי בחלק השני של הסדרה, ההיסטוריה של בחישת תעשיית הבידור בקלחת הקנין הרוחני עשירה בדוגמאות. אני ממליץ בחום על עוד תוכנית נהדרת של רשות השידור הקנדית, דיון בענין זכויות על רעיונות ויצירות, שהיא כולה מקבץ רעיונות וראיונות מרתקים. אני מאוד אוהב את זה שרשויות שידור מפיצות ידע והפקות בחינם, הגדילה לעשות רשות השידור הנורבגית שמפיצה בעזרת טורנטים. מתי רוממה? אצלנו התכניות ברמה מעליבה לשכל האנושי וניתנות להורדה רק לשבוע… מה הם מפחדים שיקרה? יגנבו את התכנית העקומה שהופקה (תיאורטית) מכספי משלם המיסים וידפקו עליה עוד קופה? אם אנחנו משלמים אגרה אז למה התכנים אינם שלנו?

(אגב, פוסט מספר 700! ווהו!)

תוספת מאוחרת ל14 באוגוסט: אנשים פסיכיים.
אידאולוגיה? אינני יודע. עדיף ללמד אנשים אנגלית, לעזאזל :-)

אח קטן, ספר גדול (וכמה מילים על ספרים חופשיים)

"אח קטן" של קורי דוקטורוב זכה להיות מועלה בתאטרון, הספר כבר זכה (בפעם האלרונה שבדקתי) ליותר מ-10 הוצאות בכריכה קשה עוד לפני שעברה שנה מהוצאתו, מככב בכמה מרשימות ה-Best Sellers הנחשבות בארה"ב, מועמד לכל מני פרסים ובשבוע שעבר שמחתי לגלות שהתרגום שלו בהוצאת גרף נמצא בשלבים האחרונים (עובר עריכה). קורי הוסיף לי קוריוז בטוויטר, המתרגם הוא כנראה רחוק משפחה שלו :-)

אם עוד לא קראתם את הספר, אני ממליץ בחום לחפש אותו בחנויות או אם קשה לכם לחכות ניתן להוריד את המקור בפורמטים שונים כי הוא מפורסם תחת CC-by-nc-sa. הספר הוא סיפור הרפתקאות מרתק, אבל בדרך הוא דן בטכנולוגיות ופוליטיקה מאוד עכשיוית, מדע בכלל לא בדיוני, ואנשים. איך לוקחים כמה בני נוער את האחריות בידיהם להחזרת זכויות האזרח והשפיות בארה"ב, בעידן שבו רשויות הבטחון לוקחות בני נוער לחקירות בסגנון כלא גוואנטנמו ולא ממש מחזירות אותם הביתה. הספר דן בזכויות אזרח, חופש המידע, תעודות זהות חכמות וRFID. אפשר אולי למצוא גם רמזים למה שמחכה למדינת ישראל אם חוק המאגר הביומטרי באמת יצא לדרך. אם אתם רוצים לקרוא עליו עוד, ריכזתי פעם לינקים כאן, ודיווחים שוטפים אצל דורון מוועדות הכנסת כאן, והנה פוסטים שווים על ת"ז ביומטריות אצל קלינגר, אני מציע לכם להציץ בכלל על קטגורית הפרטיות אצלו בבלוג.

לי אין ספק שהספר הזה הוא הדבר הנכון בזמן הנכון. לא רק לישראל, כמובן. ארה"ב עוברת תקופה מאוד קשה כרגע, פרשנים מחמירים מדברים על מיליטריזציה של החברה, החדרת החשדנות ולגיטימציה של מעקבים, וכמובן עכשיו גם מגיע גל של מקרתיזם חדש ומוסווה היטב, של הפעלת לחץ מטעם סוכנויות הביון על האקדמיה בארה"ב. הרבה מידע, חלקו מבהיל, רובו חשוב ומיעוטו סתם צהוב (הפעילו מחשבה ביקורתית, זו עצתי כרגיל), מצאתי בסדרת כתבות מצוינת של רשות השידור הקנדית – הפודקאסטים ולינקים נוספים למידע כאן. אגב, המלצה – עוד הרבה תוכניות מעניינות שלהם אני מוריד ומקשיב מהתוכנית "רעיונות" ומהתוכנית "מנוע חיפוש", שדנה גם היא בהרחבה בענייני פרטיות, פיראטים, נז"ק דיגיטלי וזכויות יוצרים.

מה שמחזיר אותי לענין רשיונות חופשיים :-)

אני לא יודע אם בעברית "אח קטן" יופץ תחת אותו CC כמו באנגלית. אולי זה גם לא רעיון רע לחכות שנה ואז לשחרר את התרגום לחופשי, בהתחשב בשוק הישראלי הקטן ומאוד חובב ההעתקות. שאלתי את רני גרף בעל ההוצאה וקיבלתי אי-תשובה נימוסית אבל מעודדת: "כרגע, כחלק מההסכם שנחתם עם סוכניו של קורי, אני לא כל כך רשאי להגיב בנושא ולכן רק אומר שהנושא נמצא בבדיקה". בכל מקרה אני לא חושב שהם יוכלו לחכות לנצח. הרי בני נוער מתרגמים לבד ספרים שהם אוהבים, והרי במקרה של הספר הזה זה גם יהיה חוקי, וצריך לקחת את זה בחשבון.

קורי מסביר כאן מדוע הוא נותן את גרסת הספר האלקטרונית להורדה חופשית. הוא אף כתב מאמר שלם בנושא בעבר, ובאחד הפוסטים הקרובים אני אנסה לתרגם אותו בתמצות כאן, כי גם הוא תחת רשיון פתוח (עוד על מתרגמים וספרים חופשיים בפוסט קרוב בסדרת הCopyfight שהתחלתי לאחרונה). קורי רגיל שאנשים שקראו את הגרסא החופשית רוצים לתרום לו כסף ישירות, אבל הוא מקפיד להסביר שבניגוד לניצול המוכר של מפיקים בתעשיית המוסיקה, הוא באמת צריך את המו"ל שלו ומאוד ישמח שאנשים יקנו את הספר. אם קראתם ואתם רוצים להראות את הערכתכם, אבל לא רוצים עותק פיסי, קורי מנהל על חשבונו רשימת ספריות שוודאו כספריות אמיתיות, שמציינות שהן רוצות עותק, וכל רוכש יכול לשלוח להן עותק מתנה.

אוטופיה? :)