על קהילות

במסגרת הדיבורים על קיימות, דיברתי כאן על החשיבות של קהילות כדי לבנות חזרה יציבות חברתית. זוהי גם אחת התפיסות המרכזיות של פרמקאלצ'ר (תרבות עד? יש למישהו תרגום יותר טוב?). למעשה אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מההצלחה ההיסטרית של רשתות חברתיות ברשת, זה שהמין האנושי מתגעגע לחיים השבטיים המסורתיים בהם התפתחו החושים והקוגניציה שלו במשך מליוני שנים. בפוסט הקודם בסדרה הזכרתי גם שוב את ההרצאה של קליי שירקי, בה הוא מתאר את השוק התרבותי שעברו האנגלים בתהליך האורבניזציה – מרוב דיכאון, הוא מספר, הם זחלו למשך שני דורות לתוך בקבוקי ג'ין. אבד להם משהו מהשבטיות והחברה אליה הם היו רגילים.

תופעה דומה אנחנו רואים בארץ בין האתיופים, שנאלצו לעבור מחברה שבטית, כפרית, עם ערבות הדדית ושבה הילדים גדלים ומחונכים ע"י כל הכפר. אנשים שרגילים לסמוך הרבה על עצמם למחייתם וקצת על שיתוף הפעולה של אחרים, הגיעו למדינה שבה אינך יכול להסתדר לבד, אתה חייב את עזרתם של פקידים ומוכרים, נותני שירות ובעלי מקצועות מאוד ספציפיים עליהם אתה מסתמך מאוד. אנחנו רגילים לזה אבל לא האתיופים, וזה משאיר אותם קצת אבודים כשהם צריכים לרוץ ולבקש עזרה מעוד ועוד אנשים שאינם מכירים, לא גדלו איתם בכפר או בכפר השכן, ולא יודעים אם אפשר לסמוך עליהם.

אנחנו, לעומתם, לא יודעים בכלל מה הם חיים בשבט. רובנו חיים חיים מאוד אינדיבידואליסטיים מצד אחד, אבל לצורך כך מסתמכים על המון מוסדות ועסקים ואנשים שיהיו שם כשנצטרך אותם. אבל מה עם קהילה? מתי אנחנו קמים אי פעם להקים משהו ביחד, או להתאסף להפגין נגד תופעה מטרידה? אני לא יודע מה איתכם, אבל אני הייתי בחיי בכמה כנסים פוליטיים והפגנות, הרבה מחברי היו מקסימום באחת או שתיים, וחלקם באף אחת. יש אנשים שיצאו מאוד מגובשים מהשירות הצבאי ונשארו חברים לחיים ויש כאלו שלא מצליחים לשמור על חברים בודדים. אנחנו סומכים על כל מיני רשויות שיקחו את הדברים לידיים, אבל לא מנסים לקום ולקחת את הדברים לידיים בעצמנו. "אין לנו פנאי", אנחנו משכנעים את עצמנו, "חייבים לרוץ ולעשות כסף בשביל לסגור את החודש". אבל אין לנו מושג מה אנחנו מפסידים ברמה הלאומית, ויותר מזה, מה אנחנו מפסידים ברמה האישית. כמו שהזכרתי כאן לפני כמה זמן, קהילה וחיי שבט הם מרכיב חשוב בהתפתחות הרגשית שלנו.

למעשה על זה גם מדבר סת' גודין כשהוא מרצה על שבטים מקוונים.

לחבר את זה לכאן ועכשיו, הנה דורון מתוסכל מזה שהוא פועל ללא שבט במאבק נגד המאגר הביומטרי. אני בתסכול הזה איתו.

אובאמה שולח את אישתו לגייס את הציבור בקהילות המקומיות ולדבר על חשיבות החינוך. הוא איש שיודע למה ואיך לארגן מתנדבים וקהילות, והוא הורה על בניית כלים ואתרי רשת כדי לעזור למארגני קהילות לארגן. למרות שעד היום הוא עשה את זה ברמת שכונות וערים, אני מקווה בשביל ארצות הברית שהוא יצליח לעשות את זה ברמת מדינה, כי את השינויים שצריך לעשות בארה"ב ובעולם צריך לעשות מבפנים. אני לא מאמין ש"היד הנעלמה" וגם לא רגולציות גלויות, יצליחו להוריד את מספר הרצים לצרוך בצורה בזבזנית. זה רק שינוי שיכול לבוא מהגדרה מחדש של מה טוב ורע בחיים, ולהוריד את האמריקנים מהכיף המפנק של תרבות צריכה מוקצנת ואפאתיות לסובב אותם.

והאמת, לפני שאר האנושות – עם ישראל, האמריקנים ושאר העולם הראשון… כולנו צריכים לעבוד סדנאות גיבוש, אבל לא כאלו בהזמנה מבחוץ (מלחמות, אסונות טבע), אלא מיוזמתינו.

אסיים בהפצצה קלה של הרצאות משבט TED. אחרי חודשים של צפיה לא מאורגנת, הורדתי את רוב הארכיון שלהם באיכות גבוהה ואני יושב מדי פעם וצופה בו בשקיקה לפי הסדר (אני עכשיו באזור האות D), אז הנה כמה הרצאות בזק שוות, אני מתנצל אם נתתי כבר לינקים לחלקן בעבר:

  • בוני באסלר על קהילות של בקטריות דברניות ודמוקרטיות, ועל כך שאנחנו (בני אדם) לא שווים כלום בלי כל הננובוטים האורגניים האלו.
  • בוב ת'ורמן על חמלה ועל הרגשת ה"ביחד" שבבסיס הבודהיזם. בוב הוא פרופסור לפילוסופיות בודהיסטיות אינדו-טיבטיות ונזיר טיבטי בעצמו, אם מישהו תהה מאיפה הוא בחר לביתו את השם "אומה".
  • בארי שוורץ מבכה את תופעת הראש הקטן ואובדן החוכמה הבסיסית של אמפתיה לאנשים וחוש למוסר. הוא מראה שבסך הכל לאנשים יש בהחלט חוש אחריותיות ציבורית אני תוהה כמה אפשר להאשים את מערכת החינוך בזה, לדעתי גם כאן, חינוך מבית וברמת הקהילה היה צריך לשמר דברים כאלו.
  • על הקושי שלנו להתמודד עם יותר מדי אפשרויות (אולי מסביר את בעית הדמוקרטיה שלנו), וההתמודדות עם שלמות עם ההחלטה בדיעבד, שוב בארי שוורץ. בנושא קרוב ולא קרוב, על קריירות ואורחות חיים לא קלים, שלרוב אנחנו לא מקנאים בהם, ועל השלמות האופטימית למרות ואולי בזכות הקשיים – מייק רו מערוץ דיסקאברי.

האנשים ששטרית לא רוצה לשבת מולם בפאנל

ערן ורד העלה קטע ראשון מתוך אוגוסט פנגווין. עבדכם הנאמן מאוכזב שלא הספיק לומר מילה על מנגנונים לעצירת חקיקה מסוכנת (מה שהזכרתי פה בעבר, ההקבלה מול חוקי סביבה שדורשים מחקר והתייעצות, ושאלת מוסד "נציב הדורות הבאים")

מוח פעיל מדי

אגב, למי שרוצה הצצה על איך המוח שלי עובד – כל הפוסט הקודם התחיל מזה שרציתי להתבכיין על ביטול הכנס הנ"ל. הכותרת המקורית הייתה "זה לא כל כך נעים לראות אולם סגור", אבל כשיצאתי מרעננה נזכרתי באל-על, ואז כשישבתי לכתוב נזכרתי בוונדיז, ואז כשכתבתי על וונדיז נזכרתי בזה ששי "יו! כמה חומר!" מכנס גם עבד לא מעט על אלגוריתמים לחיזוי תבניות התנהגות בורסה, ואז חשבתי איך עוד לא שמעתי על פתרונות תוכנה חופשית לענין, ואז באה לי הדוגמא הנגדית לאל-על בדמות ראיין-אייר, ואז עם חמש פסקאות לא גמורות אני החלטתי שאני כותב את הפסקה האחרונה הזו בתור קוריוז, וחוזר אחורה כדי להשלים את הכתיבה ולמצוא לינקים מתאימים (והכל יותר מעניין מלחפש עבודה, כמובן), ואז תוך כדי שאני כותב אני חושב איך מרחב הפתרונות הזה יכול להיות מיושם כדי לעזור לרשתות הפצת אספקה בנות קיימא של תרופות, מזון וציוד טכני לעולם בעת משבר אבל גם ביומיום.

בנקודה זו הפכתי את הפסקה שלעיל לפוסט נפרד :-)

(אגב, שי, הנה התחלה לרעיון לפרויקט הגמר לסינגולאריטי U: פלאטפורמות תוכנה חופשית עם API נוח למימשוק עם מסדי נתונים שונים, ומנוע AI לניתוח מספיק גמיש וכמה שיותר גנרי של היסטוריה של פרמטרים שונים וחיפוש patterns חוזרים על עצמם, כדי למצוא כשלים ופיספוסי אופטימום בבעיות עם כלכלה, חקלאות, תעבורה, אספקה וכולי.)

מה עושים עם מוח א-לינארי כזה? קיוויתי שיום העיון ההוא באו"פ יתן לי רעיונות, אבל בינתיים קצת על מה שאני מכיר ברשת. אתמול הייתי בכנס של עמותת ממציאים קטנה (בינתיים), ולמדתי על אתר בשם האפבייקרי, שרובו רעיונות בלי יישום וחלקם חסרי סיכוי או אחיזה במציאות (קצת רקע על תרבות הקהילה שם ולינקים לאתרים דומים). חביב וחשוב, אבל לאנשים שקמים מהכסא לעשות את הדבר האמיתי, אני ממליץ על אתר "מייק" המרשים. גם שם יופי של קהילה, אפשר ללמוד וללמד אנשים מכל העולם מכניקה, אלקטרוניקה, טכניקות וחומרים, ולעזור לאנשים לספר את יצר סקרנותם, או סתם לעזור להם לעזור לעצמם לפתור בעיות לבד בבית. אני חושב שהתרבות הזו והחזון הזה חשובים, בשביל זה אני מחפש דרכים להגשים את החלום של לישה, שאדבר עליו יותר בפוסט אחר.

מזכר סאמרז

בהקשר לפוסט הקודם, כשגיליתי שלא כל חברי מכירים את הסיפור, ולתרגם את ערך הויקיפדיה אני לא יכול, אז הנה בסגנון חופשי:

לורנס סאמרז הוא הסטראוטיפ הורוד של כל אנטישמי. הוא פרופסור לכלכלה, בן של שני כלכלנים ואחיין של שני זוכי פרס נובל בכלכלה. הוא הפך לפרופסור מן המניין בהרווארד כבר בגיל 28, כיהן בועדת יועצים כלכליים לרייגן, עבר לעבוד בבנק העולמי וטיפס שם במהירות למשרד הכלכלן הראשי, שם כתב את המזכר הבא. ביצעתי תרגום מהיר רק בשביל עיקרי הדברים:

לגבי תעשיות "מלוכלכות": ביננו, הלא תסכימו שהבנק העולמי צריך לעודד מעבר של יותר פסי יצור למדינות הנחשלות בעולם? אני יכול לחשוב על שלוש סיבות:

1. העלויות הנלוות לזיהום ומחלות שבאות איתו נמדדות לפי עלויות שכר, ולכן מן ההגיון הוא להעביר תעשייה מזהמת וקבורת חומרים מסוכנים למדינות עם השכר הכי נמוך. ההגיון הכלכלי של העברת הזיהום למדינות האלו הוא צרוף, ואנחנו צריכים כבר להכיר בזה.

2. עלויות הזיהום הן כנראה לא דבר לינארי, כיון שהזיהום הראשוני הוא דבר לא מורגש מבחינת עלות סביבתית. תמיד חשבתי שמדינות בצפיפות נמוכה כמו אלו שבאפריקה, הן בעלות אוויר בזיהום חסר, כלומר האוויר שלהם היא בניצולת הרבה פחות מוצלחת מאשר לוס אנג'לס או מקסיקו סיטי. חבל רק שיש הרבה זיהום שנוצר מגורמים שאינם ניתנים להעברה לשם, כמו תחבורה וייצור חשמל, וכנ"ל מחירי שינוע הפסולת הגבוהים שמונעים את הרחבת המסחר בפסולת וזיהום אוויר לרווחת העולם.

3. הדרישה לסביבה נקיה מסיבות בריאות ואסתטיקה, נראית שעולה בצמוד לרמות הכנסה. הדאגה מחומרים שגורמים סרטן הפרוסטטה, ידאיגו באופן מובן מאליו רק אנשים במקומות שבהם תוחלת החיים מספיק ארוכה כך שאנשים שורדים מספיק שנים כדי לחלות בסרטן הזה, בניגוד לארצות שבהן חמישית מהילדים מתים לפני גיל 5. ממילא רוב התלונות הן על החלקיקים באוויר שמפריעים לראות (visability). החלקיקים האלו גורמים כנראה למעט מאוד בעיות בריאות אמיתיות. ברור שהמסחר בטובין שמייצגים דאגה לאסתטיקה של הזיהום יכול לשפר את הרווחה. הרי הייצור הוא נייד אבל הצריכה של אוויר יפה אינה ניתנת למסחר.

[…]

— לורנס סאמרז, הכלכלן הראשי של הבנק העולמי, במזכר מפורסם מדצמבר 1991.

במילים פשוטות – עלויות נקיון הסביבה יותר זולות בעולם השלישי, אצלנו כבר מזוהם מדי אז שיעבור קצת אליהם, ואנשים בעולם השלישי ממילא מתים כמו זבובים לפני שהם מגיעים לגילאים שהם יתחילו להיות מושפעים מהזיהום, אז זה לא נוגע להם.

הפרשה התפוצצה ב1994, לארי טען שמדובר בסרקאזם מכוון כדי לגרום לאנשים להתעורר ולחשוב. אבל קשה לשפוט בדיוק, העיתונים וממשלות זרות התייחסו לזה דווקא מאוד בחומרה. הייתם חושבים שלארי מתווסף למיידוף בתור עוד דוגמא שלילית לאדם עם גנים יהודים שאיננו "מענטש", ומאז בוודאי נזרק מכל המדרגות? אבל לא.

מהבנק העולמי הוא עבר להיות סגן שר החוץ של קלינטון, ואז סגן שר האוצר ובסופו של דבר שר האוצר. אחרי שנבחר בוש הוא חזר להארווארד כנשיא היהודי הראשון של האוניברסיטה, אבל ב2005 באה פליטת פה מביכה על שלדעתו נשים אינן מסוגלות לאותן הצלחות אקדמיות כמו גברים.

להגנתו אמר סאמרז (מנחשים?), שמדובר בסרקאזם מכוון כדי לגרום לאנשים להתעורר ולחשוב. אהה… נכון… אבל בסופו של הרבה רעש ציבורי הוא בחר להתפטר ב-2006 מהמשרה ומאז או פרופסור "פשוט" שם, בפקולטה לממשל.

הפליטה בסוף עלתה לו גם במשרת שר האוצר של אובמה, המסכן משרת היום "רק" במשרת ראש המועצה הלאומית לכלכלה. מאז המינוי שלו הוא כבר חטף ביקורות שהוא יותר מדי פרידמן (מילטון), והרים המון גבות כשהתברר לפני כארבעה חודשים שהוא הרוויח כמה מליונים קטנים בחודשים שלפני הבחירות מהחברות בוול סטריט שעל גורלן הוא עכשיו מופקד… מעניין כמה תירוץ הסרקאזם ימשיך לתפוס במקרה זה.

אז הנה דוגמא של פרויקט לקהילה (וסיבה טובה להשרשת דמוקרטיה כערך תרבות) – לקום ולהפוך שולחנות ביחד כדי שדברים כאלו לא יקרו (או יותר נכון יפסיקו לקרות) בישראל. אבל הרי מעטים קמו ונזפו בכנסת הקודמת ששליש ממנה היה תחת חקירות משטרה כלשהן, וכיום אף אחד כמעט לא מוחה בקול רם או מתארגן להפגנה נגד ההפרטות המוגזמות של ביבי. מה עושים כדי לגרום לאנשים להתעורר ולהתחיל לעשות דברים למען עצמם או בעד צדק חברתי באשר הוא? האם האינדיבידואליזם ינצח את ההגיון, עד שיהיה מאוחר מדי?

על אחריות ודמוקרטיה: מתי נתבגר?

"Quis custodiet ipsos custodes?" שאל ג'ובנל – "מי יופקד על המופקדים?", או לרוב מתורגם "מי ישמור על השומרים?". המשפט משקף את אחת הבעיות המרכזיות של החברה האידילית של סוקראטס, ואפלטון מציע לפתור את הבעיה ע"י הנחלת ערכי אלטרואיזם למנהיגים – שיחשבו לרגע קט (קדנציה או שתיים) כי הם מורמים מעם ולכן מוטלת עליהם חובה לשמור עליו, וכי כח השילטון הוא מטלה ולא מתנה.

נשמע נהדר על הנייר, מישהו ראה את זה קורה בעיניים? תמיד ישנה שחיתות איפשהוא. אתה לא יכול לתת למישהו את כל הכבוד והכח ולצפות ממנו שיברח ממנו. מאז אפלטון וסוקראטס ועד מקיאוולי עברו 2000 שנה, רבות כתבו על אנשים כיצור חיובי או שלילי, אבל מעטים הם הכותבים שצמצמו את הרוטב יפה כמו "הנסיך" שכותב את זה בפשטות וישירות – "הכח משחית". גם אם תמצא אנשים ישרים שאינם ששים אלי שלטון ויכנסו לנעלים בחיל וכבוד לעם ששלחם, לא תצליח למצוא מספיק אנשים עם יושרה כזו שימלאו את היכלות הצדק והשלטון שייצגו את דעת כל העם, ולכן תאלץ לאפשר גם את ריצתם ובחירתם של אינטרסנטים ואנשי עסקונה – הרי לפי אילו סטנדרטים תוכל למנוע ממאן-דהוא לרוץ אם כל מאן-דהוא יכול להצביע, ותרצה הרי שיוויון מלא? והרי לכם הקונפליקט…

The major problem–one of the major problems, for there are several–one of the many major problems with governing people is that of whom you get to do it; or rather of who manages to get people to let them do it to them.

To summarize: it is a well-known fact that those people who must want to rule people are, ipso facto, those least suited to do it.
To summarize the summary: anyone who is capable of getting themselves made President should on no account be allowed to do the job.

To summarize the summary of the summary: people are a problem.

— Douglas Adams, The Restaurant at the end of the Universe

צחוק בצד… הפרדת הראשויות הרפובליקאנית היא הפתרון המודרני לשאלה – שלושה שומרים השומרים האחד על השני והם הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. גם זה נשמע יפה מאוד על הנייר. בשטח בישראל אין הפרדה מסודרת – הממשלה עדיין יושבת כמעט במלואה בפרלמנט. החוק מתיר מינויים אישיים ולפעמים זה גם קרה – הקדנציות הראשונות של יולי תמיר, שאול מופז ואחרים שמונו ישירות בטרם היו לח"כים – בסה"כ היו 20 אנשים שהיו בסטאטוס כזה לפי הויקיפדיה (כשהקמתי את הקטגוריה צוינו רק 11 כאלו ואני הוספתי שלושה, הם מתרבים…) וככל הידוע לי רק אחד מהם (חיים אורון) התפטר מהכנסת מבחירה אתית עם מינויו לשר. לעומת זאת היו הרבה יותר שרים בלי תיק בהיסטוריה שלנו1, ולאחרונה המצאה חדשה (רחמנא ליצמן!): תיק בלי שר. החוק גם אומר שראש הממשלה חייב להיות ח"כ (למרות שאולמרט לא היה, מרגע הבחירות ועד ההשבעה הרשמית של נתניהו).

זוכרים את הדיבורים שהיו פעם על החוק הנורבגי? (מה קרה איתו באמת?) האם אני צריך לפרט מה רע בשרים שהם גם מחוקקים? להזכירכם הרי אלו האנשים החזקים שבראש רשימות מפלגותיהם, שעכשיו לטוב או לרע שולטים בפרוסה משתי רשויות. ראינו דוגמאות של כאלו שלקו בתפקידם כשר, ופשוט חוקקו חוקים כדי לתת לעצמם את הכוח הדרוש לעקוף מנגנונים (או כדי להפיל את האחריות על אחרים). במקרה הגרוע האחר, הם בבת אחת שר בלי תיק שאין לא שיניים ברשות המבצעת ואין לו פנאי לחובותיו ברשות המחוקקת.

אז מי ישמור עליהם?

לפני כמה חודשים הוקרן בארץ הסרט "השומרים", שם מתייחס הסיפור למין האנושי בתור חבורת אפסים רופסים, לא מאוחדים עד שיש להם אויב משותף (ואני לא בטוח שזו לא הסתכלות אופטימית מדי). אבל במציאות היום לא צריך אויבים ברורים שיגרמו נזק, צריך רק הזנחה פושעת שנמשכת מספיק זמן, וזו בעיני כבר שחיתות שבמחדל. גם אם ח"כ אינו לוקח כספי ציבור אבל מורח אותי פשוט דרך מחדלים וחוסר אחריותיות, הרי בעיני כמוהו כבוגד באמון, נקודה. הציבור צריך להיות אכפתי וליזום את הדחתו, אבל הציבור לא דורש להדיח אף אחד, וגם אם היה רוצה, אין לו את הכלים שהדמוקרטיה אמורה לתת במצבים כאלו. לצערי גם אנשים לא מתאגדים ביחד לדרוש לעצור מפולת שנובעת מחוסר אחריות, כי אבדה הדבקות, כל ישראל כבר לא ערבים זה לזה ובהחלט לא כל ישראל חברים. האיכפתיות ההדדית נמסה לה, כי אין קהילה, וכאמור אני מאמין שרק אם נבנה קהילות ונגיע ל"איכפתיות עולמית", או לפחות לאכפתיות שבטית, לאומית, או משהו.

אנחנו מתעלמים כשחוקים דופקים מיעוט שלא קשור אלינו אישית, ולכן מעטים פוצים פה לבכות על צרות בערים אחרות. אבל השקט לנוכח הבעיות הלאומיות שיוצר חוק ההסדרים החדש ושאר הוראות השעה החדשות של נתניהו מטריד אותי לא פחות, ואלו דוגמאות ברמה הלאומית. המשברים שהכי יכאבו לכולנו יבואו ברמה עולמית.

לכן בכלכלה גלובלית, טכנולוגיה גלובלית ובעיות אקלים גלובליות, הצורך בהכרה בהדדיות חשוב מתמיד. סתם דוגמא פשוטה: לפי מרבית ההערכות, מסתמן שיותר מחצי מכמות הנפט הגולמי בקליפת כדור הארץ כבר נוצלה. אם נעבור לאנרגיה חלופית או אם לאו, אנחנו כרגע בירידה בכמויות שיצליחו להפיק, והכמויות השנתיות ירדו בשני העשורים הקרובים בצורה די דראסטית. כמה מהר אנחנו שותים את הנפט? ובכן, צריכת הנפט העולמית כרגע היא בערך 2.5 ליטר לאדם ליום. כיון שאני מניח שכל אחד מכם משתמש ביותר מזה (אם בנסיעה באופן ישיר ואם דרך המזון והמוצרים שמגיעים אליו הביתה), אז ברור לכם שכולנו צורכים יותר מחלקנו הצודק מעוגת המשאבים בלי להרגיש.

המשמעות של קצב הגדילה וניצול המשאבים של המין האנושי, היא הרי שהגענו לשלב שבו ניצול יתר של משאב כאן והיום הוא צמצום אפשרויות ואיכות חיים של מישהו במקום אחר או אנחנו עצמנו בעשור הבא.

והרי באותה צורה אנחנו לא מרגישים איך במחיר הזול של מוצרי הצריכה שלנו מגולמים תנאי העבודה והחיים של המזרח הרחוק, או איך שהעברנו את התעשיה המזהמת לשם, ובאותה רוב האמריקנים לא מרגישים איך הם זורקים על סין את כל הזיהום הכלכלי שלהם גם כן.

האם אתם עוצרים וחושבים על זה כשאתם קונים תוצרת סין זולה במקום לחפש תוצרת מקומית?

האם אתם חושבים על המחיר שגובות המלחמות על בוץ הקולטן באפריקה כשאתם קונים גאדג'טים חדשים להחליף את אלו שעוד לא התיישנו?

האם אתם עוצרים לחשוב אפילו על נותני השירות המקומיים שלכם כשאתם יושבים בבית הקפה השכונתי?

האם לדעתכם ניתן בכלל להפריד דמוקרטיה, צדק חברתי ופעילות אקולוגית? כי לי מאוד קשה.

באחד החלקים הבאים בסדרה אני אציג כמה רעיונות על מה יכולה היתה קהילה מאורגנת להשיג, לפחות ברמה הארצית, בנושא שקיפות ואחריות מהממשל.

-------
  1. ידעתם שרוחמה היתה השרה לענייני קישור בין הכנסת לממשלה? בדיחה או אמת?[^]

בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה :( אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.