מה מטריד את עמי העולם?

אני יושב לי ומתבכיין על המאגר הביומטרי ועל זלזול שרירותי ובפרטיותי (היום מלאה שנה לפוסט על פיאסקו דאן אנד בראדסטריט, וכלום לא השתנה מאז כמובן), אבל האמריקנים והאירופים מראים דואליות מוזרה אחרת. הצצה לסלאשדוט:

את הת"ז שלי נתתי לאורנג' כשפתחתי שם חשבון, האמריקנים מתפרכסים מהרעיון.

מרשם התושבים שלנו מסתובב חופשי בחינם ברשת, האמריקנים מתמג'ננים כשפרטי עשירית מהמדינה שלהם מועמדים למכירה.

סעיף "פגיעה ברגשות הדת" בחוק העונשין שלנו הוא מקור לא אכזב לפיאסקואים מבדרים, האמריקנים מתפחלצים כשאירלנד מוציאה את חילול יהוה מהחוק.

אנחנו נלחמים על פרטיות נגד מאגר ביומטרי כשהבריטים מאבדים פיוז מהרעיון של הנפק"ת ת"ז כלשהיא ואילו בארה"ב מתנגדים אפילו לשים מעקב אלקטרוני על פרות.

אנחנו בוכים על מאגר שדלף ולקנדים יש חוק פרטיות כל כך מוצלח ש"על הפנים" הפכה לעבריינית.

ויש עוד דוגמאות, אבל בואו נראה מי סובל יותר מהישראלים?

הודו משיקה מאגר ביומטרי של מליארד איש. המשטרה הבריטית פושטת על מסיבות אקראיות שהיא מגלה בעלהפנים, אוסטרליה עדיין שוקלת לקפד את פתיל החיים של עברייני אימיול מועדים, צרפת בערך באותו העמוד, ניו זילנד מפעילה צנזורשת, בלאנקאסטר קליפורניה יסיירו מזל"טים לרגל אחרי התושבים בתקווה שיסתברו כפושעים, ובסין אסור יהיה להשתמש במחשב ללא צינזורשת מובנה(?!) ואם השתמשת במחשב יותר משעה-שעתיים ביום יכריזו עליך כמכור וישלחו אותך למחנה גמילה כעונש. אופס…

אבל נסיים בנימה אופטימית:
בספרד שיתוף קבצים כנראה כבר לא יחשב לעבירה, בבריטניה בריטיש טלקום ויתרו על המאבק על PHORM, בקנדה מוקמת מפלגת פיראטים ונראה שירדו מחקיקת הDMCA הקנדי, בנורבגיה חוק הפרטיות מקשה מעכשיו לעקוב אחרי פיראטים אז נראה שאין יותר תביעות נגד אזרחים בנושא…

הי נורבגיה, זקוקים לתוכי?

דמוקרטיה: על אנושיות, יושרה, מקצועיות ומקצוענות

בפוסט הקודם כתבתי קצת על אחריותיות אבל הרגשתי שלא מיציתי.

בויכוח עם חברים לא הצלחתי להגיע להסכמה על הקביעה שאנשי הכנסת והממשלה הם מקצועיים או לא. האם ביבי ובראון בכלל מבינים כלכלה, וטענתי שהם כן. או ליתר דיוק – יודעים כלכלה, אבל מיישמים אותה בצורה שרבים לא מסכימים איתה. השאלה היא כמה מומחים קיימים בכנסת שמנצלים את מומחיותם יותר כדי לעשות למען אנשי שלומם או לביתם מאשר כדי לשרת את האזרח – והתשובה פשוטה כמובן – כל נציג ונציג שאינו מפוקח ואינו מחויב לשקיפות ואחריותיות יעשה את המקסימום שהוא יכול להעלים מעיני הציבור (לבד מכמה נקיי כפיים שניתן לספור בפינצטה, לפחות ככה אנחנו נוטים להאמין).

מקצועיות איננה סגולה לאיכות, כנות, יושרה או כוונות טובות.
מקצוענות איננה סגולה להבנה בתחום בו אתה עוסק.
   

אנחנו צריכים 120 אנשים גם מקצועיים וגם מקצוענים. אנשים שאחד אחד "יצא צדיק" כל אחד בתחומו. כבר נכתב רבות על כמה שקשה למצוא בכל דור אפילו ל"ו צדיקים, אז ברור שק"כ זה יותר קשה (שכן כל המרבה, הרי זה מסובך, אקספונניאצלית).

ולדעתי הצנועה, בפחות מהפכות והוצאה, הבה נקח את 120 הכריזמטים שלנו וראשית נכפה עליהם מקצוענות בכך שנשקיף, נבקר ואם יש צורך נפטר (בחירות הדחה).

בסבב הבא, השקיפות חייבת להציג לעם את ליבם ולא רק את פיהם כדי שיווכחו אם חד הם, או שיש לבחור אנשים מקצועיים יותר במקומם, ואז כמובן נמשיך ונכפה עליהם מקצוענות.

המטרה (האוטופית?) היא ליצור זירה, שבה יש לא רק אור שמש מחטא, אלא גם אלפי מראות, ואין אף פינה בצל. זירה שמושחתים יפחדו לדרוך בה.

(עוד רעיונות על שקיפות ודמוקרטיה משופרת בפוסטים הבאים. תהיה גם תוכנה חופשית, מבטיח! עכשיו אעזוב לרגע טכנולוגיה בצד וחוזר לעקרונות)

הפוסט הזה צומח מדיון ישן שהתחלתי עם "האזרח דרור" אותו הכרתי מהתנועה הירוקה וגם מהתנועה לדמוקרטיה ישירה ואולי חלקכם מכיר מהבלוג שלו. הוא הציע לי דמוקרטיה דינמית כפתרון, אבל בעיני מה שבטוח, 5 מליון ישראלים שרובים נופלים בקטוגיה של צעקנים, מפולגים, מתלהמים, חפיפניקים ו/או קפריזיים, אינם מקצוענים ואינם מקצועיים. ד"ד  רוצה לתת את ההחלטה בידיים של פרלמנט אמורפי ונוזלי ככספית של אלפי ואולי עשרות אלפי נציגים דינאמיים עליהם עוד יותר קשה לכפות פיקוח ושקיפות. הם גם מטרה נעה – עוד לא הספקת ללמוד אחד והופ העם מחר מחליט לתת את 20% מכוח ההצבעה בנושא תרבות לבובליל או לפזר את כוח ההחלטה על התקציב ל5000 איש שונים שלא יוכלו להגיע בינהם להסכם לעולם. עד שתלמד כמה האיש מושחת או לא ומה עברו, הטרנד יתהפך וצריך להתחיל ללמוד ולפקח על מישהו חדש שהאספסוף החליט שהשבוע הוא מלך הכיתה (ולמה לא כל שבוע לתת 40% שליטה בהצבעות משרד החינוך למישהו אחר?). התקשורת המסחרית תחגוג עם זה ותעודד את זה… (טוב, מצטער דרור, הפלגתי בדמיון, חזרה לכדור הארץ. אולי ביום אחר אחזור לדבר על ד"ד).

חבר אחר בתנועה, אולג, רוצה לתת לכולם להצביע על הכל, אבל להגביל את הבחירה בכל שאלה למספר אופציות מצומצם (ומי בוחר מה הן החלופות להצבעה?) ולהפקיע תחומים מסוימים (למשל זכויות אזרח של מיעוטים) מיכולת השליטה של אותו משאל העם, אז מה נשאר מהדמוקרטיה? לאט לאט מצטמצמת שוב לאשליה, כשאתם מבינים שאולי מיהרתם לתת טיפה יותר מדי כוח לפרולטריון, ושהעם האמיתי הוא לפעמים ילד קטן ומפונק ולפעמים איש קשה יום וטרוד שאין לו זמן לכל הפרטים הקטנים; או אז מתחילים להמציא סייגים שרירותיים באשר למה שכן יועלה או לא יועלה להצבעה ציבורית וכמה מצומצם יהיה הפורמט. גיח. אפילו עוד אחד. גיח. הנושא הזה מתחיל להיות בוער, עכשיו שביבי מתחיל לפטפט שוב על משאל עם לגבי הגולן.

דרור: דמוקרטיה השתתפותית – היא דבר שחלק חושבים שהוא שונה מדמוקרטיה ישירה או מעורבת ויש שחושבים שהיא דבר שמכיל אותה. בשהשתתפותית מתייעצים באזרחים אבל הנציגים קובעים.

עד שבא העם ומטאטא אותם על קביעות מוגזמות – לכן אנחנו מדברים על מסלול חקיקה אזרחית, ועל בחירות הדחה. אגדיל ואומר – גם לשמור לעם זכות וטו (אם יש מספיק מעוניינים לדוגמא, להפיל הצעת חוק פרטית או ממשלתית אחרי כל אחת משלושת הקריאות). עדיין אתה חושב שהנציגים קובעים?

אז עוד רעיון להמשך – לחוק שקיבל רוב אבסולוטי במשאל עם (נגיד למשל 51% מכלל הקולות הלא נמנעים בהצבעה שעברה קוורום של 50-70% מבעלי זכות ההצבעה) – יש קדימות על חוק כנסת/ממשלה קודם או עתידי שיתנגש בו, כמו שלחוק רגיל אסור לסתור חוק יסוד, כלומר להוסיף מדף ביניים בין חוקי היסוד לחוקים הרגילים ולהכריז על קומה נוספת בפירמידת החוק. איך זה? כלי חזק ויפה, שראוי לתת אותו כפרס על התנהגות טובה כשהמערכת לעיל תוכיח את עצמה כעובדת. אם נגיע למצב שכלים כאלו מנוצלים בתבונה ולא מוליכים את המדינה לאבדון, אפשר יהיה לשקול עוד התקרבות לאוטופיה של אולג או דרור. אבל קודם לראות שיש בכלל למי להעביר את השליטה – השומרים מחליפים משמרות, אבל עדיין נשארת השאלה: מי ישמור על השומרים וכיצד?

אגב קטן, לגבי מה שעושה כוח השילטון לאנשים ציטטתי לא נכון בפוסט הקודם. זה היה לורד אקטון שכתב את – "הכח נוטה להשחית" ומיד הוסיף כי "אנשים נהדרים הם כמעט תמיד גם אנשים רעים".

אתה באמת חושב שהבעיה של חברי כנסת שסורחים היא בעיה של חינוך שלהם? זה כמו להגיד שצריך לחנך את אנשי המאפיה. חברי הכנסת המושחתים נמצאים שם בגלל שהם מושחתים. אם אם לא היו מושחתים הם לא היו יכולים להיות במקום שהם נמצאים.

נאה דרש! השקיפות, היוזמה/חקיקה הציבורית והאכיפה הציבורית תהיינה לנו כלים לשמור על השומרים (זה מכסה את שאלת הכיצד). לפי זיכרוני – לא נתנו לי לשמור בצבא לפני שעשיתי טירונות ומטווחים, ולא נטשו אותי בעמדת השמירה בלי ביקורות פתע. היום בבית המחוקקים אין חובת טירונות ואין ביקורת. ההבדל בינינו הוא שדעתי היא שחייבים להעביר את כל השומרים בבקו"ם, בט"ר ולבדוק אותם בבותקה מדי פעם, מי שתומך בדמוקרטיה דינמית אומר שצריך לפרק את הצבא ולעודד את כל העם להתנדב למילואים מרצונו הטוב או יותר נכון – כל אחד אמור לרצות לנדב את השכנים האהובים עליו לצאת למילואים ולקחת ליד נשק ליום או חודש או שנה, מתוך אמונה חצי עיוורת שהוא יודע להשתמש בו. יסלחו לי תומכי הדמוקרטיה הדינמית, אבל אינני רואה איך זה יעבוד. "הנה עומד חוק חדש בנושא חינוך להצבעה. אנ'לא מבין בו כלום, אבל שמעון מקומה ג' הוא נהג אוטובוס והיה מסיע ילדים לבי"ס פעם, אז הוא בטח יודע יותר טוב מה נכון" – וזה במקרה הטוב.

בדמוקרטיה דינאמית אנחנו מאפשרים למי שהוא מקצועי יותר לייצג יותר אנשים

ובאותה איבחה אנחנו מאפשרים למי שמושחת יותר לפזר את הכוח לעשות מניפולציות בידיים של יותר אנשי קש שילבינו את השפעתו כמו שהיום חברות קש מלבינות את כספיו. במקום לחפש העברות של מאות אלפים ומליונים מתחת ל120 שולחנות, נצטרך לחפש העברות של מאות או אלפים בודדים מעל וגם מתחת עשרות אלפי שולחנות, ואז לך תוכיח משהו. רבע מהעם יצטרך להתנדב ליחידות בילוש רק כדי לגלות רמזים לקנוניות בספגטי הדינאמי של כובסי-קולות-לשבוע, אנשים ישרים לרוב שרק רצו לסגור את המינוס בבנק או לשלם על הניתוח של הסבתא והופ חזרו להיות אזרח פשוט בלי שום אחות שאין צורך עוד להוכיח את אי קיומה. ניסיתם פעם לשחק Whack-a-Mole? אותו דבר רק עם כמה אלפי חפרפרות חדשות כל שבוע ופטיש מגומי רך במיוחד. בהצלחה.

רוב חברי הכנסת לא מתעניינים בכלל בהיבט המקצועי – כי מה שנמצא אצלם במקום ראשון הם אינטרסים שלהם ושל בני ברית שלהם – לא טובת הציבור. זו בעיני הבעיה העיקרית שדמוקרטיה דינאמית אמורה לפתור.

אז אחזור ללורד אקטון: ח"כים הם אנשים, רובם המוחלט לא יותר מרושעים ממני או ממך, שנחלו כוח שאינם רגילים להתמודד איתו. כמו איש העשירון התחתון שזכה בלוטו ובלי להבין איך סיים שנה אחרי זה בפשיטת רגל – רק שכאן הזכיה תוכננה ונצפתה מראש ועדיין עלולה להעביר אותך על הדעת.

לחברי כנסת ישרים ולחברי כנסת מושחתים יש בסיסי כוח שונים – השני מבוסס על יחסי ציבור , מניפולציות וחלוקת ג'ובים וטובות הנאה. הראשון קשור בעבודה מרובה לשירות הציבור ובהרבה התפשרויות וכו'.

ואיך תבטיח שנציג פרוקסי קיבל בידו כוח של 4000 מנדטים ממצביעים בגלל מקצועיות ו/או מקצוענות ולא בגלל תככנות, נקמנות או שוחד? מה ההבדל בין נציג פרוקסי שכזה וחבר מרכז מושחת של מפלגת "שקר כלשהוא"? איך ד"ד תפתור את זה בדיוק? זה נשמע לי כמו לקחת את שיטת "מרכז הליכוד" ולתת לה גושפנקא ברמה ארצית, רק שעכשיו יהיו הרבה יותר בר-מצוות וחתונות להופיע בהן.

(דעתי האישית חיובית, לאמי יש עסק קייטרינג…)

בכלל לא הבנתי למה יש צורך לפקח על 5 מיליון אזרחים. ומי זה "אנחנו".

כי הם חמישה מליון יצורים אי-רציונאליים שרובם טרודים בבעיות אישיות וצר עולם האינטרסים והמודעות שלהם כנמלה. דיברנו על בעית יעד הצמיחה של 7% ויעד גידול אוכלוסין שאינו קשור למציאות מגבלות המשאבים? איזה עם בציון יאשר חוק הגבלת ילודה במדינה הזו? וזה לא חוק שצריך לעבור עוד עשור, זה דבר שצריך הרי להתחיל להחיל אותו ממחר אם רוצים שתשאר מדינה להציע בה חוקים.

"אנחנו" במקרה הזה הוא המיעוט הקטן, הפסיכי והאלטרואיסטי, אנחנו ה"מי" שבאמת ינסה לשמור על השומרים, לפקח על הנציגים, להעמידם במקומם ולהרים דגלים כדי לעצור שחיתויות. נגיד הייתי מוכן לקחת אחריות משותפת על פיקוח על נציג אחד מתוך 120 חכ"ים ועד כ200-300 אנשי מנהלת משרדים ורשויות, 300 חברי ראשי עיריות, מועצות וסגניהם. אבל מי ייקח על עצמו לרגל אחרי השכנים? ומכאן לשאלה המתבקשת – מי יקח אחריות אישית לבדוק את יושרתו של כל נציג פרוקסי אלמונימי שקיבל, נגיד יותר מ200 מנדטים (מתוך 5M) להשפיע. תחשוב שאנחנו עוברים מעם שסוגר את הקולות שלו בקרן השתלמות לארבע שנים, לעם שמשחק עם הקולות שלו בבורסה כל היום. (אכן, לא קבלני קולות אלא בורסת קולות משוגעת). אעדיף לתת לעם כלים לשים את הכסף בפק"ם חודשי או רבעוני. לא בורסה של יום-יום ודקה-דקה, וגם לא קופת גמל ל15 שנה. משהו הגיוני באמצע שאפשר להתמודד איתו מחד ומספיק נזיל בשביל לעצור אסון אם אין ברירה.
ולמרות כל האמור לעיל, אין לי שום בעיה אם אותו "אנחנו", המיעוט המעונין והנמרץ והאקטיביסטי, רוצה להכניס מפלגה ישירה לכנסת. אם 6 חכ"ים מייצגים 5% מהמצביעים – אותם 5% שרוצים לקחת לידיים את המושכות או להחליט פרטנית מי הפרוקסי שלהם – וששאר 95% מהציבור יעבוד בשיטה ההשתתפותית שנראה ששי, אני ואחרים מעדיפים – אין לי שום בעיה ששתי האופציות יפעלו במקביל. כך כל אזרח יוכל לבחור ולבחון באמת איזה סוג וכמה מעורבות מתאימה לו (ובל תשכח, כמצביע למפלגה ישירה, עדיין יהיו פתוחות לך האופציות החשובות האחרות כמו לכל העם…)

גירוש ומעצר של עובדים זרים – עכשיו תור הילדים :-(

אם לא מספיק חמור היחס שלנו לעובדים זרים, המצב עכשיו מחריף. גם ילדים שאין להם בית מלבד ישראל יכלאו ויועמדו לגירוש. זה בזמן שאנחנו נאבקים נגד זכות השיבה של הפלסטינים, וטוענים שעליהם להתאזרח איפה שהם…

אני מביא את ההודעות על הצעדה בשבת ועל הכנס ביום ראשון היישר מתוך בלוג התנועה הירוקה:


מדינת ישראל החליטה לגרש ילדים שהארץ היא הבית היחיד שלהם. ההורים שלהם, מהגרי העבודה (או "עובדים זרים") הובאו ברובם לארץ על מנת לשרת את האינטרסים של קבלני כוח האדם ובהסדר של עבדות (הסדר הכבילה): דוגמה 1, דוגמה 2, דוגמה 3, דוגמה 4, דוגמה 5.

הגירוש הוא לא הומני והוא פוגע גם באזרחים הישראלים (הסבר בהמשך)

צעדה המונית ועצרת מחאה נגד מבצע הגירוש והמעצר:

יום שבת הקרוב 18.7.09

די לגירוש ומעצר הילדים!

בשעה 18:00 בשדרות רוטשילד פינת נחלת בנימין נתכנס ונצא בצעדה, יחד – אזרחים, פליטים ומהגרים – ברחובות העיר. בשעה 19:30 נגיע לגינת לווינסקי, מול התחנה המרכזית החדשה לעצרת מחאה נגד המדיניות הגזענית של רשות ההגירה.

בתחילת החודש החלה פעילותה של רשות ההגירה החדשה, ובאופן חסר תקדים ובניגוד לאמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן, יגורשו ויעצרו לראשונה גם ילדים. ילדי הפליטים (שישראל אינה יכולה להחזירם לארצותיהם לפי אמנת האו"ם) ייכלאו, ואילו ילדי העובדים הזרים אשר נולדו כאן וזהו ביתם— יגורשו לארצות זרות להם!

הצטרפו למאבק בגירוש, יחד עם קהילות מהגרי העבודה והפליטים.

לפרטים נוספים ולהצטרפות למאבק – 0523-511311


סרטון על הילדים בסכנת גירוש: "לעצור את גירוש הילדים"
כתבה בערוץ 10: "אין להם ארץ אחרת"
כתבה בערוץ 1: "מדובר ב-2000 ילדים שנולדו וגדלו בארץ"
קבוצה בפייסבוק: "ישראלים אומרים לא לגירוש ילדי מהגרי עבודה ישראלים"
בלוג המאבק בגירוש הילדים: Israeli Children

========================

תשובות לטענות נפוצות (בתגובות גולשים שתומכים בגירוש)

הגירוש חשוב למניעת התבלולות. מה שמונע התבוללות היא הקרבה ליהדות כתרבות וכדת. הגירוש הזה מציג את מדינת היהודים באור לא טוב (כי לשים ילדים בבית כלא ולגרש אותם לארץ זרה זה דבר מגעיל). בקרב לפחות חלק מהחילונים הצעד הזה בעיקר עושה תחושת גועל.

הגירוש חשוב כדי להלחם בתופעת העובדים הזרים . להפך. הגירוש הוא חלק מהטכניקה של הוזלת העבודה של עובדים זרים. מביאים אותם לפה עם הבטחות על חשבון הלוואות שלקחו או חסכונות שלהם. אחר כך כובלים אותם למעסיק. בהמשך המעסיק לא תמיד משלם או שחברות קבלניות לוקחות את הכסף מהמעסיק ולא משלמות לעובד. בסופו של דבר העובד נשאר הרבה פעמים בלי כסף ועם החובות. בשלב הזה העובד בורח ולבסוף נתפס או שהמעסיקים פונים למדינה בתלונות שונות שגורמות לכך שהמדינה ממגרשת את העובד על חשבון משלם המיסים. הגירוש של עובדים זרים מוזיל את העסקה של עובדים זרים וגורם להגדלת הביקוש לשימוש בהם על חשבונם ועל חשבון כולנו.

הגירוש הוא צעד לשימור היהדות של המדינה איזה מין יהדות זאת שמבטלת את הנושא של איסור מכירת קרקעות המדינה? איזה מין יהדות היא זו שמתעלמת מהזכויות של גרים ? זה לא יהדות אלא אופרטוניזם פשוט של כמה קבלנים, פקידים ופוליטיקאים עושים מזה הרבה כסף, את המחיר כל השאר משלמים.

הנה קישור למסמך עם רקע כלכלי (מנקודת מבט ימנית) על הבעיה של הצמדת עובד זר למעסיק ואיך זה יוצר בעיות חברתיות ומעודד הבאת עובדים נוספים.

במקום לגרש את מהגרי העבודה הילדים שלהם בהליך יקר ואכזרי שגובה קורבנות בנפש ועולה למדינה הון עתק, צריך לשנות את ההסדרים בתחום של מהגרי עבודה – ולבטל את התעשייה של קבלנים שמייבאים מהגרי עבודה בזול רק כדי לגרש אותם על חשבון משלם המיסים. שינויים פשוטים של כמה חוקים יכולים לשנות את התמריצים הכלכליים ולשנות את המצב בלי להצטרך לכלוא ולגרש ילדים וסתם אזרחים שכל פשעם הוא שהם באו לכאן לעבוד.


פאנל בנושא: האינטרסים העומדים מאחורי גירוש העובדים הזרים מישראל

המכללה החברתית כלכלית, מזמינה את הציבור הרחב לפאנל ודיון בעקבות מבצע הגירוש של עובדים זרים ופליטים שמתקיים בימים אלו. הפאנל והדיון יתקיימו ביום א' (19.7) בשעה 18:00, ביגאל אלון 30 (בנין מכללת ת"א).
הקמת הרשות החדשה למנהל אוכלוסין, ביקורת גבולות והגירה במשרד פנים,מלווה בשאלות קשות על מדיניות הגירה וקבלת הפליטים בישראל. בחודש האחרון החל מבצע הגירוש של העובדים הזרים והפליטים בידי יחידת "עוז", שהיא יחידת הפיקוח של הרשות. בפאנל נדון באינטרסים הכלכליים העומדים מאחורי מדיניות זו והשלכותיה על שוק העבודה הישראלי. נשמע על כך מפי גורמים העוסקים במדיניות ההגירה בישראל באופן יומיומי, שיעניקו הסבר על אופן פעולת שוק העבודה בישראל בכלל, ומקומם של העובדים הזרים בו.
משתתפים:
ד"ר רועי וגנר- פעיל בקו לעובד
עו"ד עודד פלר- האגודה לזכויות האזרח
מר רן כהן – רופאים לזכויות אדם

הכניסה חופשית

לפרטים נוספים:
אלדד ציון – רכז שלוחת ת"א במכללה החברתית-כלכלית
telaviv@sea.org.il , 054-4799287

בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה :( אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.

רגע של שפיות בעיר המשוגעים

C:\DOS\RUN.EXEלפני הבחירות בי-ם התגלה ברגע האחרון ברקת כרוקח הסכמים עם גורמים כתומים ליצירת רצף התיישבותי מירושלים, דרך שטחים של כפרי מיעוטים, ועד להתנחלות מעלה אדומים. ירושלמים רבים שאינם מסכימים לבלגן שכזה התחלחלו שזו האופציה הכי שפויה לרב פרוש. חלקם בצר להם סתם את האף והצביע לא על אף הכל כדי שלפחות תרד רמת הכפיה הדתית בעיר, וחלקם החליט שלמרות התחזיות הנוראות לכאן והנוראות לשם, אין להם יכולת מצפונית ללכת ולהצביע לאף אחד מהשניים והצביע מעין הצבעת מחאה לדן בירון, שיצא לרגע מענן ירוק כדי להיות ברירת מחדל שפויה. אין על העיר הזו… לא סתם זו אחת היחידות בעולם שיש על שמה סינדרום, וספציפית אחד שמדבר על איבוד עשתונות באקסטאזה דתית.

בין כל האכזבות מברקת, הגדולה ביותר לרגע זה היתה הכניעה לדרישותיהם (האלימות) של החרדים שלא לפתוח את חניון ספרא בסופי השבוע (התמונה באדיבות גיא, נלקחה מהוושינגטון פוסט עד כמה שהצלחתי לברר, ומופיעה פה בוודאי בלי רשות, עד שיבואו להרביץ לי). למי שלא יודע במה מדובר, היתה הפגנה אלימה למדי שהסתיימה בפציעות של שוטרים רבים, כהתנגדות על כך שהעריה תפתח בחינם את החניון שמתחת לשער יפו כדי שלא ימשיך שם המצב האבסורדי של חניה על מדרכות ופקקים איומים. אני לא יכול לקבל התנגדות דבילית בלי הצעת אלטרנטיבות שאינן פונדמנטליסטיות-רגשיות וחסרות כל קשר למציאות (וגם ללא הצדקה הלכתית או משהו, חס וחלילה). אבל בעיר הזו כבר אי אפשר לצפות באמת להתנהגות בוגרת והגיונית. הקהל החרדי האנטי-ציוני מסרב להשמע לממשלת המינות ביום האחד, ומתנגד בכל כוחו להתנהגות ה"חילונית מדי" של הממשל היהודי ביום אחר. שיחליטו אולי?

ואז כמובן הגיע תורו של מצעד הגאווה. אני שמחתי לשמוע שהשנה לא עושים למצעד יותר מדי בעיות, ואם הוא היה בשישי ולא מחר, הייתי גם נוסע לצעוד בו.

Ynet מתח דתי בי-ם? "העיתוי למצעד הגאווה נפלא" – חדשות

במקום זה אריע לו מרחוק כדי לנסות לעבוד, ואשמח לרגע קט שיש סיכוי שברקת בכ"ז יחזור בו מחזרתו ויפתח את החניון למרות ההתקפלות לפני שבוע. במקביל התחילו דיבורים כתומים על הפגנות נוכחות בערים ערביות בישראל. בשנה שעברה שיפדו אותי כאן חברי באותו הנושא על שאני עושה איפה ואיפה ומתנגד לחופש הביטוי של אנשים שאני לא מסכים עם דעתם. אני אמרתי שאני מתנגד לניצול חופש הביטוי (שקיים רק בפוקס בישראל), כדי ליצור פרובוקציות, ויצאנו בלי הסכמות מיוחדות על מה נכון ולא נכון.

סינדרום ירושלים - מאיר לוינגראז איך לשגע את המשוגעים, בלי לפגוע בזכותם להתבטא? השנה יש לי רעיון חדש. לא לעצור את המצעדים הללו בעליון, גם לא לעשות הפגנה נגדית באותו הזמן והמקום, אלא לקחת את הצד של "הנדסה חברתית", ברוח ההאקרים שבכובעים הלבנים-עד-אפורים, ולהצטרף פשוט לשורות המפגינים הכתומים. המצעד יצא, אבל יהיה מוצף בכל כך הרבה "ירוקים" עד שיוטבע הקול ה"כתום". מה אתם אומרים? אם ננסה, נוכל לגייס שני לובשי טישרט ירוק על כל מפגין כתום ולהשתלט להם על המצעד מבפנים. נראה לי שווה לנסות… את הפרובוקציה הזו אני מתבל בציור השמן הנהדר של ידידי מאיר לווינגר, שנקרא, איך לא, "סינדרום ירושלים". אם יוצא לכם לבקר בסיאטל, שווה לראות את התמונה בגודלה האמיתי והמרשים מאוד, וגם את שאר האמנות שהאיש המוכשר והרגיש הזה יוצר.

לבסוף, כדי לתפור ביחד אמנות, שגעון ונימה חיובית, הציצו בכמה תמונות מקדימות מהפקה עתידית של טים ברטון לעליסה בארץ הפלאות (או שמא סיפור המשך לסיפור המקורי?). תודה לנורית על הלינק!

אז איך לרפא את הויקיפדיה?

זהו, פוסט אחרון בנושא הויקיפדיה, נמאס לי לטחון את זה ואני בטוח שגם לכם. אני רוצה לסיים בטון אופטימי ולחזור ל"שגרה".

אז אמרתי שבויקיפדיה יש בעיות כאלו ויש כאלו. ההחלטה על התכנים לא יכולה להיות דמוקרטית (כי האמת אינה מספיק גמישה, מה לעשות) אבל יש בהחלט מה לעשות לגבי הדמוקרטיות של התנהלות הקהילה ודפי השיחות.
שינויים תרבותיים וטכניים מבפנים:

  • לחזור ל-basics. כמו שציינתי, כללי ההתנהגות הם מוצלחים, רק צריך ליישם אותם – לחנוך במקום לצעוק, לתקן במקום למחוק, לסייע ולא לחנוק, לשמור על צדק ועל חוק, ולא לשפוך עם המים את התינוק. עד ראש השנה אני מאחל שנהיה לראש ולא לשמוק.
  • צריך להגביל קדנציות, שנה בתפקיד בירוקראט זה הרבה, שנתיים זה הרבה יותר מדי.
  • שלושה בירוקרטים זה פחות מדי.
  • לעודד פרקליטי שטן ולא להשתיק ביקורת על תהליכים והתנהגות.
  • למצוא מנגנון של MetaModeration למדיה-וויקי. אולי אפילו קיימים תוספים כאלו, נשאר רק להתקין אותם.
  • לשמור על השומרים באופן כללי, ולא לקבל את כל ההחלטות שלהם אוטומטית. להפעיל מחשבה ביקורתית. להציץ מדי פעם איך מטפלים בבעיות בויקיפדיות האחרות בשפות שאתם קוראים ולראות אם זה אפקטיבי. לראות אם יש באתר המטא או מקום אחר הפניה למחקרים מוסמכים שיראו שעם הנחמדות והכמות תבוא האיכות, כמו שטוען קליי שירקי. אם תמצאו מחקרים שמראים את ההפך אני אוכל כובע.

רעיונות לשינויים שיבואו מבחוץ:

  • בנות. נשים. צריך איזון לכל הטסטסטרון שמושפרץ בין כתלי הויקיפדיה (גם בשאר העולם אגב, לפי קרן ויקימדיה התורמות הנשים מהוות רק 13% מכלל העורכים). כל האקדמאיות המובטלות, כל האמהות־צמודות־בית־מבחירה, כל מי שמנצלת את חופשת הלידה שלה להרבות בקריאה ומנוחה, למה לא תכנסו לשפר ערכים שחשובים לכן? נסו ותראו שיעשה לכן טוב לגלות אולי עוד חברי וחברות קהילה עם ענין דומה ורצון ללמד האחד את השני בלי לקטול. ואל תצנענה את העובדה שאתן בנות המין השולט בניגוד לכמה שאולי מתחבאות בארון עם שם משתמש זכרי. ראיתי את זה קורה בIRC ובקהילת התוכנה החופשית וזה מאוד חבל, ההגמוניה הגברית הזו עם הסגנון האגרסיבי שלה תהיה חייבת להרגע אם תהיה הצפה נשית בין העורכים ובדפי השיחה. ישראלים עוצרים וחושבים פעמיים כשיש שם נשי באזור, ואני מאמין שיותר שמות משתמשים נשיים יעשו את העבודה.
  • כמו כן יש כאן את הנושא של אקו פמיניזם, דיכוי החלשים מכל הסוגים זה דבר רע – בויקיפדיה יש לשקם את אמון העורכים בקהילה. אני חושב שיש מקום למתנדבים מסוג "משא"ז" נגד התעמרות. אנשים שאולי לא מעניין אותם אפילו לעדכן ערכים אבל מוכנים להכנס להתערב לטובת אנשים שמותקפים לחינם או שלא בצדק.
  • כיתה של סטודנטים? בית ספר? עמותה שעוסקת בתחום שהויקיפדיה מוחקת לו מאמרים או שאינה מכסה? ארגנו מיזמים של "מתקפת עריכה" אבל עשו זאת באחריות. הסתכלו מה הסגנון הנכון למאמרים בארץ ובחו"ל, סגנון הכתיבה המומלץ, הקפדה על תחביר נייטרלי והבאת מקורות, הכינו כמה מאמרים ראשונים ודונו בהם בינכם. העלו אותם לתת-עמודים של דפי השיחה שלכם בויקיפדיה, ואז העלו את המיזם והציגו את עצמכם במזנון. הסבירו לויקיפדים הותיקים בבטחון שיש לכם מה להציע. הצפה של תורמים מסוג אחר בסוף תשנה את הסגנון של הקהילה.

בפוסט מושאר פתוח לעידכונים. אם יש לכם עוד רעיונות אתם מוזמנים להוסיף מתחת, ואת הטובים והחיוביים שבהם אעלה לכאן.

—–
כמה רעיונות מ"האזרח דרור":

  • "השיטה הכלכלית" – להקציב לכל ויקיפד "בנק הזהרות" לפני שהוא מקבל חסימות (לי זה יותר מזכיר את שיטת הנקודות בעבירות תנועה – ע.א.)
  • נסיון שלא לחסום אף משתמש וותיק (והכוונה לכל מי שהיה מספיק זמן בפורייקט ולא להגדרה הרשמית), קטן כגדול, ולהזהר מאוד בכבודו
  • להקים "קבוצה להליכות ולנימוסים" – משתמשים שיעירו למשתמשים על ביטוי לא הולם או תגובות אד הומינם. הקבוצה הזאת תקבל גיבוי מהבירוקרטים לכך שהפעילות שלה היא דבר חשוב ולא שולי.
  • לחזק את מוסד הבוררות. יש אנשים שכנראה ממש צריכים אותו.
  • להגיע להחלטות על ערכים בקונצנוס. לא יודע למה יש דעה קדומה נגד זה (וזה יכול לדעתי להוריד 90% מהריבים).

——
עוד שתי מילים משני אנשים שאני מעריך: קורי דוקטורוב שאומר ש"שקיפות היא חסרת משמעות אם אין צדק", וגם בארי שוורץ על כך שאחריותיות, הדדיות והתחשבות היא לא דבר שאפשר לכפות ולא משהו שנכון לעודד בשיטות ה"כלכליות" שמציע דרור, בהרצאה הנקראת "אובדן החוכמה".