דו"ח ראשון לפיילוט המאגר הביומטרי

ביוני 2013, באיחור של שנתיים וחצי, אחרי 15 שנות תיכנון, התחיל סוף סוף הפיילוט. לראשונה בישראל חל חוק שהוא רשות – אנשים שבוחרים להשתתף בניסוי מקבלים שירות ברמה אחרת, תיעוד חכם חינם שקשה להעתיק והרבה טפיחות על השכם – ומולם מי שמסרב לניסוי ישלם מחיר מלא לחידוש הדרכון או תעודת הזהות, ימשיך לקבל נייר קל לזיוף בלמינציה שמתפרקת אחרי שנה. לפי חוק הכללת אמצעי זיהוי בתעו… בקיצור החוק הביומטרי, כל שוטר יוכל להסתובב ברחוב עם קורא נייד שמסוגל להשוות את האצבע שלנו לאצבע שמתאכסנת בכרטיס הזהות שלנו בצורה מוצפנת. מה אם זה בתקופת הפיילוט ואנחנו לא ביומטריים? אז לא בודקים את זה כרגע כי זה רק תקופת הניסוי. ומה אם השב"כ או המשטרה רוצים גישה למאגר? משרד הפנים מרגיע שלא תינתן להם גישה בתקופת הניסוי. למה התיעוד החכם חינם ותעודה ישנה עולה כסף? כי זו רק תקופת הניסוי. אתם מתחילים לראות לאיפה זה הולך. אחרי שכולם יפותו להכנס, נשנה את הכללים. הכתובת על הwall של משרד הפנים אבל הרבה אזרחים לא קוראים את האותיות הקטנות. משרד הפנים בוודאי לא טורח להציג את הסכנות הפוטנציאליות. לפי תשובתם לבג"צ מהשבוע, הסכנות לא קיימות ואנחנו ממציאים את הכל.

אז מה הניסוי? להזכירכם מדובר על תקופת מבחן שתראה אם המאגר דרוש (PDF). זה שדרוש תיעוד חכם וקשה לזיוף – אין ויכוח. זה שתיעוד ביומטרי הוא בעייתי – יש ויכוח אבל כנראה שלא נוכל לנצח בו. נשאר להלחם רק נגד המאגר. האם נחיצות המאגר נבדקת?

המאגר לא נחוץ לאימות שלכם מול התעודה – כי המידע בתעודה מספיק להשוואה. הוא לא נחוץ להזדהות מול המשטרה או מול הפקידים במשרדי ממשלה. למעשה מהגדרתו המאגר נעול בכספת, על מחשבים שמנותקים מכל רשת חוטית או אלחוטית, ומידע נכנס פנימה (לשמירה או להשוואה מול מידע ישן) רק על כרטיסי זכרון חד פעמיים שמושמדים ולא חוזרים לשימוש בעולם החיצון. כך מבטיחים לנו לפחות בשיחות מסדרון. כל פרצוף וכל טביעת אצבע נכנסים למערכת אבל רק לאחר שתוכנה מיוחדת מוודאת שאותו אדם לא הזדהה ונכנס לתוכה כבר בשם אחר. זה לב המאגר. זו מטרתו – אוסף הטביעות והתמונות והתוכנה שמשווה ביניהם כדי לעצור הזדהות. יקל עליכם להבין אם כך עד כמה הופתענו לגלות בשבועות האחרונית שאין תוכנה. לא נקנתה ולא הוטמעה תוכנת השוואה, וזה רק חלק מרשימת כשלים ארוכה של תקופה המבחן הזו. למעשה עד שתיקנה תוכנה, לקחו סטודנט (אולי מוכשר, אבל עדיין…) שיבנה משהו מאולתר לבינתיים, וכיוון שהמשהו הזה רחוק מלהיות מקצועי או עומד בתקני ביומטריה בינלאומיים, שכרו אנשי משטרה לסייע בהשוואות מז"פ בסגנון הישן – צילום טביעות האצבע על שקפים והשוואה ידנית. עד כאן הטכנולוגיה המהוללת.

אז לא בדקנו תוכנה שמגלה כפילויות. את שיטת עדי שמיר או שיטות אחרות לשמירה על הפרטיות גם החליטו מראש לא לבדוק. לשמור על הטביעות בתוך הבונקר אנחנו לא שומרים כי אנחו מוציאים אותן על שקפים לאנשי מז"פ. מה נשאר מהמאגר המוסרי והבטוח ביותר במזרח התיכון? לא ממש ברור.

אז נגיד שאנשי המז"פ ישמרו על סודיות, ונניח שהאלתור הסטודנטיאלי עובד, מה השורה התחתונה? טוב ששאלתם, בדיוק נכנס דו"ח ראשון על חצי שנת הפעילות הראשונה של המאגר של שטרית-נתניהו-סער-קירשנבאום. הנה דברים שלמדנו:

  • כ-200,000 בקשות לתיעוד חכם – לא מדגישים את חצי הכוס השני – כ200,000 שהתעקשו לשלם טיפה יותר ולקבל תעודה ישנה בלי להכנס למאגר.
  • מספר ההרכשות של טביעות או פנים שדרשו אישור מנהל מיוחד מונות כ9200 מקרים – זה אומר מקרה של אצבע או תמונת פנים שלא עומדת בתקנים הביומטריים ובכל זאת נכנסה למאגר.
  • תשובות לא מדויקות לשאלות זיהוי אישי היו בסביבות 20% אבל אותם אנשים לא נפסלו, הפקיד(ה) המשיכו לשאול שאלות עד שהגיעו למכסה של תשובות נכונות – בדיקה כזו במאמר מדעי הייתה נזרקת מהחלון. כבר עדיפה שיטת העדים, כמו שנהוג באנגליה, קנדה, אוסטרליה ומדינות אחרות.
  • 27% מהתעודות החכמות לא נמסרו בסוף ליעדן מטעמים שונים. זה אומר שאנשים לא חזרו ללשכה לקחת את התעודה או כל מני תקלות אחרות. בחלק מהמקרים אדם חזר ללשכה, התבקש להזדהות שוב עם אצבעו כדי לוודא שהוא בעל התעודה והבדיקה נכשלה, למרות שזה קרה באלפי מקרים, 2314 בתקופה שמכסה הדו"ח, התעודה בכ"ז נמסרה לאחר אישור מנהל לאדם שלא זוהה עם הטביעה שבזכרון התעודה החכמה. הווה אומר שבארץ כבר מסתובבים, חצי שנה לאחר התחלת הפיילוט, 2314 אנשים עם תעודה חכמה שמשרד הפנים לא בטוח ב100% שהיא שלהם לפי בדיקתו שלו. 1.2% מכלל ההרכשות! להשוואה, בשיחת השולחן העגול במכון לדמוקרטיה שנערכה לפני כ4 שנים (אם זכרוני לא מטעה) אמר נציג המשטרה כי ידוע על בערך 1000 איש בארץ שמסתובבים עם זהות כפולה, ושהתיעוד החכם יפתור את הבעיה. הדו"ח טוען שהתגלו רק 198 מקרים של ניסיונות להתחזות. נשמע לי נמוך מאוד.
  • אם למז"פ היה אותו אחוז שגיאת זיהוי, לכל פשע היו במדינה כ50,000-70,000 חשודים. אני מקווה שזה לא יהיה המצב העתידי.
  • לא הוקמה הוועדה המייעצת ולא נקבעו קריטריונים לבחינה, בניגוד לצו הפיילוט ולדרישות הניסוי. גון קמני הבטיח לנו בעבר למסור את המסמך הפנימי שמציג בבירור את תנאי הסף להצלחה או כשלון של המאגר, אבל זה מעולם לא פורסם. מבחינתינו זה אומר ניסוי שאת סף ההצלחה שלו יבחרו רק אחרי שיכנסו התוצאות. כך לא עובדת השיטה המדעית, אני לא צריך להבהיר לכם, כך מציירים מטרה מסביב לחץ אחרי שהוא כבר תקוע בקיר.
  • עד שיוחלט על סיפים אפשר לבדוק מול תקנים בינלאומיים לזיהוי ביומטרי. לפי הדו"ח, בזיהוי 1:1, זיהוי שגוי של 1:80 (כ-1.2%), התקן דורש 1:100. כמו כן בזיהוי 1:M, זיהוי שגוי עומד על 1:1200. התקן דורש 1:10,000. אחוז הדחייה 0.13% זה 1:800.
  • הרשות לא אספה את נתוני זיוף תיעוד שהתגלו במשטרה, או סטטיסטיקה לבידוק הגבולות ע"פ ביומטריה בבן גוריון – בניגוד לדרישות הניסוי.
  • הרשות לא בחנה אלטרנטיבות למאגר, בניגוד לדרישות הניסוי.
  • באשר לתיעוד הכפול לאחים (שתי תעודות עם תמונה של אותו אדם), הדו"ח מחרטט משהו על זה שמשווים את תמונות הילדים רק מול מבוגרים ולא מול ילדים אחרים ולכן היתה פאשלה. מה?
  • עוד פה ושם נתונים שנראים מגוהצים קלות לגבי סטטיסטיקת כשלים. למשל נתונים שלא תואמים את המציאות. הם טוענים שאחוז התושבים שנדחו באופן שגוי הוא 0.215%, אבל הנתונים בפועל הם יותר (כמות הפעמים שניתנו תעודות ללא זיהוי מוצלח). יש פער עקבי בין אחוזי הדיוק שטוענים שמגיעים אליהם, לבין אחוזי הדיוק שמתקבלים מהרצת המערכת בפועל.

וכאמור, זה עוד לפני שנבחרה מערכת משופרת, רשמית ונתמכת. אולי המספרים ישתפרו, אבל כמה תעודות בעיתיות, כפולות או שגויות יונפקו עד אז? מה שווה ההרכשה הראשונית שמסתמכת על מערכת מציאת כפילויות לא קיימת? אפשר להגיד שהניסוי צריך להיות על סך כל הפונים לקבל תיעוד לאורך שנתיים ולכן אפשר גם להתקין את התוכנה עוד שנה, כל עוד היא תחפש ותגלה כפילויות רטרואקטיבית, אבל אז יהיה קצת מאוחר, ובאוכלוסיה כבר יהיו המון תעודות חשודות.

בשורה התחתונה – אנחנו עדיין צריכים אזרחים שיסרבו לניסוי, אני מקווה שעוד יש סיכוי לעצור את המאגר הזה.

אני רוצה להודות לאבי ושאר חברי פעילי #No2Bio על החפירה בדו"ח ועמידה על המשמרת. אני מקווה שאת עיקרי הדברים המדאיגים מצאנו ופירטנו, נשמח לעדכונים ותיקונים.

העם בסך הכל רוצה אמפתיה (או לפחות קצת אכפתיות)

(אני אשמח לכל תיקון עובדות בפוסט, כי לא היה לי ממש פנאי לעשות מחקר מסודר. הפוסט גם לא ממש ערוך, אבל נסיון העבר שלי בבלוג הוא שאנשים אוהבים שאני שופך Brain Dump, אז תהנו!)

בסופו של דבר, נראה שהשמאלנים במאבק הזה גם לא מרוצים מחוסר האכפתיות של מפלגות השמאל, הימנים גם לא אוהבים את חוסר האמפתיה של נציגי הימין, ובשתי היממות האחרונות הושמעו כמה וכמה קולות של דתיים-לאומיים נגד הנהגתם שלהם, ובראשה מועצת יש"ע. אפילו ברוך מרזל תקע יתד ברוטשילד ואישר שהמאבק הוא גם המאבק שלו. נסגרה הקשת הפוליטית מקצה לקצה, המאבק הזה הוא לא קונספירציה של הקרן החדשה כשמהימין הקיצוני עד השמאל הקיצוני עומדים כתף לכתף. העם מדבר פה חזק וברור.

כשאומרים שצריך ניו-דיל בין העם לממשלתו, לא מתכוונים לניו דיל כלכלי כמו בן-שמו האמריקני. אנשים מבקשים לחזור לקווי 48, ובזה אני מתכוון לכך שהממשלה לא צריכה לדאוג רק לביטחון ושיטור, אלא לרווחת האזרח ופתיחת הזדמנויות לקהילות ופרטים לממש את עצמם. במאה העשרים היינו צריכים לשרוד, היום אנשים צריכים גם לחיות, להיות כל מה שהם יכולים להיות, ולא במובן הציני של סיסמת הגיוס של הצבא האמריקני. אנחנו במאה הפאקינג עשרים ואחת. יש לנו את כל הטכנולוגיות לדאוג שאף ילד לא ירעב יותר או יגור ברחוב או יחלה במחלות שיש להן טיפול וחיסון, אבל אנחנו זורקים את כל היכולות האלו לפח ונכנעים לדוקטורינה של מילטון פרידמן – אם חמדנות הצליחה להביא אותנו עד לכאן, מי אנחנו שנחליט שחמדנות איננה הרעיון הנכון לדבוק בו גם הלאה?

כאן אנחנו עומדים ואומרים לממשלות ישראל של 20 השנה האחרונות – הכלכלה צריכה לשרת את החברה ולא להפך. הממשלה צריכה לשרת את העם ולא להפך. רשימת התביעות שביבי מבקש מאנשי המחאה לפרט זה עוד סיבוב על הזרת. עוד ניסיון לפרוט לפרוטות את המחאה, להגדיר את המוחים כסקטור כדי לדעת מי הם "האחרים" שמהם יקחו, אולי לגמד את הדרישות בתקשורת ואולי להקטין את ההיענות לדרישות במו"מ, ובוודאי להגיד "כן כן" ולתת שליש ממה שיובטח במרה הטוב, ולכרות בור תקציבי במקום אחר כדי לכסות על זה במקרה הרע. לדעתי אסור שהניו דיל ידחק לפרט לרשימת דרישות ספציפיות כל כך בקלות, צריך חוזה-על. הסכם חברתי של ממש, כמו ה-social contract של דביאן עם המשתמשים שלה – כך וכך אנחנו מבטיחים לעשות, מקווים אדומים אלו ואלו אנחנו לעולם לא נחרוג. השינויים במדיניות המיסים והכלכלה הם רק פועל יוצא של זה.

אבל כרגע אנחנו לא קרובים לשם. ביבי כתב לפני שנים אחדות ספר שמפרט את משנתו הכלכלית בפרוטרוט. במיטב מסורת ה- trickle-down economy של הימין האמריקני – יש להפחית דראסטית מיסים מעשירים שכן הם מייצרים מקומות תעסוקה לעם, להעביר את נטל המס למיסים עקיפים, ולהפריט-להפריט-להפריט. יש עוד המון פרטים ספציפיים, אבל זה הרעיון בגדול. ביבי פשוט אוהב עשירים עד אובדן ההגיון. חודשים ספורים לפני הפרסום המיועד קרס השוק האמריקני, וביבי עשה בשכל וגנז את הספר, אבל הדוקטורינה ממשיכה לשעוט בדרך הזו, וכמעט אין מי שיעצור אותה מתוך הכנסת. הרפורמות האנטי-סוציאליות, אנטי-עניים, אנטי שורדי שואה, אנטי חולים וקשישים ובסופו של דבר אפילו אנטי- מעמד הביניים/הבינוני/המרכזי או איך שימתגו את זה מחר, אלו רפורמות מכוונות. הכלכלנים הנאו ליבראלים מאמינים בלב שלם שהם עושים לנו טובה כשהם מגדילים את הפערים במקום לצמצם אותם. בארה"ב משלימה את כלכלת הפערים גם תרבות מסויימת. פעם בחודש לפחות נפגשת החברה הגבוהה באירוע התרמה כזה או אחר למטרות ציבוריות כמו חינוך ופיתוח, קונים מקומות ישיבה באלפי דולרים, והאנשים מתחרים ממש מי תורם יותר, הסטאטוס החברתי נקבע לפי הנדבנות. עשירים שמדירים רגליהם מהמסיבות האלו מאבדים חברים ושותפים לעסקים, לא מקבלים טפיחה על שום שכם. בארץ? עושים להם תספורות לחובות ומוכרים להם בהוזלות "שקשוקה" את נכסי הציבור, ומאפשרים להם בחוק להתעלל במשאבי ואוצרות הטבע של המדינה. (הידעתם שלמפעלי ים המלח יש רשות לא מוגבלת להתעלל ולהרוס 2.5% משטח המדינה והם אפילו חורגים מזה? האם חשבתם אי פעם על הגאווה הלאומית שמפעל הברום של ים המלח אחראי לבדו לאחוז שלם מהחור שבאוזון העולמי? כן, ישראל קטנה אבל על המפה.)


ביבי מדבר (מילטון) פרידמנית וחושב שהוא מדבר ז'בוטינסקי. (מקור: אלי לוין)

ביבי פשוט לא מבין שפה אחרת. כשאמרו לו שיוריד את מחיר הקוטג', אז הוא לא פתח את שוק החלב המקומי לתחרות (שתוריד גובה לתנובה), הוא לא בחר לפקח על רשתות השיווק (שיזיק לנוחי ודומיו), אלא הוריד את המחיר המפוקח לחלב גולמי (פעולה שגילחה 30% מהכנסת הרפתנים) ופתח את השוק ליבוא (שיעשיר את תנובה כיבואן וימוטט את שוק ייצור החלב המקומי לגמרי). מחיר הקוטג', אגב ירד טיפה, ובמקביל הגבינה הלבנה קפצה. אף אחד לא הזכיר את זה, אבל זה היה #פייל אחד גדול. אף בעל רשת סופרמרקטים לא הזיל דמעה או הפסיד שקל.

בדומה, כשביקשו דיור בר השגה, הוא התחיל להבטיח קרקע חינם ואישור מהיר של תכניות. זה יגרור בעיות תכנוניות, נזקים סביבתיים, וכנראה רווחים לקבלנים שלא יהססו לשלשל לכיסם את הרווח האדיר של קרקע בחינם. זה לא עובד ביבי, זו לא הדרך לייצר שוק הוגן וחופשי, בשיטות האלו אני בטוח שזה לא יעבוד אפילו באמריקה.

בינתיים ארה"ב, שהגדילה כל כך יפה את הפערים שבחברה שלה מאז שנות החמישים, הגיעה לפשיטת רגל, והצעקנים שבימניים, אנשי "מסיבת התה" המופרכים, התעקשו שאסור להחזיר את המיסוי על בעלי ההכנסות הגבוהות מ36% ל-39% (והנה המקבילה אצלנו). הם מתגעגעים לימי רייגן העליזים, אבל שוכחים שהוא העלה את המיסים על העשירים לכמעט כפליים. הם גם מפחדים מהרעיון של מס עזבון, לפיו מי שיורש אחוזה בשווי יותר מ-$5 מליון יצטרך חס וחלילה לחלק מהמתנה שקיבל בחינם בלי לעבוד, אולי על גבם של מאות פועליו של בעל הבית הקודם, שעבדו כל החיים ולא הצליחו לקנות דירה.

האם אפשר לסמוך על העשירים שייצרו מקומות עבודה? כן, אבל המקומות האלו והעבודה הזו הם פחות ופחות לאנשים. הכסף עובד. עוד מעט הברזלים יעבדו. לבעלי הון יש פריבילגיה, הם יכולים במאה ה-21 לקנות רובוטים לרוב סוגי הייצור, כי בינינו אנשים הם רובוטים גרועים – הם נופלים לפעמים למשכב, או מתעייפים, או לא יכולים לעבוד 24/7, דורשים אוויר, אוכל, אור ועוד כל מיני דרישות מעצבנות, ועוד רוצים שישלמו להם בסוף כל שבוע או חודש עבודה, ובמקרים קיצוניים גם מתאבדים אם לא התייחסת אליהם יפה וזה נראה רע בעיתון. מקומות העבודה לאנשים ישארו רק למקרים של "אין ברירה".

אז צריך לקחת בחשבון שכמו שהנפט הולך ונעלם מהכוכב, גם מקומות העבודה ילכו לרובוטים, לבלי חזור. האם הממשלות ידאגו שכל הכסף של המשכורות שנחסכו יועבר בכ"ז לכלכלת ורווחת האנשים שבחוץ? כי אחרי הכל, אנחנו מתקדמים לעולם שבו לאנשים אין באמת צורך לעבוד, לא לכולם, רק מי שמתחזק את המכונות. מדינה צריכה להתכונן לדברים כאלו.

"נייר הלקמוס", גרסת היוטיוב למי שמתעצל לקרוא כמה עמודים בפונט ענק:

אז הכתבים חפרו ומצאו איפה אפשר לייצר את הכסף ע"י הסטת עול המס, באו עם המלצות יסו"ד ועבודה שחורה, יצא נייר הלקמוס של דרור ישראל, ואז יצא מסמך ‫ספיבק‬-וולפסון‬ מ‫התוכנית לכלכלה וחברה במכון ון ליר (זהירות, פידיאפים), ואני חושב שמשנה להגיד בנק ישראל זה תואר שאמור להיות לו משקל (למרות שהוא תומך במאבק, אגב, הוא חושב שחוק הוד"לים טוב). אז ציטטנו כמה ז'בוטינסקי היה סוציאליסט, צעקנו ודרשנו, ושינינו את נושא השיחה הלאומית. לשמחתי שני המסמכים האלו גם מראים מאיפה אפשר לקחת חלק מהכסף, ושלא נשכח – עוד מעט יתחיל לזרום כסף מקידוח הגז שיכסה את זה עשרות מונים, אבל זה לא הולך רחוק מספיק. יש פטורים מוגזמים ממסים שחייבים לחסל, יש חוקי מס מחוררים כמסננת, יש הברחת רווחים לחו"ל בצורה חוקית לגמרי, למה כל זה קורה? למה זה באינטרס של ביבי?

ישבתי השבוע לצהריים עם חבר והוא נתן לי שלוש דוגמאות פשוטות, אני בטוח שיש עוד הרבה:
הראשונה היא משהו שהמון סטארטאפים כנראה עושים – הפיתוח בארץ, כאן יושבים 95% מהעובדים, ואילו החברה רשומה בארה"ב, לרוב דלאוור או איזה חור אחר עם מיסוי נוח. המכירות בחו"ל מתבצעים ע"י הצוות האמריקני, שמשלם על הרווחים מס נמוך, והחברה הישראלית מוכרת להם את המוצר/רשיונות תוכנה/מה שלא יהיה במחירי הפסד. כל הרווחים שם, המסים הקלים שם, וכאן החברה בהפסד אז לא משלמים כמעט מיסים. וזה לא רק שהם גונבים מיסים מקופת המדינה, הם גם לקחו הלוואה מהמדען הראשי, שלא יראה לעולם תשואות מההשקעה. זו תעשיית ההייטק שאנחנו כל כך גאים בה.

דוגמא שניה – קרנות והטבות. בעל אמצעים יעביר את משכורתו לקרן נאמנות – עדיף במקלט מס נוח כמו איי קיימן, איפה שהמיסים נמוכים ונוחים – והקרן מחלקת לו מדי פעם "הטבות", שלמיטב הבנתי פטורות כמעט לחלוטין ממס. מה מונע מעשרה הייטקיסטים לחבור ביחד כדי לעשות את אותו הדבר עם המשכורות שלהם? לשכור רוא"ח בתור הנאמן שיחלק להם את ההטבות האלו, פטורות ממס הכנסה, יעלה להם הרבה פחות מאשר לקבל את המשכורת פחות מיסים כחוק. הטבות זה מתנות, אבל לא הבכל העולם מתנות וירושות עולות כל כך מעט. לדוגמא הולנד – סיפר לי הידיד, שיטחו את חוקי המס מחורים ומקרים מיוחדים ומרווחי משחק. יש מס על כל אירו שעובר במשפחה – לא משנה אם קיבלת מאבא ירושה במותו או מתנה של מליון אירו עוד בחייו. מס ההכנסה הוא על הכל, כולל דיבידנדים ורווחי הון, וכמובן פרוגרסיבי-חזק עם מדרגות מס יותר גבוהות על העשירים ביותר. אין ברירה אם רוצים צדק חברתי, יש למתן את צבירת ההון בידי יחידים. כדי למנוע ריכוזיות כוח חייבים למנוע ריכוזיות הון גם כן.

דוגמא שלישית – הכנסות בשחור. מי מאיתנו לא הזעיק אינסטלטור שאמר בסוף הטיפול הדחוף "תראה, זה 400, אבל אם אתה לא צריך חשבונית זה 250" וויתר כי רצה לחסוך כסף? מי מאיתנו לא ויתר לנהג מונית על חשבונית? הערכות רשות המיסים היא שהמחזור העיסקי השחור מגיע ל-70-80% מגובה המחזור החוקי, המדווח. זה אומר 40% או יותר במספרים גסים, שלעוגת המיסים שהממשלה לא אוכפת כי קשה לה לעשות את זה בשיטה הנוכחית. ככה אנחנו לא יכולים לסמוך על המערכת שתגבה בצורה שווה מכולם את המס, ונצלנים יקפצו מנישה לנישה כל פעם שיסתמו את החור בנישה הקודמת, כי אף אחד לא נותן פתרונות כלליים, אלא רק נקודתיים.

דוגמא רביעית מידע אישי – אנשים מכריזים על פשיטות רגל ללא סיבה והרשויות מקבלות את זה. אני ראיתי אנשים עם משכורת של מנהל הייטק, בית מפואר ורכב מפואר חונה ליידו, אבל בבנק הם מוגדרים פושטי רגל. זה פוטר אותם מלהחזיר מהר חובות, מלשלם מזונות לגרושה אולי שהשאירו עם ילד, ולשים פס ארוך ומצפצף על כולנו. עדיין יש מי שיתן להם כרטיס אשראי וחשבון לא מוגבל בבנק. אין לי מושג איך הם עושים את זה, אבל כיוון שראיתי שזה קורה והמשטרה לא מזיזה אצבע, אני מציין שזה אמיתי. אחרי הכל מה עושה תשובה? אם דלק נדל"ן נופלת ולא מוכנים לקצץ לו "תספורת חובות", הוא יכריז על פשיטת רגל, יפתח חברה אחרת ושוב ילווה כספי ציבור. קרנות הפנסיה שלנו לא חייבות להסכים לזה אבל רובן מסכימות. למה אין חוק שמונע ממנו להמשיך ללוות כל פעם בשם חברה אחרת? למה זו לא עבירה פלילית? כשקרס השוק ב2008, גיליתי שהמסלול הסולידי של 15% מניות בקופת הגמל שלי מורכב גם מ-45% אג"ח קונצרני, ולמרות שהנפילה של האג"ח הקונצרני הנ"ל היו רוב הנפילה של ערך הקופה, המוכרן של חברת ההשקעות המשיך להבטיח לי שזה סיכון נמוך.

וזו עצה שנתנה לי עובדת בבנק לאומי, חוקרת בכירה של הלבנות ורמאויות שכאלו: אם אתם לא אוהבים שטייקונים פושטי-רגל-על-הנייר ממשיכים לאכול לכם את כספי הפנסיה, הסבירו את זה לקרן הפנסיה שלכם ברגליים – אם אתם יכולים לבחור מסלולי השקעה, עברו למסלול ללא אג"ח קונצרני. תזכרו גם שתשובה-הבעלים-של-פניקס הלווה את כספי הפנסיות שלכם לתשובה-דלק-נדל"ן ועכשיו מתקשה להחזיר את הכסף. "תספורת", יקראו לזה. הפחתת חוב או מה שלא. זה לא כמו קיבוץ בצרות, זה טייקון נייר שימשיך ללוות, להפסיד ולא להחזיר כי החוק לא מנסה אפילו לרדוף אותו יותר מדי. ראיתם פעם טייקון ישראלי בכלא?

אז יש לנו אל חוק ההסדרים, מדיניות מס וגביה ששוות למסננת עם יותר חורים מרשת, עקומת מס שמיועדת במיוחד להגדלת הפערים (ולא אכנס כאן למה שזה עושה ללכידות החברתית הלאומית), נשאר בעצם להתקיף שיטתית את משרד האוצר. ביבי הוא המדרבן, חברי הכנסת הם אומרי ההן, אבל את חוקי ההסדרים השנתי המקולל מוציאים נערי האוצר. הם הגוף החזק במדינה, הם מעכבים תקציבים כשבא להם, גם אם הוחלט כבר בכנסת או בממשלה לחלק אותם. מדובר בפשע הכי מאורגן תחת החוק, ואת המנגינה הזו חייבים להפסיק. גורביץ קורא לנו להלאים את משרד האוצר. תחשבו על זה רגע. לא, גם לי אין מושג איך לעשות את זה בדיוק.

מילה אחרונה על השימוש החוזר שוב ושוב במילה "סופרטאנקר". ביבי באמת אמר שהודלים הם הסופרטאנקר של מצוקת הדיור, או שכתבים שרבבו את הציטוט הזה לפיו? להזכירכם משרד האוצר עצר עאת כל הכספים לתחנות הכיבוי כי הכבאים סירבו להפוך לרשות מופרטת ולוותר על זכות ההתאגדות. בשל עצירות התקציב, כבאיות לא שופצו, מטוסי כיבוי לא נקנו, חומרי הכיבוי במחסנים אזלו, תחנות כיבוי נסגרו, ולבסוף נשרף הכרמל וחיי אדם בוזבזו. נתניהו הבטיח סופרטאנקר אחרי שהשטח כבר בער, באופן מילולי לחלוטין, ועד היום זו עדיין הבטחה שלא קוימה, אז איך לעזאזל הוא עוד שולף את המילה הזו כדי לגבות הבטחות?

אתמול בצהריים עבר חוק הוד"לים, עבר חלק למרות שללא שום וזלין (כי גופה מעולפת לא מתנגדת? אני גרפי מדי?). אולי הוא לא רע כמו שחושב ספיבק ואולי הוא אסון כמו שחושבים כל השאר, אבל הצורה שבה הועבר בדווקאיות מתוזמנת למרות הבקשה של אנשי המחאה לחכות איתו כצעד של רצון טוב לקראת המו"מ – זו היתה יריקה מאוד חצופה לפרצוף של כל מי שאכפת לו ממה שהמאבק מנסה לעשות. זה לא משנה אם בסופ"ש יצאתי עם 150,000 איש לרחובות או רק 114,000, אני מקווה שבשבת הקרובה נהיה 250,000 או אולי חצי מליון. אני לא הולך לנסות להכנס לתל אביב. הבעיות קורות גם בפריפריה ושם גם יש עוד הפגנות. אני אסע לאשדוד, או מודיעין או רחובות או שדרות מצידי, ואפגין שם. עניי עירי קודמים (אבל לא נראה לי שתהיה הפגנה בגדרה. אי פעם. על שום דבר, וזה מצער אותי מהמון סיבות אחרות).

השיטה לא אכפתית וחוסר אכפתיות היא השיטה. השיטה צריכה ללכת והאכפתיות (בין אדם וחברו, בין ממשלה לאזרחים) חייבת לבוא, או שנחדל להיות עם ונחדל להיות מדינה (ולא, דיכטר. החלפת הדמוקרטיה ביהדות לאומנית איננה הפתרון).

הערה מנהלתית: נמאס לי לערוך פוסטים וממילא ראיתי שאתם מעדיפים אותי יותר בלתי ערוך. מרוב עצבים הגעתי ל2100 מילה. הלכתי לנוח במאהל לוינסקי. להתראות.

מדמוניזציה למקארתיזם

מחאת שחקני התאטרון התפשטה ליוצרי הקולנוע. אלו גם אלו כבר הותקפו בעבר. לפעמים זה אפילו נשמע מוצדק לדרוש שאת חיילי הבופור לא ישחקו משתמטים וסרבני מצפון (הימין לא עושה אבחנה בין השניים). גם בלענו בשקט יחסי את הכרזתו של ביבי על כך ששכחנו איך להיות יהודים, אבל הגדילה לעשות שרת התרבות, (בגיבויו של ביבי) ומאיימת בגלוי על הכנסתם של אנשי תיאטרון שדעתם אינה אוהדת את דעת הממשלה. הם מנסים לשמור את אופיה הדמוקרטי של ארץ מולדתם, וממשלת אותה הארץ דורשת מהם לישר קו אידאולוגי או שיכרת מטה לחמם.

להגנת המתנגדים יצא יו"ר איגוד שחקני המסך דביר בנדק, שלמרות שאינו משתתף בעצומה בעצמו, הוא חושב שזכותם המלאה לנקוט בצעד הזה בעצמם, וללבנת אין שום זכות חוקים ומוסרית למנוע מהם הכנסה. "שרת תרבות חשוכה ולא מעורבת" הוא קרא ללבנת, "אנחנו חושבים שהדרך של לתת מכה ראש על מנת להשתיק אנשים שפועלים על פי צו מצפונם מזכירה מקומות שגרמו לאנשים שלא להשתמש במצפון שלהם.". אבל הימנים כבר יוצאים בקמפיין נגד בנק המזרחי, שהוא משמש לו כפרזנטור. כלומר לא רק המחזיקים בדיעה מוקצים, גם פלורליסטים הנלחמים להגן על הלגיטימיות של הדיעה הזו – בלי להסכים איתה – ראויים להוקעה מהחברה, ואיתם כל מי שקשור אליהם.

חשבתי שסגרתי את הענין בפוסט הקודם, אבל המצב החמיר. כעט כבר לא מדובר על חבורת "אם תרצו אין זו דמוקרטיה" שמנסה לפטר את סגל המרצים באוניברסיטאות שונות, אלא שרה וראש ממשלה שמאיימים ישירות על אמנים, שחקנים, בימאים, מחזאים ואנשי רוח כי יאבדו את מקום עבודתם, או שמקום עבודתם יפסיק לקבל תקציבי ממשלה אם לא יישרו את עמדותיהם הפוליטיות למרות הממשלה ודעתה במקום לצו מצפונם. לבנת, להזכירכם, היא שם ותיק בליכוד, האנשים שעד היום מסרבים איך מפא"י גרמה להרבה אנשים להסתיר את זהותם הפוליטית ולהסתובב עם פנקס הסתדרות בעל כורכם כדי שתהיה להם עבודה. במקום לשמוח שדברים כאלו לא קורים יותר במקומותינו, הם מנסים להחזיר את הימים האלו בדיוק.

הבאתי את הלינק לכתבה וקראתי לזה מקארתיזם, כי רדיפות מקקארת'י, למי שלא מכיר את ההיסטוריה, יצאו נגד אנשים בכלל ואנשי ציבור ובידור בפרט שנחשדו בדעות שמאל, או רעיונות סוציאליסטיים מהמרכז הפוליטי והלאה. היו חקירות משפילות, רשימות שחורות, מחזאים שנאלצו למכור את יצירותיהם בפסבדונימים ובעזרת "מסכות", ונראה שזה מה שמבקש הימין לעשות היום לעם ישראל, מתוך הפרלמנט ומתוך הממשלה עצמה. ענה לי בבאז ידידי אבירם:

אז שאני אבין: המקארתיזם הוא תמיד חד כיווני מימין לשמאל? בהגדרה?
כלומר, להחרים את אריאל זה בסדר אבל להחרים את מי שמחרים את אריאל זה מקארתיזם?
אני אשמח להבין את הלוגיקה, לא הייתי בשיעור הזה בבי"ס

עניתי לו:
להחרים הופעה בשטחים זה להחרים מקום גאוגרפי. זו אמירה ברורה של אנשי התיאטרון שהם אינם משתפים פעולה עם הכיבוש הבלתי חוקי של יו"ש. התאטרון היה באופן היסטורי היה הרבה פעמים במה פוליטית שיצאה נגד השלטון, ולחלופין אחת הבמות הראשונות של האמנות שהוכרחו לשנות את הטון בתקופות השתלטות של שלטון קיצוני.

מצד שני, כשקבוצות שונות קוראות לפיטורי אנשי אקדמיה, ועכשיו אנשים מתוך הכנסת והממשלה קוראים לנישול שחקנים ומחזאים מעבודתם בגלל דעותיהם – זה כבר אישי. זה פגיעה בהכנסתו של אדם בגלל דעותיו. אף אחד לא טען לפגיעה בגופם או הכנסתם של תושבי אריאל. החרם לא היה אישית נגדם, אלא נגד המקום הגיאוגראפי. אם אתה קראת על הפרשה אז היית יכול לקרוא את מכתב השחקנים, הוא היה מאוד ספציפי לגבי זה. העובדה שפוליטיקאים חזרו שוב ושוב על המנטרה כאילו זה חרם נגד אנשים ולא נגד מקום הצליחה לשטוף לרבים את המוח.

אבל כאן לא רק מדובר באיום כלכלי על שחקנים כדי שישנו את דעתם תמורת מקום העבודה, פגיעה ישירה במקור הכנסתם לעומת ויתור על חופש הביטוי. לא, כאן מדברים עכשיו גם על פגיעה בתיאטראות בעזרת חיתוך תקציבים ממשלתיים. לשרת התרבות של המדינה הדמוקרטית אין שום בעיה מצפונית להחתים את מנהלי התאטראות שיבחרו את עובדיהם לפי הדעות ולא לפי יכולות המשחק שלהם, ושיפטרו את החוצפנים שהעיזו להביע את דעתם הנוגדת את דעת הממשלה (אבל תואמת את זו של רוב העולם המערבי, החלטות האו"ם ואמנות ז'נבה שישראל חתומה עליהן).

למה זה מימין לשמאל? זה לא. זה מאנטי-פלוראליזם לפלוראליזם. במקרה אצלנו בארץ הליכוד שכח שה"ל" ב"מח"ל" היתה פעם "ליבראלים". הפלוראליזם כבר לא שוכן שם, וכשמפלגת השלטון מרגישה שיש לה רוב, היא חושבת שמי שלא מחזיק בדעתה צריך לאבד את זכויות הפרט, והשלב הראשון הוא מקום העבודה.‎

ענני:

סלח לי אבל זה קשקוש בלבוש מה שכתבת. חרם נגד "מקום"?! זה כמו שלימור לבנת תגיד שהיא לא מפטרת את אנשי האקדמיה אלא רק מחרימה את חשבון הבנק שלהם.

בחיאת רבאק. זה שיש לך הסבר לרדיפה של "הצד שלך" זה מילא*, אבל זה שאתה יוצא בלהט נגד הרדיפה של "הצד השני" בלי לשים לב לצביעות מדהים אותי.

* אגב, זה לא "מילא" בכלל. מלימור לבנת ואנשי ימין אני מצפה לצאת בהחרמות, הכללות וכו': זה בילט אין באופי שלהם. אנשי שמאל אמורים להיות אלה שהאופקים שלהם קצת יותר רחבים ומהם אני באמת מצפה ליותר

ועל כך אני עונה:
אני חושב שהשטחים הם שטח צבאי מוחזק. הם לא סופחו מעולם למדינה והמתיישבים שם, גם אם נשלחו ע"י המדינה, יושבים שם כדי לקבוע עובדות בשטח נגד החלטות או"ם והסכמים של ישראל עם הפלסטינים. אם המדינה שולחת אותי להלחם שם מילא, אבל לשלוח לשם אמנים ואזרחים בכלל זה לגרום להם להיות שותפים לעוול. קודם בכספי המיסים שלהם ואחרי זה בגופם. אם ההתנחלויות האלו לא רוצחות אנשים בגופם, הרי שהן קוצחות את תקוות המקומיים שם למדינה ריבונית בטח רציץ אחד, או מדינה ריבונית בכלל. בניגוד לשטחי הקו הירוק שהוקצו לנו כדין ואושרו באו"ם והלגיטימיות שלהם לא מעורערת, יו"ש הוא עדיין חבל ארץ תחת ויכוח ציבורי לא קטן, אם עוד לא שמת לב. גם אם אתה חושב שזה חלק מישראל העתידית, אתה מוכן להודות שזה לא-בדיוק-ישראל כרגע? לא לפי מדינת ישראל עצמה, אפילו.

ולמרות זאת מסבסדים שם יישובים יהודיים מכספי המיסים שלי (ופעם גם שלך), ולמרות זאת מעודדים אותם להתיישב על אדמות שמלאימים מהמקומיים בלי שהם אדמות מדינה מלכתחילה. לאריאל ניתן מעמד עיר מחוץ לשורת הדין, למרות שאין בה מספיק תושבים ולמרות שרשמית השטח הוא בשליטה צבאית. עכשיו רוצים להכשיר את השרץ גם בתאטרון של 40 מליון ש"ח וביקורים של להקות תאטרון מוכשרות, זה עדיין בניה לא חוקית בשטח צבאי מוחזק, ולא חייב כל אדם לתת לזה כבוד. אני נמנע שנים מקניית תוצרת התנחלויות, אני לא אהיה מוכן לעבוד בהתנחלות, אני לא אשתה במסעדה יין מהתנחלות. האם אתה מציע שצריך אם כך לשלול לי את תעודת העוסק המורשה?

מה לא דמוקרטי בבחירה שלי שלא להיות בקשר מסחר המעודד את מה שאני רואה כפשע?

מה דמוקרטי בכך ששרה בממשלת ישראל תנשל אנשים מהכנסותיהם בגלל דעתם הפוליטית?‎

ברור לי שיש לא מעט מקוראי הבלוג שיסכימו איתי, אני אשמח דווקא לשמוע מאלו שלא. האם אתם חושבים שמעשי לבנת מוצדקים ועולים בקנה אחד עם הדמוקרטיה? האם אתם חושבים שמה שעושים השחקנים חורג מגבולות הפלורליזם? אני רוצה לשמוע את הנימוקים שלכם לדיעה.

אלהורות, פרק ב'

לפני שנתיים וחצי כתבתי פוסט על אלהורות (אז עוד לא מצאתי לזה שם מסכם במילה אחת, אבל לאחרונה מישהו הוסיף לי את זה שם בתגובות). לא חשבתי להוסיף פרק המשך, אבל כיון שהשתנו נסיבות חיי, וכיון שלפני כמה חודשים גם פנתה אלי בנושא אדמית פרא (מעריב) כדי להתראיין לכתבה, אני תוהה אם להשלים את התמונה, איפה אני היום, כמה שנים אחרי.

את המילה "אלהורות" חידשו מתישהוא בחודשים האחרונים איפשהוא בווב הישראלי, אני יודע עליה רק שבועיים מתגובה בבלוג. אני אוהב שהיא קצרה וחסרת מקפים, אבל היא עדיין לא מושלמת. כמו אלכנס (unconference- דקונסטרוקציה של מבנה כנס) היא מזכירה את המונח unschooling שפירושו לימוד אבל דקונסטרוקציה של מוסכמות בית ספריות. כאן הכוונה לא להיות הורה בסגנון היפי כלשהוא אלא אי רצון בלגדל ילדים. במיוחד הכוונה איננה לכאלו שגילו את זה מאוחר מדי אלא לאנשים שישבו וחשבו והחליטו מראש שלא להכנס לזה.

הכתבה במעריב 'סגנון' התפרסמה הבוקר, 27 באוקטובר. גיליתי שלכתבה התראיין גם ניר יניב, שהוא סופר, מוסיקאי, הומוריסט, עורך "חלומות באספמיה" ובכלל אדם מוכשר, שחבל שאני לא נספר איתו ברשימה בגלל אחד הכשרונות האלו :-)

הכתבה מאוד קיצרה את דברי (אני הרגשתי שאפילו הפכה בטעות כמה מכוונותי, אבל זה מה שיש). בהמשך אביא סריקה של כל הכתבה אם יאשרו לי, כרגע אני מביא כאן את התשובות לשאלות ששאלה אותי אדמית, עם עריכה מינימלית כדי להתאים לבלוג:

1. מתי החלטת לא להביא ילדים ומה היו השיקולים לכך?

אני לא חושב שהיה רגע ספציפי שהחלטתי לא להביא ילדים, אלא יותר משהו כמו תהליך בלתי מורגש של ההבנה שאני שונה כי לא הגעתי מעולם לרגע שבו מחליטים שכן רוצים ילדים. זו לא היתה תגובה למשהו בחיי, זה פשוט לא עלה כנושא למחשבה, עד שזה הפך בגיל מסוים לאייטם חשוב לדיון בדייט הראשון או השני. יש לפעמים משהו מטריד בכך שכשאתה במיעוט ממהרים להגדיר אותך על דרך השלילה. אף אחד לא טורח להגדיר אותך כלא-אספן-בולים או לא-עורך-דין אבל הכותר של "לא-רוצה-ילדים" הפך בשלב מסוים לתג ואף לאות קין, למרות שאני לא חושב שהתכוונתי אי פעם למרד אקטיבי כלשהוא במוסכמות.

כשעלה הנושא לאט לאט בשיחות הבנתי שפשוט מעולם לא ראיתי את עצמי כאבא. לא חשבתי שאהיה טוב בזה, לא חשבתי שזה יהיה לי מענין או מאתגר. שלא תחשבו שאני לא אוהב ילדים, אני "דוד של כבוד" אצל הרבה מחברי שכן הקימו דור המשך, אבל אני פשוט לא מרגיש שזה מסלול שמעניין לי בחיים לטייל בו.

2. איך הסביבה מקבלת את הבחירה שלך? (משפחה, חברים, עבודה)

עם אמי היו לי מעט מאוד שיחות על הנושא, היא מעולם לא לחצה עלי. היתה לי רק שיחה אחת איתה שבה קצת ביזמתי היא היתה מוכנה להודות שקצת חבל לה שלא יהיו ממני נכדים (מה שדי הפתיע אותי כי אני לא ראיתי אצלה אף פעם נטיה או רמיזה לזה).

אני חושב שאין שום דבר פסול בלשבת ולחשוב פנימה, להבין את עצמך (וזה לא מסע שכל אחד טורח או נאלץ לעשותו), ולהגיע למסקנות, אפילו אם הן כל כך נון-קונפורמיסטיות. אני לא מחליט הרבה דברים כ"דווקא", חברי יעידו שאני פשוט לא הייתי אף פעם איש מרכז או נכנע לאופנות. תמיד טרחתי לעצור ולברר דברים בשביל עצמי. ערכים כמו "פטריוטיות" או "חתונה וילדים" הם מאוד קונפורמיסטיים תרבותית, ואני מעדיף להגיע למסקנותי לבד. לפעמים עם הרוב ולפעמים עם המיעוט. במקרה הזה במיעוט, אבל כל מי שהכיר אותי כמה זמן מקבל את זה בהבנה.

3. אילו בעיות המצב הזה מייצר ואילו יתרונות?

בחברה הישראלית ה"פרו ורבו" זה כבר לא ציווי דתי אלא נורמה חברתית שהסוטה ממנה מעורר מבטים. העובדה היא שבמדינות אחרות, אפילו קתוליות כמו איטליה או אורתודוכסיות כמו יוון, הילודה היא שלילית. לישראלי שהחליט לא להביא ילדים אין הרבה יתרונות (אולי מלבד החסכון הכלכלי והפנאי), ויש בהחלט הרבה חסרונות ובראשם דעות הסביבה והקושי במציאת בת זוג.

מאתרי שידוך ישראליים התייאשתי די מהר, כי אני לא "כריש" ומעט המסרים האישיים שהייתי שולח לרוב לא היו נענים. כאשר אתר "OKCupid" התחיל לצבור משתמשים ישראליים שמחתי לגלות שבכרטיס אפשר לבחור "אוהב ילדים אבל לא מעונין בילדים משלי". זה תיאר אותי מצוין. ביחד עם שאר דעותי על דת וחברה האתר התאים אותי להרבה נשים נון-קונפורמיסטיות. למשל כולן אתאיסטיות (עוד הגדרת שלילה מרגיזה), לפחות מחציתן מכריזות על עצמן דו-מיניות, ומענין שרובן המוחלט עוסק במחשבים ואינטרנט או בספרות (או שניהם). את זוגתי (שבאוגוסט עברתי לגור איתה בדירה חדשה) הכרתי בכלל בעבודה. מחשבים. מוזר, לא? :)

(הערה: בכתבה יוצא כאילו שאני אומר שמאתאיסטיות או דו מיניות לא תצא לי ישועה, אבל זו בדיוק הליבראליות שתואמת אותי. התשובה הזו בעצם יותר מתחברת לשאלה 8, למטה)

אבל הנה החסרון האמיתי – אני לא חיפשתי מעולם סטוצים, אני חיפשתי אהבה ועומק. אני אוהב נשים פתוחות ואמפתיות כמוני, אבל אלו תכונות שלרוב באות יחד עם הרצון להיות אמא. בתקופה מסוימת טיילתי קצת בפורום "נשים שלא רוצות ילדים" בתפוז, כשהבנתי שבאתרי שידוכים יהיו לי חיים קשים. המעטות שעניינו אותי כדייט פוטנציאלי התבררו לרוב כמתבודדות, או בעלות דעות קיצוניות נגד ילדים שקשה היה לי לעכל אותן, או שפשוט שנאו את המין הגברי כולו. אחת נשארה לי מאותה התקופה כידידה, והיה מעניין לגלות ששתיים מהאתר התבררו כידידות ותיקות שלי שלא ידעתי שהן "כאלו".

לתקופה ארוכה הייתי די מיואש. הבנתי שהרצון שלי בבת זוג "אימהית" באופיה, אבל שלא רוצה ילדים, הוא כמעט אוקסימורון. היה ברור שאצטרך להתפשר.

4. מה יקרה אם תתחרט בעתיד?

פעם אמרתי "אז אביא ילד בגיל 55, זה כבר קרה לאחרים". רצו החיים והבעיה פתרה את עצמה בדרך אחרת. פגשתי אישה נפלאה אבל גרושה עם ילד. כבר בהתחלה שמתי על השולחן את "הבעיה" ולולא עקשנותה של ש' זה לא היה ממשיך למערכת יחסים בכלל. תקופה ארוכה חשבתי שהחיים יסתדרו איכשהוא במגורים בנפרד, אבל מבחינה רגשית זה הפך לעומס. אחרי הרבה חששות ושיחות וגישושים, ומספר חודשים שבהם ביליתי יותר ימים בדירתה מאשר בביתי, גיליתי שאני ובנה מתחברים בסדר, ואנחנו יכולים לעשות את המעבר למגורים ביחד. מאוד עוזר שא' הוא גם ילד מאוד נבון וסקרן ויש לנו תחומי ענין משותפים ועל מה לדבר. אני לא יודע אם הייתי מסתדר עם ילד אחר באותו האופן. ש' לא רואה את עצמה מביאה עוד ילד לעולם, ולכן גישתי מוזרה אבל לא מפריעה לה. אני מצידי מתרכך עם הזמן ומנסה להיות שם בזוגיות בלי להיות אבא (וזה ממש לא קל).

עד עכשיו ילדים היו כיף בביקור אצל חברים, וכשהם מתעייפים או נכנסים מסיבה כלשהיא לטנטרום או משהו, אני הרגשתי רגוע. "הילד הוא לא שלי, אפשר להחזיר אותו להורים כמו DVD לוידאומט אחרי צפיה". עכשיו אני גר עם ילד באותו הבית, וזה לא אותו הדבר. כשאני נאלץ לטפל בעיניני משמעת ו"צומי" – אפשר לברוח לחדר אחר, לגעור או לבחור בדרך יותר סבלנית של "פירוק הפצצה" פסיכולוגי, אבל זה לא משהו שאני נהנה או מרגיש סיפוק ממנו. אני מגיע אל סיטואציות שבהן אני פחות אוהב את עצמי. אני נתקל ברגעי "הפכתי לאמא/אבא שלי!". זה לא משהו שאי פעם התחשק לי להגיע אליו, אבל אני מקבל שזה חלק מהחיים שלי, אם אני רוצה גם להנות מהזוגיות שיצרנו.

5. מהי הסיבה שבגללה לדעתך צריך להביא ילדים?

איזו שאלה? המשך הגזע האנושי היא מטרה ראויה בעיני, כמו גם תורשה ומגוון גנטי, ושאר סיבות יוטיליטריות. אני גם מקבל בהחלט שאנשים מרגישים את הצורך הרגשי של גידול ילדים, או את השליחות החברתית/דתית/לאומית או כל סיבה אחרת. אצלי השיקולים האלו פשוט אינם מצביעים באותו הכיוון ברמה האישית.

אגואיסטי? בהחלט! אני מודה. ההחלטה לא להביא ילדים היא אגואיסטית. אבל אני חושב שמכל הסיבות, גם ההחלטה להביא ילדים לעולם היא אגואיסטית למדי וטוב שכך. אם מישהו מרגיש שהבאת ילדים לעולם היא הקרבה אלטרואיסטית כדאי שיבדוק טוב במראה – או שהוא משלה את עצמו, או שהוא עושה את המשגה "הפולני" של חייו. ילד שיגדל בבית שהביא אותו "כי צריך" ולא כי הוא רצוי, לדעתי יקבל את המסר בצורה לא מודעת ויפנים אותו, והתוצאות יתבטאו בצורה שלילית כלשהיא. אגב, הרבה מחקרים קרימינולוגיים/אנתרופולוגיים לגבי נפילת רמות הפשע לסוגיו בצורה רוחבית ובכל ארה"ב לאורך שנות ה-90, הראו שלא היה קשר לחקיקה או אכיפה משטרתית, אלא אך ורק הכנסת ההפלות לחוק בשנות השבעים. בבת אחת פחתו דראסטית לידות של ילדים להורים שלא רצו אותם. אני חושב שזה אומר הרבה. זה גם מסר לכל מי שמביא ילדים מסיבות לא נכונות, למשל לחץ הורים או כנסיון להציל נישואין – דוגמא איומה בעיני, אבל אפשר לראות עשרות אלפים כאלו בארץ כל שנה. מעניין אם יש סטטיסטיקה אם זה עובד בטווח הרחוק. ההימור שלי הוא שלא.

6. איך המצב הזה משפיע על הרצון להיות בזוגיות? איך בנות זוג מקבלות את זה?

אני לא איש סטוצים, תמיד חיפשתי זוגיות יציבה וארוכה, אז אין קשר לחוסר הענין בגידול ילדים. הרבה נשים לא מקבלות את זה, במיוחד כשעוברים את גיל 28-30 הנושא הוא "שובר עסקה" מוחלט. אני מכיר רק מקרה אחד, חבר שלי שמאז גיל 16 עם אותה החברה כבר כמעט 25 שנה. בשלב די מוקדם הוא הודיע לזוגתו שאינו מעונין בילדים, היא הניחה שכשיבוא היום הוא ישנה את דעתו. ההבנה בגיל מאוחר יותר שזה לא המקרה היתה קשה, אבל בסוף האהבה ניצחה והיא ויתרה על אמהות למען זוגיות. אני לא מקנא בה על הדילמה, ואני מקווה שהיא שלמה עם ההחלטה.

7. האם היה לך מקרה בו עזבה אותך אישה בגלל סירובך להביא ילדים? ספר עליו.

ההבנה שאינני רוצה ילדים ושזו "בעיה" תרבותית התעוררה בזמן שהייתי במערכת זוגית. במקרה זוגתי דאז הייתה חולה במחלה אוטואימונית מאוד לא נעימה והיא העדיפה שלא להביא ילדים לעולם מפחד שהם יאלצו לטפל בה כשמחלתה תתדרדר יום אחד. כשהנושא עלה היה לה דיסונאנס מוזר מאוד, הרי שנינו לא רצינו ילדים, רק מסיבות מאוד שונות. למרות שבסוף נפרדנו על רקע שונה, אני לא יכול שלא לחשוב שענין הילדים לא שיחק שם תפקיד נסתר כלשהוא. לשמחתי היא בסוף פגשה מישהו נפלא ומסיבות שונות היא החליטה בכ"ז ללכת על זה, נולדו להם שתי בנות יפהפיות ונראה שהדאגות הרפואיות קיבלו פרופורציות אחרות.

8. אילו נשים לדעתך יכולות להתאים למודל הזוגי שלך לאור בחירתך?

אני מעולם לא ניסיתי לבנות מודל של מצב משפחתי כדי לרכז את נסיונות החיזור שלי לפי סקטורים, אני מתאר פשוט את החתכים שבהם נתקלתי: ראשית, יש נשים רבות שלא רוצות ילדים. חלקן ממש לא אוהבות ילדים, חלקן כמוני מעדיפות את המינון נמוך וללא אחריות כבדה אישית. לא לכולן זה דגל שהן גאות לנפנף בו בפורומים אינטרנטיים, אבל הן קיימות. שנית, ישנן נשים שנבצר מהן רפואית ללדת ואינן רוצות לאמץ, וכמובן יש אמהות חד הוריות שאין מעוניינות בעוד ילדים, במיוחד אם הילדים כבר בגיל צבא ובמגמת פריחה מהקן. מה שבטוח, מכל הגברים והנשים שהכרתי שאינם מעוניינים בילדים ושהעליתי איתם את הנושא (אני מעריך שמדובר בדגימה לא מייצגת של 30-40 אנשים), נראה שלרב זה לא בא עם אישיות אמפתית שדומה לשלי. מהבחינה הזו לי היתה בעיה יותר קשה למצוא בת זוג, אני מקווה שלאחרים בקהל הזה יש פחות בעיה, במיוחד שהילודה העולמית יורדת ואיתה הישראלית, אני מניח שהבעיה התרבותית הזו תתמסמס גם בתרבות הישראלית, וזוגות ללא ילדים לא יהיו חריגים בנוף.

אם יש לך משהו נוסף להגיד בכתבה שלא נשאל, אתה מוזמן לכתוב פרי סטייל.

הממ… יש לי הרבה מה להגיד מסביב על זה שילודה שלילית זה לא נורא כמו שחושבים ואפילו חשוב, אבל זה כבר לא קשור למערכות יחסים ולעיתון כמו "מעריב" אני בטוח, אלא יותר לענייני אקולוגיה, כלכלה, משברי משאבים וכולי. זה לא מעולם השיקולים האישיים שלי, אלא שיקולים שברור לי שבסוף ישפיעו על שאר העולם. אולי זה נושא לכתבה אחרת? (עוד פירוט בסדרת הקיימות בבלוג שלי)

לבסוף אני מוסיף לינק לרשימה חביבה שמצאתי השבוע בזכות יוסי לוי, על סיבות שבגללן לא כל הרווקים חסרי הילדים חייבים להקים משפחה :-)

עדכון – לא קיבלתי עדיין אישור לפרסם סריקה של הכתבה בעצמי אבל ניר יניב פרסם, אז הנה עמוד ראשון ועמוד שני. הנה פוסט קודם שלו בנושא.

גם ההורים אשמים

קראתי את נתאי על חיפוש האשמים בדריסת שניאור חשין והרגשתי להביא את תגובתי גם כאן בבלוג. נתאי אומר שמעבר לבחור החמד שדרס אפשר להאשים גם את ההורים, אבל לדעתי אי אפשר להאשים רק את האיש והוריו כשלאיש יש עבר כ"כ עשיר של הרשעות והוא עדיין על הכביש.

אולי מישהו זוכר לפני כמה שנים את אותו בחור מתוק ויקטור זרגריאן, שדרס שוטר ב-170 קמ"ש, איים על העדים לשתוק, רץ לשטוף את האוטו ולתקן אותו? קיבל 6 שנים בלבד.

אז הוא ערער, השופטים בעליון קיבלו את העירעור והורידו את העונש ל4 שנים בלבד. חבר ציין באוזני אתמול את העובדה המטרידה שמישאל חשין היה בהרכב השופטים.

אכן האשמה בהורים, אבל אני לא מדבר רק על ההורים המילוליים אלא גם אלו הרוחניים. מערכת בתי המשפט שלנו שלא טורחת להעניש ומערכת הענישה שלא טורחת לשקם, וכמובן מערכת החקיקה שלא מתקנת ומוסיפה לפעמים פשעים מקוריים משלה. אני לא יודע איך העיתונים רצים היום לצטט את פסיקתו של חשין מאותו פס"ד, עד כמה הוא היה מזועזע, אבל ב-Ynet (לא בדקתי באחרים) נותנים לינק לפס"ד המקורי של שש השנים, ומציליחים לשכוח לציין שבמו ידיו קיצר בית המשפט העליון את העונש באותה הפסיקה. גם העיתונות בארץ כנראה לא משהו.

אני מצטער, כבוד השופט חשין, אני רוצה להיות עצוב בשבילך, אבל אני בעיקר כועס היום.

תיקון מאוחר: מבדיקה מדוקדקת יותר הסתבר שחשין לא היה בצוות השופטים שהפחית את העונש של זרגריאן, אלא בעירעור של השותפים לדבר עברתו, ערעור שצוות השופטים דחה. אם כך הבעיה שלי היא עדיין עם מערכת בתי המשפט ככלל, ולא עם חשין בפרט.

עובד טוב זה עובד מת

אני לרוב לא אוהב את מה שמייקל מור מוציא תחת ידיו, הוא מייצר תאוריות קונספירציה בסרט נע ללא נקיפות מצפון, ולא מעט אנשים העידו שהוא הוציא את דבריהם מהקשרם לצרכיו. אני צופה בסרטים האלו לפעמים בעיקר כדי לגלות את הכשלים הלוגיים ולהבחין אילו משחקי מסרים סמויים וסתירות הוא מפעיל כדי להזריק את דעותיו לצופים בצורה לא הגונה. אבל למרות קורטוב מלח היתה לא מעט אמת ב"קפיטליזם – סיפור אהבה". הסרט הזה לא היה צריך להמציא הרבה קונספירציות כי באמת יש כאלו פה ושם, הוא פשוט מרכז כמה סיפורים קיצוניים למדי שממחישים כמה כלים של שוק כלכלי יכולים ליצור נזק כשאין עליהם פיקוח – אם יש "יד נעלמה" הרי שהיא זו שמוחצת את האנשים בתחתית הסולם ולא מצילה אותם. באחד מהקטעים בסרט הוא מראה כיצד הרבה חברות, כולל חברות בלו-צ'יפ מכובדות, מוציאות לטענתו פוליסות חיים על עובדיהן כאשר הן המוטבות, במילים אחרות החברה מרוויחה אלפי או מאות אלפי ולפעמים מליוני דולרים מזה שעובד שלה ימות, וזה לא כסף שמשפחתו תקבל או משהו. להוסיף עלבון על פשע, השם של הפוליסות האלו בז'רגון הביטוחי הוא פוליסת dead peasants, או "פשוטי-עם מתים". לפי הויקיפדיה האנגלית, פוליסות "פשוטי-עם מתים" נמצאות בשימוש כנראה אצל רבע מחברות "פורצ'ן 500" ומבטחות 5 מליון עובדים.

כמו שמייקל מור אומר בסרט, חוק הביטוח אומר שאדם לא יכול להוציא ביטוח על רכוש של מישהו אחר, שכן אז יש לו אינטרס שאותו הרכוש יהרס או יגנב. אבל כאן חברה מוציאה פוליסה שמהמרת נגד חיי עובד שלה לטובתה, ואולי מעסיקה אותו בתנאים שמסוכנים לבריאותו! אין לי מושג למה זה חוקי בארה"ב, או למה חברות הביטוח מוכנות לזה, אבל שמחתי לגלות שיש לפחות משרתי ציבור שמוטרדים מזה שם. הנה אחת מכמה כתבות שכיסו את הסיפור אחרי שיצא הסרט:

השבוע נזכרתי בזה בעוד הסיפור של פוקסקון נמשך בכותרות. כאן המצב מוזר אבל שונה. למי שלא מכיר, מדובר בחברה הסינית המייצרת בתנאי העסקה מחפירים את שלל מוצרי iPxxx הניידים של אפל וחברות אחרות. החברה משלמת למשפחת הנפטרים פיצויים בגובה משכורת של 10 שנים (כ-$16K כי מדובר במשכורת שהיא הרבה יותר נמוכה מממוצע השוק הסיני), ומספר לא קטן של עובדים החליטו שכלכלית עדיף למשפחתם שיתאבדו מאשר שימשיכו לעבוד. אחרי 10 מתאבדים החברה החתימה עובדים על הבטחה לא להתאבד בחוזה, אבל עוד עובדת קפצה מהגג לפני שבעל החברה החליט שעדיף בעצם להרים את השכר ב-20%…

עדכון: עדיין יש קופצים…

בנקודה זו אפשר להשוות את זה כמובן לפלסטינים נורמטיביים אך עניים שמשוכנעים לבצע פיגועי התאבדות בתמורה להבטחת ארגוני הטרור לדאוג כלכלית למשפחותיהם אחרי מותם. הכסף לא מסובב את העולם, אבל הוא גורם לאנשים לאבד את עצמם לדעת. עוד תוצר נאה של מדיניות אי שוויון מודרניות, במקרה האחרון כלכלי וגם פוליטי, אבל במערב כבר מטשטש ההבדל בין השניים, לא?

אני חוזר לציטוט של אסימוב, אני חושב שהבאתי אותו אולי פעם בבלוג:

Bill Moyers: What do you see happening to the idea of dignity to human species if this population growth continues at its present rate?

Asimov: It's going to destroy it all. I use what I call my bathroom metaphor. If two people live in an apartment, and there are two bathrooms, then both have what I call freedom of the bathroom, go to the bathroom any time you want, and stay as long as you want to for whatever you need. And this to my way is ideal. And everyone believes in the freedom of the bathroom. It should be right there in the Constitution. But if you have 20 people in the apartment and two bathrooms, no matter how much every person believes in freedom of the bathroom, there is no such thing. You have to set up, you have to set up times for each person, you have to bang at the door, aren't you through yet, and so on. And in the same way, democracy cannot survive overpopulation. Human dignity cannot survive it. Convenience and decency cannot survive it. As you put more and more people onto the world, the value of life not only declines, but it disappears. It doesn't matter if someone dies."

הציטוט הזה יכול להיות מיוחס לצריכת יתר, פיצוץ אוכלוסין, או מה שתרצו. בשבילי זה גם מדבר על מה שקורה לאנשים בקצה הרחוק המכוער של קפיטליזם חזירי שמגיע לשלב חוסר הבושה.

ולבסוף – זהו העתיד הקפיטליסטי של ילדינו, לפי השוק האמריקני. שעה וקצת של צפיה פוקחת עיניים למי שלא מודע לבעיה. לא לבעלי קיבה רגישה.