עוד מחשבות על בלוגיות חופשיות בישראל

אחרי הפוסט הקודם על הזעזועים ברשימות, וקריאה חוזרת של התגובות להודעת הצוות על פיזור המשתמשים, או דיונים שהתפתחו מסביב כמו האחד הזה אצל רוני, ובהתחשב בעובדה שמחסור בתקציב ו/או כוח אדם פורר את "שקוף" ומעמיד בסימן שאלה את עתידה של בלוגלי, לא נותר לי אלא להצטער שחופש הביטוי באמת חשוב רק לבני המעמד הבינוני והמעוך בישראל. אנשים שקרועים בין הצורך לתחזק את הפלטפורמות והשופרות החשובים האלו ובין הצורך פשוט להתפרנס.

החוקים בארץ לא מעודדים עוסקים עצמאיים לצערי. את זה אני יודע ממצוקה אישית. אין זכויות בביטוח לאומי (למרות שאני משלם להם אחוזים יותר גבוהים מאשר שכיר), אין יותר מדי גב לגביית חובות, אי אפשר להקים בקלות "תיבת תרומות" כמו פרויקטים פרטיים קטנים ברשת בלי שמס הכנסה יבוא יום אחד וינקנק אותך. לאתרים כמו בלוגלי וכמו רשימות לא נותר אלא למכור את האתר (ולקוות שהקונה לא יבגוד במשתמשים), או לקחת כסף מהמשתמשים על פיצ'רים מיוחדים שיסבסדו שכירת תחזוקה לכולם, או להכניס פרסומות… וגם אז לא ברור שכמות העבודה מצדיקה את זה בשוק הישראלי הקטן, זה לא שמדובר במאות אלפי המשתמשים של wordpress.com ומצד שני, הבלוגיות האלו בחו"ל כל כך גדולות, שלא ממש משתלם להן להשקיע בהתגמשות לטובת משתמשים בשפות משונות שכותבות הפוך. לכן בארץ קיימות רק בלוגיות של מתנדבים, בלוגיות ממוסחרות (יש שיאמרו "עד זרא") שמתנות ומגבילות תכנים או חונקות בפרסומות, או בלוגיות מפסידות שמשמשות לציד צרכנים מסוג כלשהוא.

הסיבות לכך שקמו הבלוגיות החופשיות בניהול מתנדבים, היו אכזבה ממשהו. הפלטפורמות האחרות היו בעיקר המוניות מדי או ממושטרות מדי. מהתרשמתי התדמית הרווחת היא ש"רשימות" מנסה לרכז קהל יוצרים והוגים איכותיים (וכבר קראו להם אליטיסטיים לא פעם), ושבלוגלי בא לתת מענה להגנה על אנונימיות וחופש הדיבור (וקצת אולי גם חופש מפקאצות ותופעות אחרות). הפחד שלי שאם אחד מהם מתפרק (ורשימות פחות או יותר באמת מתפרק) אז ילך משהו חשוב לאיבוד. יהיו אנשים שהאכזבה או היאוש יגרמו להם לוותר על הכתיבה מהסוג הזה, תכנים מעניינים אולי לא יועברו למקום אחר ויאבדו, אנשים שיעברו לבלוג אחר יאבדו את הראנקינג בגוגל ובעיקר את הלינקים הנכנסים וזה יכול לדלל את מספר המבקרים שיגלו את הבלוג שלהם, אולי ממש ישתיק את זרם התגובות והפעילות.

יש גם את ענין האופי של הבלוג שמושפע מסביבתו וסוג הקהל. פעם קצת זלזלתי בזה, אבל היום ברור לי לגמרי, שיש אנשים שלא יגיעו לבלוג שלך אם אתה לא חלק מבלוגיה. בלי שיש לי סטטיסטיקות על כמות ואופי התגובות הממוצעת שמקבל בלוג בקפה דה-מרקר או רשימות בניגוד לבלוגים עצמאיים, אני מתרשם שיש אנשים שזה משפיע להם על הדחף לכתוב ועל אופי התכנים, לטוב ולרע. בקיצור, יש סיבות להכריז על שמורות טבע, ויש סיבה להכריז כאן, לדעתי, על שמורות תוכן, או שמורות קהילה, תלוי איך תרצו להסתכל על זה.

איכשהוא בארה"ב לערכים יש עדיין מקום על המפה. ארגונים ועמותות שמאפשרות חופש דיבור ושיח דמוקרטי, מצליחים לגייס תרומות נאות במליוני דולרים (אני יכול לחשוב למשל על קרן ויקימדיה וקרן אור השמש בתור שתיים שקופצות לי אוטומטית לראש). חלק מהמימון הגדול מגיע גם מגורמים מסחריים ולא תמורת פרסום בולט או משהו (כמובן שאם יש לך סטאטוס מתאים בארץ, תרומות כאלו היו אפילו משתלמות מבחינת מסים). האם אין אף מממן שיקח ויאמץ את בלוגלי ורשימות בלי לדרוש להרוויח ישירות? אין לי מושג לאילו ספונסורים פנו עד היום מפעילי רשימות, אבל הנה רעיונות:

* איגוד האינטרנט – אני יודע שכרגע ענין איגוד האינטרנט נמצא בנקודה רגישה אצל רבים, אבל אני רואה את זה בדיוק בתור אחד התפקידים של הגוף הזה: לדאוג שחופש הדיבור והשימוש באינטרנט בארץ ישמר, ואני אישית הייתי שמח לראות אותם תורמים את הברזל, ההוסטינג ואולי שעות האדם כדי לדאוג שבלוגלי ו"רשימות" יוכלו להשאר מעל המים ולשגשג גם בעיתות משבר. זו גם תשובתי לכל מי שביקר את עתודות המזומנים של האיגוד או את מחירי הדומיינים. זה המחיר של יצירת גוף עמיד לזעזועים מסחריים שיוכל להחזיק פרויקטים חברתיים חשובים שאסור להם להעלם בגלל שהשוק איטי בשנה מסוימת או שמתנדבים נאלצים לחפש הכנסה פתאום.

* עמותת ניהול שתקבל מימון ותרומות מחברות כמו גוגל ישראל, מיקרוסופט ישראל, משרד התרבות, מי שלא יהיה, אבל העיקר שישאר נאמן לנייטרליות. הבעיה היא למצוא אנשי עסקים ישראליים שיהיו מוכנים לזה וצוות שמוכן להכנס לכאב הראש של הקמה וניהול של עמותה. לא רואה את זה קורה לצערי.

* נדבן כלשהוא שמוכן לממן מכיסו את התחזוקה כדי שחופש הדיבור וכתיבה איכותית בארץ יישמרו.

* חברה כלשהיא שיכולה להתפרנס מפיתוח שירותים ומוצרי תשתית משלימים, וכמו אוטומטטיק לממן את הבלוגיה ללא פרסות ותנאים, בתור פלאטפורמת הניסוי והלמידה שלה, אולי אפילו בשיתוף עם אוטומאטטיק, באותה הצורה שמפתחי דרופל בישראל שמחו לממן ולהקים לו את האתר המקומי הקהילתי החופשי במקביל לזה העולמי. זה טוב לפרויקט התוכנה החופשית, זה טוב ליחסי הציבור וקידום המכירות של הספונסר, זה טוב לנפש המנהלים, זה טוב לקהילה שנהנית מזה ואני באמת ובתמים חושב שזה גם חשוב לשיח הפוליטי והתרבות הישראלית שזה ימשיך להתקיים. אני הייתי מת להיות במקום הזה שאוכל לאמץ ככה פרויקט כזה, אבל אין לי תכנונים להכנס לעסק מהסוג הזה, וגם לא תקציב.

אם מישהו יכול להעלות על דעתו פתרונות, אולי פתרון או מודל שלא חשבו עליו ברשימות או בבלוגלי, אני פותח כאן את הענין לדיון. כמובן אם יש לכם רעיון למישהו שיש לו את האמצעים והאינטרס לאמץ אותם, אולי אפשר לקשר…

פרדוקס הפרטיות

האם אנשים שמים לב כשהפרטיות שלהם נלקחת או שהם מאפשרים זאת בשמחה בלי להבין על מה הם מוותרים? הבעיה היא לרוב שאנשים מגלים שהנושא בעיתי רק כשזה פוגע בהם אישית. המושג כל כך אמורפי, ובמיוחד בעולם של מידע אישי ממוחשב, שלפעמים קל לי יותר להסביר מכניקת קוונטום (שזה נושא שאני מבין עוד פחות).

כבר ציטטתי פעם את הירשאוגה במאמר מדה-מרקר: "מדוע אם כן אותם ישראלים שמזדרזים לשתף את ציבור הגולשים במעלליהם האינטימיים ביותר בטוויטר ובפייסבוק חוששים מהקמתו של מאגר ביומטרי?", והשאלה באמת מטרידה אותי. האם אנשים באמת חרדים לפרטיותם, או שהם סתם רוכבים על גל ה-slacktivism כי בפרופיל זה נראה קוּל שיש לך דעה על משהו? מי הם אותם אלפי פייסבוקאים חברי הקבוצות נגד החוק הביומטרי שלא נענו לקריאתי/קריאתינו להרשם לקבלת עדכונים מחוץ לפייסבוק, שהוא בעיני אולי אסון הפרטיות המטריד ביותר ברשת אי פעם? עד לכתיבת שורות אלו נרשמו ששה אנשים.

בפוסט הקודם בסדרה הצגתי את מאמציו של ד"ר דניאל סולוב לנסח תאורית פרטיות שאפשר יהיה לבנות עליה חקיקה ושיח במשפחת מושגים מוסכמת יותר ואולי חוצת תרבויות. בפוסט הזה אני שואל אם יש פואנטה. סולוב מדבר על הבעיתיות בספרו הקודם "עתיד המוניטין: רכילות, שמועות ופרטיות ברשת", שדן בסתירה של פרדוקס הפרטיות והרשתות החברתיות. למידע נוסף הנה הרצאה שלו על הגנת פרטיות בעולם מקוון, עם התייחסות לאיזון מול חוקי קופירייט וחופש הביטוי (לא מפליא אתכם בוודאי שבארה"ב הקופירייט יותר חזק מהגנת הפרטיות וחופש הביטוי גם יחד…) והנה עוד ראיון מוקלט איתו על הספר.

האם אנשים בכלל רוצים בפרטיות? בספר הוא מנסה להדגים עד כמה דיכוטומיים האנשים בגישה שלהם לפרטיות, הם אומרים שאכפת להם מהפרטיות שלהם אבל הם לא מתנהגים בהתאם. כמו שאמרתי – רוב האנשים לא יודעים שאכפת להם מפרטיות עד שהם חוטפים את הנשיכה הראשונה. אין לנו כלים תרבותיים לטפל ברכילות כל כך ציבורית וגלובלית, וברור שרוב המין האנושי פשוט עוד לא "עיכל" את המדיום, לא פיתח את המנגנונים הרגשיים להבין אותו. סולוב מדגים בספרו:

Some teenagers have contradictory ambitions for their posts. One teenager interviewed for a story in the New York Times Magazine explained that "he wanted his posts to be read, and feared that people would read them, and hoped that people would read them, and didn't care if people read them"

Although at first blush the teenager's statement doesn't make much sense, its self-contradictions actually capture the ambivalent attitudes of many bloggers. Writing blog posts is exciting in many ways. It can be cathartic. It can be fun to express oneself openly. People enjoy venturing their deepest secrets, hoping for a sense of acceptance or understanding or even just a bit of attention. One blogger wrote: "Maintaining a blog with no one visiting or commenting would be [as] sad as a clown doing a show with no one watching"

סולוב ממשיך ואומר שבאיזשהוא מקום זה כבר זולג לפסיכולוגיה ומפנה לעבודותיהם של דיינה בוייד וג'ודית' דונאת' (שהתארחה השנה באוניברסיטה הפתוחה). והסיכום? בגדול סולוב אומר "חינוך! חינוך! חינוך!" ושפתרונות יבואו כשרשתות חברתיות ואתרים יציעו יותר ויותר אפשרויות להגבלת מעגל התפוצה והנגישות של המידע, כשתבוא הדרישה מהקהל. הוא מודה שלא את הכל אפשר לעצור בעזרת חוקים, אבל גם טוען שבשל כך צריך חוקי עונשין עוד יותר מאיימים כדי שאנשים לא ימהרו לעשות לינצ'ים רשתיים ורצח אופי גלובאלי. אני חושש שקשה לי להסכים שזה יעזור במשהו, וממעבר לא יסודי על הספר נראה שהוא מתחמק לחלוטין מלדון בחבות החוקית של האתר המארח לגבי דליפות מכוונות או לא מכוונות של מידע של המשתמשים. כמו שאומר סטולמן – פשוט אל תשימו את המידע בעננים אם אתם רוצים לשמור עליו בשליטתכם.

יותר אקוטי לענין העכשוי שלי: אני עדיין לא מצאתי אצלו פתרונות לגבי שאלת חוקים למגבלות ופיקוח על מאגרי מידע ממשלתיים. אני ממשיך לחפור בעוד ספרים ואתרים. בשבוע הבא עוד פוסטים בסדרה זו.

חג שמח!

מחממים קנה – הכנסת חוזרת עוד רגע מהפגרה

אתם מריחים את זה באוויר? הריח הזה של אותו היום הקסום של "אחרי החגים", מתי שהכל יסתדר ויפתח ויסגר לפי מעמד הפקידים… אותו "אחרי החגים" מסמן גם את חזרתה של הכנסת מפגרה, וחזרתם של מאבקים בחקיקה לכותרות. רק כדי לתת לנו זריקת עידוד, התפרסם היום שמרשם התושבים (ההוא שדולף) צריך יישום מחדש, וכיוון שהיום הוא יושב עדיין על מערכות VMS של דיגיטל… כלומר קומפאק… 'סתומרת HP, אז הם ימשיכו לפי אותו פטור ממכרזים ישן ורע לתחזק את הישן ולבנות את החדש תמורת 24 מליון ש"ח צנועים מכספינו. צפו בקרוב לאגרון בשם חדש, עם תמונות ממשרד הרישוי ופיצ'רים מגניבים של WEB2.0, יהיה חם ומגניב. זוכרים ששטרית אמר שמאגר ביומטרי עם אבטחה עילית זה רק 10 מליון בשנה? הנה איך מוציאים פי 2.5 מזה על מאגר קיים ולא שמור…

פתיתים אחרים מהשבוע החולף: תעודות פטירה עם מידע רפואי פרטי מתגלגלות ברחוב, משרד הבטחון התברר כפשלן בשמירת סודיות פרטיהם של נכי צה"ל.

אז קיבלנו את זריקת העידוד, במטה פועלים שבסופ"ש זה או הבא תהיה עוד הפגנה (הודעה סופית בהמשך), הפעם אנחנו מקווים של קצת יותר מ-250-300 איש של ההפגנה הקודמת, אבל אנחנו צריכים עוד מתנדבים לארגון והפצת החדשות. אנחנו מקווים שיהיה בה ייצוג של כל הסקאלות – הפוליטית והחילונית-דתית. אנחנו נדבר שם על פרטיות אזרח מול השלטון ככלל ולא רק על בעיות המאגר בפרט. הנה איך אתם יכולים לעזור:

  1. אנו רוצים לגייס דעת קהל גם אצל ציבורים שאנשי המטה – בעוונותיהם – אינם מקושרים בו. אנשי ימין, מתנחלים, חרדים, יוצאי יחידות קרביות – להמון פלחי אוכלוסיה יש המון מה להפסיד מאובדן פרטיות וסודיות. לא מעט קצינים היום נרדפים בחו"ל כשהם מנסים לצאת ללימודים בזהות בדויה, לחרדים אולי יש סודות משלהם לשמור עליהם, אנחנו באמת לא יודעים על אילו "כפתורים" נכון וכדאי "ללחוץ" כדי שעוד אנשים יבינו שזה נוגע לכולם.
  2. בהקשר זה: מובטלים? עובדים קשה מדי? סטודנטים? לא שמחים לסחוב את עצמותיכם עד לתל אביב? אולי תרצו לקחת מגבר ואישור מהמשטרה ולארגן הפגנה מקומית בירושלים, אילת או חיפה? בשמחה! אני חושב שמספר הפגנות יראו אפילו יותר מרשימות מאחת מרכזית בתל אביב, שגם ככה תפורש מידית כ"שמאלנית ואנארכיסטית". אין צורך לתאם עם המטה, אבל אנחנו נעזור לכם להפיץ את דבר קיום ההפגנה באתר המרכזי שלנו. מצידנו שתהיה הפגנה אחת חרדית, אחת ימנית, אחת ערבית, וכן הלאה. אין אזרח בארץ שלא בפוטנציאל להפגע מהחוק הזה, ואם לא מתאים להם להפגין בתל אביב, אדרבא, שישמיעו קולם בסגנונם האישי, אבל פרטיות היא דבר שחייב להיות בסיסי ומרכזי במסר, כי הוא חשוב לכל אדם.
  3. סטודנטים – עשו שימוש בועד הסטודנטים בקמפוס שלכם! השבוע אולי מאוחר מדי, אבל גם בסופ"ש הבא אפשר להפגין בנושא! בואו השבוע להפגנה שנו ואנחנו נבוא להפגנה שלכם בשבוע הבא!
  4. אנחנו אוספים חתימות למכתב שני של פרופסורים ודוקטורים שישים דגש על פרטיות מול משבר האמון בין אזרח ומדינת מעקב שמייצגת החקיקה של חוק זה ושכמותו. אנחנו צריכים את עזרתכם בגיוס אנשים בולטים מעולם המשפט, החברה והאקדמיה בכלל לחתום עליו. אנא צרו קשר עם מארגני המכתב לפרטים נוספים בכתובת המטה bioxright+professors בג'מיל.
  5. מכתב דומה מתארגן מטעם מקצועני אבטחת מידע. אם אתם מכירים אנשים מובילים בתעשיה או באקדמיה שעוסקים בנושא, במיוחד קציני אבטחה וראשי ארגונים הנסמכים על פרטיות (בנקים, שירותי בריאות), או ראשי חברות אבטחה ותוכנה (גיל שווייד! בוא תחתום!) – אנא הפנו אותם אל דורון אופק (דורון(ב)אופק.ביז).
  6. עדיין לא מאוחר לשלוח לנו רעיונות לסיסמאות ועיצובים של מדבקות, אני מקווה שיהיה לנו משהו יותר חזק להפגנה במוצ"ש, אתם מוזמנים לשלוח לג'מיל של המטה בכתובת bioxright+stickers.
  7. אם למישהו יש מכרים בעולם הבידור, במיוחד זמרים או כותבי שירים שיש בהם צד אקטיביסטי, תנו להם צלצול. הייתי שמח אם מישהו היה משחרר איזה שיר מחאה לרדיו או יוצר ספלאש תקשורתי פופולארי מסוג דומה. לצערי את קולות המחאה של גפן, ניני, אלברשטיין ואנשים חושבים אחרים אנחנו שומעים בהקשרים של שלום מדיני, כולם מדברים על שלום, אחד שר על הצדק, אבל אף אחד לא מתייחס לכלל חירות הפרט של אזרחים במדינתינו. אולי אפילו איזה ראפר שיעיר את הרחובות עם וריאציה על "להיות עם חופשי בארצנו"?
  8. האם אתם חברים בתנועת נוער או מקושרים אליה? נשמח אם תראו בערך הפרטיות בדמוקרטיה משהו שחשוב להלחם עליו, ולא אכפת לי אם אתם מהשומר הצעיר או מבני עקיבא.
  9. תקשורת והעברת הודעות – אני מזמין אתכם להרשם לרשימות תפוצה, ראו את הפוסט הבא.
  10. המטה מנסה לארגן מתנדבים ללובי זמני בכנסת בשבועות הקרובים, עד שנצליח להפיל את החוק במתכונתו הנוכחית (נוציא ממנו את ענין המאגר). במקביל פועלים בתיאום עם חברי כנסת להקמת שדולת פרטיות בכנסת. לנושא הזה צוות הלובי זקוק נואשות למתנדבים רציניים ואחראיים, אנא פנו לbioxright+privacylobby בג'מיל או ישירות ליהונתן קלינגר.
  11. הגענו לשלב שבו לחלק מהפעולות אנחנו צריכים לגייס כסף, אבל אין לנו עמותה שתגבה אותנו ללא תנאי. יתכן שנמצא מי שיאמץ אותנו (למי יש רעיונות?) אבל כרגע מסתמן שנאלץ לפתוח חשבון משותף ולהתחיל לשקול הקמה של עמותה להגנת הפרטיות או איזה שהוא דמוי EFF ישראלי. אם מענין אתכם להשתתף בהקמה או ריכוז פעילות כזו, צרו איתנו קשר.

ולבסוף פתיתים מטרידים מהעולם: באוגוסט סיפרו לנו בלונדון כי מצלמות מעקב מסייעות או "משמשות בחקירה" של המון פשעים, אבל עדיין לא ברור אם ההוצאות האדירות של כספי הציבור מצדיקות את התוצאות. הרשויות מיהרו להודיע שהמצלמות גם יעזרו לחזות התקפות מראש, אם רק יתנו להם לאסוף מספיק הסטוריה אישית של נוסעים בעייתיים, כוח מחשוב לזהות שפת גוף בעייתית וכולי – משטרת מחשבות FTW… בינתיים ניסוי זיהוי הפרצופים הגדול של קוריאה נראה מוצלח להפחיד בעיני – מצלמה שקולטת נהר אדם בתחנות רכבת מצליחה לזהות פרצופים בדיוק של בערך 90%. כלומר אם יש לך מספיק מצלמות שקלטו את אותו אדם בכמה מקטעים ברחובות שונים, אכן יש סיכוי גבוה יותר שיהיה לך זיהוי יותר מדויק וגם מעקב אחרי המסלול בו הוא הולך, וזה בלי לעקוב אחרי הסלולארי שלו…

איגוד האינטרנט ו"לאיפה הולך הכסף"

ראיתי אתמול את הקריאה הנרגשת של היו"ר לכיבוש איגוד האינטרנט, ולא הבנתי מאיפה זה בא. היום אני רואה שזו כבר מגיפה שראויה לדיווח עיתונאי. שלומי ואחרים מכריזים על הועד כאנאכרוניסטי, רוצה להגיד אולי "סוציאליסטי מדי". אני לא הצלחתי לראות שום טיעון רציני בכל דבריהם מלבד אנאכרוניזם, מחיר הדומיינים, זכות הריצה לועד וזכות ההצבעה של בעלי הדומיינים. אני אנסה לענות על הטיעונים האלו.

אנאכרוניזם

אני חושב שהנהלת האיגוד כן עושה מה שחשוב, לא תמיד לשביעות רצון כולם, אף אחד לא מושלם. למשל הנה ראיון שערכתי עם רימון לוי בשביל קריקטור ובו חצי מהזמן הוא העדיף לדבר על מה לא נעשה, אז תוכלו להבין שאם אתם מצטרפים אתם גם מחויבים להזיז דברים. יעל טלמור הפיקה וצילמה:

שאלת המחיר

יש את הצד שמציגה שרון ולעומתה דובי קננגיסר, מהצד השני. אני חושב שמאוד עצוב שאנשים לא מבינים מה בעצם מנסה האיגוד הזה לעשות, ואם הדומיינים יקרים באתר הארגון יש כמה מקורות אחרים לקנות מהם דומיינים (שדווקא גורמים לאיגוד האינטרנט הפסדים בדרך התנהגותם). אני חושב שמאוד ראוי שדמי רכישת הדומיינים יממנו פרויקטים לתועלת הציבור, כמו שכל מס על מוצר תרבות צריכה שחוזר לתקן את נזקיו הוא דבר נפלא (דוגמא בולטת משוק אחר לגמרי – מחיר הסיגריות שמגלם את הפרסום נגד העישון. הלוואי שהיה מממן גם את הטיפול בנזקי המחלות בצורה יותר ישירה).

בימינו, דומיין אישי עדיין איננו אוויר לנשימה. זה מוצר מותרות, סמל סטאטוס מסוים. ראוי שמי שרוצה בו מכל סיבה שהיא, יממן גם פרויקטים לשיפור התוכן, קידום חופש המידע וחופש התוכנה, וצמצום הפער הדיגיטאלי. לתשומת לב מצביעי מפלגות סוציאליות-עד-סוציאליסטיות שהכריזו שיש לפרק מבפנים את האיגוד, עוד פרטים פה.

זכות ההצבעה של בעלי הדומיינים

אר יו פאקינג קידינג מי? האם כמויות הקורנפלקס שקניתם בחייכם מעניקים לכם מניות בתלמה/קלוגס/הרדוף/אנאעארף? אין לי משהו יותר אינטיליגנטי להגיד על זה.

זכות החברות וההיבחרות

הנושא הזה נידון בהרחבה בהקמה של עמותת המקור. הפחד היה (בהיסטריה לא מבוטלת) שאנשי "מיקרוסופט ואירגוני רשע אחרים" ירצו לעשות את מה שעשה ויסנר למותג "הירוקים" וינסו להשתלט על העמותה מבפנים, ולכן הופרדו ידידות וחברות בעמותה, כאשר חברות מותנית בכך שהמבקש להיות חבר יוכל להוכיח שפעל למען הקהילה, ידוע באיזה פורום, תרגם מאמרים, כותב ומקדם את הענין בבלוג שלו או אפילו לקח חלק פעיל במסיבת התקנה. המדדים מאוד רדודים, אבל הכוונה היא לסימון מאוד התחלתי.

עם התחלת הפעילות, אחרי כשנתיים-שלוש, גילינו בעיה אחרת – לפי חוק העמותות, באסיפה השנתית חייב להגיע קוורום מסוים, אחוז מינימאלי (נדמה לי 25%) מהחברים חייב לנכוח באסיפה כדי שזו האחרונה תיחשב לאסיפה תקפה ובכלל זה הצגת הדו"ח השנתי שבה והצבעות שיערכו בה. הגענו באחת הישיבות למצב שהגיעו 14 איש מתוך 60 חברים, ועוד כמה אנשים שבאו כדי לראות. האופציה היתה לכנס את האסיפה מחדש ביום אחר, או לשכנע אנשי קהילה מוכרים מהקהל להרשם כחברים, או להרים טלפון לשלושה אנשים ולבקש מהם, אם הם ממילא לא באים להצביע ולהשפיע, שאולי יוותרו על החברות וישונמכו לידידי העמותה, כדי שנוכל להמשיך עם האסיפה. אתם מבינים את האבסורד? כשמדובר בארגון גדול כמו איגוד האינטרנט, קל וחומר שתהיה בעיה אם יש 600 חברים ופחות מ-80 מגיעים לאסיפה השנתית. אם אתם משלמים אתם גם מתכוונים להגיע, אני מקווה. אחרי כל ההתלהמות שרצה בבלוגים, גם אני נרשמתי וגם אני אהיה שם. בהצלחה לנו :-)

עוד פרטים אצל גלילי, ד"ר דרור, קלינגר, בן-ארי ואחרים.

גוגל מתחילה לסטות מהמסלול

גוגל מקלים לנו מאוד על החיים, אבל כשאנחנו מתמכרים למנשק משתמש שאין לו תחרות, לשירות שאין לו גיבוי בנפילה (והיו נפילות, לכן אנחנו יודעים), לאפליקצית ענן שלא מאפשרת לנו לגבות כראוי את המידע שלנו. אני גם לא רואה אותם אף פעם עונים בפורומים של התמיכה של עצמם, לפעמים הפורומים האלו מוצפים בספאם, והסיבה היא שמשתמשי ג'מיל, דוקס ורידר הם לא הלקוחות שלהם. אנחנו אוכלי החינם והלקוחות הם אלו שקונים את שטחי הפרסום.

בטיוטא הפוסט הזה התחיל בתור "גוגל מתחילה לאבד אחיזה", אבל מה שכתבתי נראה יותר ויותר כמו אחיזה מאוד מוצקה. בחיים שלנו, זאת אומרת, אבל לא באידאולוגיה המפורסמת שלהם של "Don't be evil", שם חלק מהעולם כבר מתחיל להסתכל עליהם אחרת.

נתקלתי בסט תשובות שנתן ריי אוזי לקהל במסגרת הוורלד-תור שעושה לו מיקרוסופט, אולי בניסיון ליצוק אותו בתור הפרצוף החדש של מיקרוסופט, עכשיו שבילג עזב את משרת הגיק הראשי (את המופע הישראלי פיספסתי אבל מי שהגיע אמר לי שלא הפסדתי הרבה). אני חייב לציין שאני מסכים איתו על חלק מהדברים, ובראשם שגוגל ווייב מורכב ומהונדס מדי. אני אוהב גאדג'טים, באמת שכן, אבל אני לא חושב שהייתי רוצה מפלץ כזה בתור תחליף למייל, מספיק שכבר עכשיו אני מכור לארגון הנהדר של ג'מיל בתוויות, אבל אני רוצה את המנשק הזה מחוץ לענן, אצלי בבית, מגובה כראוי (עם המטא-דאטה החשוב כל-כך, שלא מצורף כשמורידים POP3), בשליטתי… עצוב אותי לראות ילדים שגוגל מצליחה לסנוור.

אבל הכותרות נערמות די גבוה בחודשים האחרונים: שערוריית תכנון המס של גוגל, בינה מלאכותית להערכת בריחתיות של מוחות (האם היא לוקחת בחשבון את האפקטים של הפאראנויה שהיא-עצמה גורמת?), נפילות ארוכות של ג'ימייל ושל האפפ-אנג'ין, ההרחבה המטרידה של ה"ריגול" אחרי הגולשים דרך האדסנס, ולפני חודשיים נסיון שחלק מפרשים כהולך בכיוון של "לגנוב" את עולם המייל הפשוט והגמיש לעולם של גלים שיגרמו למסנג'רים וטוויטרים להראות כתחביב שפוי ולא מזיק למוח, סריקה של מידע ברשות הציבור ואז הגבלת השימוש בו, הגבלות מוזרות על השימוש באדסנס, זיופים אפשריים במספר ההקלקות של אדסנס ושורת התלונות עוד ארוכה.

היום הזכרתי את הדפדפן עם הסכם המשתמשים הבעייתי. למרות שהבעיה נפתרה היא טופלה בצורה לא משכנעת. אחריו באה הרי מערכת הפעלה שעושה (על הנייר) עוד פחות מאנדרואיד. קרנל שמריץ דפדפן, פחות או יותר, וכל האפליקציות רצות בתוכו, כלומר כל המידע האישי שלכם בענן. בינתיים רק סטולמן, אני ועוד כמה אנשים מודאגים, זה לא האינטרנט החופשי והאישי שהתרגלנו אליו, זה ממשיך להיות מרכז כוח שמעמיק ומתרחב. זה כבר לא אוניברסיטה פה ועיריה שם שנמשכים לחינם כמו זבובים לניאון נאצי, זה כבר כולל מאגרי המידע הציבורי של כמה ממדינות ארה"ב ואולי יום אחד את ארכיוני מדינתינו חסרי התקציב. זה מדאיג… אבל זה לא עובר בשתיקה. משרד המשפטים האמריקני התחיל לחקור את גוגל כמו את מיקרוסופט בשעתה, והנושא הראשון הוא הדיל המסריח (ועכשיו אולי גם לא כשר) שהשיגו עו"דיה על גוגל ספרים.

הדבר האחרון ששבר אותי זה כשראיתי אותם מתחילים עם שקרים לבנים ולהאמין לשקרים של עצמם. אלו שיטות שלקוחות ישירות מרדמונד. אני מדבר על החור החדש שקרעו להם כלבי השמירה של הצרכנים, כשלקחו את מצגת "אנחנו לא מונופול" שלהם והוסיפו תיקונים על כל השקפים, חלקם מתלהמים אבל רובם בצדק. התגובה הרשמית לא אחרה לבוא, והיתה קצרה, לאקונית, והתעלמה לחלוטין מכל סעיפי הביקורת. בעע…

אני חייב לציין שמוזר לי אבל אני מרגיש מעין הקלה מוזרה כשאני קורא שגרסת הווב של מיקרוסופט אופיס 2010 תפתח חינם. זה טוב לתחרות, לפחות יהיה עוד אופיס ענני שיתמוך בעברית. יהיה נחמד לראות את מיקרוסופט עושים מאמץ להיות האנדרדוג המתחנף שמזנב באפל וגוגל, יהיה אפילו יותר נחמד אם עולם התוכנה החופשית יצליח להתברג לשלישיה הפותחת עם פיתוחים משם עצמו. אני למשל אשמח מאוד להתקין לי על השרת גרסה וובית של אופן-אופיס ושלום על ישראל. אני אפילו יותר אשמח אם יהיה איזה כלי וובי לדואל עם טעם עיצובי בכיוון ראונדקיוב שיממש קונספטים של ג'ימייל כמו Sup ויתמוך ביוניקוד וכתיבה משמאל לימין.

כאמור ההתמכרות למנשק המשתמש הגאוני משמעותה שאנחנו לא יכולים לעזוב אותם בלי לוותר על משהו, וזה נקרא Vendor lock-in, אחד הדברים שתוכנה חופשית היתה אמורה למנוע, ונשאלת השאלה כמה אתה מוכן לוותר עכשיו. מה הוא הקו האדום שבו אומר די? אינני יודע בבירור בעצמי, אני כבר מרגיש מזמן כצפרדע בסיר מתחמם, רק שכידוע, צפרדע אמיתית קופצת מהסיר ולא נשארת להתבשל בו. לכם יש קו אדום?

ונסיים עם חיוך, "שיר הגוגל" של אלתרמן:

מיתוג עצמי

כמה מילים שהתחילו בתשובה לפוסט של מרגוליס, שהוא בתורו חלק מרב שיח בלוגוספירי שהגיע אל שחר, דובי ואחרים (מי פותח בלוגדיבייט?), וכרגיל יש שתי סיבות שאגרור את התשובה לכאן: האורך והעובדה שבלוגלי עדיין לא התקינו את התוסף להרשמה לתגובות של וורדפרס-מו. תוך שאני עונה כאן, גיליתי שהזמינות הבעייתית של בלוגלי ואולי סיבות אחרות, גרמו למרגוליס כמו רבים אחרים לעזוב את בלוגלי, והפוסט אליו אני עונה עכשיו שוכן כאן, ואפשר להרשם לתגובות, עכשיו רק נותר לי לברר למה לכל הרוחות טראבקים לא נוצרים אצלי כבר חודשים :(

לשאלה אם ההגירה של אנשים מבלוגלי לבלוג פרטי היא דבר טוב או רע אולי אתייחס בפוסט עתידי אחר (כשאחליט בעצמי על דעתי בנושא :-) ).

אז מברוק, מרגוליס! כאמור, מצטער על העיכוב בתשובה. זכרתי שהשתתפתי בדיון הזה ורציתי לחזור אליו אבל לא זכרתי איפה הוא קרה!

לענינינו, אם אתמצת במילותי – אומר מרגוליס שמיתוג היא מילה מעולם המסחר ולכן היא מעצבנת אותם כשהיא בשימוש בינאישי. אני מסכים אבל אני יותר סלחן, כי אני חושב עליה במנעד שימוש יותר רחב. ההגדרה המילונית מדברת על מילה או מוטו או סמל שמבדל חברה או יצרן או קמפיין, אבל אני שאלתי הגדרה גיקית/פסיכולוגית של (אם אינני טועה) סת' גודין: מיתוג זה כמו pointer בתכנות. אתה רוצה שכשאנשים יחשבו X, אתה תהיה השם הראשון שיעלה להם בראש.

זה יכול להיות "פרטיות ברשת -> יהונתן קלינגר" או "כנס בומבאסטי -> פלי הנמר". אבל גם ברמה החברתית הקרובה. למשל בחוג החברים שלי אני הכתובת לשאלות על בישול, חבר אחר בחבורה הוא הכתובת לשאלות על ויסקי (למרות ששנינו מסכימים שגם אני ועוד חבר שלישי מבינים בנושא במידה דומה), וחבר אחר נתפס בתור "הכתובת למסעדות" למרות שמשום מה כבר שנתיים ההמלצות שלו לא מוצלחות. אבל המותג נדבק.

האם המיתוג הזה נעשה בכוונה? בתת מודע? קרה מעצמו אבל עם קצת עידוד? מה זה משנה, הפואנטה שתיוג הוא משהו טבעי שאנשים עושים. מתייגים אותך גם כשלא תרצה, אז עדיף שתעזור להם אולי עם יד מכוונת? אז ענה לי מרגוליס:

אני אומר שוב, אין לי ויכוח איתך על כך שבהתנהלות היומיומית שלנו אנחנו עושים דברים כגון אלה. אגיד אף יותר מזה – אני מאמין שהפרקטיקות השיווקיות הן בסופו של דבר מתן שמות לפרקטיקות אנושיות שלרוב הן לא מודעות.
אבל יש לי הסתייגות מהשפה ומההשתלטות של עולם מונחי עסקי על החיים. שימוש במונחים כאלה מציב הכל בפרספקטיבה אחרת (ומעוותת).

אז ככה… לגבי "הפרקטיקות השיווקיות הן בסופו של דבר מתן שמות לפרקטיקות אנושיות" – לא, זה אפילו פשוט יותר. אני ארחיק ואומר שהפרקטיקות השיווקיות הן טפיל תחמן שבא לנצל את חולשות הקוגניציה האנושית, הליבידו, וכל כלי פסיכולוגי שהצליחו אנשי השיווק לעשות בו שימוש. לפעמים מנוצל לדברים טובים, לפעמים לאגואיסטיים, אבל תמיד במניפולציות "לא טבעיות", וזו האסוציאציה למילים כמו "שיווק" שמפריעה לאנשים כמוני וכמוך, כי אנחנו ישר חושבים על הקונוטציה של מסחר קפיטליסטי חסר מעצורים ותרבות צריכה במובנה השלילי.

אבל מיתוג, לפחות המילה בעברית, משמעותה מקיפה יותר מאשר עולם המסחר, היא מדברת על הנסיון לשלוט בצורה שאנשים יתייגו מושגים ואנשים – בערך מה שפעם קראו "לשים אותו במגירה של" או "לפתח דיעה קדומה על", "לשים בשבלונה" וכולי. מיתוג עצמי פירושו לבקש, לכוון או לתמרן אנשים לתייג אותך בצורה שאתה מעדיף. זה נעשה במכוון למטרות רווח כלכלי, פוליטי, חברתי/מיני וכולי, ופשוט מתכוון למה שאדם עושה במודע כדי שישימו אליו לב בצורה והעוצמה שהוא רוצה.

האם אפשר לבקש מאנשים לתייג אותך כך ולא אחרת? כמובן, אבל זה לא תמיד יעבוד. (לצערי אני גם ממותג בתור טכנאי המחשבים במשפחה, מיתוג אחד שאני מוותר עליו בשמחה…)

האם אפשר לכוון אותם? כן, פשוט השארו ביושרה והיו טובים במה שאתם שואפים להיות, ותנו לדעתם של אחרים עליכם להשתנות. קצת נאיבי, אבל יותר אמיתי בעיני. זה מה שאני מנסה לעשות בחיי.

האם אפשר לתמרן אנשים ?אין ספק, אחרת לא היו עולם הפרסום והשיווק קיימים…

אבל יש כאן מוסר השכל כפול – הכי קל לתמרן אנשים בצורות תת מודעות, אבל מכאן יוצא שגם איך שחברים רואים אותנו תלוי בהמון דברים שאין לנו ממש שליטה עליהם – המקומות שבהם אנחנו פוגשים אחד את השני, מה שלבשנו באותו היום, מצב הרוח של האנשים באזור וספציפית מצב הרוח של השופט אותנו, וכמובן דברים בקול, באינטונציה ושפת הגוף שלנו וכולי.

וכאן אנחנו מכניסים את עצמנו לחרדה – אנחנו מודעים יותר להשפעה הזו על אחרים אבל אנחנו מנסים לרמות את עצמנו שאנחנו יכולים לשלוט בזה בצורה אבסולוטית. זה מוזן גם מהחרדה שלנו מהעולם המודרני ויכולתינו לעמוד בציפיות שלו. אני תוהה אם זה מה שגורם לאנשים מסוימים לבנות לעצמם תדמית בעזרת כתיבה של בלוג אנונימי :-P

תוך כדי הכתיבה נתקלתי בהרצאה פה משמאל. אחרי כל מה שכתבתי היא מחברת את מה שכתבתי לנושא הרדיפה אחרי ההצלחה, הפחד מכישלון ואיבוד שליטה בתדמית שתיארתי במשפט הקודם, הבעיה של תדמית עצמית בחברה הליבראלית המודרנית, והסתירה הבסיסית בין התקווה לחיות בעולם של צדק ומריטוקרטיה לבין… ובכן, העולם האמיתי.

אגב, שמחתי לגלות שTED מאפשרים אימבוד של הרצאות עם הכתוביות סוף סוף :)