ראיתי שלשום את "הנפטרים". תורגם בטעות לעברית כ"השתולים". בעברית "הנפטרים" עובד אפילו יותר טוב כי יש כאן משחק מילים יפה. אין לי הרבה יותר מזה להגיד על הסרט. סיפור משטרה נגד מאפיה. כמה פושעים הם רעים לחלוטין, כמה שוטרים הם טובים לחלוטין, שלוש-ארבע דמויות מתנדנדות באמצע אבל לא ממש משתנות לאורך הסיפור, מה שנקרא "דמויות שטוחות" בפי המורים לספרות. אין את קצב האש של טרנטינו, אין את האבסורד הממוסס מצחוק או הטוויסטים הפרועים של גאי ריצ'י, אין מכות כמו אצל ג'קי צ'אן ואין את עומק העלילה של "הכבוד של פריצי", "הסנדק" וסרטי מאפיה אחרים. אולי זה האירים הקרים כדג נגד החמימות האיטלקית?
יש זוויות צילום פומפוזיות, ובשביל להעלות טיפה את הרייטינג יש את ליאונארדו רפאלי-דיקאפריו (קודוס לפנגווין) ואת ג'ק ניקולסון. אני מצטער אבל אין כאן "בפנוכו". לסקורסזה מגיע אוסקר על סרטים אחרים, פחות על זה. נראה לי שהצביעו בגלל הלא נעים. הקהל עכשיו מפחד לנסוע לבוסטון, כל כך הרבה יותר מרגיע לראות איך פותרים בעיות בנווה חמציצים:
להמשיך לקרוא הבעיה נפתרת כשהבעיה נפטרת