אלהורות, פרק ב'

לפני שנתיים וחצי כתבתי פוסט על אלהורות (אז עוד לא מצאתי לזה שם מסכם במילה אחת, אבל לאחרונה מישהו הוסיף לי את זה שם בתגובות). לא חשבתי להוסיף פרק המשך, אבל כיון שהשתנו נסיבות חיי, וכיון שלפני כמה חודשים גם פנתה אלי בנושא אדמית פרא (מעריב) כדי להתראיין לכתבה, אני תוהה אם להשלים את התמונה, איפה אני היום, כמה שנים אחרי.

את המילה "אלהורות" חידשו מתישהוא בחודשים האחרונים איפשהוא בווב הישראלי, אני יודע עליה רק שבועיים מתגובה בבלוג. אני אוהב שהיא קצרה וחסרת מקפים, אבל היא עדיין לא מושלמת. כמו אלכנס (unconference- דקונסטרוקציה של מבנה כנס) היא מזכירה את המונח unschooling שפירושו לימוד אבל דקונסטרוקציה של מוסכמות בית ספריות. כאן הכוונה לא להיות הורה בסגנון היפי כלשהוא אלא אי רצון בלגדל ילדים. במיוחד הכוונה איננה לכאלו שגילו את זה מאוחר מדי אלא לאנשים שישבו וחשבו והחליטו מראש שלא להכנס לזה.

הכתבה במעריב 'סגנון' התפרסמה הבוקר, 27 באוקטובר. גיליתי שלכתבה התראיין גם ניר יניב, שהוא סופר, מוסיקאי, הומוריסט, עורך "חלומות באספמיה" ובכלל אדם מוכשר, שחבל שאני לא נספר איתו ברשימה בגלל אחד הכשרונות האלו 🙂

הכתבה מאוד קיצרה את דברי (אני הרגשתי שאפילו הפכה בטעות כמה מכוונותי, אבל זה מה שיש). בהמשך אביא סריקה של כל הכתבה אם יאשרו לי, כרגע אני מביא כאן את התשובות לשאלות ששאלה אותי אדמית, עם עריכה מינימלית כדי להתאים לבלוג:

1. מתי החלטת לא להביא ילדים ומה היו השיקולים לכך?

אני לא חושב שהיה רגע ספציפי שהחלטתי לא להביא ילדים, אלא יותר משהו כמו תהליך בלתי מורגש של ההבנה שאני שונה כי לא הגעתי מעולם לרגע שבו מחליטים שכן רוצים ילדים. זו לא היתה תגובה למשהו בחיי, זה פשוט לא עלה כנושא למחשבה, עד שזה הפך בגיל מסוים לאייטם חשוב לדיון בדייט הראשון או השני. יש לפעמים משהו מטריד בכך שכשאתה במיעוט ממהרים להגדיר אותך על דרך השלילה. אף אחד לא טורח להגדיר אותך כלא-אספן-בולים או לא-עורך-דין אבל הכותר של "לא-רוצה-ילדים" הפך בשלב מסוים לתג ואף לאות קין, למרות שאני לא חושב שהתכוונתי אי פעם למרד אקטיבי כלשהוא במוסכמות.

כשעלה הנושא לאט לאט בשיחות הבנתי שפשוט מעולם לא ראיתי את עצמי כאבא. לא חשבתי שאהיה טוב בזה, לא חשבתי שזה יהיה לי מענין או מאתגר. שלא תחשבו שאני לא אוהב ילדים, אני "דוד של כבוד" אצל הרבה מחברי שכן הקימו דור המשך, אבל אני פשוט לא מרגיש שזה מסלול שמעניין לי בחיים לטייל בו.

2. איך הסביבה מקבלת את הבחירה שלך? (משפחה, חברים, עבודה)

עם אמי היו לי מעט מאוד שיחות על הנושא, היא מעולם לא לחצה עלי. היתה לי רק שיחה אחת איתה שבה קצת ביזמתי היא היתה מוכנה להודות שקצת חבל לה שלא יהיו ממני נכדים (מה שדי הפתיע אותי כי אני לא ראיתי אצלה אף פעם נטיה או רמיזה לזה).

אני חושב שאין שום דבר פסול בלשבת ולחשוב פנימה, להבין את עצמך (וזה לא מסע שכל אחד טורח או נאלץ לעשותו), ולהגיע למסקנות, אפילו אם הן כל כך נון-קונפורמיסטיות. אני לא מחליט הרבה דברים כ"דווקא", חברי יעידו שאני פשוט לא הייתי אף פעם איש מרכז או נכנע לאופנות. תמיד טרחתי לעצור ולברר דברים בשביל עצמי. ערכים כמו "פטריוטיות" או "חתונה וילדים" הם מאוד קונפורמיסטיים תרבותית, ואני מעדיף להגיע למסקנותי לבד. לפעמים עם הרוב ולפעמים עם המיעוט. במקרה הזה במיעוט, אבל כל מי שהכיר אותי כמה זמן מקבל את זה בהבנה.

3. אילו בעיות המצב הזה מייצר ואילו יתרונות?

בחברה הישראלית ה"פרו ורבו" זה כבר לא ציווי דתי אלא נורמה חברתית שהסוטה ממנה מעורר מבטים. העובדה היא שבמדינות אחרות, אפילו קתוליות כמו איטליה או אורתודוכסיות כמו יוון, הילודה היא שלילית. לישראלי שהחליט לא להביא ילדים אין הרבה יתרונות (אולי מלבד החסכון הכלכלי והפנאי), ויש בהחלט הרבה חסרונות ובראשם דעות הסביבה והקושי במציאת בת זוג.

מאתרי שידוך ישראליים התייאשתי די מהר, ×›×™ אני לא "כריש" ומעט המסרים האישיים שהייתי שולח לרוב לא היו נענים. כאשר אתר "OKCupid" התחיל לצבור משתמשים ישראליים שמחתי לגלות שבכרטיס אפשר לבחור "אוהב ילדים אבל לא מעונין בילדים משלי". ×–×” תיאר אותי מצוין. ביחד עם שאר דעותי על דת וחברה האתר התאים אותי להרבה נשים נון-קונפורמיסטיות. למשל כולן אתאיסטיות (עוד הגדרת שלילה מרגיזה), לפחות מחציתן מכריזות על עצמן דו-מיניות, ומענין שרובן המוחלט עוסק במחשבים ואינטרנט או בספרות (או שניהם). את זוגתי (שבאוגוסט עברתי לגור איתה בדירה חדשה) הכרתי בכלל בעבודה. מחשבים. מוזר, לא? 🙂

(הערה: בכתבה יוצא כאילו שאני אומר שמאתאיסטיות או דו מיניות לא תצא לי ישועה, אבל זו בדיוק הליבראליות שתואמת אותי. התשובה הזו בעצם יותר מתחברת לשאלה 8, למטה)

אבל ×”× ×” החסרון האמיתי – אני לא חיפשתי מעולם סטוצים, אני חיפשתי אהבה ועומק. אני אוהב נשים פתוחות ואמפתיות כמוני, אבל אלו תכונות שלרוב באות יחד עם הרצון להיות אמא. בתקופה מסוימת טיילתי קצת בפורום "נשים שלא רוצות ילדים" בתפוז, כשהבנתי שבאתרי שידוכים יהיו לי חיים קשים. המעטות שעניינו אותי כדייט פוטנציאלי התבררו לרוב כמתבודדות, או בעלות דעות קיצוניות נגד ילדים שקשה ×”×™×” לי לעכל אותן, או שפשוט שנאו את המין הגברי כולו. אחת נשארה לי מאותה התקופה כידידה, והיה מעניין לגלות ששתיים מהאתר התבררו כידידות ותיקות שלי שלא ידעתי שהן "כאלו".

לתקופה ארוכה הייתי די מיואש. הבנתי שהרצון שלי בבת זוג "אימהית" באופיה, אבל שלא רוצה ילדים, הוא כמעט אוקסימורון. היה ברור שאצטרך להתפשר.

4. מה יקרה אם תתחרט בעתיד?

פעם אמרתי "אז אביא ילד בגיל 55, זה כבר קרה לאחרים". רצו החיים והבעיה פתרה את עצמה בדרך אחרת. פגשתי אישה נפלאה אבל גרושה עם ילד. כבר בהתחלה שמתי על השולחן את "הבעיה" ולולא עקשנותה של ש' זה לא היה ממשיך למערכת יחסים בכלל. תקופה ארוכה חשבתי שהחיים יסתדרו איכשהוא במגורים בנפרד, אבל מבחינה רגשית זה הפך לעומס. אחרי הרבה חששות ושיחות וגישושים, ומספר חודשים שבהם ביליתי יותר ימים בדירתה מאשר בביתי, גיליתי שאני ובנה מתחברים בסדר, ואנחנו יכולים לעשות את המעבר למגורים ביחד. מאוד עוזר שא' הוא גם ילד מאוד נבון וסקרן ויש לנו תחומי ענין משותפים ועל מה לדבר. אני לא יודע אם הייתי מסתדר עם ילד אחר באותו האופן. ש' לא רואה את עצמה מביאה עוד ילד לעולם, ולכן גישתי מוזרה אבל לא מפריעה לה. אני מצידי מתרכך עם הזמן ומנסה להיות שם בזוגיות בלי להיות אבא (וזה ממש לא קל).

עד עכשיו ילדים היו ×›×™×£ בביקור אצל חברים, וכשהם מתעייפים או נכנסים מסיבה כלשהיא לטנטרום או משהו, אני הרגשתי רגוע. "הילד הוא לא שלי, אפשר להחזיר אותו להורים כמו DVD לוידאומט אחרי צפיה". עכשיו אני גר עם ילד באותו הבית, וזה לא אותו הדבר. כשאני נאלץ לטפל בעיניני משמעת ו"צומי" – אפשר לברוח לחדר אחר, לגעור או לבחור בדרך יותר סבלנית של "פירוק הפצצה" פסיכולוגי, אבל ×–×” לא משהו שאני × ×”× ×” או מרגיש סיפוק ממנו. אני מגיע אל סיטואציות שבהן אני פחות אוהב את עצמי. אני נתקל ברגעי "הפכתי לאמא/אבא שלי!". ×–×” לא משהו שאי פעם התחשק לי להגיע אליו, אבל אני מקבל שזה חלק מהחיים שלי, אם אני רוצה גם להנות מהזוגיות שיצרנו.

5. מהי הסיבה שבגללה לדעתך צריך להביא ילדים?

איזו שאלה? המשך הגזע האנושי היא מטרה ראויה בעיני, כמו גם תורשה ומגוון גנטי, ושאר סיבות יוטיליטריות. אני גם מקבל בהחלט שאנשים מרגישים את הצורך הרגשי של גידול ילדים, או את השליחות החברתית/דתית/לאומית או כל סיבה אחרת. אצלי השיקולים האלו פשוט אינם מצביעים באותו הכיוון ברמה האישית.

אגואיסטי? בהחלט! אני מודה. ההחלטה לא להביא ילדים היא אגואיסטית. אבל אני חושב שמכל הסיבות, גם ההחלטה להביא ילדים לעולם היא אגואיסטית למדי וטוב שכך. אם מישהו מרגיש שהבאת ילדים לעולם היא הקרבה אלטרואיסטית כדאי שיבדוק טוב במראה – או שהוא משלה את עצמו, או שהוא עושה את המשגה "הפולני" של חייו. ילד שיגדל בבית שהביא אותו "×›×™ צריך" ולא ×›×™ הוא רצוי, לדעתי יקבל את המסר בצורה לא מודעת ויפנים אותו, והתוצאות יתבטאו בצורה שלילית כלשהיא. אגב, הרבה מחקרים קרימינולוגיים/אנתרופולוגיים לגבי נפילת רמות הפשע לסוגיו בצורה רוחבית ובכל ארה"ב לאורך שנות ×”-90, הראו שלא ×”×™×” קשר לחקיקה או אכיפה משטרתית, אלא אך ורק הכנסת ההפלות לחוק בשנות השבעים. בבת אחת פחתו דראסטית לידות של ילדים להורים שלא רצו אותם. אני חושב שזה אומר הרבה. ×–×” גם מסר לכל מי שמביא ילדים מסיבות לא נכונות, למשל לחץ הורים או כנסיון להציל נישואין – דוגמא איומה בעיני, אבל אפשר לראות עשרות אלפים כאלו בארץ כל שנה. מעניין אם יש סטטיסטיקה אם ×–×” עובד בטווח הרחוק. ההימור שלי הוא שלא.

6. איך המצב הזה משפיע על הרצון להיות בזוגיות? איך בנות זוג מקבלות את זה?

אני לא איש סטוצים, תמיד חיפשתי זוגיות יציבה וארוכה, אז אין קשר לחוסר הענין בגידול ילדים. הרבה נשים לא מקבלות את זה, במיוחד כשעוברים את גיל 28-30 הנושא הוא "שובר עסקה" מוחלט. אני מכיר רק מקרה אחד, חבר שלי שמאז גיל 16 עם אותה החברה כבר כמעט 25 שנה. בשלב די מוקדם הוא הודיע לזוגתו שאינו מעונין בילדים, היא הניחה שכשיבוא היום הוא ישנה את דעתו. ההבנה בגיל מאוחר יותר שזה לא המקרה היתה קשה, אבל בסוף האהבה ניצחה והיא ויתרה על אמהות למען זוגיות. אני לא מקנא בה על הדילמה, ואני מקווה שהיא שלמה עם ההחלטה.

7. האם היה לך מקרה בו עזבה אותך אישה בגלל סירובך להביא ילדים? ספר עליו.

ההבנה שאינני רוצה ילדים ושזו "בעיה" תרבותית התעוררה בזמן שהייתי במערכת זוגית. במקרה זוגתי דאז הייתה חולה במחלה אוטואימונית מאוד לא נעימה והיא העדיפה שלא להביא ילדים לעולם מפחד שהם יאלצו לטפל בה כשמחלתה תתדרדר יום אחד. כשהנושא עלה היה לה דיסונאנס מוזר מאוד, הרי שנינו לא רצינו ילדים, רק מסיבות מאוד שונות. למרות שבסוף נפרדנו על רקע שונה, אני לא יכול שלא לחשוב שענין הילדים לא שיחק שם תפקיד נסתר כלשהוא. לשמחתי היא בסוף פגשה מישהו נפלא ומסיבות שונות היא החליטה בכ"ז ללכת על זה, נולדו להם שתי בנות יפהפיות ונראה שהדאגות הרפואיות קיבלו פרופורציות אחרות.

8. אילו נשים לדעתך יכולות להתאים למודל הזוגי שלך לאור בחירתך?

אני מעולם לא ניסיתי לבנות מודל של מצב משפחתי כדי לרכז את נסיונות החיזור שלי לפי סקטורים, אני מתאר פשוט את החתכים שבהם נתקלתי: ראשית, יש נשים רבות שלא רוצות ילדים. חלקן ממש לא אוהבות ילדים, חלקן כמוני מעדיפות את המינון נמוך וללא אחריות כבדה אישית. לא לכולן זה דגל שהן גאות לנפנף בו בפורומים אינטרנטיים, אבל הן קיימות. שנית, ישנן נשים שנבצר מהן רפואית ללדת ואינן רוצות לאמץ, וכמובן יש אמהות חד הוריות שאין מעוניינות בעוד ילדים, במיוחד אם הילדים כבר בגיל צבא ובמגמת פריחה מהקן. מה שבטוח, מכל הגברים והנשים שהכרתי שאינם מעוניינים בילדים ושהעליתי איתם את הנושא (אני מעריך שמדובר בדגימה לא מייצגת של 30-40 אנשים), נראה שלרב זה לא בא עם אישיות אמפתית שדומה לשלי. מהבחינה הזו לי היתה בעיה יותר קשה למצוא בת זוג, אני מקווה שלאחרים בקהל הזה יש פחות בעיה, במיוחד שהילודה העולמית יורדת ואיתה הישראלית, אני מניח שהבעיה התרבותית הזו תתמסמס גם בתרבות הישראלית, וזוגות ללא ילדים לא יהיו חריגים בנוף.

אם יש לך משהו נוסף להגיד בכתבה שלא נשאל, אתה מוזמן לכתוב פרי סטייל.

הממ… יש לי הרבה מה להגיד מסביב על ×–×” שילודה שלילית ×–×” לא נורא כמו שחושבים ואפילו חשוב, אבל ×–×” כבר לא קשור למערכות יחסים ולעיתון כמו "מעריב" אני בטוח, אלא יותר לענייני אקולוגיה, כלכלה, משברי משאבים וכולי. ×–×” לא מעולם השיקולים האישיים שלי, אלא שיקולים שברור לי שבסוף ישפיעו על שאר העולם. אולי ×–×” נושא לכתבה אחרת? (עוד פירוט בסדרת הקיימות בבלוג שלי)

לבסוף אני מוסיף לינק לרשימה חביבה שמצאתי השבוע בזכות יוסי לוי, על סיבות שבגללן לא כל הרווקים חסרי הילדים חייבים להקים משפחה 🙂

עדכון – לא קיבלתי עדיין אישור לפרסם סריקה של הכתבה בעצמי אבל ניר יניב פרסם, אז ×”× ×” עמוד ראשון ועמוד שני. ×”× ×” פוסט קודם שלו בנושא.

משפטיים וחצי על חיכוכים עם "הויקיפדיה"

לחנן כהן היה ריב קצר (ופחות כואב משלי) עם ויקפדנים ולאחרונה הוא מחפש את הפשרה שתתאים לו. אני רוצה רק להעיר על המסקנה שהיתה לו בעידנא דריתחא:

אני גוזר גזירה שווה ומחליט שאין טעם לריב עם וויקיפדיה. יעברו כמה שנים והם כבר יבינו לבד.

מעכשיו לא איכפת לי מוויקיפדיה.

לי לא הפסיק להיות אכפת מויקיפדיה, ומצד שני לא היתה לי מעולם חשובה מספיק סוגית איכותם האנושית של מפעילי הויקיפדיה איתם התחככתי בזמנו. כואב לי שאני לא יכול לעדכן שם (טכנית וערכית) אבל לא מספיק כדי להרעיש עולמות כמו שהמליצו לי כמה מחברי עמותת ויקימדיה. כל מה שרציתי וקיוויתי היה שמישהו אחר עם הסטוריה ורספקט שם ינקה את האורוות ויחזיר סדר יותר שפוי לכנו. חשוב לי שתהיה ויקיפדיה, חבל לי מאוד ששולטים בה אנטיפתים, אבל לי אין יכולת ופנאי להלחם בבעיה בצורה אמיתית. אני לא כועס או מאוכזב מקהילת הויקיפדים הישראלית כמו שאני מאוכזב מאיכות השיח הישראלי כולו, שדלף גם לשם, זה הכל.

עוד מחשבות על בלוגיות חופשיות בישראל

אחרי הפוסט הקודם על הזעזועים ברשימות, וקריאה חוזרת של התגובות להודעת הצוות על פיזור המשתמשים, או דיונים שהתפתחו מסביב כמו האחד הזה אצל רוני, ובהתחשב בעובדה שמחסור בתקציב ו/או כוח אדם פורר את "שקוף" ומעמיד בסימן שאלה את עתידה של בלוגלי, לא נותר לי אלא להצטער שחופש הביטוי באמת חשוב רק לבני המעמד הבינוני והמעוך בישראל. אנשים שקרועים בין הצורך לתחזק את הפלטפורמות והשופרות החשובים האלו ובין הצורך פשוט להתפרנס.

החוקים בארץ לא מעודדים עוסקים עצמאיים לצערי. את ×–×” אני יודע ממצוקה אישית. אין זכויות בביטוח לאומי (למרות שאני משלם להם אחוזים יותר גבוהים מאשר שכיר), אין יותר מדי גב לגביית חובות, אי אפשר להקים בקלות "תיבת תרומות" כמו פרויקטים פרטיים קטנים ברשת בלי שמס הכנסה יבוא יום אחד וינקנק אותך. לאתרים כמו בלוגלי וכמו רשימות לא נותר אלא למכור את האתר (ולקוות שהקונה לא יבגוד במשתמשים), או לקחת כסף מהמשתמשים על פיצ'רים מיוחדים שיסבסדו שכירת תחזוקה לכולם, או להכניס פרסומות… וגם אז לא ברור שכמות העבודה מצדיקה את ×–×” בשוק הישראלי הקטן, ×–×” לא שמדובר במאות אלפי המשתמשים של wordpress.com ומצד שני, הבלוגיות האלו בחו"ל כל כך גדולות, שלא ממש משתלם להן להשקיע בהתגמשות לטובת משתמשים בשפות משונות שכותבות הפוך. לכן בארץ קיימות רק בלוגיות של מתנדבים, בלוגיות ממוסחרות (יש שיאמרו "עד זרא") שמתנות ומגבילות תכנים או חונקות בפרסומות, או בלוגיות מפסידות שמשמשות לציד צרכנים מסוג כלשהוא.

הסיבות לכך שקמו הבלוגיות החופשיות בניהול מתנדבים, היו אכזבה ממשהו. הפלטפורמות האחרות היו בעיקר המוניות מדי או ממושטרות מדי. מהתרשמתי התדמית הרווחת היא ש"רשימות" מנסה לרכז קהל יוצרים והוגים איכותיים (וכבר קראו להם אליטיסטיים לא פעם), ושבלוגלי בא לתת מענה להגנה על אנונימיות וחופש הדיבור (וקצת אולי גם חופש מפקאצות ותופעות אחרות). הפחד שלי שאם אחד מהם מתפרק (ורשימות פחות או יותר באמת מתפרק) אז ילך משהו חשוב לאיבוד. יהיו אנשים שהאכזבה או היאוש יגרמו להם לוותר על הכתיבה מהסוג הזה, תכנים מעניינים אולי לא יועברו למקום אחר ויאבדו, אנשים שיעברו לבלוג אחר יאבדו את הראנקינג בגוגל ובעיקר את הלינקים הנכנסים וזה יכול לדלל את מספר המבקרים שיגלו את הבלוג שלהם, אולי ממש ישתיק את זרם התגובות והפעילות.

יש גם את ענין האופי של הבלוג שמושפע מסביבתו וסוג הקהל. פעם קצת זלזלתי בזה, אבל היום ברור לי לגמרי, שיש אנשים שלא יגיעו לבלוג שלך אם אתה לא חלק מבלוגיה. בלי שיש לי סטטיסטיקות על כמות ואופי התגובות הממוצעת שמקבל בלוג בקפה דה-מרקר או רשימות בניגוד לבלוגים עצמאיים, אני מתרשם שיש אנשים שזה משפיע להם על הדחף לכתוב ועל אופי התכנים, לטוב ולרע. בקיצור, יש סיבות להכריז על שמורות טבע, ויש סיבה להכריז כאן, לדעתי, על שמורות תוכן, או שמורות קהילה, תלוי איך תרצו להסתכל על זה.

איכשהוא בארה"ב לערכים יש עדיין מקום על המפה. ארגונים ועמותות שמאפשרות חופש דיבור ושיח דמוקרטי, מצליחים לגייס תרומות נאות במליוני דולרים (אני יכול לחשוב למשל על קרן ויקימדיה וקרן אור השמש בתור שתיים שקופצות לי אוטומטית לראש). חלק מהמימון הגדול מגיע גם מגורמים מסחריים ולא תמורת פרסום בולט או משהו (כמובן שאם יש לך סטאטוס מתאים בארץ, תרומות כאלו היו אפילו משתלמות מבחינת מסים). האם אין אף מממן שיקח ויאמץ את בלוגלי ורשימות בלי לדרוש להרוויח ישירות? אין לי מושג לאילו ספונסורים פנו עד היום מפעילי רשימות, אבל הנה רעיונות:

* איגוד האינטרנט – אני יודע שכרגע ענין איגוד האינטרנט נמצא בנקודה רגישה אצל רבים, אבל אני רואה את ×–×” בדיוק בתור אחד התפקידים של הגוף ×”×–×”: לדאוג שחופש הדיבור והשימוש באינטרנט בארץ ישמר, ואני אישית הייתי שמח לראות אותם תורמים את הברזל, ההוסטינג ואולי שעות האדם כדי לדאוג שבלוגלי ו"רשימות" יוכלו להשאר מעל המים ולשגשג גם בעיתות משבר. זו גם תשובתי לכל מי שביקר את עתודות המזומנים של האיגוד או את מחירי הדומיינים. ×–×” המחיר של יצירת גוף עמיד לזעזועים מסחריים שיוכל להחזיק פרויקטים חברתיים חשובים שאסור להם להעלם בגלל שהשוק איטי בשנה מסוימת או שמתנדבים נאלצים לחפש הכנסה פתאום.

* עמותת ניהול שתקבל מימון ותרומות מחברות כמו גוגל ישראל, מיקרוסופט ישראל, משרד התרבות, מי שלא יהיה, אבל העיקר שישאר נאמן לנייטרליות. הבעיה היא למצוא אנשי עסקים ישראליים שיהיו מוכנים לזה וצוות שמוכן להכנס לכאב הראש של הקמה וניהול של עמותה. לא רואה את זה קורה לצערי.

* נדבן כלשהוא שמוכן לממן מכיסו את התחזוקה כדי שחופש הדיבור וכתיבה איכותית בארץ יישמרו.

* חברה כלשהיא שיכולה להתפרנס מפיתוח שירותים ומוצרי תשתית משלימים, וכמו אוטומטטיק לממן את הבלוגיה ללא פרסות ותנאים, בתור פלאטפורמת הניסוי והלמידה שלה, אולי אפילו בשיתוף עם אוטומאטטיק, באותה הצורה שמפתחי דרופל בישראל שמחו לממן ולהקים לו את האתר המקומי הקהילתי החופשי במקביל לזה העולמי. זה טוב לפרויקט התוכנה החופשית, זה טוב ליחסי הציבור וקידום המכירות של הספונסר, זה טוב לנפש המנהלים, זה טוב לקהילה שנהנית מזה ואני באמת ובתמים חושב שזה גם חשוב לשיח הפוליטי והתרבות הישראלית שזה ימשיך להתקיים. אני הייתי מת להיות במקום הזה שאוכל לאמץ ככה פרויקט כזה, אבל אין לי תכנונים להכנס לעסק מהסוג הזה, וגם לא תקציב.

אם מישהו יכול להעלות על דעתו פתרונות, אולי פתרון או מודל שלא חשבו עליו ברשימות או בבלוגלי, אני פותח כאן את הענין לדיון. כמובן אם יש לכם רעיון למישהו שיש לו את האמצעים והאינטרס לאמץ אותם, אולי אפשר לקשר…

קיימות מול קנאות – בחברה, בניהול יחסי חוץ ובדמוקרטיה

כשיודעים שמגיע אסון אבל לא מונעים אותו, ככל שמחכים, כך גדל המחיר של ההתכוננות אליו. זה אנחנו מכירים מהחיים האישיים, את זה אנחנו גם יודעים היום לחשב כלכלית.

new pictures and reports of multiple deaths in Tehran #iranelectionכשמדובר על אסונות חברתיים, אנחנו לא נוטים לעשות את החישוב הזה. הרבה במדינה שלנו חושבים משום מה שאם נחכה, העניינים ירגעו. עם הדוסים (החייזרים בשחור שיורקים על חילוניות ברחובות מסוימים, מרביצים לנהגי טקסי ערביים, מולקים עמלקים ושורפים פחים) וגם עם החמאס (סוג אחר של קנאה דתית-לאומנית), ההתדרדרות מאוד ברורה. כמו שאומר אחד מהמרחיבים את חוק מרפי: אם נניח לדברים, הם יתדרדרו מרע ליותר גרוע (מן הפח אל הפחת?) אבל אף אחד לא טורח להפנים את זה. אם היו עושים שלום מסודר עם ירדן ונותנים עצמאות לפלסטינים בשנות ה-70, אולי לא היינו צריכים לדבר על חלוקת ירושלים ופינוי התנחלויות. אם היו מגלים יותר קשיחות ועקביות לגבי החברה בישראל (כן לפלוראליזם ולא לליברליזם רב-תרבותי מוגזם) לא היו לנו שסעים עמוקים כאלו בחברה הישראלית ובהגדרות סותרות של יהדות וישראליות.

אתמול בשיחה הזכרתי שדמוקרטיה היא מערכת שלטון מאוד לא יציבה, אבל בגלל כל יתרונותיה על שאר הזבל שבחוץ כאלטרנטיבה, חייבים להלחם עליה כל הזמן כדי להשאיר אותה במקום, ×–×” משחק שיווי משקל עדין ומתמשך בין אדם לשלטון, ולצערי הוא אינו מתקיים אם עוזבים אותו לנפשו, הוא מצליח רק אם משקיעים רצון ומשאבים לשמור אותו מאוזן. קראתם אותי נכון – דמוקרטיה איננה שיטת שלטון בת קיימא, היא דורשת המון אנרגיה. אבל כמו שאמר צ'רצ'יל, ×–×” ×”×›×™ טוב שניסו בינתיים.

רוצים להשתתף בניסוי? אני בהחלט מרגיש חייב, אבל אין לי מספיק פנאי לעשות את זה כל הזמן. אני מרגיש שאוזל לנו הדם מהקמפיין נגד המאגר הביומטרי, ויש עוד חוקים מסוכנים בדרך. אנחנו צריכים אנשים, גימיקים, ג'ינגלים, סיסמאות, סטיקרים, טורי דיעה ומאמרים שיעוררו את העם נגד החוק, כי המחיר של שקט בדעת הקהל יהיה מאוד יקר כשנגיע לסוף הפגרה והחוק יעבור. אני פונה כאן שוב לקהל הרחב ולחברים שלהם, אם יש לכם קצת פנאי לאורך השבוע ובא לכם להצטרף למאבק על מעט אופיה הדמוקרטי של המדינה שלנו, יש את מטה המאבק בחוק הביומטרי (ועוד מטרות נהדרות בעד הדמוקרטיה), ואני קורא לכם להזכר שדמוקרטיה צריכה להיות ערך תרבות ולא רק זריקת פתק לקלפי פעם ב3 שנים בממוצע.

על קהילות

במסגרת הדיבורים על קיימות, דיברתי כאן על החשיבות של קהילות כדי לבנות חזרה יציבות חברתית. זוהי גם אחת התפיסות המרכזיות של פרמקאלצ'ר (תרבות עד? יש למישהו תרגום יותר טוב?). למעשה אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מההצלחה ההיסטרית של רשתות חברתיות ברשת, ×–×” שהמין האנושי מתגעגע לחיים השבטיים המסורתיים בהם התפתחו החושים והקוגניציה שלו במשך מליוני שנים. בפוסט הקודם בסדרה הזכרתי גם שוב את ההרצאה של קליי שירקי, בה הוא מתאר את השוק התרבותי שעברו האנגלים בתהליך האורבניזציה – מרוב דיכאון, הוא מספר, הם זחלו למשך שני דורות לתוך בקבוקי ×’'ין. אבד להם משהו מהשבטיות והחברה אליה הם היו רגילים.

תופעה דומה אנחנו רואים בארץ בין האתיופים, שנאלצו לעבור מחברה שבטית, כפרית, עם ערבות הדדית ושבה הילדים גדלים ומחונכים ע"י כל הכפר. אנשים שרגילים לסמוך הרבה על עצמם למחייתם וקצת על שיתוף הפעולה של אחרים, הגיעו למדינה שבה אינך יכול להסתדר לבד, אתה חייב את עזרתם של פקידים ומוכרים, נותני שירות ובעלי מקצועות מאוד ספציפיים עליהם אתה מסתמך מאוד. אנחנו רגילים לזה אבל לא האתיופים, וזה משאיר אותם קצת אבודים כשהם צריכים לרוץ ולבקש עזרה מעוד ועוד אנשים שאינם מכירים, לא גדלו איתם בכפר או בכפר השכן, ולא יודעים אם אפשר לסמוך עליהם.

אנחנו, לעומתם, לא יודעים בכלל מה הם חיים בשבט. רובנו חיים חיים מאוד אינדיבידואליסטיים מצד אחד, אבל לצורך כך מסתמכים על המון מוסדות ועסקים ואנשים שיהיו שם כשנצטרך אותם. אבל מה עם קהילה? מתי אנחנו קמים אי פעם להקים משהו ביחד, או להתאסף להפגין נגד תופעה מטרידה? אני לא יודע מה איתכם, אבל אני הייתי בחיי בכמה כנסים פוליטיים והפגנות, הרבה מחברי היו מקסימום באחת או שתיים, וחלקם באף אחת. יש אנשים שיצאו מאוד מגובשים מהשירות הצבאי ונשארו חברים לחיים ויש כאלו שלא מצליחים לשמור על חברים בודדים. אנחנו סומכים על כל מיני רשויות שיקחו את הדברים לידיים, אבל לא מנסים לקום ולקחת את הדברים לידיים בעצמנו. "אין לנו פנאי", אנחנו משכנעים את עצמנו, "חייבים לרוץ ולעשות כסף בשביל לסגור את החודש". אבל אין לנו מושג מה אנחנו מפסידים ברמה הלאומית, ויותר מזה, מה אנחנו מפסידים ברמה האישית. כמו שהזכרתי כאן לפני כמה זמן, קהילה וחיי שבט הם מרכיב חשוב בהתפתחות הרגשית שלנו.

למעשה על זה גם מדבר סת' גודין כשהוא מרצה על שבטים מקוונים.

לחבר את זה לכאן ועכשיו, הנה דורון מתוסכל מזה שהוא פועל ללא שבט במאבק נגד המאגר הביומטרי. אני בתסכול הזה איתו.

אובאמה שולח את אישתו לגייס את הציבור בקהילות המקומיות ולדבר על חשיבות החינוך. הוא איש שיודע למה ואיך לארגן מתנדבים וקהילות, והוא הורה על בניית כלים ואתרי רשת כדי לעזור למארגני קהילות לארגן. למרות שעד היום הוא עשה את זה ברמת שכונות וערים, אני מקווה בשביל ארצות הברית שהוא יצליח לעשות את זה ברמת מדינה, כי את השינויים שצריך לעשות בארה"ב ובעולם צריך לעשות מבפנים. אני לא מאמין ש"היד הנעלמה" וגם לא רגולציות גלויות, יצליחו להוריד את מספר הרצים לצרוך בצורה בזבזנית. זה רק שינוי שיכול לבוא מהגדרה מחדש של מה טוב ורע בחיים, ולהוריד את האמריקנים מהכיף המפנק של תרבות צריכה מוקצנת ואפאתיות לסובב אותם.

והאמת, לפני שאר האנושות – עם ישראל, האמריקנים ושאר העולם הראשון… כולנו צריכים לעבוד סדנאות גיבוש, אבל לא כאלו בהזמנה מבחוץ (מלחמות, אסונות טבע), אלא מיוזמתינו.

אסיים בהפצצה קלה של הרצאות משבט TED. אחרי חודשים של צפיה לא מאורגנת, הורדתי את רוב הארכיון שלהם באיכות גבוהה ואני יושב מדי פעם וצופה בו בשקיקה לפי הסדר (אני עכשיו באזור האות D), אז הנה כמה הרצאות בזק שוות, אני מתנצל אם נתתי כבר לינקים לחלקן בעבר:

  • בוני באסלר על קהילות של בקטריות דברניות ודמוקרטיות, ועל כך שאנחנו (בני אדם) לא שווים כלום בלי כל הננובוטים האורגניים האלו.
  • בוב ת'ורמן על חמלה ועל הרגשת ×”"ביחד" שבבסיס הבודהיזם. בוב הוא פרופסור לפילוסופיות בודהיסטיות אינדו-טיבטיות ונזיר טיבטי בעצמו, אם מישהו תהה מאיפה הוא בחר לביתו את השם "אומה".
  • בארי שוורץ מבכה את תופעת הראש הקטן ואובדן החוכמה הבסיסית של אמפתיה לאנשים וחוש למוסר. הוא מראה שבסך הכל לאנשים יש בהחלט חוש אחריותיות ציבורית אני תוהה כמה אפשר להאשים את מערכת החינוך בזה, לדעתי גם כאן, חינוך מבית וברמת הקהילה ×”×™×” צריך לשמר דברים כאלו.
  • על הקושי שלנו להתמודד עם יותר מדי אפשרויות (אולי מסביר את בעית הדמוקרטיה שלנו), וההתמודדות עם שלמות עם ההחלטה בדיעבד, שוב בארי שוורץ. בנושא קרוב ולא קרוב, על קריירות ואורחות חיים לא קלים, שלרוב אנחנו לא מקנאים בהם, ועל השלמות האופטימית למרות ואולי בזכות הקשיים – מייק רו מערוץ דיסקאברי.

"הקלינגר הזה שונא מזרחיים"

עוד לא הצטרפתם לשגעון הקומיקס החדש? 🙂

התחיל בהיתוך, המשיך דרך ליכטש, ערן ורד ואחרים. הציטוט שהבאתי הוא מהבלוג של שוקי.

ויכוח בדף שיחת ערך על חשיבות הופעת הצ"ח הכללת אמצעים ביומטריים בויקיפדיה. אני עצוב מזה שיש בכלל אדיוטים ויקפדנים שמתנגדים בגלל סמנטיקה של "זה עוד לא חוק", כאילו שהחשיבות הציבורית והחברתית של האירוע המתמשך הזה איננה ראויה לציון, ויכול להיות שהעברתו ויישומו ישנו את פני החברה הישראלית. האם האתר השביעי-הכי-פופולארי באינטרנט העברי יכול באמת להרשות לעצמו להתעלם מזה? לשמחתי דוד שי מסכים איתי ומנמק שהערך מאוד ראוי (אתם רואים? אני יודע לפרגן. האיש יודע להפעיל שיקול דעת הגיוני. כשבא לו).

למי שיש הרשאות כתיבה בויקיפדיה, עשו טובה והוסיפו אולי לינקים לדו"חות הבריטיים בנושא, למאבק נגדו במקומות אחרים בעולם, למאמר של קרין ברזילי נהון כסימוכין לציון העובדה שם שאין מדינות דמוקרטיות בעולם עם מאגרים כאלו, וכולי.

אגב, איתרתי כמה מהתמונות שלי מפליקר שהועלו לויקישיתוף והעליתי לשם תמונות משופרות. התמונות מככבות להן עכשיו בויקיפדיה בתור התמונות הרשמיות של הערכים על ביהם, Biham, ברזילי-נהון, ישי, Yishai ושטרית (הציצו בדף השיחה, פרטים מעניינים על הרקע האקדמי שלו).

אני מקווה שלא ירגישו שם שתמונות שאני מעלה בקומונס למעשה משנות את פני הויקיפדיה העברית שעדיין חוסמת אותי. האם אני פוגע בשלטון ×”"חוק" בפעולות חתרניות אלו…?

לבסוף (×›×™ אני חייב לעוף), עמוס שולח לי תזכורת לבאות – פרצות ממשיכות להתגלות במערכות ההצבעות האלקטרוניות בארה"ב. במורד הדרך עוד מחכה לנו חוק להצבעה אלקטרונית שאינני מאמין ביישומו מסיבות שונות (ואפרט בפסט ביום אחר).

בקיצור, אנחנו צריכים להקים EFF ישראלי, ויפה שעה אחת קודם. לי אין פנאי או כסף ליזום את זה, אבל אשמח לסייע למי שיתניע ויוביל.

תוספת – לשונאי פייסבוק, נפתח פורום אנטימאגרביומטרי בתפוז.