סקוטלנד 07 – לפעמים חלומות מתגשמים

הפרק הקודם: 06 – פרות ושאר יצורי איים

ספטמבר 18, יום שלישי. בבוקר עלינו על המעבורת. אין הרבה מה לספר.

מלתתת פורט אלן מעלה עשן כל היום וכל הלילה (דקות לפני הזריחה) הזריחה האחרונה שלנו באיילה (עם מגדלור וברקע פורט אלן) המלתתה באור יום, ושרידי מזקקת פורט אלן שלום לחופיה המשוננים של איילה (פורט אלן) המצוף של נמל פורט אלן. להתראות אי! להתראות לגאבולין, הצצה רומנטית אחרונה… סירת דייג על לוך פיין

נסענו צפונה ועברנו שוב בלוכגילפהד. צילמתי קצת בכנסיה, אין מה לספר.

מונטי פייתון בכנסיית לוכגילפהד בכנסיית לוכגילפהד בכנסיית לוכגילפהד - אורגן החלילים הקטן שראיתי בחיי

נסענו בניחותא את הדרך לאובן. עיר יפהפיה אבל גם על זה אין לי ממש מה לספר.

ברחובות אובן נמל אובן, מלון וכל מיני ברחובות אובן פונדק אובן, נוסד 1790. מגיש בירות מיושנות בחבית. מרכז המידע לתיירים שוכן בכנסיה מזקקת אובן, ממול לפונדק הנ''ל

ידענו שב5 בערב כבר הסיכוי קלוש שנמצא משהו פתוח בצורת מזקקת אובן, אבל ניסינו וטוב שכך… כי כאן פגשנו את הקוסם שנתן לנו לטעום מהמאלט הכי טוב בחיינו. על זה יש לי קצת מה לספר.

ברורה 30 שנה. אין עליה

הסיור באובן היה מאוד חביב, הנחה אותו ג'ון מקגרגור, סקוטי מהספרים – גבוה ומאותגר פיגמנטים, עם הליכה זקופה כמעט צבאית, גאווה לאומית ומבטא היילנדז עם קול בס רועם ונעים. את הסיור הוא העביר בצורה מאוד נעימה, וניכר שהוא ממש אוהב להציג את המקום לזרים. אין לנו מושג כמה שנים הוא בתעשיה או אם הוא איש מכירות כל חייו, אבל עלינו הוא התחבב ונראה שהתחבבנו עליו. את ההדרכה הוא העביר מצוין כך שהתאימה גם ל"מתחילים" וגם למשופשפים שכמונו. כמו מורה בית ספר הוא נתן בסופי משפטים הפסקה לראות אם הקהל יודע להשלים ואנחנו כמו תלמידים טובים יודעים תמיד את התשובה. בקטע הזה נזכרנו עוד הרבה פעמים בחיוך בהמשך הטיול. "מספר הזיקוקים לויסקי סקוטי? …שניים! נכון, כאן זה לא אירלנד…"

ג'ון מקגרגור - הוא קוסם הוא קוסם הוא קוסם! ג'ון מקגרגור מסביר לקהל על הזיקוק והקירור ב'תולעת הנחושת' לדוד של אובן יש צוואר

כשנכנסנו לחנות המזקקה גילינו להפתעתנו שלאובן יש "מהדורת מזקקה" יענו פיניש בחבית יין מחוזק. אובן מייצרת בשיא היכולת שלה רק מליון בקבוקים בשנה (שזה מעט מאוד), כולם 14 שנה בלבד, היו מעט מאוד הוצאות של "ענתיקות" של 20 שנה ומעלה, אבל רק בגלל טעויות שמחות של ניהול מלאי לקוי וחביות שהתגלו שכוחות בפינות מחסן. סטוקים כאלו נגמרו תוך שבועות בודדים, אבל לטענתו המזקקה לא מעוניינת בזה. היחידים שעוד מוציאים כאלו מדי פעם הם חברות ביקבוק פרטיות שקונות חביות ו"דוגרות" עליהן כמה שנים עד לביקבוק. גיא ואני הסתקרנו לגבי הדיסטילרז אדישן ושאלנו אם יש טעימות בסוף – "כמובן!" רעם הבאס של מקגרגור – גיא: "אני מכיר ומאוד אוהב את ה14 הרגיל, אבל זו פעם ראשונה ששמעתי שיש לכם גרסת דיסטילר. מה הסיכוי לטעום אולי כוסית?" – "רצונות לפעמים מתגשמים…"

משם נשפכו המטיילים לתוך חדר הטעימות. על השולחן המתין מגש של לואובולים מזוגים מראש אובן 14. בתנועות מיומנות של בארמן ותיק או קוסם שממתיק סוד עם שנינו מאחורי גבם של כל שאר המבקרים, שלף מקגרגור שתי כוסות גלנקיירן ואת הבקבוק המיוחד, רק 24,000 כאלו מופקים בשנה ואחרי שטעמנו החלטנו שגם זה יותר מדי (זה לא היה משחק הפיניש הראשון ולא האחרון שטעמנו בטיול והתאכזבנו). ג'ון המשיך לספר סיפורים ולהלהיב את הקהל, כששאלו אותו אם מים זה טוב או רע להוסיף הוא תפס הודי אקראי מהקהל והודיע לו שהוא עושה עליו ניסוי. -"מהר! קח שלוק ותגיד לי מה הטעמים הראשונים שאתה מרגיש?", ואחרי שהנ"ל עונה, ג'ון לוקח את הכוסית, ובתיאטרליות מישר ידו במקביל לגוף וחופן את הכוסית פונה אחורה ליד מותנו, ומעל הכתף, מגובה של כמעט מטר, הוא מוזג טיפה בודדת של מים מקנקן (הקהל שותק בתדהמה ואנחנו מתמוגגים מהשואו, מצטער שלא צילמתי), מסובב ונותן לו לטעום שוב, והאיש כמובן מוצא טעמים חדשים (גם אני הייתי מדמיין טעמים חדשים תחת לחץ במה, אם הם שם ואם הם לא…)

אחרי שיצאו האנשים מחדר הטעימות לחנות, שאלנו אותו אם יש באמת ויסקי שמשנה את טעמו עד כדי כך עם מים, כי שנינו שותים את הויסקי שלנו נקי, אפילו בחוזק חבית. ג'ון חייך ואמר שייתן לנו הדגמה נוספת, ושלף בקבוק בנרינס (Benrinnes) בן 15 שנה, ששנינו לא הכרנו קודם, ונתן לנו כוסות מים לשטוף את הפה מהטעמים הקודמים. אחרי שטעמנו שוב לפני ואחרי מצאתי באמת שטעם הטבק הודגש, אל קליפות ההדר והאניס נוספו גם פירות יותר חמים ומתוקים ונפתח סט קטן נוסף של טעמים של שוקולד ווניל שלא מאוד בלט לפני כן. – "אתם אוהבים את הפירותיות של ספֵּיי?" – "האמת, אנחנו עכשיו רק לומדים להעריך אותה מחדש. הפייבוריטים שלנו הם הלגאבולין, הארדבג וכמה מההיילנדארים המעושנים" – "אז יש לנו גם כאלו… הברורה הזה למשל." – עיני מצטעפות "כן, שמעתי עליו הרבה. הייתי מת לטעום, אנחנו רק מחפשים באר שמחזיק אותו כדי שאדע על מה מדברים כולם." הוא התחיל לענות אבל מדלפק החנות חתכו אותו וביקשו ממנו לצאת רגע וסלחנו לו, ובינתיים עברנו על חלק מהבקבוקים הנדירים על הקיר שאת רובם המוחלט כמובן לא הכרנו עדיין. ג'ון שוב פרץ לחדר, חצה אותו בשניים וחצי צעדים זקופים ועבר לחדר פנימי אחר ובעוד אנחנו מדברים ביננו יצא שוב, שלף מהשומקום כוסית גלנקיירן בתנועת קוסם ושם אותה על הבר והמשיך להחליף מילה בחנות בחוץ.

נשארתי המום ומלא סימני שאלה מול הכוס כשחזר פנימה אחרי כמה שניות. – "זה… זה…? זה מה שאני חושב שזה?" – וג'ון חייך חיוך של חתול צ'שייר (או אולי חתול היילאנדז?) ואמר רק "תטעם! סלאנטיה וה!((בגאלית, מבוטא בט' מאוד רכה, כמעט צ': סְלַאנְצֶ'ה וָה – לבריאות טובה. סלאנטיה ווֹר – לבריאות מצוינת.))" – נרגש התחלתי למלמל "לא נכון… לא נכון…" וגלגלתי עוד הרבה מים לשטוף את הפה כדי לחוות את האירוע במלואו. ריחרחנו הרבה, גילגלנו בפה, טעמנו עם קדמת הלשון ובאחוריה בראש מוטה, ומלמעלה ומלמטה. גיא לא ידע איפה לשים את עצמו והכריז שלגאבולין ירד למקום שני, ורץ להקליט רשמים. אני מרוב התרגשות שכחתי להקליט אבל אני רק זוכר שהוא היה מעושן בתחכום עוד יותר אלגנטי מלגאבולין, מאוזן בין עשן לפירות, עץ ולימונים עדינים… והמון שכבות של טעמים נפרדים וברורים. למה הרסו את המזקקה למה? למי מכרו את חלקי הדוודים? מי מחזיק את הסוד לויסקי הכי נפלא שכבר לא מיוצר?! שנינו בין נאנחים בהתמוגגות לבין קופצים מתלהבים כמו זוג פקאצות ששמעו שבריטני ספירז באה לבקר בקניון המקומי, וג'ון בעצמו גונב לנו מדי פעם הסנפות מהכוס ונאנח בהנאה כי כנראה שטעימות כאלו הוא לא מחלק כל יום.

בקבוק עולה רק 175 פאונד.

1500 ש"ח והוא היה יכול להיות שלי. המאלט הכי מושלם שבוקבק ובסדרה של 3000 בקבוקים בלבד.

(אני אומר רק 175 פאונד כי ראיתי מזקקות פעילות עם ביקבוק 30 שנה מעניין (אבל לא מגיע לקרסוליים של הברורה הזה) ועליו דופקים מחירים גבוהים פי שתיים ושלוש.)

אמרתי תודה ושאני צריך לישון על זה ושנתראה איתו מחר בבוקר, ומקגרגור רץ להדריך את הסיבוב הבא של המבקרים. לא יכולתי להוציא את זה מהראש. גיא צחק עלי כי התחלתי לחשוב כמו גולום, בחוסר הגיון. מצד אחד זה יקר לשנינו לשים סכום כזה על בקבוק 70cl אבל זה היה כ"כ מושלם, וכ"כ נדיר – פשוט נקרעתי. אין לי מה להגיד. עד עכשיו אני בסרטים של "מה אם"….

אבל לא קניתי אותו. אחרי לילה באחוזת לאנגה (שעליה אספר בפוסט הבא), חזרנו בבוקר (ספט. 19) למזקקה וחלקתי עם ג'ון את גרגורי ליבי. נזכרתי גם לשאול אותו איזה ביקבוק טעמנו ביום האתמול – מסתבר שזה היה ה56.3% (יותר מקובל וכנראה מדויק לזכור ביקבוקים כאלו לפי אחוז האלכוהול מאשר השנה). בתצוגה היו להם עוד בקבוקי Brora 30 אחרים, ולפי מה שטען מקגרגור, קיבלנו גם לטעום מהביקבוק הטוב ביותר. ל52.4% לטענתו יש ריח שהוא קרא לו "ביוטיריק" (Butyric), ושאל אם אני יודע מה זה. מסתבר שזו מילה יפה לריח של קיא של תינוק :-) כשקראתי את הביקורות על הברורה 30 בויסקי מגאזין (ראה לינקים לעיל), זה נראה הפוך, אז אני כבר לא יודע כבר מה טעמנו, אבל זה היה אדיר. אצל ג'ים מארי רק שלושה סינגלים מגיעים לציון 97, אחד מהם הוא ברורה 30 של 56.4%, ומיד אחריו עם 96 נקודות ביקבוק של 56.6%. מעטים בודדים המאלטים שקיבלו את הציונים האלו אצלו ונראה שבצדק.

בין לבין קיבלנו ריחרוח מכוסית שעמדה שם להרחה בלבד של קראגנמור 17. ג'ון כבר העביר אותנו ישר לחדר האחורי לגם טעימה. יש לו טעם מתקתק ופירותי עם טעם מנדרינות בולט אבל מלווה במרירות לא נעימה שהרסה לי. משיחותינו אתמול הבנו עד כמה האיש מבין, ולטענתו טעם כבר למעלה מ500 מאלטים שונים, ושאלנו אותו מה הוא מכיר בסגנון דומה לברורה שטעמנו והוא נתן לנו כוסית שמאוד אהבתי. הרבה פירות עם העשן והתחכום, כל מה שצריך היה שם. לינקווד 26 שנה בביקבוק של Rare Malts, אחד מ6000 בקבוקים, 56.1%. באף רמז לכבול, מאפה וניל, חלמון ביצה, סוכריות ומישמיש בלאדי. בפה מכה קצרה של סוכרית לימון, מחמם את החיך העליון, עץ עדין שנשאר הרבה עם קציפת לימון ואשכולית, וסיום מחמם וארוך עם רמז דקיק למלח ים. מספיק מעניין בשביל לקנות, וכך עשיתי.

סדרת חי-צומח עם שמות שלא הכרנו.

את תשומת ליבנו משכה גם קבוצה גדולה של בקבוקים על הקיר מספייסייד וההיילנדז, שאת שמות רובם לא שמענו, ואת מקצתם גם התקשינו לבטא (אֳאוּכְרוֹייסְק, נוֹקַאנְדוֹ, מָאנוֹכמוֹר, טִינִינִיך, פִּיטִיוֶייך ואחרים). זה נסיון מוצלח של איחוד מראה של דיאג'ו ולכולם היה עיצוב תווית בסגנון דומה עם חיות ופרחים וטיפוגרפיה ייחודית ויפה. בהמשך הסתבר לנו שמייקל ג'אקסון נתן לסדרה את הכינוי Flora and Fauna Collection והשם תפס יפה בתעשיה. מדובר בסדרה של 24 ביקבוקים, כל אחד ממזקקה אחרת, כולם 10-16 שנה. ג'ון ידע לדקלם לנו יפה על האופי של כל אחד מהם ושאלתי אותו מה הפייבוריט שלו ביומיום, מתוחכם ומעניין ולא יקר, וג'ון הצביע על דֶלְיוּאִין (Daleuaine) בן 16 שנים1, וקניתי גם אותו על עיוור, ואני שמח להגיד שהוא הסתבר כבחירה טובה בהמשך.

ג'ון מקגרגור מסביר לנו על המאלטים היותר נדירים שבחנות

המשכנו לדבר איתו על טעימות וגיא קנה את מדריך הויסקי המצוין של ג'אקסון, והסכמנו איתו שלמרות שאלכוהול זה טוב למוח2 אי אפשר לטעום יותר מדי דראמים בישיבה אחת כי כאשר האלכוהול מאלחש את הפה והמוח בערפל אתה לא מבחין בטעמים. שאלנו אותו מה דעתו האישית בענין: "תחשבו על זה כמו ציצים של אשה" – הוא המליץ לפרצופינו השואלים – "אחד זה לא מספיק, ושלושה זה בהחלט מעבר לנורמלי…"

הסיפור גם אצל גיא, ובפוסט הבא: אחוזת לאנגה, שם בילינו את הלילה, ואחריו פוסט על מסע הנופים של גלן קו. קיבלתי משוב שהפוסטים תכופים מדי, אז אני אפרוס אותם קצת…

-------
  1. פרט טריוויה שגיליתי בהמשך – דליואין היו המזקקה הראשונה ב1890 ומשהו שתכננה והתקינה את ארובת הכבשן שלה בצורת הפגודה הנפוצה. לצערינו הפגודה המקורית הזו נשרפה ב1917.[^]
  2. אני רציני! זה בדוק! מיקרוסופט גילו את זה מזמן![^]

כשהארי פגש את סאלי וקנה לה חווה

Carraig Fhada היא החווה של הארי וסאלי אנדרווד על איילה. אני וגיא פחדנו שלא נמצא שם בזמן בית בגלל פסטיבל הג'אז, אבל מצאנו אותם ועוד איזה מקום… שופופו:
קאראיג פהדה, החווה והמגדלור
כן, הבית האחרון על הצ'ופצ'יק של לשון המגדלור של מפרץ פורט אלן בדרום איילה, 3 קילומטר מלגאוולין, כיף של מיקום… (אני לא משלה את עצמי שהם חתכו בעורמה שת שלושת הבתים שמימין לאזור התמונה, זה עדיין מקסים).

זהו. לא רציתי להשוויץ, אבל הייתי חייב. ננחת במוצ"ש באי, נשים את הדברים בחדר, וננסה לתפוס ארוחת ערב או הופעת ג'אז. ההופעות של הפסטיבל מתקיימות במזקקות ואולי גם במחסני החביות עצמם. מעניין מה זה עושה לאקוסטיקה וכמה חזק שם ריח הויסקי. אני אשאיר את זה כתרגיל לקוראים :-)

מחסן 13, מה הלאה?

כמו שכתבתי בעבר, כשעוד לא ידעתי מספיק על סינגל מאלטים, ההמלצות של אנשי המכירות של ג'יימס ריצ'ארדסון בדרך כלל קלעו. כך הרווחתי בחסד את הגלנמוראנג'י טראדישיונל (קאסק) ואת הארדבג 1977 (שמסתבר שהוא כנראה "רק" 13 שנה ולא 25 לפי איילה). הפעם שתאכזבתי משהו. הסלר ת'ירטין לא מימש את ההבטחות של ריחות ים וטעמים מלוחים, הוא הסתבר דווקא כמאוד פירותי ואפילו טיפה מתקתק. חייה מוזרה – לא רעה בכלל אבל יותר פירותית מה שאני מצפה מסינגל בכלל ומגלנמוראנג'י בפרט. אז אני מכין רשימת קניות לחברי הנוסעים מדי פעם לחו"ל כדי לעבות את האוסף. אתם מוזמנים להציע תיקונים והמלצות, ותודה רבה מראש להמשיך לקרוא מחסן 13, מה הלאה?