מדרון חלקלק לאלימות (פוסט סרטונים)

התחלנו תרבותיים כמו הצ'ילאנים,

עכשיו אנחנו כאן. קראו גם את העדות של אסף (מרמיט) לתיאור אישי מבפנים.

קצת מאחורי ספרד שם האלימות התחילה לפני כחודש למרות שהתחיל רגוע.

אני מקווה מאוד שלא נגמור כמו יוון.

(שלושה סרטונים מעוררי מחשבה שנשלחו היום בטוויטר, תודה למיטל על הלינק ליוון ואקטיב-סטילס על הלינק לתל אביב, לא זוכר איפה מצאתי את צ'ילה, את ספרד דגתי לבד מתוך מאות. אשמח אם תמצאו לי עוד מוצלחים לאוסף)

רון חולדון, עולם תחתון

כל פעם שהמחאה מתנרמלת או דועכת או עולה על פסים פחות מתוקשרים, בא אדיוט מהשלטון המקומי או הארצי והופך אותה חזרה לחיה ורלוונטית. השבוע היו אלו שטייניץ (שהודה שלטרכטנברג אין שיניים, ומסרב לפרסם את דו"ח הריכוזיות החמור של משרדו על גרעיני השליטה שחשוב לפרק), חולדאי (ראו בהמשך), וראש עיריית חולון מוטי ששון, שעד השבוע חשבתי שהוא איש חיובי ופוליטיקאי חברתי, עד שראיתי איך הוא משלח את המשטרה במאהל ג'סי כהן, אחד מהמקומות שבהם נאלצים לגור הומלסים אמיתיים.

רון חולדון, עולם תחתון. הקרדיט, אם הבנתי נכון, של אודין שדמי ו/או אלי לוין, קשה לעקוב
"מאהליכם שלי", ©2011 חלק מהזכויות שמורות, אודין שדמי ואלי לוין, אקריליק ופיקסלים על גבי מסך.

רון ימכור לכם סיפורים שהמוחים חוליגאנים שמאיימים על חייו. התקשורת תרוץ להפיץ את שקריו, לא כי הם אמת, אלא כי זה מה שימכור עיתונים – כמו שרואה כל מי שעוקב אחרי המחאה בטוויטר ובפייסבוק במקום בעיתוני האוליגרכים. פשוט תקשיבו לחברים שלי, האנשים שבשטח. הנחש הזה בהתחלה הפתיע את כולנו כשאמר שיחבק את המחאה, אבל אנשים שמכירים אותו מקרוב לא מופתעים ומצביעים עליו כעל אחד מאבות אי הצדק החברתי. העוני שתל אביב דוחקת דרומה לא מטופל בכלים הנכונים שנים, העוצמה שבה נכנסו היסמניקים במאהל "שורץ הסמים והעכברושים" מעולם לא הופעלה בפלורנטין או יפו. להפך, חולדאי מעדיף שתודבק למוחאים תדמית שלילית, כי הוא מטאטא את תל אביב לפנותה לטובת בעלי האמצעים. יותר מ-14 מליארד ש"ח הוא התקציב השנתי של העיר העשירה בארץ, אבל הם לא מושקעים למען הכלל, אלא רק למען עשיריה ותייריה. וחולדאי צריך כבר לשלם בכיסאו ויפה שנה קודם.

אני בד"כ מעמיס לינקים בפוסט כאומר "תרצו לקרוא עוד, תקראו, אבל אתם לא חייבים". ובכן היום אני מבקש מכם שתציצו כי מדובר כאן בבעיות כבדות מנשוא שנוגעות עמוק בחיי כולנו, אז אני אדגיש לכם שוב את הלינקים שאתם חייבים לעצמכם לקרוא.

* עידן לנדו על עיוותי התקשורת, בתגובות אצלו הזכירו את פרויקט שקוף שלא המריא, שהיה אמור להיות תשובה לבעיה הזו.
* רוני גלבפיש על הונאת רון חולדאי את המאהלים.
* דו"ח חמור של הריכוזיות בארץ שחיוני לעבודת טרכטנברג (גם אם אין לה "שיניים") שמשרד האוצר משום מה ערך אך מסרב לפרסם. נשים בצד שפירסומים ממשלתיים צריכים להיות ציבוריים, שקיפות ובלה בלה בלה, הדו"ח מדבר על כמה רחוק מגיעה שליטת האוליגרכיה ואיך היא חונקת את המשק עד כדי נזק עצמי, שמשום מה עדיין כולנו משלמים.

קולות מסופ"ש מבלבל

אין לי הפעם הרבה מה להגיד מלבד כל מה שאני אומר בזמן אמת בטוויטר ולחברים, אני מרכז פה למי שלא עקב אחרי הקולות מהשטח.

היה מאוד מבלבל אתמול אם ללכת להפגין או לא. היתה התקפת טרור, מתו 7 אנשים, לא חלפו 4 שעות ואהוד ברק הכריז על פעולה בעזה (וקרא לה "תג מחיר" בלי להתבלבל!) והפציץ שם, תוך קריאות "Off with their heads!" (כנראה צפה ביותר מדי פרקי "משחקי הכס" לאחרונה, אחרים חושבים שזו אזהרה למוחים ועידוק טוען שברק פשוט החליט שהעזתים הם זומבים). במשך כמעט יממה וחצי לא שמענו פיפס מהנהגת המאבק (השמיניה הסודית או איך שתקראו להם), שמולי מהתאחדות הסטודנטים הכריז שמבטלים, לבסוף סתיו שפיר (הדוברת של השמיניה) הודיעה שנצעד בשקט ולא נקרא סיסמאות, מה שדי הדאיג אותי – זה שוב לשים את "המצב הבטחוני" לפני הבטחון החברתי. ביקשתי שנקיים עצרת בלי מוסיקה, עם דקת דומיה, ואפשר גם לדבר על נפגעי הטרור ונכי צה"ל שהמדינה לא מטפלת בהם, ומשליכה לעזאזל אחרי טיפול מינימאלי ראשוני בלבד מלבד העקשנים שבהם. כך נחזיר את האקטואליה לפסים חברתיים. לא קיבלו.

אז מה עושים? אם נמעד ונגיד משהו נגד ההתקפה בעזה והעובדה שהיא רק גוררת עוד יריות טילים – יגידו שאנחנו מזדהים עם העזתים ואנחנו אנטי ציונים. אם נגנה את הרקטות העזתיות ביותר משני משפטים נודה ששוב פיגוע טרור גנב את הכותרות, ואם לא נזכיר את הטרור ביותר משני משפטים, נחזק את קולות הקוראים לנו לפרק את האוהלים "כי עכשיו יש מצב בטחוני וצריך להתנהג באחריות".

חצי פיד לא יבוא כי לא מפגינים נגד המלחמה. חצי פיד לא יבוא כי כן מפגינים נגד המלחמה. מבולבלת

רוני גלבפיש

שלט ענקי שראיתי לפני שבועיים ברוטשילד אמר שהמדינה סובלת מ"הפרעת קשב וריכוזיות", ומישהו צייץ שזה באמת מוזר שממשלה שלמה עוזבת הכל כשיש הפצצה על עזה, כאילו שאי אפשר לטפל בשני דברים בו-זמנית. חוצפה מצידינו לדרוש את המשך הטיפול? חוצפה מצידם לדרוש שנתקפל!

the #J14 protest should not be ABOUT the Gaza attacks, but it should continue DESPITE it, even if MKs claim otherwise

אני בעצמי

הבקשה מפעילי השמאל הרדיקלי, בקשה ולא דרישה ולא סתימת פיות ולא נעליים.
הבקשה היתה שיכבדו את הצעדה ללא צעקות, משרוקיות או מגאפונים. שבעצם הפגנה חברתית עכשיו יש מסר מספיק חזק. ואלו אותם אנשים שביקשו שמפגינות בשיח ג׳ראח יגיעו ללא גופיות, כי זה פוגע
בפלסטינים. כלומר, לצורך סולידריות עם פל׳ ביקשו משהו חמור ומקומם. לצורך סולידריות עם חברינו מהדרום, אלו שרק לפני שבוע נסענו אליהם כדי להפגין שכם אל שכם, אלו לא ראויים לצעדה שקטה בלי צרחות. פוליטיקה של אלקין וקירשנבאום, פוליטיקה של אצבע בעין. אני מרשה לעצמי להניח שהם אפילו נהנו מכל אלו שביקשו שיכבדו את ההחלטה על מצעד שקט. חוסר סולידריות בוטה במפגיע.

וכן, תזדיינו עם תחושת הצדק שלכם. היה לי מספיק ממנה בשלושים השנים האחרונות. ודוק: זו לא טקטיקה כדי להתחבב על העם הפחות מתקדם. זו מהות, הבנה שאין תקנה לערכים הבסיסיים שהם מתגדרים בהם בעם, ללא העם. עד המחאה כל שהיה להם להציע הוא bds, וכנראה שמסר של סולידריות חברתית לא מספיק מתקדם. בעיקר חשתי צער: היתה עוצמה בהליכה השקטה, בנאומים הקצרים בסוף ובמעגלי השיחה. אם יוציאו עצמם גם מכאן, כל שישאר להם הוא קריאות לחרם בעודם מקפידים על חיג׳אב תקני. הפסד שלהם והפסד של כל המחאה הזו.

גדי שמשון, בטוויטר

דיווחים, ואנשים שניסחו את עצמם טוב ממני:

יגאל סרנה "שקט יורים"

חיים הר-זהב על בטחון אישי

מחאה תחת אש בבאר שבע

צוף בשן: תנו לצה"ל לנצח

ישראל היום מצאו את קרבנות המחאה החברתית ומעלים את שוועתם לבמה הארצית.

אתנחתה קומית:
Team Manuel

אתנחתא מוזיקלית:

ולבסוף, אם עוד לא שמעתם את הרצאתו של פרופ' זליכה, פנו במהרה 100 דקות מזמנכם כדי להתחיל להכיל את קצה הקרחון שהוא חושף פה. חשבתי שאני מבין את הבעיות שלנו, אבל זה תיאור יותר מובנה ומגובה עובדות מכל מה שחשבתי שידעתי.

מטרות המאהל וכמה הצעות לפתרון

התעייפתי מפוליטיקה, אבל להתעלם ממחאת האוהלים, במיוחד אחרי אירועי אתמול אי אפשר. לפני הפוסט אני רוצה לקחת חזרה את התלונה שצייצתי בטוויטר – למה אנשים יוצאים לרחוב כשזה נוגע לכיס שלהם הרבה יותר בקלות והתלהבות מאשר כאשר זה נוגע לגופו וזכויות האדם של האחר? סטרה אותי יונית חזרה למקומי – כי אלו שני סימפטומים של אותה הבעיה. אני מרגיש טמבל ממש, כי כתבתי על זה אצלי בבלוג לא פעם, והנה אפילו אני ברגע של יאוש הצלחתי להסתמא מהנראטיבים של ביבי.

איילת עוז טיילה לה במאהל וניסתה להבין מה המטרות – דירות בזול? מדיניות רווחה בכלל? האם זו מחאה נגד ביבי (אנשי שמאל) או אולי נגד מדיניות כלכלית קפיטליסטית מדי? אולי יש יותר תופסי טרמפ פוליטי מאשר מוחאים אמיתיים במאהל? כרגע לא הצלחתי להבין תשובות. מה שבטוח, גם אם זה לא על רקע פוליטי אלא רקע חברתי רחב או או רקע צרכני צר (או רקע לדסקטופ, קבלו), צריך להבהיר משהו, זה לא מפינוק. יש בעיה אמיתית ברווחה במדינה, לא רק למי שרוצה לחיות בתל אביב מסיבות לייפסטייל אלא פשוט המציאות של חיי מעמד הביניים. כמו כן צריך להזהר מאוד כשמחפשים לזה פתרונות, או שביבי וחבריו ינצלו את זה לרעה, כדי להעביר רפורמות שונות כמו את הפרטת מנהל מקרקעי ישראל שמדגדגת לו כבר כמה שנים.

כעובד הייטק אני מרוויח מעל הממוצע, אולי אפילו הרבה מעל, אבל האם זה מאזן את חשבון הבנק בסוף החודש? לא, זו בערך המשכורת היחידה בשוק שמתאימה ליוקר המחיה. אני לא תמיד גומר את החודש. כשהייתי עצמאי זה היה עוד הרבה יותר גרוע. החוקים, המיסים, התנאים בבט"ל, הכל הולך נגד עצמאים ועסקים קטנים, וייקח לי עוד חודשים ארוכים לשלם את החובות שצברתי בהיותי עצמאי. לצערי אני לא ממליץ.


המחאה בעריכת ערן ורד.

אני שמח לשמוע שאנשי המאהל לא מבזבזים את זמנם. נאספות שם שיחות במעגל, מרצים מגיעים לדבר ולהנחיל רעיונות, וכמו שאמר איתמר שאלתיאל, "יותר מכל, נראה לי שהמחאה הזו יוצרת את דור המנהיגים הבא. הם יושבים בחול, בין האוהלים, מערבבים סינגולריות וסביבתנות, נדל"ן ופוליטיקה". הלוואי.

דרור התחיל לרכז את הסיבות להעליית מחירי השכ"ד והנדל"ן בעמוד אקו-ויקי, אפשר לגזור משם כמה פתרונות אפשריים. לא כולם בטווח של חודשים או אפילו שנה, אבל צריך לבחון שינוי כיוון רציני פה. הנה מה שאני חושב שכדאי לשקול, לדעתי הלא מקצועית לחלוטין:

  1. הגדלה מאסיבית של כיסוי התחבורה הציבורית על חשבון נתיבים פתוחים למכוניות פרטיות וכך לשטח את לוח המשחק בטווח המיידי לתושבי גוש דן והשרון.
  2. הפיכת מערכות התח"צ לחינם (לא, אני לא צוחק)
  3. דיכוי תופעת הדירות הנטושות או המוחזקות ריקות. שינוי החוקים לטובת בניית קומפלקסים להשכרה. תכנון עירוני הגיוני ובר קיימא שיבטל ויהפוך את מגמת הפרבור. בין השאר עידוד בניה לאוכלוסיה מגוונת ולפי עקרונות עירוניות מתחדשת. כשאני רואה שכונות חדשות כמו גבעת בית הכרם בירושלים או פחות או יותר כל שכונה שהיא במודיעין בא לי לגדל שיער כדי שיהיה לי מה לתלוש.
  4. פתרון צווארי הבקבוק הבירוקראטיים, אבל לא בצורה קיצונית של הפרטה ובניה שאינה מתוכננת מספיק. פירוק שליטת הכרישים והאוליגרכים במכרזים ורשיונות.
  5. עידוד פיזור פריפריאלי של התרבות, הבידור והאקדמיה שמושכת אנשים למרכז, אבל יותר מזה – עידוד מקומות התעסוקה. למה אני צריך לנסוע לתל אביב כל יום? למה אין כמעט היצע במשולש אשדוד-רחובות-ראשון לציון? אם יעלו את הארנונה למשרדים בגוש דן ויורידו בפריפריה, אפשר יהיה ליצור איזון. הרי אי אפשר לנתק את יוקר המחיה של דירה ותחבורה, אז צריך לעודד את מי ש"גר רחוק" לא להרגיש שהוא רחוק משום דבר. למאיזה אספקט של תל אביב, חוץ מחוף הים, אי אפשר לייצר אלטרנטיבה בעזרת תכנון נכון קדימה?
  6. מקומות עבודה כמו שלי, אין סיבה שיחזיקו משרד ענק ולא יאפשרו עבודה מרחוק ממרכזי תעסוקה מרוחקים או מהבית. יש לעודד את האופציה במיסוי או כל כלי אחר.
  7. להתחיל לבנות תוכנית אמיתית לעצירת גידול האוכלוסיה דרך חינוך טוב ושינוי תרבותי, השקעה ברווחה וצמצום פערים ואי שוויון.
  8. להבין את הקשר שאין לנתק בין מדיניות השטחים ומחירי הדירות, שתקציב הבטחון וסבסוד ההתנחלויות בא על חשבון מדינת הרווחה. מישהו תהה פעם איך אין בעיות היצע ומחיר בשטחים?
  9. להבין שבעיות הרווחה לא מסתיימות במיסים ושכ"ד אלא הכל חלק מ הרבה בעיות אחרות, וצריך לשלב את כל הפתרונות ביחד.
  10. לא לחשוב אפילו לרגע על תחליפי ביבי סוג ז'.
  11. איכשהוא, מתישהוא, לעבור מכלכלת צמיחה לכלכלת שגשוג, מכלכלה קפיטליסטית מבוססת חוב לכלכלה אקולוגית מבוססת משאבים (אני יודע, אני חולם, תנו לי).
  12. לעודד עסקים קטנים, בגודל משפחתי, על פני קונצרנים וענקים ריכוזיים. יזמות קטנה תיצר יותר תעסוקה מקומית מאשר מעסיקי ענק בעיר זרה שידונו אנשים לבזבוז שעות ארוכות של פקקים וניתוק מהמשפחה והקהילה.
  13. תכנון קדימה זו מלה גסה בכנסת. לאחרונה ממשלת ישראל אפילו יצאה במכרז לקבל הצעות תכנון לעתיד הבינוני של 15 שנה. פשוט אין לה רעיונות משל עצמה. אין באמת ראיה קדימה של תשתיות החשמל, האנרגיה (מי אמר חוות סולאריות וקיבל זין בעין?), המים, הכבישים, אבל בעיקר התשתית האנושית, השקעה בחינוך ובאקדמיה. זה כל כך ברור שילד יכול להבין את זה, אבל בכנסת עיניים להם ולא יראו.

אני בטוח שיש עוד הרבה מה לעשות, אבל זה עכשיו באלתור של רגע מה שקופץ לי לראש. אפשר למצוא עוד המון רעיונות אצל מכוני מחקר ועמותות שעוסקות בכך, ולברור מה מתחבר נכון ומה מעלים בעיות מתחת לשטיח.

ולמי שחושב לרגע שכל הפוסט הזה משאיר אותי בתקווה – להפך. אני עדיין מיואש. כמו נמרוד אני רואה יותר את גודל הסלע ותלילות המדרון שיש לגלגל אותו למעלה ולא מרגיש שזה אפשרי, גם אם לא עשרים אלף אלא עשרים אחוז מהעם יקומו ויצעקו. אני מרגיש שלמדינת ישראל אין את הכוח לעשות את השינויים האלו שיעצרו את הנפילה הבלתי נמנעת (אם כבר, היא מחמירה אותה כל שנה), אבל מצד שני, לאיזו מדינה מערבית כן יש את היכולת לשינויים מרחיקי לכת אמיתיים?

דמוקרטיה זה לחלשים

למי שחי תחת סלע, השבוע עבר חוק שאוסר להכריז חרם על ישראל ומוצריה. ספציפית, אם החוק יאכף, אני מתאר לי שזה יהיה על ערבים תומכי BDS, אח"כ על יהודים מעודדי BDS, ולבסוף אם ירצה צאר החוץ, אולי כל שמאלן כמוני שמבקש לא לקנות מוצרי התנחלויות כי מפעל ההתיישבות בגדה מרושש אותנו. לאף אחד אין ספק שזה לא יפגע במחרימי השכרת דירות לערבים, או מחרימי "משתמטי" צבא, או איכות הסביבה או כל חרם שהגזענים, המיליטריסטים, האוליגרכים והטוטליטרים יחפצו להכריז.

אני לא צריך להסביר לכם למה זה פוגע בדמוקרטיה, אפילו אירגונים יהודיים ימניים שלחו מכתבי גינוי לביבי והוא לא מתרגש. החוק הזה אפילו עלול לגרום לנזק כלכלי ממש ולכך שיותר משקיעים ויבואנים ינערו ידיים מישראל, אבל בצינור יש עוד לא מעט הצעות חוק באותו הסגנון, הדבר המענין הבא היא הצעת חוק שמאפשרת לתבוע אזרחים על לשון הרע נגדה (RTF, ולא, אין לי כוח לתרגם את זה לפורמט אחר, מצטער) אם למשל נציע הקבלות בין המשטר הישראלי לאפארטהייד או לבולשביזם של שנות השלושים. אחרי זה אינדוקטרינציה של הגיל הרך לנאמנות למדינה בכל מחיר.

אין לי מה להגיד יותר בנושא, אני מיואש. אבן שזרק אדיוט אחד לבאר, מאה חכמים לא יוציאו. גם אם בעוד שנה תעלה כנסת בקואליציה שמאלית, יהיה לה מאוד קשה להחזיר את הגלגל אחורה על כל כך הרבה חוקים ושינויי תקציב איומים ומאיימים כאלו, ולא ברור אם כוח שסופח אי פעם יוותרו עליו. לי ברור יותר מתמיד שישראל כבר לא תצליח להפוך להיות לדמוקרטית. גורביץ אמר פעם ש"ישראל דמוקרטית ליהודיה ויהודית לשאר תושביה", אבל לאור ההתפתחויות האחרונות, אני חושב שגם זה בספק.

כי בינינו, "שמאל" הפך למילת גנאי, לביטוי ספק גזעני, למטרה לזעמו הבלתי מכוון של חלק גדול מהתושבים. בוגוסלבסקי אומר שיצמח פה בסוף שמאל חדש ויעשה סדר, אבל אני מרגיש שזה יהיה לאט מדי ומאוחר מדי. להשאר במדינה הזו ימרוט את עצביהם של אנשים אמפתיים ואוהבי צדק עד תום. העתיד, נראה, שייך לחשוכים.

לי אין מה להגיד יותר (לכן הפוסט הזה בעיקר לינקים), ואין כוח לפעול יותר. אני לא רוצה לשמוע יותר על פוליטיקה, לא רוצה לכתוב עליה. לצערי זה כל מה שהחברים שלי בטוויטר כותבים עליו, אז אולי אתקפל גם משם. זה פשוט סוחב אותי למטה, מספיק כדי שאכתוב על זה פה בבלוג, איפה שאני משתדל לעולם לא לדברי על רגשותי האישיים, אבל הנה נשבר אפילו הקיר הזה. אולי ההרגשה הזו תחלוף עוד שבוע, אני לא יודע.

עדכון: אני לא מצאתי מילים, אבל צפריר בשן כהרגלו בועט ופוגע בול, הפעם עם "הורה בסטיליה".

קצת טכנו-אופטימיזם לאיזון

יש ימים שבהם אני עוסק בעניני פרטיות אלקטרונית, זה קל מדי ליפול לבור של פראנויה ולודיזם, במובן של פחד מפיתוחים טכנולוגיים בידיים הלא נכונות. אורוול פחד מהשלב הזה בפיתוח הטכנולוגיה, והעולם שדמיין ב"1984" היה קודר ומדכא (תרתי משמע). מצד שני צ'ארלי סטרוס מצייר עולם מאוד עצוב לעמים שיצאו נגד טכנולוגיות (למרות שזו סאטירה פוליטית יותר מאשר עתידנות של ממש) בספרו "סינגולאריטי סקאי". ספר שנוגע בכל טרנד ורעיון טראנסהומניסטי ולא תמיד בצורה מחמיאה. מול רואי שחורות שונים גם קורי דוקטורוב ניסה להפיח קצת אופטימיות בספר "אח קטן" שהזכרתי פה לא פעם, על הדרך שבה נער מצליח להמלט ממנגנוני בטחון מהירים מדי על ההדק של מדינת המעקב אליה התדרדרה ארה"ב – אבל עושה זאת ע"י רתימת הטכנולוגיה לטובתו. האופטימיזם של דוקטורוב הוא שטכנולוגיה כאן משמשת נגדנו אבל גם בידינו, ולכן כדאי לכולנו להכיר אותה טוב ולהשתמש בה לטובתינו.

קורי, אם עוד לא טחנתי לכם עליו מספיק פה בבלוג, הוא מהדוברים הנמרצים והבולטים לגבי רפורמת הקופירייט הדרושה כדי לשחרר את המין האנושי לנקוט ביצירתיות הדרושה לו כדי להתקדם ולהלחם על קיומו. אחד הנושאים שמרגשים אותו בשנים האחרונות הוא הדפסה תלת מימדית ושימוש מחודש בטכנולוגיות, ולצד זה להבין את ההשלכות של היכולת לחלוק חפצים פיסיים ולהעתיק אותם כמעט בקלות שבה אנו מעתיקים היום מידע, ומה זה יעשה לחוקי הקניין. כהרגלו הוא "חוזה את ההווה" בספרו Makers. הנושא הפך כנראה למשהו מדבק במשפחתו, כיוון שאישתו, אליס טיילור שעד כה התפרסמה בתור מעצבת משחקי מחשב מוכשרת ומצליחה, הקימה עכשיו סטארטאפ שמתמקד במשחקים שניתן להדפיס בתלת מימד. כמה כוח יש בידיים של אדם שיכול להדפיס לעצמו חלקי פלאסטיק, מזון, מתכת ואפילו איברים להשתלות? בסיפוריו "Printcrime", "אחרי המצור" ואחרים קורי חוקר את ההשלכות על התרבות, הכלכלה, היצירתיות ועוד. גם ב"סינגולריטי סקאיי" יש תיאור יפהפה של "מכונות קרן השפע" שמשחררות אנשים מתלות ביצרנים וזמינות חלקים, ואפילו מפיקות את חומרי הגלם מהסביבה בצורה חכמה.

קורי דוקטורוב על טכנולוגיה ואנרכיה:

לאור כל הפחד מניצול לרעה שלצד ההתרגשות מהעתיד לבוא, לפעמים נחמד לקרוא חדשות ודעות חיוביות בתחום. למשל מרגש לקרוא שבהמשך לפרויקט TOR, ממשלת ארה"ב מפתחת עוד תוכנות וחומרה כדי להביא את מהפכת המידע המקוונת לארצות שעל אזרחיהן מוטל איפול מידע וידע. תמיד טוב לראות ממשלות עושות גם טוב למען האינטרנט ומשתמשיו ולא רק אודפות אותו ככלי לצנזורה וניטור בטחוני ומסחרי.

לבסוף, אני מצרף פה (ברשיון CC) תרגום שלי למאמר "טכנו-אופטימיזם" מאת קורי דוקטורוב:

"האם אתה אופטימי או פסימי לגבי העתיד?" אני נשאל לעיתים קרובות, עד שהכנתי תשובה בשלוף: "כדי להיות אקטיביסט, אתה חייב להיות שניהם: פסימי מספיק כדי להאמין שהדברים יתדרדרו לרעה אם יניחו להם ללא ביקורת, אופטימי מספיק כדי להאמין שאם תפעל, ניתן למנוע את הרע ביותר."

אבל יש כאן יותר. קראו לי לא פעם טכנו-אוטופיסט. אני לא יודע לגבי זה, אבל אני מוכן לקבל בהכנעה "טכנו-אופטימיסט". טכנו-אופטימיזם היא אידאולוגיה שמגלמת את הפסימיזם והאופטימיזם שלעיל: הדאגה שטכנולוגיה יכולה לשמש כדי להפוך את העולם לגרוע יותר, התקווה שאפשר לכוון אותה כדי לשפר את העולם.

כדי להבין טכנו-אופטימיזם, זה מועיל להסתכל על תנועת התוכנה החופשית, שהאידאולוגיה והאקטיביזם שלה הולידו את מערכת ההפעלה GNU/Linux, מערכת ההפעלה הניידת אנדרואיד, דפדפני פיירפוקס וכרום, יוניקס BSD שחי מתחת למערכת ההפעלה של ה-MacOS X, שרת הווב אפאצ'י ועוד הרבה שרותי ווב, דואל וטכנולוגיות שונות אחרות. תוכנה חופשית היא טכנולוגיה שנועדה להיות מובנת, ניתנת לשינוי, שיפור והפצה ע"י משתמשיה. יש המון מוטיבציות לתרומה לתוכנה חופשית/פתוחה, אבל שורשי התנועה הם בדואליות הזו של פסימיזם/אופטימיזם: פסימיות די הצורך כדי להאמין שטכנולוגיות סגורות וקנייניות יזכו לאישור הקהל הרחב שלא מעריך נכונה את הסכנות במורד הדרך (נעילה לספק, איבוד פרטיות, איבוד מידע כשטכנולוגיות קנייניות מתייתמות); אופטימיות די הצורך כדי להאמין שגרעין של תוכניתנים ומשתמשים יכולים ליצור ביחד אלטרנטיבות מלוטשות ולזכות בתמיכה עבורן ע"י שידגימו את עליונותם ויעזרו לאנשים להבין את הסיכונים שבמערכות סגורות.

בעוד כמה אקטיביסטים של תוכנה חופשית חולמים אולי על עולם ללא תוכנה קנינית, החתירה אחרי אידאולוגית חופש התוכנה היא באופן כללי מועילה יותר מאשר המטרה שלה; כמו טכנולוגיסטים טובים, הם רואים את טכנולוגיה הקנינית כבאג, ובאגים אי אפשר בהכרח לחסל. זה פשוט לא אפשרי לחסל את כל הבאגים, אז תוכניתנים עוקבים, מבודדים ומצמצמים באגים במקום זה. קחו לדוגמא את מערכת ההפעלה אובונטו, מהדורה מאוד פופולארית של גנו/לינוקס. הבאג הראשון במערכת מעקב הבאגים שלהם הוא:

"תיאור הבאג: למיקרוסופט יש את נתח השוק השולט במחשבים שולחניים חדשים. זה באג, שאותו אובונטו מעוצבת לפתור".

"תוכנה לא חופשית מעכבת חדשנות בתעשית מערכות המידע, מגבילה את הגישה למערכות מידע לחלק קטן בלבד מאוכלוסית העולם ומגבילה את יכולתם של מפתחי תוכנה לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם, ברמה העולמית. הבאג הזה ניכר לאורכה ורוחבה של תעשיית המחשבים האישיים"

הבאג הזה "פתוח" (כלומר, עדיין לא נפתר בצורה מספקת) מאז 2004 ואני אופתע אם הוא יסגר בעתיד הקרוב. למרות זאת כל גרסא של אובונטו התקדמה במפורש לצימצום הנזק העולה מהמשך קיום הבאג, על ידי שהם מציעים מערכת הפעלה שקל לעבור אליה ממוצריה של מיקרוסופט, עם קיצורי מקלדת דומים ותוכנות מובנות, אך ללא הנעילות וההגבלות. באג מספר 1 של אובונטו לא יפתר ע"י מוצר אלא ע"י תהליך.

הלך הרוח התוכניתני הזה הוא המפתח להסנת הדואליות הפסימית/אופטימית. בתור טכנו-אופטימיסט, נגע לליבי לראות את התפקיד שהרשתות מילאו בעזרה לפעילים באירן, מצריים, לוב, בחריין ואוטוקראטיות מזרח תיכוניות אחרות לתיאום בינאישי. אבל בתור טכנו-פסימיסט, נחרדתי לראות את הפעילים משתמשים במערכות בלתי בטיחותיות ולא מתאימות כגון פייסבוק, שהופכות את עבודת השילטונות לקלה בהאזנה, ניתוח ופירוק המבנה של ארגוני הפעילים.

אלו לא חדשות. הנוחיות של רשתות חברתיות בלתי-ידידותיות-לפרטיות מאז פרנדסטר ועד פייסבוק הפכה אותן לפלאטפורמות מפתות לשימוש בארגון מטרות אקטיביזם. אלו מביננו שאכפת להם מאיכות כלי הניהול של המטרות, התריעו נגד השימוש ברשתות האלו כל הזמן, בהצלחה בינונית. אבל הבאג מספר 1 עדיין פתוח – אקטיביסטים, ואפילו אלו המלומדים בטכנולוגיה שאמורים לדעת יותר טוב – עדיין שולחים ידם לטכנולוגיות קנייניות, בלתי מוצפנות, עוינות פרטיות, מטיעונים של אי הנוחות של השימוש באלטרנטיבות.

ויש להם נקודה חשובה: כרגע קשה יותר להתראגן למען מטרה בלי להשתמש בטכנולוגיה ידידותית למעקב מאשר לפתוח דף קבוצה בפייסבוק. על כתפי הטכנו-אופטימיסטים נופלות שתי משימות: ראשית לשפר את האלטרנטיבות, ושנית לשפר את ההבנה הציבורית של הסיכונים שבשימוש בכלים לא מתאימים בסביבות עוינות. יש הקשרים של סיכון גבוה – משטרים מדכאים וצמאי דם – שבהם ממש עדיף לא לפעול מאשר לסכן פעילים בשימוש בכלים שיקלו על משטרות חשאיות לעשות את עבודתן האיומה.

וכאן טמון ההבדל בין "פעיל טכנולוגיה" לבין "פעיל שמשתמש בטכנולוגיה" – הראשון מתעדף כלים שבטוחים למשתמשים, והשני מתעדף כלים שישיגו מטרה אקטיביסטית כלשהיא. הטריק לפעילי טכנולוגיה הוא לעזור לפעילים-משתמשי-הטכנולוגיה להעריך את הסיכונים הנסתרים ולסייע להם למצוא את הכלים הטובים יותר. כלומר להיות פסימיסטיים ואופטימיסטיים: ללא שת"פ מומחים, פעילים עלולים לסכן את עצמם עם בחירות פחותות בטכנולוגיה; אבל עם שת"פ, פעילים יוכלו להשתמש בטכנולוגיה כדי לתמרן טוב יותר מהאוטוקרטים, הרודנים והבריונים.

השימוש של אוטוקראטים בטכנולוגיה נגד ההתקוממויות במזה"ת היתה צלצול מעורר לקבוצה גדולה של פעילי טכנולוגיה וגם לפעילים משתמשי טכנולוגיה. בעודי כותב את הטור (5/2011), הרשת רוחשת פעילים מודעי-פרטיות הבונים כלי התארגנות ששומרים על אנונימיות, שימלאו את הפער כאשר ממשלות ימשכו את הרשת מהשקע, שמונעים האזנה ונלחמים במידע מטעה. הטובות שבטכנולוגיות האלו יהיו פתוחות וחופשיות, כך שכשלים במתודולוגיות שלהם יוכלו להיות מזוהים ומתוקנים מוקדם דרך ביקורת רחבה. בינתיים, אנחנו הטכנו-אופטימיסטים נמשיך ונלחם נגד באג מספר 1, נבקש מעמיתינו להסתכל מעבר לנוחיות המיידית של פייסבוק, על הסיכונים ארוכי הטווח של שימת חירותינו בידיים של אינטרסים פרטיים שמעולם לא הבטיחו לשמור עליה, ושלהן אסור לנו להאמין גם אם יבטיחו.