הקץ לסיגריות?

מהיום: קנס 5,000 ש' לבעל עסק שיעשנו בו – תודה לשי על הלינק. אחרי הקטע המטומטם של הארליך בת"א, הקנסות עולים ואלי האחרים ישמרו סוף סוף על החוק. (למי שלא קרא אצל גיא, הארליך בנמל ת"א הודיעו שבימי רביעי, לעומת שאר השבוע, הם שומרים על החוק. אבל באותה נשימה הם גם ביטלו בימי רביעי את רוב התפריט ולא הגישו בייגלך וחמוצים ליד הבירה, כאילו להעניש את אלו שלא רוצים עשן)

בשבועות האחרונים גם במקום החביב עלי, הנורמה-ג'ין, הפסיקו להתיר עישון בשולחנות פנים ועכשיו כנראה גם העישון יאסר על הבר. אם הנושא באמת יאכף, 15 נקודות זכות לאיכות החיים הפיסיולוגית המיידית שלי, 5 נקודות חובה לאיכות הדמוקרטיה שבה אני חי. הגעתי למסקנה שכל חוק הוא הרי גם ויתור על חופש, והרבה חוקים גוררים ויתורים קשים מנשוא, והרי האיזון הוא כמה נכון לוותר מרגע שהחלטת. למרות שאני רואה את הצד הרע שבחוק הזה, אני מוכן לויתור הזה.

הייתי מעדיף חוק שמתיר רשיון עישון במסעדות ל50-60% מהמסעדות. בלבד תחשבו על זה! בבואך להוציא רשיון הפעלת מסעדה אתה יכול לבקש רשיון עם ובלי עישון. אם באיזור המסעדה שלך יש כבר 50% מסעדות עם אישור עישון, תוכל לקבל רק רשיון ללא עישון. אם תתעקש, תוכל לנסות "לקנות" בכסף את הזכות לעשן מאחד מבתי העסק האחרים, ובתמורה כמובן לדרוש יותר מהלקוחות המעשנים שלך עבור הזכות לשבת במסעדה שמותר לעשן בה, וככה נפטרת לנו הבעיה בצורה קפיטליסטית ופשוטה.

אני רוצה לחגוג את השיפור הזה הערב על סטייק ובירה בנורמה ג'ין, מי מצטרף? :-)

סקוטלנד 10 – ריכוז טעימות ויסקי ראשון (יהיו עוד…)

הפרק הקודם » 09 – גלן קו והדרך לסקאי + הפרק הראשון

נו, מזמן לא פרסמתי כמה טעימות או תמונות מהטיול. בפוסט הזה מרוכזים כמה מהמאלטים שטעמנו על סקאי, ופוסט הבא עוד תמונות :)

בדרך לסקאי עצרנו בפורט ויליאם וגילינו שם מזקקה שהפכה לקומלפלקס מגורים, מאוחר יותר גילינו שמדובר בגלן לוכי ז"ל שנסגרה ב1983. בבר/אסדה הצף על המים מהפרק הקודם טעמנו ממנו בערב, אחרי שהזמנתי באלבלייר 10 ומצאתי אותו די "פיור" מטעמי חבית, וחסר אופי מיוחד מספיק (למרות שמאריי נותן לו 86 משום מה), קצת לימוניות וליים ומרירות לקראת הסוף. גלן לוכי 1977 היה יקר ולא מי יודע מה מענין. הפאב החזיק גם שני בקבוקי גלן לוכי 1965, האחרונים שנמכרו ע"י המזקקה, והמחיר בהתאם (20 פאונד לכוסית נדמה לי). כנראה שמדובר במזקקה אזוטרית ולא מעניינת, כי ג'ים מארי לא טורח להכניס יותר משני ביקבוקים בודדים שלה לספרו, ואלו של 38 שנה, ולא מקבלים ציון מי יודע מה מרשים. נראה שלפעמים מזקקות נסגרות בצדק? גיא לקח בן-נביס, המזקקה המקומית השניה בפורט וויליאם, ועל זה נכתב כבר אצלו.

דאליואין 16 שקניתי באובן נפתח אחה"צ בסקאי ונמצאו בו ריחות פרי ושרי חזקים באף, רמז לקומקווטים, פירות יבשים כמו משמשים וגיא מצא גם תאנה או שתיים. הפירות ממשיכים עם שקדים בטעם המחמם עם גוף מלא וסירופי, מרירות קלה ונעימה של אגוזי מלך בסיום, יופי של דראם. מאריי נותן לו רק 79, ואני לא מבין על מה הזלזול. הוא מוצא בו גם "עגבניות טריות". המממ… לא. אני וגיא נשארים עם 'ט"ו בשבט' בתור שם הקוד לדליואין מהיום.

בערב ישבנו בפאב ביואיג לארוחת ערב (דיווח מקביל אצל גיא). "תה עם דבש ולימון" פתח גיא את תיאור הריח של לונגמורן 25 בצבע כתום חלודה מעניין, נגיעה מאוד קטנה של עישון כמעט לא נתפסת, יש בו תפוזים עדינים ופירות לבנים או שסק מתוק ובנוסף מתיקות של סוכרית "וורתרז אורגינל". בשביל 25 שנות חבית הוא היה חסר עץ במפתיע. מעולה.

אני לקחתי בסתירה גמורה קאול אילה בחוזק חבית. נותן מכת ריח כבול יפה (כבול איילה מלא יוד ומגניב כמו של לגאבולין), אשכוליות בריח, ואז בא טעם מאוד מרשים! לימון עם אצות ונגיעת אשכוליות, דבש לימוני, וסיום בינוני נחמד ומחמם. בסוף היה כמעט יותר פירותי מהלונגמורן, מפתיע משהו! מארי נתן לו 87 ומקלל את השמנוניות שהרבה לו את הטעם. אין לי מושג על איזו שמנוניות הוא דיבר.

למחרת, בטיולינו בסקאי, שתינו עוד שני סינגלים עם הצהריים אבל הקלטתי את הטעימה אצל גיא בטלפון (שלי נשאר באוטו). גיא כותב על הארוחה המצוינת הזאת בפוסט הזה, שם אכלנו פירות ים מצוינים ושתינו אולד פאלטני 12 מלא מליחות, כבול ומלח ים , טוברמורי 10 (עץ, פרחים ולמונגראס) וסקאפה 14 (לימון, דבש ונגיעת וניל).

בערב מצאתי את עצמי עם דאלמור 12 חביב בריחות דבש, נקטרינה ותה קמומיל. הגוף בינוני-קל, שמושפע חזק יותר מהנקטרינות ורמז לקליפת תפוז, ללא שום עשן, מאוד ספייסייד עם סיום בינוני נחמד. מארי נותן לו 91 ומקווה לראות ביקבוק פחות שמרני שלו ב46% במקום 40%, והוא אכן ראוי ליותר יחס…

גיא לקח לעומת זאת גלנפארקלאס (לא זוכר את הגיל) עם טעם מאוד עדין וטיפה צורב ועצי וסיומת בינונית מתקתקה אבל האף מלא ועשיר בריח סוכריות וליד ריחות פירות אדומים. לא מרשים באופן קיצוני, אבל בהמשך טעמנו אקספרשן הרבה יותר מוצלח שלו בספיי, פוסט יבוא בקרוב :)

סקוטלנד 09 – גלן קו, פאב על המים, והדרך לסקאי

פרק קודם: 08 אחוזת לאנגה

ספטמבר 19: צפונה מאובן עברנו ליד המון טירות בגדלים שונים (אבל באף אחת לא נותנים לצלם וגם אין לי הרבה מה לכתוב) אז המשכנו ל- Glen Coe, איזור מהמם ביופיו (אפילו שיש לו הסטוריה קצת עצובה), קבלו תמונות, שאפילו לא צריכות הרבה כותרת.

נוף הרים לפני גלן קו נוף הרים לפני גלן קו נוף הרים בגלן קו נוף הרים בגלן קו נוף הרים בגלן קו נוף הרים בגלן קו נוף הרים בגלן קו וקרן שמש בין העננים נוף הרים בגלן קו מפל לצד הדרך בגלן קו עוד עמק נפתח בגלן קו הר עם סלעים רטובים ממי מעיינות מנצנצים בשמש בגלן קו

בערב עצרנו בפאב ה-Eagle שנמצא על אסדה (Barge), רשמי טעימות אצל גיא. כמו כל פאב מקומי, יש לו ארוחות קטנות (במקרה זה רק בהזמנה מראש) וכלב.

פאב הEagle על האסדה הבר שבמרכז הפאב

ועוד קצת מהטיול למחרת בבוקר לסקאי – ספטמבר 20.

לוכים (אגמים) בדרך לסקאי אמנות רועי כבשים ליד אחד הלוכים בדרך לסקאי טירת האי דונאן כובע שרלוק שאני מצטער שלא קניתי… הרי סקאי באובך תמידי דוגמן הבירה החדש של מבשלת סקאי..
גיא מאכיל את הציפורים בנמל פורטרי גיא וכלב בפאב בפורטרי מפרץ יואיג, והנמל הקטן

על סקאי, הבירה שלה והאוכל במסעדה בפורטרי, סופר כבר אצל גיא. אני יכול לספר לכם על מקום רגוע, הרבה אנשים מסורתיים, דוברי גאלית, שלפעמים לא יודעים אפילו להסביר לך את שם המקום שבו הם גרים או איך מבטאים אותו (Uig זה אוּיִיג? אוּג? יוּאִיג? כל אחד יש לו גרסה אחרת). ישנו בלילה בB&B מקומי בשם Cnoc Preasch שבעלת הבית ביטאה קנוֹק פְּרֶסַח, ללמדך שלפני שנבנתה שם השכונה היתה שם גבעה (קנוק) עם צמחי הות'ורן (פרסח שמח לכל עם ישראל. מה זה הות'ורן?) בדרך עברנו בקוויראנג (The Quiraing), אחד מהכבישים המגניבים שבהם מצלמים סרטים1 ופרסומות למכוניות, ולצערי מזג האוויר, הרגליים של גיא והכביש הצר מנעו כל אפשרות לעצור ולצלם תמונות טובות, אז הנה כמה תמונות של הקווירנג מגוגל.

את הערב סיימנו בפאב חביב עם כלב2, ושם טעמנו עוד כמה מאלטים. טעימות ומסקנות יפורסמו בפוסט מרוכז נראה לי, שיסומן כמיועד לחובבי הויסקי :-)

-------
  1. לפחות פעם אם לא פעמיים הופיע ברקע של סטארדאסט שעכשיו בקולנוע[^]
  2. בעצם, כמעט לכל פאב כפרי שכזה יש שם כלב[^]

סקוטלנד 04 – יום פיספוסים: ג'אז באָרְדבֶּג, עננים מעל ג'וּרַה, סגור בבּרוּכְלָאדִי והקשת מעל בּוֹאוּמוֹר

הפרק הקודם: » 03 – בית הקברות השלישי שלנו והטעות ההודית – והפרק המקביל אצל גיא

את רוב סיפור היום פירט גיא, וחשבתי שאני רק אשלים כמה פרטים – אבל בסוף יצא פוסט שלם.
אם בא לכם להוסיף ברקע פסקול, אפשר ללחוץ פליי בעמוד שיר בביצוע נורמה מונרו, זמרת בת איילה, בבלדה קלאסית שהפכה להימנון (הלא רשמי?) של האי, וזכה להרבה ביצועים (כרגע לא מצאתי טובים משלה, אבל אל תתרגמו לה שככה אמרתי :-)

אני לפתחה של לגאבולין

בוקר יום ראשון, 16 בספטמבר. קמנו ליד המיגדלור לארוחת בוקר בריטית, הביצים האנגליות על הבייקון והנקניקיה וליידם בלאק פודינג סקוטי ושאר הפתעות. יצאנו לחפש מזקקה שאולי לא סגורה היום, כי ככלל יום ראשון אינו יום מזקקות, ולאחר שחלפנו על לפרואייג (Laphroaig), לגאבולין (Lagavulin) והכפר הקטן שצמוד למזקקה (אולי 15 בתים, חלקם של העובדים וחלקם להשכרה) הגענו אל ארדבג (Ardbeg) שבמקרה לגמרי התחילו לסדר את המקום להופעת ג'אז (היום השלישי והאחרון לפסטיבל). התלהבתי מאוד מהחנות היפה שלהם אבל החלטנו להמשיך על קו החוף ולחזור אח"כ. בהמשך מסומנים עוד כמה שמות מקומות במפה אבל אלו בסה"כ חוות עם הרבה מרחב מרעה מסביב, אין עוד כפרים, רק כביש צר (נתיב אחד עם מפרצי עקיפה, ששוב הזכיר לנו את הכביש למערה של באטמן), מפרצים יפים עם סלעים דרמטיים בים (לכל אחד מהם יש שם במפה, כי חיו על האי עשרות דורות של רועים עם זמן פנוי), מפרץ Claggan Bay עם חלוקים ענקיים בכל הצבעים שגאולוגים מאוד אוהבים, ובקצה שער בקר (ראו תמונות) שמוביל אל עוד שטחי מרעה ובקצה בקצה של השדות עוד כמה דירות להשכרה. חור מגניב ביותר להתבודד בו.

הכביש למערה של באטמן, שניה אחרי שברחו לנו האיילות. הנופים לצד הכביש משמעות המילה פוזה לצלם שער אנטי פרות אחוזה אקראית לאורך הכביש, דרום-מזרח איילה חלוקים בכל הצבעים, חוף מפרץ Claggan Bay עוד בית חביב על הכביש הדרום-מזרחי באיילה. אני רוצה כזה! סלעים דרמטיים באמצע Loch a Chnuic שאחרי ארדבג סלעים דרמטיים באמצע Loch a Chnuic שאחרי ארדבג

הנופים לצד הכביש – יער משווני ממוזג מהסרטים. חופת עצים, איילות בורחות בינם (לא תפסתי במצלמה) ועל כל הגזעים צומח טחב או אזובים קטנים (איך אומרים Moss בעברית?) ומטפטף מים מהענפים, ומתחת לכביש זורמים יובלים קטנים ונחלים לא הרבה יותר גדולים. מים ומים ומים. ברדיו טום וויטס שר לנו "wrong side of the road" בעודי מנסה להתרגל לנהיגה בשמאל ואז גיא, מדי פעם שלולית בוץ, מסביב עוד עצים או אחו עם פרות (אדומות!! פרות ג'ינג'יות לגמרי! שהדוסים לא ישמעו…). פעם בקילומטר איזה בית מבודד וגיא קורא כל פעם מחדש שכאן הוא רוצה לגור. באיזה שלב הוא התחיל להתלהב מכל שלט מכירה בדרך… בינתיים צריך להזהר מכבשים ופסיונים חוצים את הכביש, ולקחתי מגיא את ההגה שלא יזרוק אותנו לתעלה :-)

בדרך גם ביקרנו את הצלב בקילדולטון (Kildalton), צלב קלטי עתיק ומכוסה אזוב שנודע בתור הצלב העתיק ביותר באירופה(!!) והריהו מהמאה הרביעית – עוד מתקופת הפיקטים, שהיו שם עוד לפני פלישות הקלטים והתערותם בפולשים הויקינגים. תקופות שמעט מאוד ידוע עליהן, רק מעט יותר ממה שידוע על מעגלים ושורות של אבנים "עומדות" שמוצאים פה ושם בכל האיים הבריטיים, וגילן 4000-5000 שנה ויותר. הארכאולוגיה כאן לא מגובה בספרים ומסורות שהולכות מספיק שנים אחורה כמו בארץ, והרבה אגדות עד היום שורדות כי לא ניתן להפריך או להוכיח אותן.

שאריות הכנסיה בקילדולטון צלב קילדולטון המפורסם הקהל בחנות המפעל בארדבג, מחכים להופעת הג'אז קן פפלובסקי נותן בסקסופון קן פפלובסקי עבר לקלרינט ומשאיר לי פריים מגניב עם בקבוקי ארדבג מוריס 1000 חונה ליד ארדבג

משם חזרנו לכיוון מערב להופעה בארדבג, ומסיבות של סבל מוסיקולוגי קל (קיראו אצל גיא) ברחנו מהופעת הג'אז לשמש שיצאה לקראתנו,לקחנו מישהיא טרמפ לפורט אסקייג וחשבנו לקפוץ לג'וּרה (Jura) אבל התחיל לטפטף שוב. אז ויתרנו וכמובן אחרי שיצאנו 300 מטר מהנמל יצאה השמש. ג'וּרה (שיבוש של "דורה" מלשון deer עוד מרומאית עתיקה) הוא אי מיושב ב100-200 איש, מזקקה מצוינת (גם אם לא משתלמת כלכלית) ו5000-6000 צבאים. ברור לי שיום אחד עוד נגיע לשם בשביל הנוף, אבל גם באיילה לא חסר. ב14:30 וללא ארוח"צ (טעות! בין 13:30 ל-17:30 אין מסעדות ואין אוכל בפאבים וביום ראשון אין אפילו מכולת!) התחלנו לשוט לכיוון מערב, ברוכלאדי (Bruichladdich) ומרכז המבקרים שלהם היה סגור אז עצרנו להצטלם ליד המזקקה. כדי שקוראינו בישראל יוכלו לקרוא, הפכנו את החביות מימין לשמאל לנוחותכם ואייתנו מחדש ביידיש…

יום מעונן בג'ורה ברוכלאדי ביידיש נשמע יותר טוב דוד תקוע בדוד זיקוק נסיון כושל להקיף את דוד הזיקוק

מתלהבים מכל הפגודות החמודות במזקקות (ויש הרבה מהן בהמשך הטיול) והמפרצונים המסעירים נסענו עוד מערבה, דרך פורט שארלוט (Port Charlotte), שם מצאנו אלפקות ועוד הרבה פרות וכבשים. המשכנו לפורטנהייבן (Portnahaven) שנראה כאילו היא דווקא העיר עם מספר הבתים הכי גדול באי, רחוק ממרכזי התיירים, ואז הצצה לצילום בכנסית קילכומן (Kilchoman). הקפנו למעשה את לוך אינדאל (Loch Indaal) והמשכנו להקיף את חצי האי צפונה לו וחזרה לפורט שארלוט, וכאשר הרעב כבר הציק חזרנו לבואומור (Bowmore) שם פיספסתי קשת מגניבה מעל באומור בשקיעה, ועל ארוחת הערב ב"פונדק נמל בואומור" כבר מסופר אצל גיא. התלהבנו ממבחר הויסקים שעל המדפים, חלקם מהדורות ממוספרות של מאות בודדות חתומות אישית בנות עשרות לא מעטות של שנים מהאי וגם ממיינלאנד (שהיא גם אי…). המחירים נראו לנו מאוד סבירים למאלטים הנדירים וגם הרגילים כי אנחנו רגילים למחירי ישראל. מאלטים ב4-5 פאונד למנה הסתברו בדיעבד כמחיר לא זול לעומת מקומות אחרים… בין השאר גיליתי שארדבג 1977 שיש לי בבית הפך לדבר נדיר ויקר. האמת אני לא סגור למה. אם יש משהו שידענו רק בדמיון והוכח בשטח, זה שיותר מיושן אינו אומר בהכרח יותר טוב, ממש כמו ביין. למרות זאת מצאנו כמה "ענתיקות" מדהימות בהמשך הטיול. חכו חכו…

מבט מפורט שארלוט לכיוון המגדלור (תמיד יש אחד או שניים בסביבה) אלפקות בפורט שארלוט על הדרך לפורטנהאבן על הדרך לפורטנהאבן על הדרך לפורטנהאבן המפרץ בפורטנהאבן כנסיית קהילת קילכומן כנסיית קהילת קילכומן כנסיית קהילת קילכומן - שימו לב לתקרת העץ היפה (בטח קר לאללה בחורף) קשת מושלמת שפיספסתי בשניות מעל בואומור… תדמיינו!הנמל הקטן של באומור בשקיעה

בסוף הארוחה גיא גם ראה חובה לקנות שם כוס ראשונה לאוסף. כבר חודשים שאני רציתי לקנות לי סט כוסות ראוי לויסקי, וכשכבר החלטתי להזמין מגלנקיירן את הכוס המפורסמת שלהם, אבל למרות המחיר הזול להפליא של סט 12 כוסות (לי ולחברים), המשלוחה עלה כפול ממחיר הסחורה עצמה וויתרנו על העסק. בדיעבד היה רעיון לא רע לחכות, כי קנינו טיפין טיפין סט יפה בנוי מכוס שונה מכל מזקקה, וארגנתי סט גם לשי. כולם שמחים :-)

את הכנסיה בבאומור לא יצא לנו לצלם או לראות מבפנים, אבל שווה ביקור – היא בנויה בעיגול רחב (כדי שלשטן לא תהיה פינה להתחבא בה) במקום במבנה הצר והארוך הרגיל. העיירה היא למעשה "בירת" האי, שם בית הספר, לשכת המידע לתיירים, הסופרמארקט, הרבה חנויות אמנים וכל מה שצריך. גם תחנת הדלק הכי זולה של האי (וגם היא לא זולה) נמצאת שם, אבל אל תחפשו שלטים גדולים וסככה, מדובר במשאבה בודדת על המדרכה מחוץ לאחת מהמכולות. אי קטן, אמרנו? גם הילדים שגרים על ג'ורה באים לפה כל יום באוטובוס ומעבורת ללמוד.

ולסיכום, שכחתי לציין את הדראמים ששתינו אתמול, אז הנה הם ואני מוסיף את של היום בדרך, זה חלק מהענין הרי. אז ככה –

  • בערב הראשון בפאב, עם פה שרוף מאוכל הודי, לקחתי את הPC5 – זיקוק מעושן במיוחד ובאופן יוצא דופן של ברוכלאדי לזכר מזקקת פורט שארלוט, ושעליו כתבתי בעבר. מאז שיצא עברה כמעט שנה ואכן לפני חודש ביקבקו את PC6 (שש שנים, דה!) אבל ממנו לא יצא לנו לטעום. לא התלהבתי ממנו, אבל בשלב מוקדם זה של הטיול גם עוד לא רשמתי לי פירוט על כל טעימה – טעות שתוקנה מהר בהמשך. אני זוכר שהוא היה פירותי, לא מעושן כמעט בכלל בניגוד למה שכתבו עליו, ולא טעם מיוחד בצורה כלשהיא, אבל כאמור, אולי חריפות האוכל ההודי "גמרה" עליו. מהאח הצעיר PC4 מהשנה שלפני ג'ים מארי השפיך ניטים ונתן 96, שזה אחד הציונים הגבוהים בספר. למה? אולי אני צריך לטעום שוב ולא אחרי ארוחה הודית.
  • גיא לקח בואומור 18 שנה. גם מעושן בכבול וגם פירותי בצורה עדינה. מצאתי בו "אצטוניות" קלה כמו שהרגשתי יותר מדי פעמים בטעימת הברבנים הגדולה שעשינו ביוני. גיא התעלה מעל זה והתאהב במעושנות העדינה והכריז "just what the doctor ordered for the first night on Islay!" אבל אני מקווה שרופא הסכרת שלו לא קורא את זה :-)
  • בארדבג טעמנו שני "שלבים" מהזיקוק של 1998. בגיל 6 שנים הוא בוקבק כ-"Ardbeg Very Young" בחוזק חבית ומזה כבר לא היה מה לטעום, אבל לא הפסד גדול ממה שקראתי למרות שג'ם מארי דווקא נותן לו ציון 91. בשנה שעברה יצא "Still Young" בן 8 שנים ואותו טעמנו. אלכוהולי מאוד לאף (56.2 אחוזים, מצריך טיפונת מים לפתיחה), העשן מבטיח, ויש בו מתיקות שלא ידעתי לקשר אותה אז לפרי, בדיעבד אני טועם שם פשוט את טעם הגרעינים המתקתקים של השעורה, טעם מתקתק שילך ויעלם לקראת הביקבוק כArdbeg TEN בשנה הבאה (עשר שנים הסטנדארטי) ועוד אין מספיק עץ. גיא טען שהוא פחות מאוזן והוא כנראה צודק, אבל הוא בהחלט מיוחד בפני עצמו. ג'ים מארי גם מתלהב ממנו מאוד, נתן לו 93.
  • שלב ג' של זיקוק 1998 בוקבק השנה (9 שנים) בשם "Almost there", והוא איבד שני אחוזים של אלכוהול למלאכים בשנה שלחלפה – 54.1% בלבד. הפרי קצת אבד, יש יותר טעם עץ. טיפת מים כאן הרסה ולא עזרה, כאילו דולל ו"התפרק" הטעם המתוק של השעורה. דקה אחרי זה טעמנו את ארדבג 10 הרגיל (שמדולל ל43%) וגילינו שפתאום הוא טועם באמת מאוד מדולל והתגעגענו לטעם של חוזק החבית. בסה"כ ממש מרגישים שהאולמוסט נמצא ממש באמצע בין הסטיל יאנג לTEN, וכיון שלמחרת חזרנו וקנינו בקבוק מכל אחד מהשניים, ידידינו יוכלו לעשות השוואה בין חוזק חבית 8 ו9 שנים ו10 רגיל, וממש להבין את המשמעות של ההתיישנות בקוונטות קצרות. אני וגיא מסכימים אישית ש9 השנים מאוזן יותר מה10 בהרבה, וחבל אם לא יוציאו ממנו סדרות נוספות.
  • בערב לפני ועם הארוחה בבאומור, אני לקחתי את ארדבג אוּגִידֶייל (על שם אגם Uigeadail שממנו המזקקה לוקחת מים למאש). הכבול והעץ האופייניים, אבל מרוכזים קצת כי מדובר בויסקי לא מדולל (כנראה 9-10 שנים, 54.2% כמו ה"almost there" הנ"ל). ג'אקסון התלהב ממנו בטעימה למגאזין ונתן לו ציון גבוה ובצדק.
  • גיא לקח עם הארוחה ברוכלאדי Rocks, עדין כמעט חסר עשן, מתקתק וטעם קטנטן בלתי נתפס כמעט של אצטון. לא התלהבתי.

איפשהוא בזמן העיון בתפריט המאלטים ב"באומור הארבור אין" הגענו למסקנה שלא נספיק לטעום את כל המאלטים שאנחנו רוצים אבל קבענו שבכל יום טיול ניטעם לפחות שני סינגלים שלא הכרנו. במשימה הזו היה קל לעמוד בחלק מהימים, ובחלקם נאלצנו לאלתר… אבל עמדנו בזה בכבוד :-) פרטים בפרקים הבאים…

פאב בלי בירה

Slim Dusty – A Pub With No Beer היא קלאסיקה אוסטרלית, כנראה הגרסא שלהם ל"זה לא כל כך נעים לראות גן סגור" של גפן

ותודה לעמוס שהעשיר את עולמי :-) הוא מספר שזה אחד השירים הכי פופולאריים במדינה, פחות או יותר "המנון העם" האלטרנטיבי. השיר הלאומי אם תרצו :-)

עשרת הגדולים

רפאל פוגל שאל אותי לפני שבוע-שבועיים מהן עשרת המסעדות ומהם עשרת היינות האהובים עלי בארץ. הבחירה היא קשה למדי ואני לא הולך לדרג או לספור שיש בדיוק 10, כי זה מגוחך :-)

מקומות שבהם אני אוהב לאכול, לא לפי שום סדר מיוחד…

* לחם ארז בהרצליה – המסעדה המקורית שקדמה לרשת הסנדוויצ'יות. ארז קומרובסקי מלך בחיבור טעמים מפתיעים של מרכיבים טריים וטבעיים ומקומיים. מחליף כל כמה שבועות את התפריט – תמיד יש הפתעות טובות ואף פעם אין פספוס.

* דוריס קצבים בראש פינה – הסטייק הכי טוב שטעמתי בארץ, בשר מיושן ברמה והכנה מדויקת של איש הגריל עשו לי המון טוב לפני שנה. לצערי מאז הם תפסו תחת והעלו מחיר וקצת ירדו ברמה. אני עדיין שומר להם חסד נעורים ומקווה שיום יבוא והם יחזרו למה שהיו פעם.

* כתית – פעם ראשונה בכפר רות, בפעם השניה ליד "חצר נצר" ועכשיו הם ביפו נדמה לי (במקום החדש עוד לא ביקרתי). ארוחות טיפה מעבר למקובל בארץ, אני ממקם אותם איפה שרושפלד מיקם את עצמו ונפל בעבר – תפריט מעולה ומחירים גבוהים אבל לא בלתי סבירים.

* פומודורו – מסעדה קטנה ונחמדה בלי יומרות באזור התעשיה פולג קרוב אלי הביתה. אווירה נחמדה, שירות מצוין ואוכן מעולה במחיר פשוט ולענין. יש לי רק בעיה אחת איתם – היתה להם מנה מדהימה של לזניה טלה והורידו אותה לפני כשנה, ואין הסבר למה. אני טורח לנדנד למלצריות שם בכל פעם בנושא, זה הפך למסורת :-)

* פדרו – אילת באמצע שכונת היעלים. מקום פיצי, משפחתי ופשוט אבל אוסף יינות מעולה והכי חשוב הבשר הכי טוב שיצא לי לאכול במסעדה מזה זמן, בעיקר מאז שדוריס התדרדרו. יעד מומלץ, חבל שכ"כ רחוק.

* אודאון בהרצליה – גם כן מטפלים מצוין בבשר, יופי של המבורגרים, ויופי של קינוחים.

* בפסטיס המצוינת בתל אביב אכלתי רק פעם אחת לפני שנים אבל אני זוכר אותה מאוד לטובה. צריך לארגן ביקור חוזר.

* רפאל היה משגע אבל כבר 3+ שנים לא אכלתי שם, אולי ארבע. לא יודע מה קורה אצלו היום.

" נורמה-ג'ין, הפאב הקבוע שלנו. אמנם אין בו גינס אבל יש מבחר בירות משובח, ומבחר סינגלים כנראה הגדול בארץ. לא פחות חשוב – כמה מנות בשר ופירות ים בכלל לא רעות ובמחיר טוב. המקום המושלם להעביר ימי חמישי בערב, ולסגור שבוע עבודה.

* כרגע לא עולות לי בראש עוד מסעדות באני שם בראש הרשימה אבל הנה לאיזון שתי אכזבות צורמות, כסף שהלך לפח: מסה ברחוב הארבעה בת"א ויועזר בר יין ביפו. המון יכולת וגם לא מעט הצלחות מרשימות, אבל מחיר מופרז בטירוף, ובמסה שליש מהמנות בארוחת הטעימות היו פשוט בלתי אכילות מרוב הנסיון לחדש ולהשתגע עם הטעמים. עוף ברוטב ורוד וטעם מסטיק בזוקה, למה מה קרה?

יינות… המממ, בחירה קשה, אבל לא בלתי אפשרית. אמפורה וויתקין הם כרגע שני היקבים החביבים עלי בארץ.

* רייטון רד 2002 של אמפורה, הבציר אזל אבל יש לי בבית עוד כעשרה בקבוקי 375CC. מעולה במיוחד עם בשר. הושק בציר 2003 לפני חודשיים אבל עוד לא יצא לי לטעום.

* ויוניה של אמפורה – הפתעה מרעננת בשוק הלבנים, אחד הלבנים הישראליים היחידים שאהבתי עד שגיליתי את ויתקין. מעולה.

* מסע ישראלי לבן של ויתקין – אחד הדברים היותר מקוריים שיצא לי לטעום, ועוד יין לבן שאני אוהב. הישג כפול.

* ק"ס 2005 של בראבדו, טעמתי אותו רק בטעימת חבית, אבל בטוח שהתוצר הסופי יהיה מצוין.

* דלתון בלנד מיוחד "10 שנים" לכבוד יום הולדת 10 ליקב. יצא בסדרה פצפונת ונעלם אחרי שבועיים מהמדפים. קניתי שני בקבוקים בטעימה, ואני אדגור עליהם עוד שנתיים שלוש. לא הוגן לציין כאן יינות שאי אפשר להשיג יותר אבל הוא פשוט מצוין :-)

* ויתקין "ורוד" – ההוכחה שאפשר לעשות גם רוזה מתוחכם וטעים. חלק וחמצמץ כמו לבן אבל כמעט עמוק כמו אדום (ליאור אומר ש"פריך"). משו משו (בציר השנה נגמר, לא ברור מתי יושק החדש)

* ויתקין פינו נואר, קריניאן ו"מסע ישראלי אדום"- מפתיעים ושונים, כל אחד בעולם הטעמים שלו. היום כתבתי עליהם.

* קלו דה גת, הראל סירה 05 – יין "נושך" מעולה עם בשר אדום או כבש, טעמי פירות "כבדים" עם אדמה. לאוהבי סירה שלא מפחדים ללכת על יין טיפה יותר קיצוני וחריף.

* יראון של הרי גליל. לא טעמתי טעימה "אנכית" אבל אומרים לי ששנים שונות טועמות מאוד שונה. אני אנסה יום אחד. 2003 זכור לי לטובה.

הנה, סגרתי 11 בקבוקים… בפעם הבאה – יינות מחו"ל אולי? :-)