שחור על גבי עיתון, לא להאמין! ניר ברקת זכה להיות ראש העיר החילוני האחרון של העיר. הוא מינה חמישה סגנים(?!) בינהם נציג מרצ ושתי נשים.
שואל אני את עצמי, מה יכול ראש עיא לעשות כדי לעצור את מגמת ההתחרדות? בירושלים היו חיי לילה. תל אביבים היו מגיעים למסיבות ואפטרים ברחוב האומן, ומרכז העיר היה מנוקד פאבים, ואילו היום נשאר אולי 20% ממה שהיה שם לפני 15 שנה. איך למשוך צעירים? איך לעורר שם חזרה תרבות חילונית? ואולי הכי חשוב, איך לשמור על שכונות מהשתלתות חרדית?
ברקת מדבר על יצירת רצף ייבובי מירושלים עד התנחלות מעלה אדומים, אולי כדי לכלול אותה יום אחד בגוש המוניציפלי, כמו ששנים רוצים לעשות למבשרת ויישובים מקיפי ירושלים אחרים. הסיבה היא כמובן שיעבודם של התושבים ההגונים ומשלמי המיסים של מבשרת כדי לכסות את החובות הכבדים של העיר שמתחזקת שכונות ענק שבהן אחוזי הפטורים ממיסים מתחרים אולי רק בבני ברק.
אני נולדתי בבית סוציאליסטי. אמא שלי עד היום מתנדבת למטרות טובות. עסק הקייטרינג שלה נמצא בכניסה לעיר, בהתחלת גבעת רם, וכל פעם שיש מחנה שובתים ליד הכנסת, אם זה הנכים בעבר או האתיופים של היום, היא מביאה לשם כל יום סירי אוכל ומרק עצומים להאכיל לפעמים מאות אנשים, ושמחה לראות ולספר לי שיש עדיין קינים פעילים של השומר הצעיר שבאים לסייע או למשל עכשיו – להפעיל ולשחק עם הילדים האתיופים שיושבים שם עם הוריהם. אני מאוד בעד אחריות חברתית הדדית, אבל אני מרגיש שקשה לי לפתוח את ליבי לקבוצות בדלניות שרוצות לקחת ולא לקבל. אין לי מושג למה יש פרצות חוק במדינה שלנו שלפיהן לגיטימי לעשות ילדים ולקבל קצבאות ופטורים ממס בלי להתאמץ אפילו. ביטוח לאומי לוקח ממני אלפי שקלים בחודש כעצמאי ללא ילדים או בת זוג, גם בחודש שבו אינני מוצא עבודה, ושם בחוץ יש אנשים שלוקחים בלי לחשוב את הכסף שלי לא כדי לצאת ממשבר זמני, אלא כדרך חיים קבועה. זה לא נראה לי נכון או מוסרי.
התגובה הרגשית-ילדותית שלי אומרת, שהפתרון הוא לא לכלול יותר שכונות בעיר, אלא להפריד כמה מהן החוצה. בעולם קר של "דארוויניזם חברתי" הרי אפשר היה להגיד ששכונה שהפכה לטפיל על גב שאר העיר, יש להסירה מעול קופת הציבור כהסר גידול סרטני. שכונה כזו היתה נאלצת פתאום לדאוג לעצמה ואולי להתעשת, להתחיל לתקן את המצב כדי שתוכל לזכות בסטאטוס כלכלי יותר יציב ולהיות מצורפת חזרה. זה מה שקורה כשמפריטים שירותי עיריה בחו"ל – שכונה שמלכלכת ולא משלמת את דמי השירותים והנקיון, נחשבת פשוט כמו כל לקוח לא משלם ומאבדת זכויות. זה הפלוס העיקרי שאני רואה בארץ לתהליך הפרטה שכזה.
אבל זה רק חלום, בעולם האמיתי צעדי הפרדה או "ענישה" כאלו מביאים לא לשיפור עצמי של המוענש אלא לתחושות קיפוח והגברת הקיצון של ההפרדה החברתית והערכית של קבוצות האוכלוסיה. כולנו (לפחות הירושלמים) מכירים את הדרך שבה השתלטו החרדים על בית וגן, רמות אשכול ושכונות אחרות. אחרי ששתי דירות בבנין של שש משפחות הפכו לדירות חרדיות, פתאום שאר הדירות הופכות להיות פחות אטרקטיביות. ערך הבנין יורד, ומי שינסה לעזוב יאלץ להוריד במחיר ולמכור לעוד חרדי, וכדור השלג מתגלגל. היום זה אפילו מואץ כי אנשים יודעים מה קרה בשכונות אחרות ובורחים לפעמים כדי להקדים את התרופה למכה ולצאת כל עוד הנכס שווה משהו. זה עצוב, אבל זו המציאות, התחרדות השכונות היא לרוב בגלל הרמת ידיים של חילוני ומפד"לי ירושלים. כן, גם סרוגי הכיפות מוטרדים מאוד מההתחרדות. עד לכאן הגענו.
אז מה יכול לעשות ראש העיר ברקת כדי להחזיר לחילונים את האמון בעיר והרצון להגר אליה חזרה? מהעיר הזו נשארה איזו תערובת של עיירת פיתוח ועיר שינה, ואוניברסיטה או שתיים תקועות באמצע. זה לא מייצג את אופי מדינת ישראל, בטח שלא שום חזון ציוני אוטופי, ובהחלט לא תורם לתדמית של העיר הזו בארץ (בואו נודה – בגוש דן) ובעולם.
אם הייתי ראש עיר ליום אחד, הייתי מתחיל מהפיכת מערכת הפטורים מארנונה על ראשה כדי לברר מי בתוכה נמצא שם שלא בצדק, והייתי שוקל להטיל "סנקציות" על שכונות שבהין אחוז המשלמים נמוך במיוחד. אוכלוסיה שנמצאת במצוקה צריכה לקבל עזרה לצאת מהמצוקה הזו, ולא מתנות חינם כדי להרגיש פחות במצוקה בלי לנקוף אצבע. את התקציבים שכרגע ניתנים לפעילות דת הייתי מפנה לחינוך, תנועות נוער ופעילות רווחה (לא קצבאות רווחה). בשלב הבא, הייתי מפתח איכשהוא אזורי בילויים חזרה כדי להרים את הכלכלה, וליצור אטרקציות גם במרכז העיר אבל גם בפרברים והשכונות. חייבים להחיות איכשהוא את העיר הזו. אני מקווה שלברקת יש איזה שהוא תקציב לפעול איתו.
