מחר ההצבעה, בחרתם לוקיישן?

השר משה בוגי יעלון: מתנגד למאגר הביומטרי.

התנועה לזכויות דיגיטליות יוצאת לדרך.

מאיר שטרית הוא המאגר הביומטרי מרכז פרופגנדה מוצלחת, אלי ישי לא טומן ידיו בצלחת אף הוא.

איגוד האינטרנט פנה ישירות לחברי הכנסת לבקש שיתנגדו למאגר.

כתבה מהיום בעיתון המודפס של ידיעות (עמ' 2-3 [1] [2] [3]) צופה כי החוק יעבור ברוב בכנסת, ומציינת שזה אחד מהחוקים הכי שנויים במחלוקת בתולדות המדינה.

מתנדבים ליצירת קשרים מול חברי הכנסת (טלפונים, SMS ופאקסים) יפגשו מחר בחמ"ל המאולתר של המטה לנסות לתת עוד דחיפה אחרונה. צרו איתם קשר באתר NO2BIO אם אתם רוצים לנסות להזיז משהו!

מחר אחה"צ ההצבעה, נותרו בערך 24 שעות לנסות לשכנע מישהו, והכי חשובים הם הליכוד, ישראל ביתינו וש"ס. מי שיודע על אילו כפתורים אפשר ללחוץ לחברי כנסת כלשהם כדי שיבינו שהמאגר רע לכולנו, הזמן זה עכשיו.

הצעות ללוקיישנים, כדי שיהיה לכם מה לענות כשישאלו אתכם איפה הייתם כשחוק המאגר עבר: כיכר רבין, הכנסת, מטה המאבק בחוק, עם הידיים בקערת חומצה, בתור המסומן "פליטים המבקשים מקלט מדיני" במעבר הגבול ל< מדינה רחוקה כלשהיא>, בהפגנה, בהימלאיה.

פרדוקס הפרטיות

האם אנשים שמים לב כשהפרטיות שלהם נלקחת או שהם מאפשרים זאת בשמחה בלי להבין על מה הם מוותרים? הבעיה היא לרוב שאנשים מגלים שהנושא בעיתי רק כשזה פוגע בהם אישית. המושג כל כך אמורפי, ובמיוחד בעולם של מידע אישי ממוחשב, שלפעמים קל לי יותר להסביר מכניקת קוונטום (שזה נושא שאני מבין עוד פחות).

כבר ציטטתי פעם את הירשאוגה במאמר מדה-מרקר: "מדוע אם כן אותם ישראלים שמזדרזים לשתף את ציבור הגולשים במעלליהם האינטימיים ביותר בטוויטר ובפייסבוק חוששים מהקמתו של מאגר ביומטרי?", והשאלה באמת מטרידה אותי. האם אנשים באמת חרדים לפרטיותם, או שהם סתם רוכבים על גל ה-slacktivism כי בפרופיל זה נראה קוּל שיש לך דעה על משהו? מי הם אותם אלפי פייסבוקאים חברי הקבוצות נגד החוק הביומטרי שלא נענו לקריאתי/קריאתינו להרשם לקבלת עדכונים מחוץ לפייסבוק, שהוא בעיני אולי אסון הפרטיות המטריד ביותר ברשת אי פעם? עד לכתיבת שורות אלו נרשמו ששה אנשים.

בפוסט הקודם בסדרה הצגתי את מאמציו של ד"ר דניאל סולוב לנסח תאורית פרטיות שאפשר יהיה לבנות עליה חקיקה ושיח במשפחת מושגים מוסכמת יותר ואולי חוצת תרבויות. בפוסט הזה אני שואל אם יש פואנטה. סולוב מדבר על הבעיתיות בספרו הקודם "עתיד המוניטין: רכילות, שמועות ופרטיות ברשת", שדן בסתירה של פרדוקס הפרטיות והרשתות החברתיות. למידע נוסף הנה הרצאה שלו על הגנת פרטיות בעולם מקוון, עם התייחסות לאיזון מול חוקי קופירייט וחופש הביטוי (לא מפליא אתכם בוודאי שבארה"ב הקופירייט יותר חזק מהגנת הפרטיות וחופש הביטוי גם יחד…) והנה עוד ראיון מוקלט איתו על הספר.

האם אנשים בכלל רוצים בפרטיות? בספר הוא מנסה להדגים עד כמה דיכוטומיים האנשים בגישה שלהם לפרטיות, הם אומרים שאכפת להם מהפרטיות שלהם אבל הם לא מתנהגים בהתאם. כמו שאמרתי – רוב האנשים לא יודעים שאכפת להם מפרטיות עד שהם חוטפים את הנשיכה הראשונה. אין לנו כלים תרבותיים לטפל ברכילות כל כך ציבורית וגלובלית, וברור שרוב המין האנושי פשוט עוד לא "עיכל" את המדיום, לא פיתח את המנגנונים הרגשיים להבין אותו. סולוב מדגים בספרו:

Some teenagers have contradictory ambitions for their posts. One teenager interviewed for a story in the New York Times Magazine explained that "he wanted his posts to be read, and feared that people would read them, and hoped that people would read them, and didn't care if people read them"

Although at first blush the teenager's statement doesn't make much sense, its self-contradictions actually capture the ambivalent attitudes of many bloggers. Writing blog posts is exciting in many ways. It can be cathartic. It can be fun to express oneself openly. People enjoy venturing their deepest secrets, hoping for a sense of acceptance or understanding or even just a bit of attention. One blogger wrote: "Maintaining a blog with no one visiting or commenting would be [as] sad as a clown doing a show with no one watching"

סולוב ממשיך ואומר שבאיזשהוא מקום זה כבר זולג לפסיכולוגיה ומפנה לעבודותיהם של דיינה בוייד וג'ודית' דונאת' (שהתארחה השנה באוניברסיטה הפתוחה). והסיכום? בגדול סולוב אומר "חינוך! חינוך! חינוך!" ושפתרונות יבואו כשרשתות חברתיות ואתרים יציעו יותר ויותר אפשרויות להגבלת מעגל התפוצה והנגישות של המידע, כשתבוא הדרישה מהקהל. הוא מודה שלא את הכל אפשר לעצור בעזרת חוקים, אבל גם טוען שבשל כך צריך חוקי עונשין עוד יותר מאיימים כדי שאנשים לא ימהרו לעשות לינצ'ים רשתיים ורצח אופי גלובאלי. אני חושש שקשה לי להסכים שזה יעזור במשהו, וממעבר לא יסודי על הספר נראה שהוא מתחמק לחלוטין מלדון בחבות החוקית של האתר המארח לגבי דליפות מכוונות או לא מכוונות של מידע של המשתמשים. כמו שאומר סטולמן – פשוט אל תשימו את המידע בעננים אם אתם רוצים לשמור עליו בשליטתכם.

יותר אקוטי לענין העכשוי שלי: אני עדיין לא מצאתי אצלו פתרונות לגבי שאלת חוקים למגבלות ופיקוח על מאגרי מידע ממשלתיים. אני ממשיך לחפור בעוד ספרים ואתרים. בשבוע הבא עוד פוסטים בסדרה זו.

חג שמח!

שקרים, פרטיות ושלושה טרולים מתים בשקית

שמעתי אתמול סיפור משטרה שממש הרתיח לי את הדם, במיוחד כי יש לי ניחוש שמדובר בשימוש לרעה בכח מסיבות מאוד אנטי-דמוקרטיות. מפאת צנעת הפרט אני לא יכול לפרט, אבל אני יכול להקדיש שיר.
[audio:http://ira.abramov.org/blog/wp-content/uploads/The_Privacy_Song.mp3]
השיר הוא "שיר הפרטיות" של חבורת הקומיקאים הגיקיים "שלושה טרולים מתים בשקית".

וורדיפרסיה

וורדפרס ממשיך לעצבנני. עיקמתי לו היום את הידיים שיצבע לי נכון את התגובות והעליתי ידנית את הסקריפט שמקפיץ את טופס התגובות למקום הנכון אחרי שלא הבנתי איך לגרום לו להופיע אוטומטית בכותרת, ועכשיו אני לא יודע אם הוא לא עובד עדיין לאט מדי. בכל מקרה, כמה שאלות לקוראות:

1. אולי מישהיא יודעת למה כבר כמה חודשים לא מופיעים אצלי טראקבקים?
2. יש אצלי כבר תוסף לניידים, אבל האם למישהיא חסרים תוספים כדי להראות את הבלוג יותר טוב בסמאכטפונים? אין לי אחד אז אינני יודע איך החוויה.
3. למה אינני יכול להוסיף תגים מחלונית התגים לעריכת פוסט? זה עובד רק במצב "עריכה מהירה", או אם אני משתמש בחלוניות click-tags העמוסה מדי או Suggested -Tags המבוגגת, שהייתי רוצה להחליף (simple tags נראה תקוע משהו).
4. אני שונא CSS. צריך להיות חוק שיסדר את הטרוף הזה, כי אני עוד לא הצלחתי להבין את מודל האוביקטים שלו מניחוש, ואילו הגדרות דורכות על אילו. הקהל מוזמנת להציע.

הפניה מדובררת כמכוונת למין החזק, אך הכוונה כמובן גם לעונדות דילדו ולבני המין המוחלש.

המנוע הבא שלי

בשנות החמישים BMW פיתחה מנוע מימן מעולה ונקי, אבל הפחד מההובלה של המימן והבטיחות בהתנגשות מנעו יצירה של תשתית תחנות מילוי והרעיו נגנז. עכשיו הוא חוזר ואפילו לרחובות. הייצור של מימן עצמו איננו תהליך נקי כרגע (עובדים על זה מסיבות נוספות) אבל אחד הכיוונים זה שתן. כן, קראתם נכון. בטריות פיפי כבר נמכרות היום ביפן בחנויות.

אז נראה שפיפי יציל לא רק את האטמוספירה (במחיר האוקינוסים?), הוא גם יכול להניע לנו מנועי מימן. פשוט עוצרים בצד את המכונית, משתינים לתוך החור (קשה לכוון, אבל נסו) וממשיכים לנסוע. אני חושב שיכול להיות נהדר אם בצידה של כל מכונית יכולה להיות משתנה והדבר הכי נימוסי לעשות אם יש לך שלפוחית שבדיוק מציקה לך, היא לעזור לבעל האוטו החונה הקרוב ביותר לתדלק, במקום שישפך לאוקינוס ויגדל פלנקטון ואצות בכמות בלתי נסבלת. תודה!

אגב, אתם יכולים להתחיל למחזר כבר היום פיפי בבית, ממש כמו אצל נאסא, רק הקפידו לשמור חדר שירותים חלופי אם קלקלתם את הראשון, וקחו קבלות כשאתם יוצאים.

אבל חזרה לעניינינו, יש פתרון ישים עכשיו למכוניות, הוא מומלץ ע"י ממשלת ישראל, הוא ישרוד אחרי שיגמר בעולם הנפט והוא אפילו לא חדש כל כך. מנוע הזרקת הדלק הרגיל שלכם יכול להשתדרג לנסיעה על גפ"מ, שזה בערך גז בישול אם הבנתי נכון. זה אומר שזה עדיין פולט CO אבל הרבה פחות ואין פיח ושאר גועל נפש. אני עוד מנסה לברר מה העלויות הנילוות של טיפולי תחזוקה, אבל יש 150 תחנות מילוי בארץ, וב-6000 עד 8500 ש"ח אפשר לשדרג לעצמך את האוטו. נגמר הגז? לא נורא, מעבירים מתג ואתם על בנזין חזרה. המחיר? 45%-50% ממחיר בנזין לקילומטר, או במילים אחרות תוך 20K-25KKM המערכת מסיימת לשלם על עצמה והרווח לכיס ולסביבה – נקי. מבחינתי זה אומר שאם אני מחלק את הרכישה ל-18 תשלומים, אני אפילו לא אראה שינוי בהוצאה החודשית עד שפתאום המחיר ירד בבת אחת עוד שנה וחצי :)

בינתיים רק 15,000 מכוניות טרחו לעשות את ההסבה בארץ, אז איפה הקאטץ'?

1. מסיבות בטיחות, היסטריה וכולי, אסור יהיה לכם לחנות בחניונים לא מאווררים (כלומר חניונים תת קרקעיים מדי, אני מניח שעזריאלי יוצא דופן כי הוא מאוורר למדי)
2. פעם בכמה עשרות אלפי קילומטרים יש עוד פילטר אחד לא יקר להחליף – ביייייג דיל. נחיה עם זה יופי אחרי החסכון שנרוויח מהדלק.
3. טנק ה"דלק" הנוסף יקח לכם מקום מתא המטען.

זהו… אין לי מושג אם יש עוד בעיות, ועוד לא קראתי מספיק על הטכנולוגיה והמשמעות הסביבתית (שלחו לי לינקים אם יש לכם) אבל מחר אני מתכוון להתקשר לאחת מהחברות שמתקינות את הקיטים ולמוסך המרכזי של סובארו בהרצליה לשמוע את דעתם של לקוחות ומוסכניקים על הענין. עד כמה שהבנתי מיכל גז מלא מספיק לאותם 400 ק"מ (פלוס-מינוס) שמספיק מיכל דלק מלא. מישהו מבין למה לא מעבירים למערכות גפ"מ את כל התח"צ בארץ? חברות מוניות ואוטובוסים ירוויחו מזה הכי הרבה וינקו את ערפיח מרכזי הערים תוך שבועות בצורה מורגשת!

בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה :( אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.