אמונה בנסתר כגעגועי ילדות

חשבתי שהפוסט הקודם יסכם את הנושא אבל נראה שהוא מאוד פופולארי, אז אני נותן לו במה בכל זאת (אם אני ארגיש שזה משתלט לי על הבלוג, אני אפסיק :-))

יעצו לי להקפיד לפתוח פוסטים בסיכום טענותי, אז כאן אפרוס טענותי לקורלציה בין התבגרות רגשית של בן אנוש ובין המעבר מעולם שתלוי באמונות טפלות לעולם נאור יותר (לתפיסתי). בפוסט הזה אני נוגע בכמה נקודות שאולי יהיו טיפה בוטות לאנשים מאמינים, אם יש כאלו בקהל, אתם לא חייבים להמשיך, יש פוסטים אחרים בבלוג. מי שהיה פה שותף לדיוני המטא בפיסיקה ומטא-פיסיקה, על הטבעי והעל-טבעי, יכול לדלג למטה כדי להגיע לפואנטה של הפוסט הזה.

למי שלא קורא את הדיונים בתגובות בבלוג, יש דיון עז ומתמשך. שני פוסטים כאן כבר שברו מזמן את כל שיאי התגובות בבלוג אצלי (פוסט על סכנות הרפואה האלטרנטיבית ועוד פוסט על מדע ואמונה), ובמקביל גייס חץ את קוראיו הקבועים לדיון אצלו בפוסט תגובה, שנראה לי שובר גם אצלו שיאים במספר ואורך התגובות.

למי מקוראי שלא קורא אצל חץ, אני אביא פה את תמצית סוף הדיון שלי שם עם קורא בשם יניב, שנראה לי שאינו בקיא במיוחד במדע וטכנולוגיה מודרנית, ומנסה לשכנע אותי עד לרגעים אלו שאין המצאה שבאה אל מוחינו ללא עזרת עולם הנסתר (קריא אלוהות או מלאכים וכולי) ובעיני זו גישה שמצמצמת את גדולת המין האנושי והמוח המופלא שהתפתח לו בין האוזניים. כשניסיתי להראות לו שרגשות, דמיון ומחשבות הם ארציים ולחלוטין ואין שם שום עזרה מבחוץ. הראיה שהוא שולף לי? "הרי אם היית רק גשמיות, היית עושה צילום רנטגן ומכיר את עצמך לא?"

אז הבאתי לו צלם רנטגן… להמשיך לקרוא אמונה בנסתר כגעגועי ילדות

מבטאים בקהל

בהמשך לפוסט הקודם, קצת ריכוך לעצבנות שלאחרונה צברתי נגד גוגל: סה"כ הם תורמים המון למידע איכותי, זמין ויחסית חופשי. אני צופה בלא-מעט הרצאות מצוינות שמועברות לקהל העובדים שלהם1 ואני רגיל שיש המון שאלות במבטאים שונים מהקהל. נראה שפחות מחצי מהשואלים הם בעלי מבטא אמריקני, ובכל הרצאה כמעט אני שומע גם לפחות שואל אחד אם לא שניים במבטא שלאוזני נשמע בהחלט ישראלי. מה זה אומר לכם על שוק העבודה האמריקני האיכותי בכלל ועל עובדי גוגל בפרט? ולחלופין מה זה אומר לגבי אטרקציות מספקות בשוק הישראלי? אני אישית עצוב מהמסקנות שאני מגיע אליהן.

במחשבה נוספת, אני תוהה אם לא שווה לפנות בבקשה לגוגל לעזרה בנושא המאגר הביומטרי! עם כל המומחיות שלהם בניהול מידע, מניעת זיופים, זיהוי כפילויות יעיל ומהיר… אולי יש להם מספיק מומחים כדי לפתור לנו ולשאר העולם הדמוקרטי את הבעיה הזו בצורת אלגוריתמים ושיטות עבודה שיגנו על הפרטיות והבטחון כאחד? הם עושים לא מעט בתרומות למען החברה2, צריך להפעיל שם קשרים. סה"כ אם פעם הטובים שבמדעני העולם ישבו פעם במקומות כמו Xerox PARC, מכון RAND, JASON ודומיהם, אני מניח שגוגל היום היא מרכז המשיכה למתמטיקאים ומידענים מכל העולם, ושם אולי נמצא תשובה.

-------
  1. מחקר, פיתוח, טכנולוגיה, פרטיות(!), טק-ירוק, עסקים, כנס I/O, דוברים מרתקים אחרים ועוד ערוצים ביוטיוב[^]
  2. עוד הרצאות על פעילות גוגל.אורג[^]

ההבדל בין קוד פתוח לתכנה חופשית, ההקבלה בין חופש תוכנה לחופש האזרח

פוסט זה ממשיך את הפוסט הקודם על חופש התוכנה. היה שם ויכוח ורציתי להדגיש שההבדל אינו רק סמנטי. הסברתי על זה בקצרה בהרצאה באוגוסט פנגווין, אבל זה ראוי לעלות באופן מסודר על הכתב:

לענין קוד פתוח מול תוכנה חופשית, מתגובות בפוסטים קודמים אני מבין שאולי כמה אנשים פיספסו את הנקודה. אני חושב שאני צריך לחזור פה קצת אחורה ולהסביר את הרעיון של Copyleft, שהוא שמירה על זכויות המשתמשים, לאו דווקא על זכויות היוצרים. אני מצטט את הגדרת חופש התוכנה מהתרגום של ויקיפדיה עם הדגשות שלי:

ניתן להגדיר תוכנה חופשית כתוכנה המעניקה למשתמש בה מספר חרויות בסיסיות:

  • החופש להשתמש בתוכנה לכל מטרה (חירות 0).
  • החופש ללמוד את דרכי פעולת התוכנה ולהתאים אותה לצרכיו (חירות 1). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.
  • החופש להפיץ מחדש עותקים של התוכנה לאנשים אחרים כדי לסייע להם (חירות 2).
  • החופש לשפר את התוכנה ולשחרר את השיפורים לציבור כדי שכל הקהילה תרוויח מכך (חירות 3). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.

בשונה מקוד פתוח, תוכנה חופשית מתייחסת למובן המהותי של החופש, קרי – לא הפרקטיקה של הפיתוח כפי שהיא מתבטאת במאמרים כמו "הקתדרלה והבזאר" (PDF) אלא למובן האידאולוגי-סוציאלי. קוד פתוח מחויב מעצם קיומה של תוכנה כחופשית. היותה של תוכנה פתוחת-קוד אינו מחייב את היותה של התוכנה חופשית.

(חיפשתי לכם לינק לקתדרלה והבזאר (למרות שכמאמר הוא קצת ארוך ומשמים) ונזכרתי פתאום בספר באותו השם, שדן למעשה בחרויות הנ"ל ואפילו תורגם לעברית והוספו לו מאמרים. יכול להיות שהייתי חוסך לעצמי כמה פוסטים בבלוג אם הייתי נזכר בו קודם, נו טוף, לפחות היה לי כיף לנסח את דעותי לתוך הבלוג)

ברור לכולם שחירויות 1-3 אינן פיצ'רים נפוצים של תוכנה קניינית, אבל רק שתבינו כמה רחוק מוכנים מיקרוסופט ללכת, אפילו חירות 0 איננה מובנה מאליה בעניהם. היה ניסיון, נדמה לי ברשיון אופיס 2003, לאסור על קונים להשתמש בfrontpage לשם ייצור אתרי פארודיה או שנאה נגד מיקרוסופט. הענין נפל כמובן מיידית בבית משפט על התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אבל אי אפשר שלא להאשים אותם בנסיון.

הכלי שבחר סטולמן כדי לוודא שתשמרנה זכויות המשתמשים הוא רשיון שימוש מפורסם בשם GPL, וב-1997 נבחר התאור "קוד פתוח" לסוג הרשיונות האלו, אבל הרשיון הזה מבטיח את החרויות האלו ברמה הטכנוקרטית/משפטית, הוא לא נלחם עליהן בשמך בפרלמנט, הוא רק כלי אחד מתוך כמה להגשמת חזון חופש התוכנה. האמירה שיש זהות בין הכלי לבין החזון כמוה כאמירה שתכלית הדמוקרטיה מגולמת בהצבעה לכנסת. כאילו ששקיפות שלטונית, חופש הדיבור, חופש התנועה, הזכויות על קנין וכל מני כלי חירות נוספים אינם עוד חלקים מהחזון של חברה חופשית או דמוקרטיה על צורותיה.

באותה צורה, תוכנה חופשית איננה רק קוד פתוח, היא ההתנגדות לפטנטים על תוכנה, היא ההקפדה על זמינות ותיעוד לכל משתמש, הקפדה על תקנים פתוחים, יצירת אקוסיסטמות ותרבות שיתוף כמו github, sourceforge ואחרים, הקפדה על ניידות מידע ועוד ועוד.

ולכן בהרצאה עשיתי הקבלה לחרויות שניתנות לי בדמוקרטיה:

  • חירות 0 – מקבילה לחופש הפעולה והדיבור
  • חירות 1 – סיפוק הסקרנות האישית – שמידע לא יוסתר מהאזרחים, יצונזר או יסולף. הלוואי שבישראל זה היה מובן ופועל כראוי…
  • חירות 2 – החופש לעזור לאחרים, זכות שבמדינות מסוימות לא רואים בעין יפה, במיוחד אם מדובר בעזרה למיעוטים חלשים. גם בזה ישראל לא מקבלת ציון 10.
  • חירות 3 – הכוח לשנות ולהקים קהילות, התארגנויות, ועדי שכונה, עמותות ותנועות לעזרה הדדית, צמצום פערים- זכות שלא כולם משתמשים בה לצערי. בנוסף, אם יש צורך, יש להן את הכח לבקר את המשטר ואת נציגיו ולפעול למען שינוי וקידום רעיונות (למשל להקים מפלגה ולרוץ למועצה או לכנסת)

אני מקווה אם כך שהענין הובהר, כי זה מתקשר לפוסט הבא :-)

על קהילות

במסגרת הדיבורים על קיימות, דיברתי כאן על החשיבות של קהילות כדי לבנות חזרה יציבות חברתית. זוהי גם אחת התפיסות המרכזיות של פרמקאלצ'ר (תרבות עד? יש למישהו תרגום יותר טוב?). למעשה אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מההצלחה ההיסטרית של רשתות חברתיות ברשת, זה שהמין האנושי מתגעגע לחיים השבטיים המסורתיים בהם התפתחו החושים והקוגניציה שלו במשך מליוני שנים. בפוסט הקודם בסדרה הזכרתי גם שוב את ההרצאה של קליי שירקי, בה הוא מתאר את השוק התרבותי שעברו האנגלים בתהליך האורבניזציה – מרוב דיכאון, הוא מספר, הם זחלו למשך שני דורות לתוך בקבוקי ג'ין. אבד להם משהו מהשבטיות והחברה אליה הם היו רגילים.

תופעה דומה אנחנו רואים בארץ בין האתיופים, שנאלצו לעבור מחברה שבטית, כפרית, עם ערבות הדדית ושבה הילדים גדלים ומחונכים ע"י כל הכפר. אנשים שרגילים לסמוך הרבה על עצמם למחייתם וקצת על שיתוף הפעולה של אחרים, הגיעו למדינה שבה אינך יכול להסתדר לבד, אתה חייב את עזרתם של פקידים ומוכרים, נותני שירות ובעלי מקצועות מאוד ספציפיים עליהם אתה מסתמך מאוד. אנחנו רגילים לזה אבל לא האתיופים, וזה משאיר אותם קצת אבודים כשהם צריכים לרוץ ולבקש עזרה מעוד ועוד אנשים שאינם מכירים, לא גדלו איתם בכפר או בכפר השכן, ולא יודעים אם אפשר לסמוך עליהם.

אנחנו, לעומתם, לא יודעים בכלל מה הם חיים בשבט. רובנו חיים חיים מאוד אינדיבידואליסטיים מצד אחד, אבל לצורך כך מסתמכים על המון מוסדות ועסקים ואנשים שיהיו שם כשנצטרך אותם. אבל מה עם קהילה? מתי אנחנו קמים אי פעם להקים משהו ביחד, או להתאסף להפגין נגד תופעה מטרידה? אני לא יודע מה איתכם, אבל אני הייתי בחיי בכמה כנסים פוליטיים והפגנות, הרבה מחברי היו מקסימום באחת או שתיים, וחלקם באף אחת. יש אנשים שיצאו מאוד מגובשים מהשירות הצבאי ונשארו חברים לחיים ויש כאלו שלא מצליחים לשמור על חברים בודדים. אנחנו סומכים על כל מיני רשויות שיקחו את הדברים לידיים, אבל לא מנסים לקום ולקחת את הדברים לידיים בעצמנו. "אין לנו פנאי", אנחנו משכנעים את עצמנו, "חייבים לרוץ ולעשות כסף בשביל לסגור את החודש". אבל אין לנו מושג מה אנחנו מפסידים ברמה הלאומית, ויותר מזה, מה אנחנו מפסידים ברמה האישית. כמו שהזכרתי כאן לפני כמה זמן, קהילה וחיי שבט הם מרכיב חשוב בהתפתחות הרגשית שלנו.

למעשה על זה גם מדבר סת' גודין כשהוא מרצה על שבטים מקוונים.

לחבר את זה לכאן ועכשיו, הנה דורון מתוסכל מזה שהוא פועל ללא שבט במאבק נגד המאגר הביומטרי. אני בתסכול הזה איתו.

אובאמה שולח את אישתו לגייס את הציבור בקהילות המקומיות ולדבר על חשיבות החינוך. הוא איש שיודע למה ואיך לארגן מתנדבים וקהילות, והוא הורה על בניית כלים ואתרי רשת כדי לעזור למארגני קהילות לארגן. למרות שעד היום הוא עשה את זה ברמת שכונות וערים, אני מקווה בשביל ארצות הברית שהוא יצליח לעשות את זה ברמת מדינה, כי את השינויים שצריך לעשות בארה"ב ובעולם צריך לעשות מבפנים. אני לא מאמין ש"היד הנעלמה" וגם לא רגולציות גלויות, יצליחו להוריד את מספר הרצים לצרוך בצורה בזבזנית. זה רק שינוי שיכול לבוא מהגדרה מחדש של מה טוב ורע בחיים, ולהוריד את האמריקנים מהכיף המפנק של תרבות צריכה מוקצנת ואפאתיות לסובב אותם.

והאמת, לפני שאר האנושות – עם ישראל, האמריקנים ושאר העולם הראשון… כולנו צריכים לעבוד סדנאות גיבוש, אבל לא כאלו בהזמנה מבחוץ (מלחמות, אסונות טבע), אלא מיוזמתינו.

אסיים בהפצצה קלה של הרצאות משבט TED. אחרי חודשים של צפיה לא מאורגנת, הורדתי את רוב הארכיון שלהם באיכות גבוהה ואני יושב מדי פעם וצופה בו בשקיקה לפי הסדר (אני עכשיו באזור האות D), אז הנה כמה הרצאות בזק שוות, אני מתנצל אם נתתי כבר לינקים לחלקן בעבר:

  • בוני באסלר על קהילות של בקטריות דברניות ודמוקרטיות, ועל כך שאנחנו (בני אדם) לא שווים כלום בלי כל הננובוטים האורגניים האלו.
  • בוב ת'ורמן על חמלה ועל הרגשת ה"ביחד" שבבסיס הבודהיזם. בוב הוא פרופסור לפילוסופיות בודהיסטיות אינדו-טיבטיות ונזיר טיבטי בעצמו, אם מישהו תהה מאיפה הוא בחר לביתו את השם "אומה".
  • בארי שוורץ מבכה את תופעת הראש הקטן ואובדן החוכמה הבסיסית של אמפתיה לאנשים וחוש למוסר. הוא מראה שבסך הכל לאנשים יש בהחלט חוש אחריותיות ציבורית אני תוהה כמה אפשר להאשים את מערכת החינוך בזה, לדעתי גם כאן, חינוך מבית וברמת הקהילה היה צריך לשמר דברים כאלו.
  • על הקושי שלנו להתמודד עם יותר מדי אפשרויות (אולי מסביר את בעית הדמוקרטיה שלנו), וההתמודדות עם שלמות עם ההחלטה בדיעבד, שוב בארי שוורץ. בנושא קרוב ולא קרוב, על קריירות ואורחות חיים לא קלים, שלרוב אנחנו לא מקנאים בהם, ועל השלמות האופטימית למרות ואולי בזכות הקשיים – מייק רו מערוץ דיסקאברי.

מישהו רוצה חתולה?

אני לא נוהג להפיץ הרבה חיפושים למאמצי חיות, אבל כשמגיעה חתולה עד אלי הביתה (תחת מכסה מנוע, זה טרנד שכזה), אני טורח לייצר את החתולול הראשון שלי.

unidentified feline object

מי לוקח(ת)? האפורה היפהפיה הזו נראית לי כבת חודשיים מקסימום, נראית נקיה ובריאה (אין בעיות עיניים, פרעושים, קרציות או קרדיות אוזניים וכולי שיכולתי למצוא), והיא צריכה עדיין המון מגע ויחס, מה שאני כרגע לא בבית מספיק כדי לתת לה (וגם ככה אני מטפל בכארבעה חתולי חצר). אם אתם מכירים מישהו שרוצה, אל תהססו ליצור קשר. אני ויהודית השכנה מודים מראש.

כלכלת השטחים

לפני כמה חודשים מפעל מולטילוק (מנעולי פלדלת לפני שנמכר לחברה שוודית) הודיע שיוכנס לתוך הקו הירוק. תמיד היתה אצלי בבית השאלה האם לקנות תוצרת השטחים (באופן מובהק, אני תמיד נמנעתי מלקנות דברים כמו ירקות גוש קטיף ויין מחברון למשל), אבל כאן היה מדובר במפעל שהעסיק המון תושבי גדה, וההחלטה השוודית הזאת קצת תמוהה, כי היא פוגעת במקומות עבודה של תושבים שאינם מתנחלים. יש את המשחק העדין כאן של איפה עובר הקו הדק בין תעשיה שמנצלת את הכיבוש ותעשיה שמועילה לכבושים ומרגיעה את השטח. אני יושב כאן וקשה לי להחליט מה עושים בתחום האפור של שקלים ישראליים שמושקעים בשטחים. כמה אחוז מהרווח או ממקומות העבודה או המשכורות צריך להגיע לידיים של תושבי הגדה הפלסטיניים כדי שמפעל שם יהיה לגיטימי בעיני? אני לא יודע לתת תשובה מוחלטת.

הנושא עולה בצורה הפוכה השבוע בכותרות, הבנקים בעזה רעבים למזומנים, ישראל מחזיקה אצלה סכומי מליונים של שקלים שאינם שלה, ואמורים לעבור לעזה. בגלל סתירות אתיות ברורות הבנקים מהססים להעביר אותם, למרות ההסכמים וההוראות הממשלתיות. הבנקים מצד אחד מצווים ע"י האו"ם והנגיד פישר להעביר תרומות בינלאומיות לעזה, ומצד שני הם פותחים את עצמם לתביעות מצד נפגעי טרור, משפחת שליט וגורמים אחרים שטוענים (לא בלי בסיס) שהכסף הזה רק מעשיר את החמאס וסביר שישמש יותר את מאגרי הנשק מאשר עזרה הומניטארית. עזה היום הרי עדיין אוטונומיה שתלויה בישראל, הם משתמשים בשקלים, אספקת חשמל של חח"י, מים של מקורות, וכל יבוא ויצוא חייב לעבור דרכנו, כולל מזון, ציוד רפואי, דלק, רכבים וכולי. ברור שיש כאן סתירה רצינית בין מצב המלחמה לבין המחויבות החוקית והאתית לדאוג לרווחת חיי האנשים, המחויבות שלנו בפני האו"ם והרשות הפלסטינית שבחרה בחמאס באופן פחות-או-יותר דמוקרטי אחרי שנחתמו איתנו כל ההסכמים הנ"ל.

לא ברור לי לחלוטין למה לישראל יש ענין שעזה והגדה יהיו חייבים להמשיך להשתמש בשקלים בתור המטבע הרשמי. אני לא כלכלן, אני בטוח שיש לזה הסבר הגיוני. בינתיים כיוון שזה המטבע שבו הם משתמשים ואנחנו יושבים להם על הצינור, כמו שאנחנו חונקים להם את אספקת החשמל והמים, אנחנו מצד אחד מחריפים כך את הבעיות ההומניטריות ויוצרים לנו אויבים, ומצד שני אם הכסף הזה עובר פנימה אנחנו לא יכולים לשלוט למה הוא ישמש, וזה הטיעון שמככב בדעת הקהל – אסור לנו לממן מנגנוני טרור וכולי. הענין הוא שהכסף שמועבר לשם הוא לא כספים של ישראל או משלם המיסים, אלו כספים שאינם שלנו שאנחנו אמורים להעביר ומסרבים מטעמים אתיים, אבל בעסקים כמו בעסקים – אם אתה לא מתנהג בהגינות, איך אתה מצפה שישקלו להתנהג איתך בהגינות. כל עיכוב וגרירה פירושם שאנחנו מאבדים עוד ממעט פעילי השלום שעוד היו בעזה, ומצד שני כל עיכוב מצד החמאס בקידום החזרת גלעד שליט או מסירת מידע על שלומו גורמים לרובנו לאבד בהם אמון שאי פעם תהיה כאן נורמאליזציה. לפעמים נראה שהחמאס רוצה רק בלאגן לצורך בלאגן, ולא לצורך עצמאות. כל פעולה שלא ננקוט תביא אותנו לנקודת lose-lose אחרת. איך אפשר לגרום לעזתים במצב כזה להפוך חזרה את השלטון למשהו שפוי שיאפשר לנו לעזור להם?

לא, אני לא דואג שהחמאס ישתמש בכסף הזה לקניית נשק. לא נראה לי שהשטרות האלו יעניינו את מי שמבריח להם נשק וחומרי גלם דרך גבול מצריים. למבריחים הם יכולים לשלם בדולרים מהכספות בשווייץ. אנחנו יכולים להעביר להם שווה-ערך של הכסף הזה באוכל, ציוד רפואי ושאר מצרכים דרושים שאי אפשר לייצר מהם נשק, אבל כרגע עניין מצוקת המזומנים משמעו שאין העברת משכורות, בנקים נסגרים ולאנשים אין כוח קניה. כשהכלכלה נעצרת אנשים סובלים, ואנשים שסובלים מאבדים אמון וסבלנות והופכים להיות יותר קיצוניים. אין לנו שום הבטחה שהכסף ישאר ביד החמאס ולא יועבר לתשלום לעובדים ויעיר את הכלכלה, יכול להיות שהוא יטופטף לשוק בזרזיף שם כדי ליצור רושם ששוב ישראל מתעללת באוכלוסיה שם מרחוק, אבל מה האלטרנטיבה? ומצד שני אני לא מבין מה מונע מהחמאס להדפיס בעצמו כסף כדי לשחרר את צנורות הכלכלה שם, כסף שהערבונות שלו הם הכספות שלו בחו"ל, במקום להיות תלוי בשטרות של שקלים? האם יש כאן בעיה מסחרית-כלכלית או שמא זו עוד דרך לעשות מכת יח"צנות על גב ישראל?

המון סימני שאלה, ומהתקשורת אני לא מצליח להבין את הכל. מישהו מסוגל להסביר לי את זה?