עובד טוב זה עובד מת

אני לרוב לא אוהב את מה שמייקל מור מוציא תחת ידיו, הוא מייצר תאוריות קונספירציה בסרט נע ללא נקיפות מצפון, ולא מעט אנשים העידו שהוא הוציא את דבריהם מהקשרם לצרכיו. אני צופה בסרטים האלו לפעמים בעיקר כדי לגלות את הכשלים הלוגיים ולהבחין אילו משחקי מסרים סמויים וסתירות הוא מפעיל כדי להזריק את דעותיו לצופים בצורה לא הגונה. אבל למרות קורטוב מלח היתה לא מעט אמת ב"קפיטליזם – סיפור אהבה". הסרט הזה לא היה צריך להמציא הרבה קונספירציות כי באמת יש כאלו פה ושם, הוא פשוט מרכז כמה סיפורים קיצוניים למדי שממחישים כמה כלים של שוק כלכלי יכולים ליצור נזק כשאין עליהם פיקוח – אם יש "יד נעלמה" הרי שהיא זו שמוחצת את האנשים בתחתית הסולם ולא מצילה אותם. באחד מהקטעים בסרט הוא מראה כיצד הרבה חברות, כולל חברות בלו-צ'יפ מכובדות, מוציאות לטענתו פוליסות חיים על עובדיהן כאשר הן המוטבות, במילים אחרות החברה מרוויחה אלפי או מאות אלפי ולפעמים מליוני דולרים מזה שעובד שלה ימות, וזה לא כסף שמשפחתו תקבל או משהו. להוסיף עלבון על פשע, השם של הפוליסות האלו בז'רגון הביטוחי הוא פוליסת dead peasants, או "פשוטי-עם מתים". לפי הויקיפדיה האנגלית, פוליסות "פשוטי-עם מתים" נמצאות בשימוש כנראה אצל רבע מחברות "פורצ'ן 500" ומבטחות 5 מליון עובדים.

כמו שמייקל מור אומר בסרט, חוק הביטוח אומר שאדם לא יכול להוציא ביטוח על רכוש של מישהו אחר, שכן אז יש לו אינטרס שאותו הרכוש יהרס או יגנב. אבל כאן חברה מוציאה פוליסה שמהמרת נגד חיי עובד שלה לטובתה, ואולי מעסיקה אותו בתנאים שמסוכנים לבריאותו! אין לי מושג למה זה חוקי בארה"ב, או למה חברות הביטוח מוכנות לזה, אבל שמחתי לגלות שיש לפחות משרתי ציבור שמוטרדים מזה שם. הנה אחת מכמה כתבות שכיסו את הסיפור אחרי שיצא הסרט:

השבוע נזכרתי בזה בעוד הסיפור של פוקסקון נמשך בכותרות. כאן המצב מוזר אבל שונה. למי שלא מכיר, מדובר בחברה הסינית המייצרת בתנאי העסקה מחפירים את שלל מוצרי iPxxx הניידים של אפל וחברות אחרות. החברה משלמת למשפחת הנפטרים פיצויים בגובה משכורת של 10 שנים (כ-$16K כי מדובר במשכורת שהיא הרבה יותר נמוכה מממוצע השוק הסיני), ומספר לא קטן של עובדים החליטו שכלכלית עדיף למשפחתם שיתאבדו מאשר שימשיכו לעבוד. אחרי 10 מתאבדים החברה החתימה עובדים על הבטחה לא להתאבד בחוזה, אבל עוד עובדת קפצה מהגג לפני שבעל החברה החליט שעדיף בעצם להרים את השכר ב-20%…

עדכון: עדיין יש קופצים…

בנקודה זו אפשר להשוות את זה כמובן לפלסטינים נורמטיביים אך עניים שמשוכנעים לבצע פיגועי התאבדות בתמורה להבטחת ארגוני הטרור לדאוג כלכלית למשפחותיהם אחרי מותם. הכסף לא מסובב את העולם, אבל הוא גורם לאנשים לאבד את עצמם לדעת. עוד תוצר נאה של מדיניות אי שוויון מודרניות, במקרה האחרון כלכלי וגם פוליטי, אבל במערב כבר מטשטש ההבדל בין השניים, לא?

אני חוזר לציטוט של אסימוב, אני חושב שהבאתי אותו אולי פעם בבלוג:

Bill Moyers: What do you see happening to the idea of dignity to human species if this population growth continues at its present rate?

Asimov: It's going to destroy it all. I use what I call my bathroom metaphor. If two people live in an apartment, and there are two bathrooms, then both have what I call freedom of the bathroom, go to the bathroom any time you want, and stay as long as you want to for whatever you need. And this to my way is ideal. And everyone believes in the freedom of the bathroom. It should be right there in the Constitution. But if you have 20 people in the apartment and two bathrooms, no matter how much every person believes in freedom of the bathroom, there is no such thing. You have to set up, you have to set up times for each person, you have to bang at the door, aren't you through yet, and so on. And in the same way, democracy cannot survive overpopulation. Human dignity cannot survive it. Convenience and decency cannot survive it. As you put more and more people onto the world, the value of life not only declines, but it disappears. It doesn't matter if someone dies."

הציטוט הזה יכול להיות מיוחס לצריכת יתר, פיצוץ אוכלוסין, או מה שתרצו. בשבילי זה גם מדבר על מה שקורה לאנשים בקצה הרחוק המכוער של קפיטליזם חזירי שמגיע לשלב חוסר הבושה.

ולבסוף – זהו העתיד הקפיטליסטי של ילדינו, לפי השוק האמריקני. שעה וקצת של צפיה פוקחת עיניים למי שלא מודע לבעיה. לא לבעלי קיבה רגישה.

קצת נחת – על דיסק שחזר מהפח

בין כל תמונות החתולים ותמונות הטבע, אבא שלי גם שולח לי מדי פעם אייטמים מעניינים, והנה התפלק לו פנימה גם אייטם שממש שימח אותי: TheMarker IT – תביעה ייצוגית בסך 160 מיליון שקל נגד אייבורי ו-KSP. לא, אני לא שמח שתובעים אותם עד שאני לא אדע אם באמת היתה כאן הונאה ונמכרו דיסקים תקולים בידיעה. אם היתה אז זה באמת סיפור מוזר, כי מבין השורות אפשר אולי להבין שהבעיה תוקנה בשדרוג קושחה, מה שמאוד מקל על המשתמשים או המתקינים לטפל בזה בקלות (כמו שעשיתי אני). ברור לי שאין מצב שKSP או מישהו ידעו שקיימת הבעיה והסתירו אותה חצי שנה, כי חומרת מחשבים לא מוחזקת בארץ במלאי יותר משבועות ספורים, לרוב ימים בודדים, משמע האספקה הפגומה המשיכה הרבה זמן בגלל שסיגייט עצמם לא ידעו על הבעיה במשך כל הזמן הזה, וברגע שהם תיקנו אותו, הם פרסמו את דבר עדכון הקושחה באתר שלהם. אם יש מישהו לתבוע אותו על אספקת מוצר דפוק לאורך זמן זה אולי את סיגייט.

מצד שני, מרגע שהתפרסם, היה יכול להיות מנומס מצד הרשתות הנ"ל לפרסם את דבר המצאו של עדכון קושחה חשוב בעמוד הכניסה של האתר שלהן. אני לא מדבר על שליחה של SMS או מייל לכל לקוח שמופיע במסד הנתונים של ה-CRM שלהם (פריוריטי, נדמה לי) שקנה את הדיסקים הנ"ל, זה בכלל היה יכול להיות חלומי. נכון לרגע זה אין על זה מילה בשני האתרים (חיפשתי דקה או שתיים במקומות שהיה הגיוני למצוא את זה).

הסיפור: מאז אפריל שוכב אצלי, מנותק מהחשמל, דיסק אחד שאכן מופיע ברשימת הדגמים שדה-מארקר מפרט בכתבה. הוא התחיל לג'עג'ע והייתי בטוח שהנה עוד דיסק שהטורנטים עשו בו שמות (אחרי מספר אסונות עבר אני מקפיד לקנות דיסקים RE, למרות המחיר הלא-שפוי). ניתקתי אותו עד שיהיה לי זמן וכסף לקנות חלופי, לנסות להעביר אליו את החומר דקות לפני המוות ואז ללכת להפעיל את האחריות. כמו שאתם מבינים התכנית הזו לא הגיעה רחוק, הנה אנחנו בדצמבר, וזה אומר שמונה חודשי השבתה (גם בבנק…). כבר הייתי בטוח שלא רק שלא אציל את החומר, אלא שגם הדיסק יצא מאחריות, אבל אז הגיעה הידיעה הזו וירדה לי אבן מהלב.

בעקבות האייטם הלכתי להוריד את תכנית האבחון הקטנה של סיגייט, שני דיסקים במערכת (מתוך שישה, אל תשאלו) סומנו באדום, כלומר שיש להם עדכון קושחה. משם שלחה אותי התכנית לעמוד שביקש ממני את המספרים הסידוריים (למה קאפצ'ה?), ואכן לאחד שנתקע הומלץ עדכון ולשני לא. אולי מדובר באמת בפאק של סדרה מוגבלת, כי שניהם מאותו הדגם והריצו את אותה הקושחה אבל נקנו בהזדמנויות שונות.

תוכנת העידכון הורדה, הורצה (היא איתחלה את המחשב כי היא לא תרוץ מתוך "חלונות" עצמה), התוכנה זיהתה את שני הדיסקים המדוברים אבל עדכנה את שניהם בלי לעצור לשאול אם אני מאשר לעדכן גם את התקין (מוזר ומעצבן, אם הייתי יודע הייתי שולף אותו מבעוד מועד). עוד ריבוט ואני מסתכל בשימחה על כל הקבצים שחזרו מלימבו. ירד לי קרש מהאף.

(מבקש סליחה מדני סנדרסון על הפלגיאט הקטן)

שנים לא קניתי סיגייט אחרי נסיון עבר כושל, אחרי שהתאמצו ושכנעו אותי בחנות (KSP שממול עזריאלי) שהסדרה הזו מצוינת קניתי, אבל אני הולך להחליף אותו לWD ברגע שרק אספיק להוריד ממנו את כל החומר לדיסק חדש, לא מחכה לכשל הבא. אני מאוכזב טיפה מ-KSP אבל לא כועס עליהם, הם סרט נע של מכירת חומרה, והמחירים שלהם נוחים לי. אני אחזור להתרחק מסיגייט/מקסטור לעומת זאת. כרגע זה משאיר בעיקר את WD כי לצערי היטאצ'י וסאמסונג מסדרות של שרתים לא מביאים לארץ, בפעם האחרונה שבדקתי, וב"קאוויאר" של WD אני גם משתדל לא להתעסק. מקווה שהמידע הזה עוזר למישהו, ושיספיק לכם הדיסק לשמונה ימים!

מי שהולך לישון עם פשפשים – קם בלי מיטה

לקוחות יקרים, מיקרוסופט מבקשת למסור שלכל מי שמשתמש בשירות הוטמייל בישראל, השירות הנוח של MSN ישראל והבית החם שמיקרוסופט מעניקה לו באהבה בחינם (כן אתם!) – אז מעוד שלושה ימים אין לכם בית (צילומסך) – מיקרוסופט פשוט שורפת אותו עם המייל שהיה בפנים אם לא גיביתם. אבל אל דאגה, יש מייל עם COM בקצה! עם פיצ'רים! עם LIVE!!!! ואל תשכחו שאתם חשובים לMSN, אוהבים אותכם נורא, כאילו!

(רמז, למייל המשופר הזה קוראים ג'ימייל. אם ממילא שורפים לכם את הבית אפילו בלי העברה דואר, אני ממליץ שכבר תחליפו ספק)

מתקפת השיווק של הסלולאריים

אחרי כל הדיבורים על ניידות (דוגמא אחת מבין הרבה בלוגים) ואחרי שמשנה למנכ"ל פלאפון הוכיח שאין לו מושג מה הלקוחות שלו רוצים אני רוצה לציין שמשגעים אותי הקמפיינים הפסיכיים של בנקים וסלולאר. בחודשים האחרונים אני מרבה לנסוע ברכבת וכל תחנת עזריאלי (בינינו, אף אחד לא קורא לה "השלום") מרוצפת מקיר לקיר בפרסומות של אוראנג'. אין מקום לסלולארי אחר, אין מקום אפילו למפרסם אחר. הכל קידום אורנג'ים ובמיוחד לחיילים (כל משרתי הקרייה עוברים פה יום יום). ההתקפה ממשיכה בתוך הקניון עם עמדות חדשות לפרסום הדגמים החדשים והאופציות הפנטאסטומאליות שנפתחות ללקוחות. אני לא יודע עם הניידות עושה להם טובב כמו שהיא הפחידה אותם בהתחלה או מה, אבל זה הפך להפגזה בלתי נגמרת של ריבועים כתומים למוח. שיא הגיחוך היה ביום חמישי כשהעיתון החינמי של הרכבת (מישהו יודע מה קרה ל"ישראלי"?) מכר לא רק את העמוד האחורי אלא גם את כל העמוד הקדמי (שעד היום היו בו רק כותרות חדשות) לאורנג'.
אוראנג’ בהתקפה חזיתית ואחורית התשובה של פלאפון – מגלחים את הפונינט הלאומית (?!). התשובה של סלקום: רגע חושבים. ואני חשבתי שסלקום קנו מראש ולמפרע את נינט לשנה-שנתיים מראש, לא? איך היא מעיזה לאכול מהצד עם פלאפון? אה, עכשיו קראתי בטוש שהיה לה גם פלירט עם אורנג' שלא ידעתי עליו. נו נינט, מתי קמפיין למירס?

משחקי מיקוח

לא, עוד לא הצלחתי למכור את האוטו. הדייהאטסו הישנה שלי עדיין מסתובבת בין חברים ומפזרת כיף ושמחה בכל אשר תפנה. בשבת חברים שלי נסעו בה למסיבה בגבעת שמואל, שם רואה אותה ברחוב תושב האיזור וביקש סיבוב. שיחת הטלפון הלכה בערך כך:
– טוב כמה אתה רוצה עליה?
– 12. כתוב על האוטו.
– בסדר אבל כמה בתכליס?
– נו 12. אם הייתי רוצה פחות היה כתוב!
– נו אבל שורה תחתונה, מחר אני בא שם כסף!
– בוא תתחיל אתה, מה השורה התחתונה שלך אם ככה?
– אני שם 8.
– במגרש מכוניות הציעו לי 9. לא מוכר.
– הלו, רגע! אבל צבע, וברקסים, וטסט, ו…
– אדוני, האוטו במצב מצוין, הבלמים חדשים כול הארבעה, מחירון שלו זה 20, מה עוד אתה רוצה?
– 8 לא טוב לך?
– אם תביא 10 על הבוקר נסגור ושלום על ישראל.
– אבל תראה…
– אדוני, עשר אני יכול לקבל על האוטו. אתה לוקח?
– אבל בן דוד שלי לקח כזאת ב4…
– תודה אדוני, לילה טוב.

עכשיו אני מצטער, אני לא אוהב לבוא בדעות קדומות ואני לא חושב שאני גזען, אבל האיש דיבר איתי בשפה נמוכה אז חשבתי שעניתי לו בשפה שהוא מבין. אחרי שעתיים (קרוב לחצות!) הוא מתקשר שהוא בכ"ז רוצה את האוטו. אני שונא מיקוחים (יקה מהבית) אז חזרתי על המחיר ושאלתי אותו מתי מחר נפגש. בבוקר הוא לא יספיק לארגן את הכסף, בצהרים אני אצל לקוח בלוד. הוא הציע להפגש בסניף הדואר בנתב"ג שפתוח כידוע רוב הלילה. לאורך היום היו עוד כמה שיחות טלפון, שבהן כל פעם השחלתי את נושא עשרת אלפי השקלים. "אין לי בעיה שתביא את המזומן, אבל אין לך בעיה להסתובב ככה ברחוב עם עשרתלפים שקל בכיס? תביא צ'ק בנקאי". איכשהוא כל הזמן היתה לי הרגשה רעה בנושא…
עוד אני מגיע לנתב"ג והוא מודיע לי שהוא מאחר ב20 דקות. אחרי איחור של 30 דקות הוא מתקשר ואומר שהוא חונה. אחרי עןד שתי דקות הוא שואל בעצם איזה טרמינל, מתלונן שטרמינל שלוש זה רחוק נורא. שואל איפה חונים (מסתבר שהוא מעולם לא טס ומעולם לא שלח מכאן חברים או אסף אותם. מדהים.) נכנס לחניה ומתלונן שהאוטו גבוה מדי. (עם מה הוא הגיע? משאית להעברת דירות?!) ובסוף מגיע באיחור של שעה לבית הקפה ליד סניף הדואר ומתיישב "בוא נדבר". על מה יש לדבר?
-הבאת את הכסף?
– הבאתי אפילו הרבה יותר, בוא נדבר
– מה יש לדבר? סגרנו מחיר, הגענו לכאן, עזבתי את הלקוח שלי באמצע, עלית לי בחניה, אני מעכב כאן את החבר שלי שהביא את האוטו, על מה אתה רוצה לדבר בדיוק?
– בוא אלי חצי דרך, 8 שלי, 10 שלך, הנה 9.
– אבל כבר באתי אליך חצי דרך, 10 זה באמצע בין 8 ל12.
– אבל בטלפון אמרנו 9!
-לא, בטלפון אמרתי לך 10תלפים כמה פעמים היום, אני לא מדבר עברית?
– (לחבר שלו) טוב תוציא עוד 500!
– לא 9900, ולא 9995. סגרנו על 10, למה טוב עכשיו כל הבלגן הזה?
– 9500 נו, אני בא לקראתך!
– בטלפון הסכמת על 10, שיטת מצליח לא תעבוד לך כאן, למה אתה מבזבז את הזמן של שנינו?
– נו נותנים לך כסף ביד! תיקח כבר!

וזה השלב של הזילזול באינטיליגנציה שכבר לא יכולתי לסבול. ובאמת קמתי ועזבתי עם עופר, החבר שעזר לי להביא לשם את האוטו. הטמבל לא ירד מהעץ, לא רדף אחרי ולא התקשר. אני לא מבין מה עובר למוזרואידים כאלו בראש, למה מילה זו לא מילה. תגידו עלי שאני יקה קשה אבל אני לא חושב שהייתי מרגיש טוב עם עצמי אם הייתי לוקח את הכסף במצב כזה. הוא היה גם נראה לי אדם שעוד אשמע ממנו אם אתכופף שוב, ועד כמה שאני כרגע מגרד את רצפת המינוס שלי, אני מעדיף לא למכור כרגע בלחץ את האוטו. כנראה שאצטרך קחת הלוואה. לראשונה בחי :-(

אני לא מוכר בשוק, למה משחקי המיקוח, זה קטע לבנטיני? או שזה משותף לכל תרבויות העולם ואני פשוט לא הייתי מספיק בעולם האמיתי? למה משחקים כאלה נותנים לי הרגשה של זלזול באינטיליגנציה שלי? פתרון קונפליקטים שכזה זה משחק לילדים, לאמן אותם לחיים, אבל למה לרדת לרמה כזו כשאני עזבתי את טרום-חובה לפני 30 שנה?

בחדשות בנושא – בארה"ב לא רוצים שהילדים יהיו מוכנים לחיים האמיתיים אז בבי"ס אחד התופסת כבר אסורה. ואני שואל – האם תופסת צבעים ותופסת טלוויזיה נכללות או לא?

אה כן… יש כאן עדיין דייהטסו למכירה. 270K עם מנוע בן 120K, אפלאוז 1996, בלמים וצמיגים בני 10K קילומטר, מצב מכאני מצוין, גיר אוטומאטי, מחירון 20K אני מבקש 12K, פשרות להחלטיים בלבד ואני שונא להתמקח.
המנוע חסכוני להפליא ועושה 13ק"מ לליטר. שווה ביותר. קחו אותו ממני ולא תצטערו :-)

כמה סיפור יכול להכנס לעונה אחת

אני מסתכל על עונה של תכנית בריטית, שאורכה 6-10 תכניות, היא תמיד רצופה בהמון אקשן או תוכן ביפורי עד לקצה וה"קליפהאנגר" המחייב, ואילו עונות של סדרות אמריקניות נמרחות על  22-24 פרקים ואיפשהו באמצע מתנהגות כמו מסטיק.

לדוגמא הירוז – בעונה הקודמת פרקים 9-18 בערך היו פשוט מתיחת אין קץ של סבלנותינו עד שחזר הקצב לסיפור. הפעם השמועות הבטיחו שיהיו המון דמויות חדשות ואולי מעט מאוד מהישנות יחזרו בכלל. אבל נוספו מעט מאוד חדשות וכבר עכשיו פרקים 5-6 נראים כמו התחלתו של מסטיק ארוך וצפוי, ודמויות התחילו לבחור בצורה עקומה כל שלב בסיפור שלהן – במקום הבחירה ההגיונית לפי ההתרחשות או אופי הדמות, הן מובלות לאיפה שהתסריטאים יוכלו ללעוס את המסטיק יותר זמן. אצל "עקרות בית מיואשות" זה מתחיל כבר בפרק 3 בעונה, ורק קומדיות וסיטקומים מקפידים להוציא פגז ראוי כל שבוע, אולי בגלל שהקהל שלהן לא "שבוי" בגלל חוסר ההמשכיות בין פרקים?

למי יש הסבר? אצל האמריקנים הדגש על האפקטים המיוחדים כל כך גדול, עד שהסרטים בשנים האחרונות כבר חסרי סיפור, ועכשיו סדרות וסרטי הטלוויזיה לוקים באותה מחלה. האם הקהל האמריקני לא מעונין בעלילה שאפשר "לנעוץ בה שיניים" או שפשוט נגמרו הכותבים הטובים? מה זה אומר כשפרק של טופ-גיר יותר מרתק אותי מפרק של הירוז? :-)