חזרתי הרגע מהסרט שתורגם ברוב איוולת ל"קוונטום של נחמה", שאולי צריך היה להקרא אולי "קאזינו רויאל 2". למעשה ישבנו בחבורה לראות את קזינו רויאל (היינו צריכים רענון) ואז שעטנו אל הקולנוע כדי לצפות בשני ברצף, כי יש חיבור יפה של הסיפור (השני מתחיל דקה וחצי ברצף הזמן אחרי שנגמר הראשון. אני חייב לציין שההתנעה הזו מחדש של המותג מצליחה לאכזב ולהלהיב כאחד. כל מי שמתגעגע לQ, יאוכזב לגלות כי הוא נעלם מהסרט, מצד שני כל מי שכמוני חשב שהפיכתו של קליז עם הרבה סלאספטיק ל-Q מביישת את המורשת של לוולין, יוקל לו לדעת שחסכו לנו את הבושה הזו. קרייג, בתור בונד חדש, חתיך, שרירי וקר מזג מתמיד, לא משאיר אפילו לצופים הנאמנים רמז לרגע אחד אם מי מהחלטותיו הן רגשיות או נובעות משיקולים קרים. הרעיון כאן הוא להפטר מהרבה קיטץ' בסיפור, להגביר את הניגודיות בין הסטייל והאלימות הלא נעימה, ולהכניס את בונד לז'אנר הסרטים שכל-כך מצליח עכשיו בקולנוע – סיפור ההיווצרות של סופר-גיבור. המכות הרגשיות, האמון הנעלם ומאושש כל פעם מחדש של M בסוכן החדש שלה, המשחק העדין בין איש מאוהב ובין בלש עשוי ללא חת שלא נותן לרגשותיו לנצח. זה בונד עם יותר עומק, וקצת פוסט-מודרניסטי, שנאבק בעולם עם הרבה יותר גווני אפור משהורגלנו, עולם עם מעט רעים מוגדרים בוודאות ועוד פחות טובים מוחלטים. במקביל האקשן הרבה יותר קצבי, כוראוגרפיה מדהימה של פרקור ואקרובטיקה של פיגומים וחבלים מחליפה את קרבות האגרופים הדלוחים של פעם, ואת מקומם של הפטנטים של Q מחליפים נשקים אוטומטיים פשוטים ולעניין. הלכה הרבה מהעדינות הבריטית (כולל חידודי לשון ואנדרסטייטמנטס) והגיע האקשן האמריקני. למעשה השוני היחידי הוא שבנפול הגוש המזרחי (ובעוד רגע גם האימפריה האמריקנית שוקעת לפי הסרט), יוצרי בונד החליטו להמציא ארגון באד-גייז חדש א-לה ספקטרה, כי סינים, צפון קוראנים וסתם טרוריסטים זה כבר נדוש. עכשיו עברנו לבאד גייז שלא רק יהרגו אנשים כדי להשיג את מטרותיהם, הם גם יפגעו באיכות הסביבה! אוווו!
אני מחבב את החדש, אבל קשה לי לראות אותו כממשיכו של הישן. הסגנונות שונים מספיק כדי להכריז שבאיזשהוא מקום, זה בונד חדש ושונה, תם הז'אנר הישן, לטוב ולרע. חדשות טובות למי שאוהב את "מת לחיות" אבל לא את הבונדים הישנים. לי נראה שלקרייג יש עוד 3-4 סרטים בסדרה, ואחרי זה? אני ממליץ לדייויד טננאנט להתחיל לפתח שרירים 🙂
ובחדשות אחרות לגמרי, אני דוגם לאחרונה כמה סדרות חדשות שהגיעו לטורנטים הקרובים לביתי:
סנקצ'וארי ("מקלט"?). הפקה קנדית(!) שמנסה להיות הכל ביחד ולא ברור אם זה יחזיק. בפיילוט נראה שהם הולכים אחרי אופנת המוטנטים ועושים איזה מיש-מאש בין הירוז ו-X-men עם קורטוב X-files. הפרק השני נראה כאילו יצא מערמת תסריטי פרקים שלא הופקו לאיינג'ל או באפי, והפרק השלישי נראה כאילו הועתק במלואו מפרק X-files שראיתי פעם. אני מקווה שהם יתאפסו על עצמם, כי לא ברור לי אם זה יצליח להחזיק מים יותר מעונה אחת. לפי מה שקראתי, הם התחילו בתור פרקי ווב קטנים שהיוו מעין פיילוט קטן כדי לעלות על מסלול להפקה טלוויזיונית. אני אומר: בראבו על הנסיון, אני שמח שהמעבר בין המדיות הצליח, אבל להבא אני מקווה שיקדמו משהו טיפה יותר מקורי.
טרו-בלאד – שזה משחק בין "קשר אמת" ובין "אני לא מאמין שזה לא דם". מדובר על עולם שבו ערפדים לא צריכים לחיות יותר במחתרת כי יצא לשוק דם סינתטי שחוסך להם את הצורך בהתקפת אנשים, וכמובן ארי שנגמרו בעיות של דעות קדומות נגד שחורים והומואים, חגורת התנ"ך של ארה"ב עכשיו חושדת בערפדים שבאו להרוג את טובי הבנים ולזיין את הבנות. הענין הוא שחלק מהזמן הם צודקים וזה אכן קורה, אבל חלק מהערפדים מנסים ברצינות לעשות מאמץ להיות תרבותיים. אחד מהם קרוע באהבתו לגיבורת הסדרה, ו… טוב, זה היה יכול להיות קצת צפוי, אז יוצרי הסדרה זרקו למרק עוד כמה פרטים פעוטים, לגיבורה שלנו יש כוחות טלפתיים, והבוס שלה מאוהב בה, אה… והוא גם הופך לכלב ושומר עליה כשאף אחד לא רואה.
מה, עדיין לא נשמע מוצלח? קנאות דתית, גזענות, אומנטיקה, סכנות? מה, היה לנו את כל אלו כבר? טוב, אז נקרין את זה מאוחר בכבלים ונוסיף שם הרבה עירום וזיונים. כן, זה חייב להצליח. מין, אלימות, דם ורומנטיקה. זה L-word עם queer as folk עם על טבעי. סוף הדרך. נתתי לזה צ'אנס שלושה פרקים, אבל זה פשוט לא עושה לי את זה. נראה לי שאדלג.
מאד-מן – טכנית עונה שניה, אבל אני רק עכשיו גיליתי את הסדרה. על אנשי עולם הפרסום של "מאדיסון אווניו", כמו שוול סטריט הוא איזור הפינאנסים ובייקר סטריט של לונדון הוא איזור המרפאות הפרטיות. הסדרה מעלה לחיים תקופה שעוד לא דנו בה מאוד בסדרות דרמה אמריקניות (אולי גם לא הרבה בסרטים) – עולם התפר שבין שנות החמישים האידיליות ועולם ההתפכחות והשאיפה לאמת, תום וצדק של שנות השבעים. אנשים מטורזנים בתסרוקות ברילנטין שעובדים 9 עד 6 במשרד, משתכרים מויסקי עוד לפני הצהריים, שולחים ידיים והערות מיניות למזכירות, מעשנים המון ומזיינים מהצד. הסדרה כולה מראה לנו את הגזענות והסקסיזם שמובילים שנים ספורות אחרי כן כידוע לנו לתנועת שחרור האישה והתפרקות הממסד הישן והמאובק, אבל בצורה רמוזה שברמוזות ספק מספרת סיפור וספק שמה מראה מול עולם הצביעות והפוליטיקל-קורקטנס של היום, להראות לנו ששכבות של מסכות לא עושות טוב לחברה האנושית, מעין רטרוספקטיבה על התקופה של רגע לפני כניסת הבייבי-בומרז למעגל משפיעי סדר היום הלאומי כפי שהיא משתקפת רגע לפני צאתו של אותו הדור לפנסיה – כמה השתנינו, האם זה לטובה? האם זה מספיק?
מאד-מן נותנת אקספוזיציה ארוכה וחסרת רחמים בשלושת הפרקים הראשונים שראיתי, על הדמויות והלכי הרוח, היחס לשחורים ונשים, היחס לבגידות וגירושים, עולם הפרסום הישן מתמודד עם קמפיינים קטנים, חצופים ו(תסלחו לי שוב) פוסט מודרניסטיים שמתחילים לצוץ ולפורר מעט-מעט את הביטחון העצמי המופרז של השמרנות שנלקחת כל כך כמובנה מאליה והכל כאלגוריה לשינויים העוברים על החברה האמריקנית כולה. הסדרה הראשונה מתרחשת ב1961, והשניה קופצת ל1963, ומראה לנו כבר כמה חריפים ההבדלים החברתיים במעט הזמן שחלף ע"י שינויי כוחות בתוך המשרד, והשינויים שעוברות הדמויות בעקבות העמדות החדשות שיוצא להן למלא בחברה (האמריקנית) ובחברה (שבה מרחש הסיפור). אני חושב שאני עומד להנות ממנה, למרות שההתחלה קצת "בועטת בבטן" בצורה מסוימת, אני חושב שזה מכוון, ועשוי היטב. במיוחד ראוי לציין את הארט-דירקטינג, ההקפדה על החפצים והעיצוב התקופתי, המראה המסודר והמוקפד שנוגד במכוון את הברדק הרגשי של הדמויות, והצילום המיוחד ויוצא הדופן, עתיר זוויות נמוכות שמראות את הדמויות לעיתים בצורה טיפה גרוטסקית, ומכניסות לפריים את התקרה. כן! תקרה. משהו שלא רואים באף סדרת דרמה, אולי רק בכמה סדרות ריאליטי (או מוק-ריאליטי כמו "המשרד" שמצולמת בלוקיישן אמיתי). הסטים של מאד-מן ביחד עם העיצוב ווזוויות הצילום גורמים לשבירה של הרבה מוסכמות ז'אנריות, וגורמות לנו בתת-מודע לחוות את הסדרה בצורה שונה מאוד מדרמה תקופתית מהסוג שהתרגלנו אליו. צריך לראות בשביל להבין.
יצא לי לראות עוד סרטים לאחרונה, בינהם מעניינים אבל מרגיש לי כאילו עבר כבר יותר מדי זמן מאז שהוצגו בקולנוע מכדי לעניין את קהל הקורא… אני אשתדל לבלוג על הסרטים הבאים עם פחות דיחוי 🙂